משנה
משנה זו באה ללמד מה היו עושים בשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות.
התרומה – תרומת הלשכה, מה היו עושין בה? – על מה היו מוציאים את השקלים שניתנו לקופות? - לוקחין בה תמידין – היו קונים בשקלים אלו את קורבנות התמיד שקרבו בכל יום, ומוספין – קורבנות המוסף שקרבו בשבתות ובראשי חודשים ובמועדים, ונסכיהם – המנחות ונסכי היין הקרבים עם התמידים והמוספים, העומר – הקורבן שקרב בשישה עשר בניסן, ושתי הלחם – הקורבן שקרב בחג השבועות, ולחם הפנים – שתים עשרה החלות שניתנות על השולחן במקדש בכל שבת, וכל קרבנות הציבור – כגון קטורת, מלח ועוד.
שומרי ספחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על ספיחי חיטים ושעורים שיועדו לצורך העומר ושתי הלחם, כדי למנוע את קצירתם על ידי אחרים, ואותם השומרים היו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה, שהואיל ושמירה זו היא לצורך קורבן ציבור, ההוצאה הנדרשת עבורה באה מתרומת הלשכה כמו קורבן הציבור עצמו. רבי יוסה (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אף (הלא) הרוצה מתנדב שומר חנם – הרי יכול אדם להתנדב לשמור בחינם על הספיחים הללו, ולא היו צריכים לשכור שומרים מתרומת הלשכה. אמרו לו – חכמים לרבי יוסה: אף (הלא) אתה אומר – הרי אתה מודה, שאין באין – שאין קורבנות הציבור באים, אלא משל הציבור – ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים בחינם - הרי זכה בהם, שקנה אותם מן ההפקר, ונמצא שאין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור, ואף על פי שמסרם לשם כל הציבור, מכל מקום חכמים סוברים, שאין הציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולכן היו צריכים לשכור שומרים מתרומת הלשכה. אבל רבי יוסה סובר, שאם הביאם לשם כל הציבור, מותר להקריבם, והציבור יוצאים בהם ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור.
בתוספתא שקלים ב,ז שנו: נתנדבו מעצמם (יחידים שהתנדבו קורבנות ציבור משלהם) - כשירים, ובלבד שימסרום לציבור.
ובתוספתא מנחות י,כב שנו: שומרי ספיחים בשמיטים ויובלות להביא מהם עומר ושתי הלחם נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. הרוצה להתנדב אין שומעים לו. רבי יוסי אומר: הרוצה להתנדב ינדב, ובלבד שימסרם לציבור (שיאמר לגבאים בפירוש: הרי נדבתי מסורה לציבור, והריהי שלהם; שאם לא כן, חוששים אנו שמא הוא מוסר את שלו לציבור, על מנת שייקרב בשמו).
ספחין בשביעית
'ספיח' בלשון יחיד, בלשון רבים מצינו במקרא 'ספיחים' וכן הוא בבבלי. בספרות חכמים הארץ ישראלית לרוב: ספחים או ספחין. בספרות חכמים כללו במונח 'ספיחים', נוסף לצמחים שגדלו מן הזרעים, גם גידולים שצמחו מן השורשים שנותרו באדמה או מן הקלח, הפקעת והבצל, ממינים שאינם פירות האילן ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמודים 385-386).
מקורות מזמן הבית מניחים שהספיחים מותרים. מקור אחד הוא עניין שומרי ספיחים בשביעית. גזירת הספיחים ניתקנה על ידי רבן גמליאל דיבנה ובית דינו (שם, עמוד 390 ועמוד 394).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "התרומה מה היו עושין בה?" כול', "שומרי ספחין בשביעית... רבי יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו: אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור".
במשנה תעניות ד,ה שנינו: זמן עצי כוהנים והעם... בחמישה עשר בו (באב) - בני זתוא בן יהודה, ועימהם כוהנים ולוויים וכל מי שטעה בשבטו (ולא ידע לאיזה שבט הוא שייך, לבני סנאה משבט בנימין או למשפחה ממשפחות שבט יהודה, הרי הוא מתחבר לבני זתוא), ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות (אף הם מביאים עם בני זתוא)...
המשנה בתעניות מפרטת זמנים שהיו קבועים בשנה לשמונה משפחות להביא בהם עצים למזבח, והם היו כורתים ומביאים אותם למערכת האש. עצים אלו נקראים "עצי כוהנים והעם" על פי הכתוב בנחמיה י,לה. המשפחות שנזכרות במשנה נמנו בעזרא ב ובנחמיה ז עם העולים מהגולה עם זרובבל וישוע הכוהן הגדול.
במגילת תענית פרק ה שנו: בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא, דלא למספד (בחמישה עשר באב זמן עצי כוהנים, שלא לספוד).
מגילת תענית היא ספר המונה כל הימים שאירעו בהם מאורעות חשובים או שנעשו בהם ניסים לישראל בימי הבית השני. המגילה כתובה בצורת לוח לשנים עשר חודשי השנה, הכולל שלושים וחמישה מועדים. ימים אלה נקבעו כימים טובים, ואסרו חכמים להתענות בהם תענית ציבור, ויש מהם ימים שאסרו חכמים אף לספוד בהם.
