חיי מרים באמנות

מרים, אחות משה, מופיעה רק בארבעה סיפורים בתורה – סיפור "משה בתיבה" (שמות ב'), סיפור שירת הים (שמות ט"ו), סיפור העימות עם משה (במדבר י"ב) וסיפור מותה (במדבר כ'). שמה מופיע ברשימות המשפחות בספר במדבר כ"ה, ובספר דברי הימים א' בפרק יהוה. בדברים כ"ד מוזכר העימות שלה עם משה כאזהרה נגד צרעת, והנביא מיכה (פרק ו') מציין אותה יחד עם אחיה, אהרן ומשה, כמנהיגה בעת יציאת מצרים והנדודים במדבר.
מיעוט האזכורים של מרים מעורר תמיהה. המסורות המדרשיות אהבו אותה ולא פעם קישרו בינה לבין מקורות מים משיבי נפש במדבר, אפילו לאלה שהתרחשו לאחר מותה. הביקורת הפמיניסטית המודרנית והקריאה הפמיניסטית המשיכו מסורת זו בניסיון למשות אותה מתהומות הנשייה, והנהיגו את "כוס מרים" בליל הסדר.
באמנות, הייצוגים הנפוצים ביותר של מרים הם חלקה בסיפור משה בתיבה ומעמד שירת הים. לפני התקופה המודרנית הייתה מעט מאוד התייחסות לעימות ולא מצאנו תמונות המספרות על מותה של מרים. נפנה עכשיו לבחינה ולניתוח של הפרשנות האמנותית והספרותית של ארבעת הסיפורים האלה על פי סדרן הכרונולוגי, כדי ללמוד איך השתנו העמדות כלפי מרים בתקופות שונות ובהקשרים דתיים שונים אלה מאלה. בשונה מדמויות מקראיות רבות אחרות, אין אמנות מוסלמית העוסקת במרים, אולי בשל המיזוג של מרים אחות משה עם מרים אמו של ישו שמתגלה כבר בקוראן.

הצלתו של משה
את מרים אנו פוגשים לראשונה כשהיא מצילה את אחיה, בסיפור שמוכר לכל ילד וילדה בישראל כסיפור "משה בתיבה". בניסיון להימלט מהגזרה שגזר פרעה, "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו" (שמות א' 22), עטפה יוכבד, אמו של משה, את בנה התינוק והשיטה אותו בתיבה על פני היאור, משליכה יהבה על המים שאמורים היו להטביעו. בת פרעה מגלה את התינוק, ואז מופיעה מרים ומציעה לה למצוא מיניקת לאישה מקרב הנשים העבריות, וכך חוזר התינוק, בדרך נס, לחיקה של אמו. בסיפור זה עדיין אין מרים מכונה בשמן, וכך גם כל הדמויות האחרות, כדי להבליט את שמו של משה, המופיע ומתפרש לקראת הסוף.
הציור הקדום ביותר של סיפור זה הוא מבית הכנסת בדורא אירופוס, משנת 244 לספירה, ובו נראות מרים ויוכבד בתפקיד המיילדות העברית, שפרה ופועה (שמות א' 15).

זיהוי זה מופיע כבר בספרי, מדרש ההלכה התנאי (בהעלותך כ'). על שום מה מזהים המדרש ואמני דורא אירופוס זהות זו? אפשר שהעובדה שמרים היא שהצילה את משה נתפסה כבעייתית, שכן תפקידה הוא קטן: היא מחכה ומביטה ואז היא מתערבת כדי להחזיר את אם הילד לסיפור. אולם למעשה החסד הזה אין כל השפעה נראית לעין על המשך הסיפור – לאחר שמשה נגמל יוכבד נעלמת ומשה גדל בארמון המלכותי. אין אנו יודעים דבר על ילדותו או על המודעות הלאומית שלו. אולם מרים היא היא המחדשת את הקשר בין האם לילד, קשר שגורם סיפוק נפשי לכל קהל באשר הוא. אם מרים היא אחת המיילדות, חשיבותה גדלה, שכן היא הופכת למושיעת האומה.
התיאור הבא של הצלתו של משה היא מהקטקומבות בוויה לאטינה ברומא, והוא מתוארך למאה הרביעית.

