וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם׃
At the blast of Your nostrils the waters piled up,The floods stood straight like a wall;The deeps froze in the heart of the sea.
וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חַכִּימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אֲזָלַיָא קָפוּ תְהוֹמִין בְּלִבָּא דְיַמָא:
Through the wind [breath] of Your nostrils [Word of Your mouth], the waters were heaped up [became wise], flowing water stood like a wall; the deep waters congealed in the heart of the sea.
נערמו. נכנס בהן ערמומית ואמרו שירה וכן תרגם אונקלוס חכימו מיא:
נערמו, “they had become cunning;” the waters had become crafty, so that they too recited G–d’s praises. This is also how Onkelos translates this line when he wrote: “the waters became smart;”
וברוח אפיך נערמו מים, ובמימר פומך חכימו מיא. שינה לת' "ובמימר פומך "בדרך כבוד, וכן "נשפת ברוחך (בפסוק י') ת' "אמרת במימרך" ופי' "נערמו" מל' "ערמה" הנרדפת עם "חכמה" ועי' במכילתא "במדה שמדדו בה מדד להם, הם אמרו הבה נתחכמה, אף אתה נתת חכמה למים", ולכן ת' לקמן "אמרת במימרך" ר"ל נתת רוחך על המים.
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
(7) God יהוה formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being.
"כאן נקשרו האדם והמים כזוג, שאלוהים והאדמה זקוקים לו, כדי שניתן יהיה ליצור צמחיה בעולם. המים והאדם, אותם שני ברואים שנאמר עליהם שאלוהים נפח בהם מרוחו. מכאן כבר ברורה הדרך לשיחה על חשיבות המים לקיום חיים בעולם, ועל שותפות האדם במעשה הבריאה. אבל למה אני בוחרת ללמוד זאת דווקא מתוך הנס שקרה לישראל בים סוף?
המדבר של סיפורי התורה הוא מקום של חוסר אחריות, עולם ילדותי של אגדות וניסים, של אוכל שיורד מן השמים. זהו זמן חלום שמחזיק בתוכו שתי התגלויות אלוהיות מכוננות ונדירות – על הים ובהר סיני. מול המים ובעומק צחיחות המדבר.
כתבתי "חוסר אחריות", אבל אולי מדובר בסוג אחר של אחריות? אולי הזמן במדבר אמור היה ללמד אותם לסמוך גם על אחרים, ולא רק על ערמומיותם שלהם, לא רק על החכמה האנושית והתושיה שלהם עצמם?
כי הזמן במדבר הוא זמן שבו עם ישראל חשוף לכוחות הטבע ולאלוהים – ודווקא שם הוא לומד לפגוש את מי ים-סוף החכמים, ואת עמוד האש ועמוד הענן שהנחו אותם במדבר במשך ארבעים שנה.
ודווקא משום כך, זה גם היה הזמן שכל עם ישראל יכול היה לפגוש את אדוני-אלוהים בצורה הישירה ביותר. כאשר התחילו להבין שהם לא לבד בעולם, אלא חלק ממערכת שלמה – שהם תלויים בה, או שהם חלק ממנה..."
(מתוך: "וברוח אפך נערמו מים", גילה קן. בתוך - דרישת שלום: דרשות לפרשות התורה של רבות ורבני היהדות הרפורמית בישראל. עורכות: תמר דבדבני / אלונה ליסיצה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2018)