שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃
Hear, O Israel! יהוה is our God, יהוה alone.
Only in silence is it possible to hear (Morinis, A. Everyday Holiness: The spiritual path of Mussar. 2007. p. 140)
(א) שתיקה פרק י
(ב) קודם שתפתח פיך שתוק והמלך בלבך, מה תועלה יהא בדיבור ההוא לעצמך או לאחרים:
(ג) כבר נתבאר לעיל (נו"ן) שהנפש הבהמית אפי' בתכלית שלותה היא מתנועעת תמיד במהלך העצלות, מהרגשה לרעיון, ומרעיון לרעיון, ומרעיון לפעולה, המשתלשים בסדר הזמן שנרשמו בה ע"י הדיוקנים החיצונים. ד"מ כשאני רואה את האב אני נזכר מבנו ומבנו לנכדו, ומהם למעשיהם וקניניהם וכו', או ע"י התאות המוטבעות בה, כגון ריקוד העגלים וקפיצת הגדיים וכו', ודבר זה נוהג אפילו במהלך המחשבות, לפי שאין לכח הדמיון הבהמי שום ציור ותפיסה מפעולת הקשור כלל, שהרי סדר מהלך הרעיונות נמשך מאליו ע"י סדר הדיוקנין, כנ"ל:
(א) ואמנם הנפש המשכלת שולטת בעצלות ההיא, בכל פעם שעולה ברצונה, והיא יכולה לקשר איזו רעיונות עם הרגשת איזו אותיות בכתב או בע"פ, ועל שם כך נקראת נפש המשכלת ג"כ נפש המדברת, ע"ש שנבראת בו באדם לגלות מחשבות לבו לאחרים, למראית העין או להשמעת אזנים, בכדי שיהיו בני אדם לומדים ומתלמדים, משלימין ומשתלמין בחבורתם זה עם זה אבל כשמפליגין בדבור בלהג הרבה סופה להעשות ממנה יצה"ר של תאות המלומדת, ושפחה לגאוה ורדיפת הכבוד, ומה גם שדברים בטלים מביאין לידי לה"ר רכילות ליצנות ושקרים וכיוצא בזה כמשחז"ל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א י"ז):
(א) ואמנם דרך החינוך הוא לפנות את לבו להמלכה בעוד שלא נפתח הפה, דהיינו בעוד שרוח התאוה קלוש מאד בסמוך למקורו, ולחנקה בחדר הורתה כנ"ל (סי' נ"א), שאם רחש לבו איזו דבר הלצה דבדיחותא, ירגיל עצמו לחזור ולבולעה לתוך מעיו, כמו שנתפאר דהמע"ה זמותי בל יעבר פי (תהלים י"ז) וכמ"ש חז"ל תן דעתך עד שיצא מפיך (תד"א זוטא פ"ג):
(ב) ד"מ מיני דפיקת התוף סימן לרעש ולשלום, לשכיבה ולקימה, לרדיפה לבריחה הליכה עמידה, וכן מיוחדין סימנים ע"י חוש הראות והמישוש, כגון א"ב של קפיצות וקריצות שמלמדין בהם את האלמים לדבר כלשון עם ועם, וכן אותן הסימנים המשותפים לכל עם ולשון, כגון משולש שגגו למעלה כזה
(ג) ▽
(ד) סימן לאש, גגו למטה כזה
(ה) △
(ו) סימן למים שמשתמשין בהן הרופאים בנוסחי רפואות שלהם לרוכלים בכל ארץ אירופא וסימני המוזיקא לחכמי הניגון, ואותיות הציפר לבעלי החשבון, דומה לזה כתב ארץ חינא שיכולין להכיר בה ולקרותה איש איש כלשון בני עמו, וכן אותו הכתב המשותף לכל אומה ולשון הנקרא פאסי' גראפיאה שהמציאו מקרוב, וחכם אחד סומא מעת הולדו מהיר מאד בחכמת החשבון, המציא לעצמו קוביאות קטנות לסמן בהם את המספרים, והיה מחשב בהן חשבונות התכונה הגדולים והעצומים ע"י חוש המשוש בלבד, ודומה לזה מחרוזות המספר שמשתמשין בהם הסוחרים בארץ רוסיא שלנו שיכולין להשתמש בהם ג"כ ע"י הדחק, אפילו בחשך ע"י חוש המשוש בלבד, והכל ע"י תחבולות קישור הרעיונות בכונה שנתיחד בה האדם על אחת משלשים אלף מיני בעה"ח שונים שנבראו על פני האדמה, ושעליה מוסדת סגולת הדבור כנ"ל:
(ז) ולא זו בלבד, אלא שעי"כ יכול האדם להשתמש בכל מיני כחות שאר בעה"ח ע"י חינוך נפש בהמיותם כנ"ל (סי' ג'), וגדולה מזו שיכול האדם לחנך אפילו חלק הבהמי שבנפש.של עצמו לכל מיני מלאכת מחשבת (הצריכות כונה מיוחדת להכשיר חלקיהן ולסדרם באופן שיצא מהן איזו תועלת לטובתו) והוא מתחנך בהם אחת אחת, ואח"כ מוסרין לנפש הבהמית שלו להנהיג המלאכה ע"י מהלך קישור הרעיונות מאליה (סי' נו"ן), והוא יכול לפנות אז מחשבת רוח הבינה שלו לעסקים ועיונים חדשים שלצורך אותה שעה: ד"מ סופר פלוני הרגיל א"ע זה כמה שנים להעתיק ספרים כתובים לפניו, ועתה יכול הוא למסור מלאכה זו לנפש בהמיותו, והרי היד כותבת ובפיו מדבר דברים אחרים שואל ומשיב לאיש ואיש עפ"י דרכו בדעת ובהשכל, ומצינו אנשים גדולים יושבין עסוקים במלאכתם ועסקי ביתם, ומפליגין את מחשבתם לדברי תורה וס"ח:
(ח) לפי שכל מעשה החינוכים משנגמר התקשרותם בנפש, כבר יצאו מרשות הנשמה ונעשו הרגלים (סי' נ"ד), ונכללים במהלך הרעיונות הנקרא מהלך העצלות ע"ש שנמשך מאליו בלי שום בליין של כחבלי (סי' נו"ן) ומשיירין את הנשמה פנויה לכל דבר עיון והבחנה כחפצה, ועל זה נבנה מלאכת החינוך לתקון המדות:
וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת... דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן [יודעין] שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
“The Lord said to Aaron: Go into the wilderness to meet Moses. He went, and he met him at the mountain of God and he kissed him” (Exodus 4:27). “The Lord said to Aaron: Go into the wilderness to meet Moses” – that is what is written: “God thunders marvelously with His voice” (Job 37:5)... Another interpretation: “God thunders marvelously with His voice” – Rabbi Levi said: Three sounds carry from one end of the world to the other, and creatures are between them and do not hear anything, and these are they: The day, the rains, and the soul at the moment that it leaves the body. The day, from where is it derived? Rabbi Yehuda bar Rabbi Ilai said: This is the star that moves stealthily in the heavens, but is actually like a saw [variant reading, like a nail] that cuts into wood. The rains, from where is it derived? It is as it is stated: “Depth calls to depth at the sound of your watercourses” (Psalms 42:8). How so? There is a tree whose roots descend twenty cubits, another [whose roots descend] thirty [cubits], another fifty, and some descend only three handbreadths. If the rains from above irrigate [to a depth of] only three handbreadths, those [whose roots descend] fifty cubits will die. If those of fifty cubits are irrigated, it will destroy those of three handbreadths. Rather, the upper depth calls to the lower depth and says to it: ‘Ascend, and I will descend.’ And the lower says to it: ‘Descend and I will ascend.’ The upper descends and irrigates those of three handbreadths, and the lower ascends and irrigates those of fifty cubits. Come and see how far it is between these and those and they call to each other, and people are in the middle but do not hear. That is: “God thunders marvelously with His voice.” The soul, at the moment that it leaves the body [also makes a very loud sound], and the people sitting with him do not hear. That is: “God thunders marvelously with His voice.” Rabbi Reuven said: When the Holy One blessed be He said to Moses in Midyan: “Go, return to Egypt” (Exodus 4:19), the speech was divided into two voices and assumed two forms. Moses heard in Midyan: “Go, return to Egypt,” and Aaron heard: “Go into the wilderness to meet Moses” (Exodus 4:27). That is: “God thunders marvelously with His voice.”
חמשה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ובשעה שהנחש נפשט, ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה, (ובשעה שהאשה עם בעלה בעילה ראשונה, אבל אין קולה נשמע) ובשעה שהולד יוצא מן הגוף עד שתראה את השכינה.
The voices of five (objects of creation) go from one end of the world to the other, and their voices are inaudible. When people cut down the wood of the tree which yields fruit, its cry goes from one end of the world to the other, and the voice is inaudible. When the serpent sloughs off its skin, its cry goes from one end of the world to the other and its voice is not heard. When a woman is divorced from her husband, her voice goeth forth from one end of the world to the other, but the voice is inaudible. When the infant || comes forth from its mother's womb. When the soul departs from the body, the cry goes forth from one end of the world to the other, and the voice is not heard. The soul does not go out of the body until it beholds the Shekhinah, as it is said, "For man shall not see me and live" (Ex. 33:20).