רוב החוקרים סוברים שהדמות השמאלית בשלישייה היא בת פרעה, וזאת בגלל ה"כתר" שלראשה, ידה המושטת והנשים המלוות אותה, "ונערותיה הולכות ליד היאור" (ב' 5). את הדמות הגדולה שבצד שמאל של התמונה מזהים עם
מרים. אולם, אם נשווה את העיקונוגרפיה בתיאורים מאוחרים יתור של סיפור זה,

נראה שהדמות הגדולה היא בת פרעה, והדמות "המוכתרת" היא אמה שנשלחה להביא את הילד. כך משלב הציור מהקטקומבה במיומנות רבה את שני הפירושים היהודיים המסורתיים למילה "אמה":

אמנם יש בעיה בזיהוי זה שלנו, שכן אלף שנים מפרידות בין הקטקומבות ובין ההגדות לפסח מהמאה הארבע-עשרה שהשתמשו בדגם זה. עם זאת, הדמיון האיקונוגרפי ראוי מאוד לציון. השלכת הצעתנו היא שמרים אינה מופיעה בציור שבקטקומבות. את ההיגיון שבכך נראה כשנפנה עכשיו לבחון את הגישה הנוצרית למרים.
הציור שלהלן הוא מתוך כתב יד איטלקי, מהמאה הארבע-עשרה המציג בכפיפה אחת סיפור מקראי ופרשנות נוצרית (bible moralise).

בכותרות (שאינן מופיעות כאן) מזוהות כל הדמויות. מבחינתנו, הזיהויים החשובים ביותר מתייחסים למרים ולבת פרעה. בחלק העליון של התמונה מרים עומדת ממרחק בדאגה לגורל התינוק. בחלק הבא בת פרעה מושיעה אותו. ובתחתון מרים מזוהה עם בית הכנסת (סינגוגה) שנטשה את משה-ישו, ובת פרעה היא הכנסייה שאימצה אותו ללבה.
מקורו של זיהוי טיפולוגי זה הוא בכתבי אב הכנסייה אוריגנוס, איש המאה השנייה , והיא קדומה לקטקומבות. מכיוון שפרשנות זו על תפקידן של מרים ושל בת פרעה רווחה בתקופה שבה נוצרו ציורי הקטקומבות, אפשר שמרים לא נתפסה כבעלות משמעות בסיפור או כמי שיש לה תפקיד מעורר השראה בסיפור המקראי, דבר המחזק את הזיהוי של הדמות הגדולה עם בת פרעה.
בה בעת, בערך, מופיעה פרשנות שונה לגמרי בהגדה ההיספנית-מורית לסיפור משה בתיבה:

כאן אנו רואים העברה של משה התינוק, מוקף במסגרת מעוטרת המעידה על מקומם המרכזי של בעלי החיים בדת המצרית. אחותו מרים ואמו יוכבד מקבלות את העולל מידיה של בת פרעה, והן שידאגו לכך שיינק ויטופל עד לגמילתו. הנשים העבריות עומדות מול האישה המצרית והתיבה, המונחת על שפת היאור, מפרידה ביניהן. מרים הנה נמוכה מעט מיוכבד וגלוית ראש, סימן להיותה צעירה. מרים עומדת בשולי התמונה, אך ידה המונחת על גבה של יוכבד איתנה – היא הסוכנת המאחדת בין האם לילד.
כמאתיים שנים לאחר מכן, פינתה אמנות ימי הביניים את מקומה לריאליזם של אירופה בתקופת הרנסנס.

ורונזה מתאר את הסיפור המקראי בתמונה שמקום התרחשותה הוא נוף עשיר, צבעוני ומלכותי. התינוק הוא אותו תינוק, אבל קהל גדול סובב ורואה את הנעשה. בת פרעה, בלונדינית ועודה תכשיטים רבים, שומעת לעצתה של אחת מנערותיה, לבושה אף היא בהידור רב, בעוד לידן עומדים גמד, דמות אפריקנית ונשים לבושות בבגדי יום יום. נראה שיוכבד ומרים הן במרכז התמונה. יוכבד היא האישה המבוגרת יותר, לבושה בכחול, ומחזיקה בבגדי התינוק. גם כאן עומדת מרים מאחוריה, אך היא רק מתבוננת בנעשה. אף כי היא במרכז התמונה, היא למעשה מאחורי הקלעים.
בציור מהמאה התשע-עשרה, התמונה הופכת לקיטש מובהק בידיו של יוהן אדאורד אהלי.

על רקע פסבדו מצרי, עומדת בת פרעה והילה לראשה, רמז למריה הבתולה. היא עומדת במרכז, ידיה פשוטות לקבל את הישות החדשה. היסוד המשמעותי בציור זה הוא מרים, העומדת קרובה מספיק כדי להעריך את הנעשה ולתכנן את מהלכיה הבאים. היא ערומה למחצה, עורה כהה וחזותה מבדילה אותה מהנשים המצריות המעודנות, וייתכן שהיא מזכירה לנו נערה אינדיאנית.
הצגתה זו של מרים נראית שלא במקומה, אבל ייתכן שזו דרכו של האמן לתאר את "האחר".
הצייר הבריטי-יהודי סימיון סולומון בחר רגע בסיפור שאף אמן אחר לא תיאר. בציור זה מכינות יוכבד ומרים את משה להכניסו לתיבה ולהשיטו על מי היאור כדי להציל אותו.