המגילה מכנה את עצי המערכה בשם 'אעי כהניא' (עצי הכוהנים). יש מקום לשער, שבזמן העליות הראשונות בראשית ימי הבית השני קיבלו הכוהנים על עצמם להביא עצים בשביל המערכה, ונחמיה הטיל את הבאת העצים על כל העם. מחמת הסדרים שקבע נחמיה בהבאת העצים, חל שינוי בשם: לשם 'עצי כוהנים' הוסיפו את המילה 'העם', ולכן המשנה אומרת 'עצי כוהנים והעם'.
לפי המשנה, היו לשמונה משפחות חשובות בעם, שבע מיהודה ואחת מבנימין, תאריכים מיוחדים בשנה להביא בהם עצים. אבל יום חמישה עשר באב, יומם של בני זתוא, נועד גם לכל העם להביא בו עצים, מכיוון שיום זה היה מועד קבוע לעצי הכוהנים והעם.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ו ומגילה א,ו.
מביאים ברייתא (תוספתא תעניות ג,ה): מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות? – מה ראו חכמים למנות את יום חמישה עשר באב (זמן עצי הכוהנים והעם), שהוא זמנם של בני זתוא, עם הימים הטובים הכתובים במגילת תענית, שהם ימים טובים לכל ישראל? והרי כל מי שמביא עצים למערכה יום טוב הוא לו (ירושלמי פסחים ד,א והגמרא למגילת תענית פרק ה), אבל אינו יום טוב לאחרים! - אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה (מבבל), (ו)לא מצאו עצים בלישכה – בלשכת העצים שבמקדש, שהיו מונחים בה עצי המערכה, ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור – נתנו עצים במתנה גמורה לשם כל הציבור, וקרבו מהן קרבנות ציבור – הקריבו על אותם עצים את קורבנות הציבור, ובזכות זו של בני זתוא קבעו את יום חמישה עשר באב, שהוא זמנם של בני זתוא להביא בו עצים, יום טוב לכל העם, ועל כן נמנה יום זה במגילת תענית, והתנו (קבעו חוק בל יעבור) עמהן הנביאים שביניהן – חגי וזכריה ועוד נביאים, שאפילו לשכה – לשכת העצים, מליאה עצים – משל הציבור, ועמדו אלו – בני זתוא, ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב (נקרב) אלא משלהן תחילה – התנו, שיקריבו את קורבנות הציבור על העצים של בני זתוא תחילה, שהעצים שלהם יהיו קודמים לעצים שבלשכה. - הרי שלפי הברייתא הזו, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור (הלשון "שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה" נמצאת בירושלמי לעיל ג,ג).
הלשון "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?" הוא דוגמת הלשון "מה ראה ברזל ליפסל מכל מיני מתכות?" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ,כב) = "מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יותר מכל מיני מתכות?" (תוספתא בבא קמא ז,ו), וכן "מה ראתה אוזן שתירצע מכל איברים?" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ב), וכן "מה ראו כלים למחשבה?" (תוספתא שבועות א,ז).
בגמרא למגילת תענית (לפי כתב היד הקרוב לנוסח ארץ ישראל) פרק ה אמרו: בני זתוא בן יהודה למה נכתבו (במגילת תענית)? - שכשעלו בני הגולה לא היה להם עצים בלשכה. התנדבו בני זתוא עצים ומסרום לציבור. התקינו שאף על פי שהלשכה מלאה עצים, יתנדבו עצים למערכה כל זמן [שירצו].
השאלה בגמרא למגילת תענית "בני זתוא בן יהודה למה נכתבו?" היא השאלה בברייתא שבירושלמי ובתוספתא "מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות?". אנו רואים מהמקורות האלה, שהחג בחמישה עשר באב נקבע בזכות בני זתוא, שהתנדבו עצים משל עצמם, כשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה.
במשנתנו נחלקו רבי יוסה וחכמים בעניין שומרי ספחין בשביעית. חכמים סוברים, שאין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור. אבל רבי יוסה סובר, שקורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור.
לפי הברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, יחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): דרבי יוסה היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנתנו היא), דרבי יוסה אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שיחידים שהביאו עצים ומסרו אותם לציבור קרבים מהם קורבנות ציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם ימסרו את העצים לציבור, לא יקרבו מהם קורבנות ציבור.
ומציעים דעה מנוגדת: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנתנו) היא (ולא כדעת רבי יוסי בלבד היא), שגם לדעת חכמים, אם ימסרו את העצים לציבור, יקרבו מהם קורבנות ציבור. מה פליגין – מה (שהם, רבי יוסי וחכמים) חלוקים, - בגופו של קרבן – בדבר שהוא עצמו קרב קורבן, כגון העומר ושתי הלחם, שלדעת חכמים, אין קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, ולדעת רבי יוסי, קורבן יחיד משתנה לקורבן ציבור, אבל במכשירי קרבן – בדבר המסייע ונחוץ להקרבת קורבן, כגון עצים למערכה, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור – אם ימסור היחיד דבר זה לציבור, יצאו בו הציבור ידי חובתם, לפי שקורבן יחיד זה משתנה לקורבן ציבור.