בספר שמות מסופר שיוכבד הסתירה את משה שלושה חודשים, אך בגיל זה "לא יכלה עוד הצפינו" (ב' 3). מבנה הסל מורכב ומפותל, ונראה כמרמז על מצבן הרגשי של האם והאחות המתפללות לחסדי שמים. סולומון מתרכז באהבתן ובחרדתן.
הדוגמה האחרונה לעיסוק במציאותו של משה היא בעבודה של מארק שאגל.

בציור זה, שנראה כאילו שאגל צייר אותו רק לצאת לידי חובה, היבט מעניין – שתיים מהנשים בו עוטרות כתר. אין פלא בכך שיש כתר לראשה של בת פרעה, אבל לא ברור למה יש כתר גם על ראשה של מרים העומדת "מרחוק, לדעה מה יעשה לו" (ב' 4). גם כאן, הפרשנויות השונות למילה "אמה" מרומזות בצורה המגושמת של זרועה השמאלית של בת פרעה.
וכך, אף שאין היא מוזכרת בשמה בסיפור זה, מופיע מרים באמנות היהודית, ואילו בנוצרית, הופעתה מוצנעת. המופעים משתנים על-פי ההבדלים בקריאת הטקסט בשתי הדתות.

שירת הים ושירת מרים
שירת הים (שמות ט"ו) חוגגת את חציית ים סוף והמעבר בו בחרבה. למעשה, בשירה זו יש שני שירים – הארוך, ובו שמונה-עשר פסוקים, מיוחס למשה, ותחילתו במילים

בסוף השירה הארוכה נוספת שירה חדשה, בת פסוק אחד:

משני הפסוקים הללו, שנראים כאילו הם "צפים ותלושים", עולות שאלות ותמיהות רבות.
• זו הפעם הראשונה בה מוזכר שמה של מרים, והיא נקראת "נביאה". אך אין כאן, ואין במקומות אחרים במקרא, הסבר ברור להיותה נביאה.
• להפתעתנו, מכונה כאן מרים "אחות אהרון". מדוע לא "אחות משה"?
• מרים מופיעה כאן כמנהיגה, לפחות כמנהיגת השירה וכמנהיגת הנשים. אם היא מנהיגה, מדוע היא מופיעה לעתים כל כך רחוקות בסיפור המקראי?
• בפסוק 21 שני ניסוחים מוזרים. האחד, המילה המעורפלת "ותען" והנשוא בזכר "להם". אם הנשים הן ההולכות בעקבותיה והן טרם שרו, למי ולמה "ותען" מרים?
• לבסוף, נראה שמרים מצטטת רק חלק קטן משירתו של משה, אבל היא משנה את המילה הראשונה מ"אשירה" למילת הציווי "שירו". מה הקשר בין שני השירים?
באשר לכינוייה, "הנביאה, אחות אהרון", למדרשים שאלות ותשובות באשר לכך שאין היא מכונה "אחות משה". הנטייה הכללית היא להתייחס לנבואה כמשהו שעשתה מרים בצעירותה, לפני לידת משה. היא ניבאה את תפקידו של משה כגואל העם ואז הייתה אחות רק לאהרון. כך אפשר גם להסביר מדוע נקראה "נביאה". אולם, ההסברים האלה מתבססים כולם על מקורות חוץ-מקראיים.
יש חוקרים שקוראים את פסוק 21 כאילו אין הוא אלא שם השיר – והמשמעות היא שמרים והנשים שרו את השיר ששר משה. אחרים רואים בשני השירים מייצגים של שתי מסורות ספרותיות שונות (מקור J ומקור E). על פי כותבות פמיניסטיות רבות, שירת הים הייתה במקור שירתה של מרים, אך יוחסה מאוחר יותר למשה כחלק מסדר יום שייצג שליטה גברית. פרשנות מרשימה במיוחד להבדל בין המילים "אשירה" ו"שירו" היא ההצעה של ט' כהן, והיא שהמילים השונות מייצגות שני טיפוסי מנהיגות. משה הוא פרונטלי ודרמטי, ומרים – משתפת וארצית. גישה אחרת היא שמרים לא רק הובילה בשיר, אלא הייתה מנהיגה-נביאה של חבורת נשים (גילדה), בדומה ל"להקת נביאים" בספרי נביאים ראשונים. סימוכין לרעיון זה נמצא במספר קטעים בתנ"ך שם שרות נשים שירי ניצחון (שופטים יהוה, שמואל א י"ח 7).
למילים התמוהות "ותען להם" הסברים שונים. יש האומרים שמרים פונה לעם כולו, נשים וגברים כאחד. אחרים גורסים שהיא מגיבה למחאה שמוחים המלאכים ויש המורים על כך שבכל התנ"ך השימוש בגוף שלישי נקבה איננו עקבי. באשר למילה "ותען", שפירושו השגור הוא "היא ענתה", אפשר גם שהפירוש הוא "היא מענה" (כלומר, היה נמען לדבריה). תרגום NJPS, שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1985 גורס "הנהיגה".
אך, מאז ימי הביניים, הסוגיה הסבוכה ביותר היא עצם הופעתן של מרים והנשים בשירה ובמחולות לפני הגברים, הופעה שעומדת בניגוד מוחלט להלכה הרבנית "קול באישה ערווה", הלכה שמונעת מנשים לשיר בפומבי. בדרך כלל התקבלה הדעה שמעמד ים סוף היה כל כך מיוחד ונסי שאפשר היה להתעלם מההלכה, או שלאופייה המיוחד של מרים היה כוח זה.