לפי רבי אחא, אף במכשירי קורבן חכמים חולקים. רבנו משולם אומר, שלפי רבי אחא, חכמים מודים, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה, התנדבו עצים משל עצמם ומסרום לציבור וקרבו מהם קורבנות ציבור, שמפני שהיתה זו שעת הדחק, מסרו את העצים יפה יפה לציבור, אבל לאחר מכן לא התנדבו עצים משל עצמם.
ומציעים ברייתא (בעניין דומה): תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בתוספתא יומא א,כג): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי אחא: דרבי יוסי היא – של רבי יוסי היא (הברייתא כדעתו של רבי יוסי במשנתנו היא), דרבי יוסי אמר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם – רבי יוסי סובר, שיחיד שהביא קורבן ומסרו לציבור, הציבור יוצאים בו ידי חובתם, ולכן הברייתא, שנאמר בה, שהאישה צריכה למסור את הכתונת לציבור, כדעת רבי יוסי היא, שלדעת חכמים, אף אם תמסור את הכתונת לציבור, לא ישמש בה בנה הכוהן.
ומציעים דעה מנוגדת: רבי יוסה אמר בשם רבי אילא: דברי הכל היא – הברייתא כדעתם של הכל (רבי יוסי וחכמים במשנתנו) היא, שגם לדעת חכמים, אם תמסור את הכתונת לציבור, ישמש בה בנה הכוהן. מה פליגין – מה (שהם, רבי יוסי וחכמים) חלוקים, - בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן – כגון בגדי הכוהנים, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור.
רבי יוסי אמר בשם רבי אילא, שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם דברי הכל היא.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוסי): מתניתא פליגא על רבי יוסי: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי יוסי (האמורא, שיש להוכיח ממנה שלא כדבריו, ששנו בברייתא): אותן הימים – הימים הקבועים לכמה משפחות להבאת עצים, שנמנו במשנה בתעניות, נוהגין – לעניין איסור הספד ותענית בהם, בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים ומקריבים קורבנות, ושלא בשעת קרבן – וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים קורבנות. רבי יוסה (התנא) אומר: אינן נוהגין אלא בשעת קרבן – בזמן שבית המקדש קיים! - לפי חכמים (תנא קמא בברייתא זו), בני המשפחות שנמנו במשנה בתעניות לא הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם (אלא משל ציבור לזכר בלבד), אלא חגגו את הימים הללו כימי זיכרון לנדבתם ולהבאתם את העצים בראשית ימי הבית השני, משום שאין מקבלים עצים למערכה מיחיד, אף על פי שהם מכשירי קורבן, ולכן הימים הללו נוהגים אפילו משחרב הבית, שהרי אף בזמן הבית לא חגגו אותם אלא כימי זיכרון בלבד. אבל לפי רבי יוסי, הסובר שיחיד מתנדב קורבן ציבור, בני המשפחות שנמנו במשנה בתעניות הביאו בימים הללו בכל שנה ושנה עצים משלהם, ומי שמביא עצים יום זה יום טוב הוא לו, כדין כל המקריב קורבן שנוהג יום טוב בו ביום, ולכן משחרב הבית אין הימים הללו נוהגים, שהרי אינם יכולים להביא עצים (כך פירש רבנו משולם). מכאן שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, כרבי יוסי היא ולא כחכמים, וזה כדברי רבי אחא (שאמר, שהברייתא רבי יוסי היא), ולא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).
ומציעים מקור נוסף (המסייע לקושיה על רבי יוסי): ועוד מן הדא דתני: – ועוד (יש להוכיח שלא כדברי רבי יוסי האמורא) מן (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אמר רבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): אנו היינו מבני סנאה בן בנימן – משפחה משבט בנימין (עזרא ב,לה; נחמיה ז,לח), והיא אחת מהמשפחות שנמנו במשנה בתעניות, שזמן הבאת עצים שלהם הוא בעשרה באב, וחל – פעם אחת לאחר שחרב הבית, תשעה באב להיות בשבת, ודחינו (נראה שצריך לומר: 'ודחו') אותו למוצאי שבת – סנהדרין דחו את התענית של תשעה באב ליום ראשון, שהוא עשרה באב, ולא התענו בשבת, שאין התענית דוחה את השבת (משנה מגילה א,ג), והיינו מתענין ולא משלימין – בני משפחה זו התענו ביום זה, אבל לא השלימו את התענית עד הערב, אלא אכלו ושתו ושמחו, מפני שיום זה יום טוב שלהם היה, שאותם הימים שנמנו במשנה בתעניות נוהגים אף אחר החורבן, כדעת חכמים לעיל, ואין להתענות בהם. הרי שרבי אלעזר בירבי צדוק סובר כחכמים לעיל, שימים אלה נוהגים בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, מפני שאף בזמן הבית לא היו אלא ימי זיכרון בלבד. מכאן שהברייתא לעיל בעניין זמן עצי הכוהנים והעם, שנאמר בה, שהתנו שבני זתוא יביאו בזמן הזה בכל שנה ושנה עצים משלהם, לא כרבי אליעזר בירבי צדוק היא, וזה שלא כדברי רבי יוסי (האמורא) בשם רבי אילא (שאמר, שהברייתא דברי הכל היא).
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות ומגילה.
סוגיה זו שייכת לפסקת המשנה "רבי יוסה אומר: אף הרוצה מתנדב שומר חנם", ומקומה בסוף ההלכה, כי הרי הלכה זו מכילה שלוש סוגיות: א. "מתניתא דרבי ישמעאל...", שמוסב על הפסקה "שומרי ספחין"; ב. "כיצד הוא עושה...", שמוסב על הפסקה "נוטלין שכרן מתרומת הלשכה"; ג. "מה ראה זמן עצי כהנים...", שמוסב על הפסקה "רבי יוסה אומר". ונראה שהסיבה שנערכה סוגיה זו בתחילת ההלכה היא, מפני שסוגיה זו היא מהסוגיות הכפולות ועיקרה בתעניות ונעתקה משם לכאן, ולפיכך נעתקה שלא במקומה הראוי ("עלי תמר").
בתוספתא תעניות ג,ו שנו: אותם ימים (זמנים של הבאת עצים שנמנו במשנה בתעניות) אסורים בהספד ובתענית, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם. אמר רבי לעזר בירבי צדוק: אני הייתי מבני סנאה בן בנימין, וחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר שבת, והיינו מתענים ולא משלימים.
ברייתא זו שבתוספתא הובאה בירושלמי כאן. דברי רבי אלעזר בירבי צדוק הובאו כראיה לדברי תנא קמא, שאותם הימים נוהגים גם לאחר שחרב הבית.
לפי התלמוד כאן, תנא קמא, החלוק על רבי יוסי במשנה מסכת שקלים, ותנא קמא, החלוק על רבי יוסי בתוספתא מסכת תעניות, בשיטה אחת הם. לפי מסקנת התלמוד, הלכה ה בתוספתא היא כרבי יוסי בהלכה ו בתוספתא, ולא דברי הכל (גם תנא קמא ורבי אלעזר בירבי צדוק) היא.
רבי אלעזר בירבי צדוק הראשון רגיל לספר פרטים ממאורעותיו וממה שראה בירושלים לפני החורבן ואחריו, וכן הוא מוסר על כמה ממנהגיהם של אנשי ירושלים.
התוספתא סידרה את דברי רבי אלעזר בירבי צדוק אחרי מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, ושתי ברייתות הן שנתחברו בתוספתא, שכן בירושלמי אמרו: "ועוד מן הדא", משמע שהיא ברייתא אחרת ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1013-1014).
בבבלי בבא מציעא קיח,א-ב אמרו: תנן: שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב, ושומר חינם. אמרו לו: אתה אומר כן? אם כן, אין באים משל ציבור (שלשיטתך היחיד, השומר, הוא המביא את העומר)!
...אמר רבא: דכולי עלמא הבטה בהפקר קני (השומר דבר של הפקר, אף שלא הגביהו, קנה אותו לעצמו), והכא - בחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא (אם לא ייתנו לו שכר) - חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה; ורבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה; ו"אתה אומר" הכי קאמרי ליה: מדבריך (משיטתך שאפשר להתנדב ולשמור חינם) לדברינו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה - אין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור.
איכא דאמרי: אמר רבא: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא - בחיישינן לבעלי זרועות (שמא יבואו אנשים אַלָּמים וייקחו את הספיחים לעצמם) קמיפלגי; דתנא קמא סבר: (חוששים לבעלי זרועות, ולכן) תקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי (כשכר שמירה) מלשכה, כי היכי דלשמעי בעלי זרועות ולפרשו מינייהו (שישמעו שהספיחים הם לצורך הקדש ולא ייקחום); ורבי יוסי סבר: לא חיישינן (לבעלי זרועות, ולכן לא תקינו וכו'); ו"אתה אומר" הכי קאמרי ליה: מדבריך (משיטתך שאפשר להתנדב ולשמור חינם) לדברינו דחיישינן לבעלי זרועות (ולכן תקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי) - אין העומר ושתי הלחם באים משל ציבור (שיש לשומר חלק בהם, בשכר שמירתו שמוחלו להקדש).
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי.
בירושלמי לא נמצא מה שאמרו בבבלי, שחכמים ורבי יוסי נחלקו האם חוששים שמא לא ימסור היחיד יפה יפה לציבור.
• • •
במשנה שנינו: "העומר ושתי הלחם ולחם הפנים" כול' (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין פיסקה זו. - נראה שיש למחוק פסקה זו, כי סוגיה זו מוסבת על הפסקה "שומרי ספחין בשביעית" ("עלי תמר")).
במשנה שנינו: "שומרי ספחין בשביעית" כול'.
מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה שהעומר בא בשביעית מספיחים שבארץ ישראל, היא) של רבי ישמעאל (בשיטתו של רבי ישמעאל), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן ולהלן: 'מסוריא') – אינו בא מתבואה שגדלה בסוריה, שאין העומר בא מתבואה שגדלה בחוץ לארץ, אלא מתבואה שגדלה בארץ ישראל. וכיוון שאין העומר בא אלא מארץ ישראל, לכן בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, כדי שיוכלו להביא מהם את העומר, שאילו היה העומר בא מסוריה, היו יכולים להביא אותו בשנת השמיטה משדות שנזרעו בסוריה, שאין שביעית נוהגת בה, ולא היו צריכים לשכור שומרים.