יצירות האמנות
איך ראו האמנים את מרים בסיפור זה? נציג עכשיו מבחר עבודות שנושאן שירת הים, ונעשה זאת בסדר שידגים את תפקידה המשתנה של מרים בקהילות ישראל.
•מרים (ונשים אחרות) אינן נמצאות
•מרים (ונשים אחרות) בקבוצה מעורבת
•נשים וגברים בנפרד
•נשים מופיעות לפני גברים
•נשים בלבד
הדוגמה הקדומה ביותר למעבר ים סוף היא בציור מבית הכנסת בדורא אירופוס מהמאה השלישית. בציור זה אין כל אזכור למרים, ומשה מופיע שלוש פעמים.

לעומת זאת, בפסיפס מהמאה החמישית בבסיליקת סנטה מריה מג'ורה ברומא, וכן בעבודות אחרות, נראים גברים ונשים, ובכללם מרים ומשה, בקהל מעורב.

סנטה מריאה מג'ורה, 432

כך גם בציור שלהלן, מתוך ספרו של אוגוסטינוס "עיר האלוהים", ספר מהמאה החמש-עשרה שבו גברים ונשים מצוירים יחד. עם זאת, יש לשים לב שבצד ימין נראית מקהלת נשים נפרדת.

בציור זה, כל הדמויות (מלבד משה) עומדות וגבן לים. האישה הראשונה במקהלה היא, ככל הנראה, מרים. היא מנגנת בנבל ולא בתוף, וכמו הנשים האחרות, אין היא רוקדת אלא כורעת.
בציורים אחרים, מופיעות בתמונות קבוצות גברים נפרדות מקבוצות הנשים, אבל הקבוצות מוצבות סמוכות זו לזו.

תרגום המשושה לאנגלית עתיקה מאת אלפריק,
המאה ה11

ביבליה ויזיגותית-מוזערבית של איזדור הקדוש,
960 בקירוב

שני הלוחות מתוך כתב היד של אלפריק מהמאה השתיים-עשרה מפתיעים. בחלק התחתון נראית קבוצה מסודרת של נשים נשואות (בכיסוי ראש) וכלי נגינה בידיהן. ההיגיון מחייב שמרים היא הדמות המרכזית, כשחמש דמויות עומדות מימין לה, וחמש משמאלה. עם זאת, אין היא נבדלת מהנשים האחרות. גברים מחוללים סביב משה, הרוקד אף הוא כשמטהו בידו, ממלאים את החלק העליון. ראוי לזכור שהטקסט המקראי מתאר את הנשים כמי שרקדו, אך ככל הנראה, באנגליה של המאה השתיים-עשרה נתפס ריקוד של נשים בפומבי כבלתי מהוגן, ומשום כך, התהפך התיאור המקראי. רגשית, זהו ציור מרשים ומשחרר.

בתמונה מתוך כתבי הקודש הוויזיגותים-מוזערבים מהמאה העשירית נראות גם כן שתי קבוצות. הגברים הם קבוצה אחידה (למעט משה והמטה שבידו), ידיהם מושטות לכיוון ימין, פניהם אלינו וכך גם רגליהם. גם הנשים, המחזיקות בידיהן תופי מרים, אינן נבדלות אישה מרעותה, כאילו נוצרו בתבנית אחת. ראשי כל הנשים מכוסים ורק מרים בולטת במרכזיותה ובקומתה.