בענייני מעשרות ושביעית בסוריא לא התכוונו חכמים לסוריא בגבולותיה הרחבים (הפרובינציה הרומית של סוריה) אלא לאותו איזור בלבד הגובל עם ארץ ישראל. אמנם המונח סוריא שאנו מוצאים בעניין השקלים שהגיעו לבית המקדש (תוספתא שקלים ב,ג, ראה ירושלמי לעיל ג,ד) כוונתו לפרובינציה סוריה (על פי "עם הארץ הגלילי", עמוד 180 ואילך).
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה מנחות ח,א) שנינו: כל קרבנות היחיד והציבור באין מן הארץ ומחוצה לארץ – כל המנחות באות בין מתבואה שגדלה בארץ ישראל ובין מתבואה שגדלה בחוץ לארץ, מן החדש ומן הישן – בין מן התבואה החדשה ובין מן התבואה הישנה, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ – שבעומר נאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (ויקרא כג,י), ובשתי הלחם נאמר: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם" (ויקרא כג,יז).
ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא – שאין העומר בא מחוץ לארץ.
בתוספתא מנחות ט,א-ב שנו: כל קורבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, אפילו מן הגויים, חוץ מבכור ומעשר, שאין באים אלא מן הארץ ואין באים אלא מישראל. כל המנחות באות מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באים אלא מן החדש ומן הארץ.
בבבלי מנחות פג,ב-פד,א אמרו: משנה. כל קורבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ.
תלמוד. כמאן? - דלא כי האי תנא; דתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים (וכיצד אני מסביר): "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כג)? שלא נתחייבו (ישראל) בעומר קודם שנכנסו לארץ (אולם לאחר שנתחייבו, יכולים להביאו מכל מקום ואף מחוץ לארץ), וקסבר (רבי יוסי בר רבי יהודה): חדש (איסור אכילת התבואה החדשה קודם הנפת העומר) בחוצה לארץ דאורייתא, דכתיב: "מושבותיכם" (שם), כל מקום שאתם יושבים משמע (אף בחוץ לארץ), ו"כי תבואו" - זמן ביאה היא, וכיוון דאורייתא היא (איסור חדש אף בחוץ לארץ), אקרובי נמי מקריבינן (מן התבואה החדשה שבחוץ לארץ לעומר).
בבבלי אמרו שהמשנה במנחות אינה כרבי יוסי בר רבי יהודה, ובירושלמי אמרו שהמשנה כרבי ישמעאל.
מן העובדה שרבי יוסי בר רבי יהודה, הסובר שאפשר להביא את העומר מחוץ לארץ, נאלץ להסביר את תחילת הפסוק "כי תבואו אל הארץ", משמע שפסוק זה שימש מקור לחולקים עליו ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 139 הערה 32).
[ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה פרה ב,א) שנינו: ולא זו בלבד – ולא פרה אדומה בלבד כשרה לקנות מן הגויים (כך אמרו חכמים בראשה של אותה המשנה), אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוץ לארץ – ואפילו מן הגויים, וכן כל המנחות באות בין מתבואה שגדלה בארץ ישראל ובין מתבואה שגדלה בחוץ לארץ, מן החדש ומן הישן – כל המנחות באות בין מן התבואה החדשה ובין מן התבואה הישנה, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונא אמר בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מסוריה.]
הקטע המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". ובמסירה שלפנינו ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט הקטע על ידי הדומות, אבל בנוסח שהיה לפני תלמיד רשב"ש ורבנו משולם היה הקטע הזה.
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה כלים א,ו) שנינו: עשר קדושות הן – זו למעלה מזו: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה – מתבואת ארץ ישראל, העומר והביכורים – שנאמר בהם: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ" (דברים כו,ב), ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות – שאין באים אלא מארץ ישראל.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: רבי חונה אמר בשם רבי ירמיה: דרבי ישמעאל היא – של רבי ישמעאל היא (המשנה שאמרה שאין העומר בא מחוץ לארץ, כדעתו של רבי ישמעאל היא), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא.
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה שביעית א,ד) שנינו: נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד,כא. - הכתוב הזה מדבר בשבת, אבל קשה, למה פירט הכתוב חרישה וקצירה? והרי כל מלאכה אסורה בשבת! לכן דרשוהו חכמים לעניין חרישה וקצירה בשביעית). - רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות, אף קציר רשות – כשם שחרישה שאסורה בשביעית אינה אלא חרישה של רשות, שהרי אין חרישה של מצווה, כך גם קצירה שאסורה בשביעית אינה אלא קצירה של רשות, יצא – מכלל האיסור, קציר העומר – שהוא מותר אפילו בשביעית.
[כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית א,ה.
ומציעים קשר בין שתי אמרות (של רבי ישמעאל): רבי ישמעאל כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מסוריה – וכיוון שאין העומר בא אלא מארץ ישראל, לכן בשנת השמיטה מותר לקצור את העומר מספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, שאילו היה העומר בא מסוריה, היו יכולים להביא אותו בשנת השמיטה משדות שנזרעו בסוריה.
במשנה בשביעית שנינו (בדברי רבי ישמעאל): יצא קציר העומר (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". ובמסירה שלפנינו נשמט על ידי הדומות)] - ומבארים: שהוא מצוה – שהואיל והוא קציר של מצווה (שקצירת העומר עצמה היא מצווה), הריהו מותר אפילו בשביעית.