התמונה מתוך הגדת קאופמן (מהמאה הארבע-עשרה) מאופיינת בשני סוגי תנועה. בצד שמאל נושאים הגברים ידיהם בתהילה נמרצת. בצד ימין רוקדות נשים צעירות ריקוד אטי לצלילי שירתן של נשים נשואות (בכיסוי ראש) . מאחוריהן עומדים שלוש נגנות ומרים היפהפייה והצעירה עם התוף הקרוי בשמה. מן הסתם, האירוע המכונן בשמות ט"ו קרה בחוץ, אך לא כך הדבר בהגדת קאופמן, שהרי אין להעלות על הדעת שהנשים רקדו בפומבי.
בגישה שונה נקטו אמנים שתיארו את מרים, לבדה או בחברת נשים אחרות, כשהיא מופיעה בגלוי לפני קהל גברי.

הר אתוס, מאה תשיעית ליאורה וייז, ותצאנה כל הנשים

הציור מהמאה התשיעית, מתוך ספר תהילים מהר אתוס, מייצג את המסורת היוונית שמתארת את מרים, בעקביות רבה, כרקדנית חושנית וחסרת מעצורים – שער ראשה משוחרר, זרועותיה מורמות מעל לראשה והיא מנגנת בקסטנייטות, ירכיה מענטזות מבעד לשמלתה המתנועעת. הגברים מוחאים כפיים בתגובה לריקוד וייתכן שהם אפילו משתתפים בריקוד. משה, שתמיד אפשר לזהותו על פי המטה שבידו, עומד מאחורי הגברים, אדיש משהו למתרחש.
בדומה לתיאור זה, גם האמנית הישראלית ליאורה וייס ממקמת את מרים בלב קבוצת נשים רוקדות ומזמרות, כולן מעורטלות, המבדרת קהל גברים חבויים בצללים.
לבסוף, אנו פוגשים בתמונות המתארות נשים בלבד:

הגדת נורמברג השניה, 1450 בקירוב

כך, לדוגמה, ההגדה השנייה מנירנברג, מהמאה החמש-עשרה, מציגה חבורה של נשים נשואות לבושות בצניעות, והן רוקדות בסגנון שבו רוקדות נשים בחתונות חרדיות. מרים מנגנת בתוף מרים ואישה אחרת מנגנת בלאוטה. יש לציין שפניה של מרים מופנות מהצופים, אם כי רגליה מספרות סיפור אחר. האם הצייר משתעשע או שעשה זאת במכוון?

ב"הגדת הזהב" הספרדית התמונה שופעת שמחה, והתיאור עומד מחוץ לגבולות הזמן והמקום, במקום שהוא שומקום. הדמויות הגדולות, כולן נשים רווקות, ממלאות כמעט את המשבצת. יש קצב לכול - לתנועתן, לעיצוב שמלותיהן, לידיהן ולעמידתן, כאילו התבנית הנראית לעין משקפת את תבנית הצליל של שירת הים. לא לגמרי ברור מי מבין הדמויות היא מרים, אם כי הדעת נותנת שהיא אחת מהנשים המחזיקות תוף מרים (אחד מהם עגול והשני רבוע). אם כך, תמונה זו חגיגת נשים ולא ציון לאישה זו או אחרת. אין כל רמז גלוי לשירת הים, והציור הוא של קבוצת נשים צעירות אריסטוקרטיות ששרות ורוקדות בשלווה להנאתן. אולם, כאן ובהגדות ספרדיות רבות אחרות, שירתה של מרים נקשרת לציורים של ההכנות לסדר פסח, כלומר, פעולתה של מרים היא הדגם הרעיוני לחגיגות שלנו.

ציור זה הוא מתוך ספר חיצוני אתיופי המספר את סיפור משה. הציור האחרון בכתב היד הוא היחיד שבו מופיעה מרים. אולם מי מכל הדמויות בו היא מרים? מצד אחד ייתכן שהיא האישה בימין התמונה, שונה מהאחרים בענק שלצווארה ומחזיקה בידה מטה, סמל למנהיגות. כל הנשים האחרות מביטות אליה והיא מחזירה להן מבט. מצד שני, אפשר שהדמות במרכז התמונה היא מרים, אוחזת בידה סיסטרום, כלי נגינה המשמש גם לפולחן. במצרים העתיקה נקשר הסיסטרום לפולחן אלת הפוריות חתחור, ואולי הדמות שאוחזת סיסטרום אוחזת גם במטה. כך או כך, את מרים אפשר לזהות רק על-פי החפצים שהיא אוחזת בידה או עונדת לגופה.