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
המילים "יצא קציר העומר - שהוא מצוה" אינן שייכות לכאן, והסופר שהעתיק משביעית לכאן את המשפט שלפניהן טעה והמשיך להעתיק גם את המילים האלו.
לפי הבבלי (מנחות עב,א) דרש רבי ישמעאל את הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" לעניין קציר העומר בשבת, וכן מפורש במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לד,כא. ברם קשה מאוד לפרש לעניין שבת את הנימוק לשיטת רבי ישמעאל שאין העומר בא מסוריה. ולכן לפי הירושלמי כאן יש לפרש שדרשת רבי ישמעאל מתייחסת להיתר קציר העומר בשביעית או בין בשבת בין בשביעית.
ומציעים מסקנה: הוי (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וב"שרידי הירושלמי": 'הווי'): – הוֹוֶה (כלומר, נמצא. - המילה היא בינוני יחיד של הפועל הוה ("אוצר לשונות ירושלמיים")): מאן תנא: – מי שנה (את המשנה כאן): שומרי ספחים (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'ספחית', ומגיה הגיה: 'ספחים') בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה? - רבי ישמעאל – שלדעתו אין העומר בא אלא מארץ ישראל, ולכן בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שבארץ ישראל.
מסקנה זו כבר הוצעה בתחילת הסוגיה: "מתניתא דרבי ישמעאל", אלא שחזרו עליה שוב כאן לפני שהציעו דעה מנוגדת.
ומציעים דעה מנוגדת: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דברי הכל היא – המשנה דברי הכל היא, אפילו כדברי החולקים על רבי ישמעאל ומתירים להביא את העומר מסוריה, ובשנת השמיטה מביאים את העומר משדות שנזרעו בסוריה, ואף על פי כן, בשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שצמחו מאליהם בארץ ישראל, מפני שאם לא מצאו – תבואה חדשה, בסוריא - מביאין אותו – את העומר, מספחין שבארץ ישראל.
כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסה להעמיד אותה כדברי הכל (אף נמצא שאמר רבי יוסה כך בשם אמורא אחר, כמו לעיל בהלכה זו).
בבבלי גיטין ח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלושה לחוצה לארץ... חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל... - קסבר: כיבוש יחיד שמיה כיבוש (כשכבש דוד המלך את סוריה (כיבוש יחיד), נתקדשה בקדושת ארץ ישראל וחייבת במצוות הארץ).
גם לדעת רבי ישמעאל שאין העומר בא מסוריה, וגם לדעת החולקים על רבי ישמעאל ומתירים להביא את העומר מסוריה, אין שביעית נוהגת בסוריה, משום שהם סוברים שכיבוש יחיד אין שמו כיבוש.
• • •
שואלים: הַהֵן עומר – העומר הזה, מהו שיזרע לכן (לכך) מתחילה? – האם מותר לזרוע לכתחילה תבואה בארץ ישראל בשנת השמיטה, שהזריעה אסורה בה, כדי להביא ממנה את העומר? (צדדי השאלה הם, האם זריעת העומר מותרת בשביעית כשם שקצירתו מותרת, או שמא זריעת העומר אסורה בשביעית, הואיל ואין זריעת העומר מצווה, שאם מצא תבואה זרועה אינו חייב לזרוע לצורך העומר, מה שאין כן קצירת העומר שהיא מצווה, שאף אם מצא תבואה קצורה חייב לקצור לצורך העומר) - אין משיבים על שאלה זו.
• • •
מנחת העומר נקמצת (נלקח ממנה מלוא היד הקמוצה), והקומץ (מלוא היד הקמוצה) נקטר על המזבח, והשיירים נאכלים לכוהנים.
מקשים: רבי חייא בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא (ב"שרידי הירושלמי": 'ולא') נמצא כקומץ על השיריים שאינן נאכלין?! (בתמיהה) – כיצד מותר להביא את העומר בשנת השמיטה מספיחים שבארץ ישראל? והרי כשהעומר בא מספיחים, נמצא שכשהכוהן קומץ את המנחה הרי הוא קומץ על שיריים שאינם נאכלים, שכן ספיחים אסורים באכילה, וכיוון שהדין הוא שמנחה שאין שייריה נאכלים אינה נקמצת, לכן אין להביא את העומר מספיחים. כך הקשה רבי חייא בר אדא על מה שאמרו במשנה, שבשנת השמיטה היו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים, כדי שיוכלו להביא מהם את העומר (כך כתב ראב"ד בפירושו לספרא 'בהר' פרשה א).
ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חייא בר אדא): נעשה כחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה – העומר הבא מספיחים דומה לעניין ההלכה לחמישה קורבנות ציבור הנאכלים לכוהנים שהם קרבים אפילו בטומאה, כגון שהכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת, לפי שזמנם קבוע, ואף על פי שהם באים בטומאה, אינם נאכלים בטומאה (החלק העומד לאכילה מאותם הקורבנות אינו נאכל בטומאה), ואחד מהם הוא העומר (כך שנינו במשנה פסחים ז,ד), וכשם שהעומר בא בטומאה, אף על פי שאין השיריים נאכלים, כך העומר בא מספיחים, אף על פי שאין השיריים נאכלים.