טיסו מציג שתי קבוצות נשים – מבוגרות בצד שמאל ונערות מימין. שתי הקבוצות בתלבושות מתואמות. כולן שרות ורוקדות, כאילו הן בהופעה. המבוגרות מתופפות בתופי יד והילדות מנגנות בסיסטרום. אם יש גברים בתמונה, הרי שהם מתמזגים ברקע.
הנשים בציורו של שאגל חסרות כל עכבות. מרים במרכז, גבוהה וחשופת חזה, שערה המלא פזור. היא מובילה את ריקוד החירות של הנשים. את שולי התמונה מעטרים הצמחייה ובעלי החיים האהובים על שאגל, אך מקומם של הגברים נפקד. כאן הנשים הן במרכז הבמה.

א.מ. ליליין, ספרי התנ"ך, פיליפ רטנר, 1997
עמוד 186, 1908

שני אמנים מודרניים אחרים מתארים את מרים כרוקדת סולו.
שלא כשאגל, ליליאן מתאר את מרים כדמות מכובדת ומלכותית, לבושה בהדור ועטוית עדיים, שרה ורוקדת. קפלי בגדה הם בסגנון ארט נובו, ועיגולים וטבעות מדגישים את קצביות תנועתה. כתונת הפסים של מרים, מוטיב חוזר בעבודתו של ליליאן, מעניק לה מעמד איקוני.
מרים המענטזת, פרי עבודתו של פיליפ רטנר, כפופה לאחור, כמעט מקופלת. רגלה המורמת, שערה הארוך האסוף, הצמידים שעל ידיה ועל רגליה – כולם מדגישים את תנועתה החושנית. בידה האחת היא מגביהה תוף מרים, המושך אליו את העין, מכיוון שהציפייה שלנו היא לראות שם את ראשה של מרים. חצאיתה הצמודה מאיימת לבלום את תנועת גופה השופע והחיוני. היא עומדת על ערמת בדים, ואולי זהו הצעיף שלה שאותו הסירה בסערת המחול.
לסיכום, האמנים המודרניים, כרבים מעמיתיהם המסורתיים, נוטים להפריד את מרים ואת הנשים מהגברים, אך הסיבות להפרדה זו שונות – לא עוד צניעות. ההפרדה היא פמיניסטית.

מרי וצרעת
בפעם הבאה שבה אנו פוגשים את מרים בסיפור המקראי, היא קוראת תיגר על מנהיגותו של משה. בתחילה היא ואהרון מדברים על נישואיו של משה לאישה כושית, ומשם עוברים לשאלת בלעדיות שלו כנביא.

משה אינו מגיב, אבל אלוהים מעניש את מרים בצרעת. משה ואהרון פונים לאלוהים ומבקשים שמרים תחלים. נושא האישה הכושית ירד לגמרי מהפרק.
תפקידו של אהרון בסיפור זה תמוה. הפועל הראשון בסיפור הוא בלשון יחיד נקבה, כך שמרים היא המחרחרת מדון, אך הפסוק השני מייחס את האמירה לאהרון ולמרים גם יחד. אולם, רק מרים נענשת. מדוע אהרון פטור מעונש? האם יש כאן השתקפות של מאבק עתיק על מעמד בין שתי קבוצות יריבות משבט לוי? האם זוהי גם סוגיה מגדרית, הפעם הראשונה שאישה שואפת למעמד פוליטי או פולחני, ושלילת זכותה לאלה?
אין כל אמנות יהודית מסורתית בנושא המרי של מרים. כיצד נוכל להסביר שתיקה זו?
במספר מקורות נוצריים לסיפור זה, כמו בביבליה פופרום הצרפתית כאן, מרים מוצגת כחוטאת שחוזרת בתשובה, בהקבלה לדויד ולמרים המגדלית.

מרים כורעת בתנוחת הכנעה (המסמלת את מעמדה הנמוך), בעוד משה ואהרון עומדים, למרות שבסיפור המקראי מרים אינה מביעה חרטה. מדוע, אם כן, תיאר אותה האמן כמי שמצרה על דבריה? האם הדבר נובע מההקבלה הנהוגה בפרשנות הנוצרית בין מרים בת עמרם ומרים המגדלית, שהפכה לפרוצה שחזרה בתשובה רק מאות רבות של שנים לאחר שנכתבו ספרי הברית החדשה? אפשר שבשני המקרים (מרים המקראית וזו של הברית החדשה) הנושא הסמוי הוא הורדת מעמדן של נשים מעמדת מנהיגות דתית.
גישה אמנותית אחרת לסיפורנו היא תפיסה של מרים כמי שמערערת, בלא הצדקה, על סמכותו של משה:

מרים מתוארת כאן כ"סינגוגה", והטקסט הנלווה מסביר שהיא משמיצה את משה לפני אהרון, כשם שהסינגוגה והפילוסוים משמיצים את הכנסייה.