במשנה מנחות ג,ד שנינו, שאם נטמאו שייריה של המנחה לפני הקטרת הקומץ - לשיטת רבי אליעזר המנחה כשרה להקריב את קומצה, ולשיטת רבי יהושע המנחה פסולה להקריב את קומצה. הרי שלדעת רבי יהושע אסור לקמוץ על השיריים שאינם נאכלים, ולפי דיעה זו של רבי יהושע הקשה רבי חייא בר אדא לפני רבי מנא על מה שאמרו במשנה כאן שהעומר בא מספיחים. בירושלמי פסחים ז,ה אמר רבי מנא, שהמשנה פסחים ז,ד, שהוא הזכיר בתירוצו בירושלמי כאן, היא כדעת רבי אליעזר במשנה מנחות ג,ד, שמותר לקמוץ על השיריים שאינם נאכלים. הרי שרבי מנא תירץ את מה שאמרו במשנה כאן שהעומר בא מספיחים לפי דיעה זו של רבי אליעזר.
בבבלי מנחות פד,א אמרו: רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא: תנן (שקלים ד,א): שומרי ספיחים בשביעית נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (שהעומר בא מתבואת השביעית); ורמינהו: "לאוכלה" (ויקרא כה) - ולא לשריפה! (והרי מעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר!) - אמר ליה: רחמנא אמר לך: "לדורותיכם" (ויקרא כג) (שמצוות העומר נוהגת בכל הזמנים ואף בשנת השמיטה), ואת אמרת: תיבטל (ההקרבה, משום שאין לשרוף פירות שביעית)! - אמר ליה: ומי קאמינא אנא תיבטל? לייתי מדאשתקד (מתבואות של השנה שעברה)! - בעינא כרמל (שתהיה התבואה רכה ומלאה) וליכא (בתבואות של השנה שעברה). - ולייתי מכרמל דאשתקד! - אמר קרא: "כרמל תקריב" (ויקרא ב), בעינא כרמל בשעת הקרבה וליכא.
שאלת הבבלי בעניין הבאת העומר מספיחים בשביעית היא מצד הקטרת הקומץ של מנחת העומר הבאה מספיחי שביעית, כיוון שיש איסור לשרוף ספיחים בשביעית. ואילו שאלת הירושלמי בעניין זה היא מצד קמיצת מנחת העומר הבאה מספיחי שביעית, כיוון שיש איסור לאכול ספיחים בשביעית.
• • •
במשנה שנינו: "שומרי ספחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
מביאים ברייתא: כיצד הוא עושה? – באיזה אופן הגזבר של ההקדש נותן לעוסקים בעומר (כגון שומרי הספיחים בשביעית) את שכרם מתרומת הלשכה? שאינו יכול לתת להם מעות מתרומת הלשכה, מפני שהמעות הללו הן קודש, ואין הקדש יוצא לחולין אלא אם כן נכנס דבר אחר תחתיו לקדושה, ואין הקדש מתחלל על שכר המלאכה של העובדים לצורכי המקדש (כך דעת בן עזאי במשנה להלן ד,ו). - נוטל מעות מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר – הגזבר לוקח מהשולחני (חלפן הפורט ומחליף מטבעות) בהקפה מעות של חולין (שאינן קודש) ונותן אותן לקוצרים ולשומרים את העומר בשכרם לפני שקרב העומר, כדי שלא יהיה העומר כבא משל יחיד (משל הקוצרים והשומרים), מביא (ב"שרידי הירושלמי": 'ומביא') מעות מתרומת הלשכה ומחללן עליו – ואחר כך הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה שהן קודש, ומחלל את המעות הללו על העומר, והעומר נכנס בקדושה, והמעות יוצאות לחולין, ונותן אותן לשולחני תמורת המעות שנטל ממנו בשווי שכר הקוצרים והשומרים.
ושואלים: וטבו (=וטב הוא) כן? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשו מילים אלו) – וטוב הוא כך? (וכי יפה (שווה) הוא העומר כך (כשכר הקוצרים והשומרים)? והרי שכרם מרובה יותר מדמי העומר (עשירית האיפה סולת), ואם כן, כיצד הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה בשווי שכר הקוצרים והשומרים ומחלל אותן על העומר?)