בבביליה פופרום זו, מהמאה החמש-עשרה, כמו בזו שראינו לעיל, מרים מושווית לדויד ולמרים המגדלית. כאן היא איננה מתחרטת ואיננה נגועה בצרעה, אלא עומדת בתקיפות מול משה, ואהרון נעדר מהתמונה.
התיאור המעניין ביותר והתמוה ביותר לסיפור מוזר זה הוא תיאורו של מרטין היימסקרק, בספר תמונות על שמונה אמירות "אשרי" של ישו. כל תמונה מתייחסת לאחת האמירות של ישו בדרשה על ההר, וכל אחת קשורה לאחד המאפיינים הקשורים לדמות מהתנ"ך או מהברית החדשה.

בתמונה זו, משה מגלם את הטקסט מתוך מתי, "אשרי הענווים כי המה ירשו ארץ" (ה' 5) והסיפור הוא מריה של מרים. מתחת לתמונה יש הסבר להקבלה:
אשרי העני עדין הנפש
שהוכתר כמביא דברם של האלים
נחלתו היא הדעת לרדות בעולם
משה קיבל מהאל ריבוא ריבואות מילים.

במילים אחרות, ענוותו של משה (במדבר י"ב 3) היא שהפכה אותו ראוי להנהיג את העם.
משה, קרניים לראשו, עומד בשוליים השמאליים של התמונה ואתו האישה הכושית. הוא מחזיק את מטהו, סמל למנהיגותו. יציבתו ובגדיו הם של רועה פשוט. לראשה של האישה הכושית כתר, והיא לבושה בהידור. מחוות הידיים של שניהם מגוננות, כאילו מגיבות לעלבון. אולם במרכז התמונה ניצבים מרים ואהרון ופניהם אל משה ואל האישה הכושית. אהרון לבוש בגדי כהן – הוא עונד את החושן, על מצנפתו עיטור דמוי קרניים, והוא מחזיק בידו מחתה. מרים עומדת מאחורי אהרון, עטרה לראשה ועליה סמל למעמדה. ידיהם מושטות בשאלה

ברקע, בצד ימין, אלוהים נוזף במורדים ליד אוהל מועד, ומשמאל, ברקע, אהרון מבקש בעד מרים המצורעת ומעל הוא נראה סועד אותה.
בציור זה יש קושי כפול. ראשית, הציור נועד להדגיש את ענוותו של משה, אך אהרון ומרים הם הדמויות המרכזיות: כל אחד מופיע בציור ארבע פעמים. משה, לעומת זאת, מופיע רק שלוש פעמים. הקושי השני הוא שבניגוד לתיאורים אחרים לסיפור זה, האישה הכושית נראית כאן, אך לא ברור הקשר בינה ובין הסיפור.
האם ייתכן שהפרשנות הטיפולוגית של אוריגנס שתיאר את מרים כסינגוגה (בית הכנסת = היהדות) ואת האישה הכושית כגויים שאימצה הכנסייה היא התשובה לבעיות אלה? בציור משמיצים מרים ואהרון (הפרושים והכוהנים) את האישה הכושית (הגויים) שמשה (החוק הרוחני, הכנסייה) נשא לאישה. אלוהים שופט את מרים ומעניש אותה בצרעת והיא מנודה מהמחנה (קהל המאמינים), אך היא תתקבל חזרה לחיקה של הקהילה ברבות הימים. מכאן שענוותו של משה מובעת במונחים טיפולוגיים.

מותה של מרים הוא מוות פתאומי, והיא נקברת בקדש. מעבר לעובדות אלה, אין כל פרטים נוספים. בלי כל מעבר, המקרא ממשיך ומדווח על משבר נוסף הקשור במים. המסורת היהודית ניסתה להבין את הסיפור היבש ואת סמיכות הפרשיות של מות מרים עם מצב החירום החדש.
המסקנה העיקרית שאליה הגיע המדרש הייתה שמרים קשורה בסלע שממנו יצאו המים לאחר שמשה היכה בו. קשר זה מפותל ומגוון:
• חייה של מרים קשורים במים: היא הצילה את משה ממי היאור, שרה על שפת ים סוף וכיו"ב.
• אופייה וחסדה של מרים הם שהביאו את ברכת המים לבני ישראל בשנות נדודיהם במדבר – באר מרים הנסית ליוותה אותם לאורך כל הדרך.
• כשמרים מתה, פסקה נביעתה של הבאר כדי להזכיר לבני ישראל את הטובה של מרים וכדי שיבכו את מותה.
• משה ואהרון מתאבלים על מות מרים ואינם דואגים לבאר שיבשה.
• הצימאון למים גורם לבני ישראל לפנות למשה בתלונות תוך התעלמות מאבלו.
•אלוהים מצווה על משה לקחת את מטהו ולטפל במשבר המים.
• יש פעמים שהמטה הוא סמל לסמכותו של משה, ופעמים אחרות הוא כלי ענישה.
• רש"י כותב על הבאר הפלאית "והוא הסלע שבו היכה משה, שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים".
אפשר לפרש אמירה זו בשתי דרכים. האחת, הבאר לא רצתה לשפוע מים בשביל משה, וזאת כדי לכבד את מרים. הפירוש השני הוא שמשה לא רצה שהבאר תספק מים לבני ישראל בגלל מותה של מרים. אף כי אנו מעדיפים את ההסבר הראשון, יתרונו של השני הוא שהוא מקשר את העובדה שמשה היכה בסלע עם מצבו הנפשי של האח השכול.

לאור הפרשנות המדרשית המפותלת הזו, מוזר שאין אמנות יהודית מלפני התקופה המודרנית שמתמודדת עם מותה של מרים ומשבר המים שבא בעקבותיו. אולם, אמנים יהודים מודרניים הביעו סיפור זה בעבודתם. אנו מציגים כאן ארבע עבודות שמנסות, בדומה למדרשים, להבין את היסודות השונים בפרשת חוקת, אך אינם מצליחים להבהיר הבהרה מלאה את הקשר ביניהם.
ג'נט שפנר יצרה שתי תמונות של הופעתה האחרונה של מרים בתורה. בעקבות המדרשים, בשתי התמונות קשורה מרים למים ושפנר מתייחסת לטקס הפרה האדומה שמתואר לפני מות מרים. באחד מציוריה ציירה האמנית גם את נחש הנחושת המופיע בסוף הפרשה. היסוד המשותף הוא רפואה ומזור – נחש הנחושת שבמרכז ריפא את עם ישראל, אפר הפרה האדומה מטהר את טומאת ישראל ומסירותה של מרים "מרווה" את צימאונו של העם. שפנר משתמשת במשולשים ובצבעים כדי לארגן את היסודות השונים – האדום הוא הלהבה בטקס הפרה האדומה, הכחול – באר מרים והסגול (שילוב של האדום והכחול) – נחש הנחושת.

ג'. שפנר, מרים, 1997 פרשת חוקת, 2007

גם סיונה בנג'מין עסקה בדמותה של מרים מספר פעמים, והיא רואה בה דמות טרגית. בציור שלהלן, מיקמה האמנית את מרים בחלק מהטקסיות של סדר פסח.

כוס מרים, מנהג חדש שנוצר במאה העשרים, היא המקבילה לכוס היין של אליהו, כוס "שפוך חמתך". אולם כוס מרים מלאה במים משיבי נפש, כפי שמתאים לתפקיד שיצר המדרש למרים. כאן היא מחוברת לשני צינוריות עירוי – דם ומים. מאחוריה, "ענן פטריה" שכולו פרצופים גרוטסקיים. בידה היא אוחזת לחצן מצוקה.

ששה מרכיבים יש לציור שצייר ארצ'י ראנד לפרשת חוקת – שני האוהלים משמאל, משה ותצורה סלעית מימין
מבנה אבן לאש/מים במרכז ונחש הנחושת משמאל, בקדמת הציור. הפרשה דנה בטהרה מטומאת המת תוך שימוש באפר הפרה האדומה. את האוהלים הנגועים יטהרו מים מעורבים באפר זה.

נראה שמבנה האבן במרכז הוא אח מבוער, ואפשר שחלקי הגוף הפזורים לידו הם שאריות של גופה לא מזוהה שננטשה ויש בכוחה לטמא. ועם זאת, יש פה גם חידה, שכן המבנה נראה כבאר.
מימין אוחזת דמות מצועפת במטה הסמלי. האם זו דמותו של משה או שמא רוחה של מרים בשמלת קפלים יפה? בהמשך למסופר בפרשה, משה מכה את הסלע במטה ומים פורצים ממנו להרוות את צימאונם של בני ישראל. אולם במדרש זוהי שוב באר מרים המתוארת כמחוררת "כמין כברה". ראנד שילב את שתי נקודות המבט ואולי אף העניק למרים נוכחות שהיא כמעט מלכותית.
המרכיב האחרון הוא נחש הנחושת שיצר משה כדי לרפא בדרך מאגית את אלה שעקצום השרפים. הנחש ניצב לידינו, הצופים. הפרשה דנה במסתורין ובפחדים הסובבים את המוות, וראנד שילב בציורי יסודות רבים בפרשה. אולם, אם הוא התייחס למרים, התייחסות זו עמומה ביותר.
האפיזודה האחרונה בחייה של מרים היא מעין מטפורה לחייה ולאופייה. רב הנסתר על הנגלה וצימאוננו לדעת לא ידע רוויה.