ומשיבים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה – כל המעות שייתן הגזבר לקוצרים ולשומרים בשכרם הן בעצמן דמיו של העומר מתחילה, שדמי העומר אינם שוויו כפי שהוא בסוף (כשקרב העומר), אלא הם שווי כל שכר הפועלים שהביאו את העומר מתחילה (מצמיחת הספיחים ואילך) לידי כך, ולכן, כשהגזבר מחלל את המעות מתרומת הלשכה על העומר, הרי הוא מחללן בשוויין.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אף בפַתָּחֵי (ב"שרידי הירושלמי": 'במפתחי', וכן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) אבנים (חורתים קישוטים באבנים) כן – גם בהם הדין כך, שפתחי האבנים לצורך המקדש נוטלים את שכרם מתרומת הלשכה. כיצד הוא עושה? – באיזה אופן הגזבר של ההקדש נותן לעובדים בעבודות הבנייה את שכרם מתרומת הלשכה? - נוטל מעות מן השולחני ונותן לקַצָּבִין (עוקרים אבנים מן ההר) (הסופר במסירה שלפנינו כתב "לקצבין" והגיה על הגיליון "לחוצבין", והמגיה מחק "לקצבין". "לקצבין" כבמסירה שלפנינו גם בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "למקבין". לתיקונו של הסופר אין שום עד נוסף, וכנראה זו הצעת תיקונו של הסופר, שהתקשה ב"קצב" בהקשר זה) ולסַתָּתִין (מתקינים את האבנים שנחצבו, על ידי סיתות וליטוש ויישור, לשם בנייה) עד שלא תינתן (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'האבן') על גבי הדימוס (שורת אבנים בבניין (מקור המילה ביוונית)) – הגזבר לוקח מהשולחני בהקפה מעות של חולין ונותן אותן לחוצבים ולסתתים בשכרם לפני שניתנה האבן בבניין במקדש, כדי שלא תהיה האבן כבאה משל יחיד, (המגיה במסירה שלפנינו הוסיף: 'אחר כך', כמו בדפוס ונציה הבבלי) מביא (ב"שרידי הירושלמי": 'ומביא') מעות מתרומת הלשכה ומחללן עליה – ואחר כך הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה שהן קודש, ומחלל את המעות הללו על האבן, והאבן נכנסת בקדושה, והמעות יוצאות לחולין, ונותן אותן לשולחני תמורת המעות שנטל ממנו בשווי שכר החוצבים והסתתים (רש"ס מגיה: 'מביא מעות משיירי הלשכה', כי לא מצאנו מי שסובר שהוצאות בניין המקדש באות מתרומת הלשכה. ואולי יש להגיה: 'מביא מעות מלשכת בדק הבית'. וראה ירושלמי להלן הלכה ג).
ושואלים: וטבא היא כן? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשו מילים אלו) – וטובה היא כך? (וכי יפה (שווה) היא האבן כך (כשכר החוצבים והסתתים)? והרי שכרם מרובה יותר מדמי האבן (אבן אחת), ואם כן, כיצד הגזבר מביא מעות מתרומת הלשכה בשווי שכר החוצבים והסתתים ומחלל אותן על האבן?)
ומשיבים: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): כל מה שיתן הן הן דמיה משעה הראשונה – כל המעות שייתן הגזבר לחוצבים ולסתתים בשכרם הן בעצמן דמיה של האבן מתחילה, שדמי האבן אינם שוויה כפי שהיא בסוף (כשניתנה על גבי הדימוס), אלא הם שווי כל שכר האומנים שהביאו את האבן מתחילה (מחציבת האבן ואילך) לידי כך, ולכן, כשהגזבר מחלל את המעות מתרומת הלשכה על האבן, הרי הוא מחללן בשוויין.
בבבלי מעילה יד,א אמרו: אמר שמואל: בונים (במקדש) בחול (בחומרי בניין של חול) ואחר כך (בגמר המלאכה) מקדישים. מאי טעמא (אין מקדישים אותם בתחילה)? מאן דמתנדב מעות (לבדק הבית) מקדש להו (ואין הגזבר יכול לתת ממעות אלה לפועלים, שאין ההקדש מתחלל על המלאכה, ולכן בונים בחול), ואמר (משנגמרה מלאכת הבניין): "תיחול קדושת מעות אבניין" (והמעות מתחללות על הבניין), ויהיב להון לאומנין (שעבדו בבניין זה של המקדש) בשכרן (וכן לאלה שסיפקו את חומרי הבניין).
לא מצאנו בשום מקום כינוי 'קַצָּב' לעובד באבן, כי אם 'חַצָּב' או 'חוצב'. ואפשר שבניב ארץ ישראלי אחר נקרא 'קצב'. גם הכינוי 'מַקָּב' לא מצאנו במקום אחר לעושה במלאכה. המקבת (פטיש גדול וכבד) מובאת במשנה בכלים (כט,ה; כט,ז) ככלי עבודתם של מפתחי אבנים וסתתים. ייתכן שאלה כונו גם בשם 'מקבין'.
לפי הירושלמי כאן יוצא לכאורה, שפתח אבנים (או מפתח אבנים) הוא כינוי כולל הן לחוצב והן לסתת, אך מן המשנה בכלים יש להסיק שמלאכתם שונה, שהרי שיעורי הידות של מקבותיהם (של מפתחי אבנים ושל סתתים) שונים. לכן סביר לומר, שפתח האבנים עסק בגילופי קישוטים באבן ("אוצר כינויי עובדים", עמוד 33).
בברייתא בירושלמי כאן מוזכר שימוש בכסף של שולחנים על ידי פקידי המקדש עד שאפשר יהיה להשתמש בכסף מתרומת הלשכה. הירושלמי כאן מתאר את השולחני כבעל תפקיד או כקבלן משנה במִנהל הציבורי, והוא מוצג כחלק בלתי נפרד מן הגוף המבצע את התשלום לעובדים בשירות המקדש, או לפחות נמצא בקשר איתו ("פרקמטיא", עמודים 201-202).
רבי יוסה בירבי בון מרבה למסור מאמרי החכמים הקדמונים. הוא ירד לבבל ושהה שם זמן מה, ובשובו לארץ ישראל מסר הרבה מאמרים בשם חכמי בבל (בירושלמי כאן הוא מסר בשם אמורא בבלי קדמון).
• • •