פרשות השבוע

פרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה, מתארת את ראשיתו של העולם. אלוהים בורא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. הוא מניח את האדם בגן עדן ומצווה עליו ליהנות מפירות הגן מלבד מפרי עץ הדעת. בעצת הנחש חוה ואדם אוכלים מעץ הדעת, ולכן מגורשים מגן עדן. בנם הבכור קין הורג את אחיו הצעיר הבל, וקין נידון להיות נע ונד בארץ.

פרשת נח עוסקת בהחלטה של האל להשמיד את האנושות במבול. אלוהים מצווה את נח לבנות תיבה כדי להציל את נח, את בני משפחתו ובעלי חיים. עם שוך המבול נח ומשפחתו יוצאים מן התיבה, וילדיו של נח מולידים דורות של צאצאים. אלוהים בולל את שפת האדם לאחר הניסיון לבנות את מגדל בבל. תרח עוזב את ביתו ויוצא למסע עם משפחתו, ובהם בנו אברם וכלתו שרי.

בפרשת לך-לך מתוארת ההתגלות הראשונה של אלוהים לאברם. אברם יוצא עם אשתו שרי ובן אחיו לוט למסע במצוות אלוהים ומגיע לארץ כנען. שרי העקרה נותנת לאברם את שפחתה הגר. הגר יולדת את ישמעאל. אלוהים מצווה את אברם למול את עצמו ואת בני ביתו וכורת ברית עם אברם ועם זרעו. במסגרת הברית אלוהים משנה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה.

בפרשת וירא מגיעים אורחים לאוהלו של אברהם להודיע לו ששרה עתידה ללדת בן. על אף מאמציו של אברהם לשכנע את אלוהים שלא להחריב את ערי החטאים סדום ועמורה, אלוהים מחריב את הערים ועוד שתי ערים הסמוכות להן. לוט ומשפחתו ניצלים מתוך ההפכה. שרה יולדת את יצחק, ואברהם משלח מביתו את הגר וישמעאל. אלוהים מצווה את אברהם להקריב את יצחק בנו, אך מלאך אלוהים עוצר את אברהם בשעת מעשה.

פרשת חיי שרה נפתחת במות שרה. אברהם קונה את מערת המכפלה וקובר בה את אשתו. אברהם שולח את עבדו למולדתו חרן למצוא אישה לבנו יצחק. העבד פוגש את רבקה על יד הבאר, והיא מציעה לדלות מים לו ולגמליו. לאחר משא ומתן עם משפחת רבקה העבד מביא את רבקה לארץ כנען, ויצחק לוקח אותה לאישה. אברהם לוקח אישה נוספת, מוליד ילדים ומת בן 175.

פרשת תולדות פותחת בלידת התאומים עשו ויעקב ליצחק ורבקה. עשו מוכר את בכורתו ליעקב בתמורה לנזיד עדשים. יצחק ורבקה נוסעים לגרר, ושם יצחק כורת ברית עם אבימלך מלך גרר. בעצת רבקה יעקב לובש בגדים העשויים מעורו של שעיר עיזים כדי להידמות לעשו ומבקש מאביו במרמה את ברכת הבכורה. יצחק כהה העינים נותן לו את ברכת הבכורה, ואחר כך מברך גם את עשו. יעקב בורח לבית דודו לבן מפני כעסו של אחיו עשו.

בפרשת ויצא מתואר חלום יעקב, ובו מלאכים עולים בסולם ויורדים בו. יעקב ממשיך בדרכו לבית לבן אחי אימו, ושם הוא מכיר את בת דודו רחל ומבקש להתחתן איתה. לבן מסכים בתנאי שיעקב יעבוד אצלו. אחרי שבע שנים לבן מרמה את יעקב ונותן לו את בתו הבכירה לאה במקום את רחל, אך לאחר משא ומתן מסכים לתת לו לאישה גם את רחל. לאה ורחל ושפחותיהן בלהה וזלפה יולדות ליעקב ילדים.

פרשת וישלח ממשיכה לעקוב אחרי יעקב ומשפחתו. יעקב נאבק עם איש (שלפי הפרשנות המקובלת הוא מלאך אלוהים), ובסיום המאבק האיש מעניק לו את השם ישראל. יעקב מתפייס עם אחיו עשו. דינה, בתו של יעקב, נאנסת ונשבית בידי נסיך חיווי, ואחיה הורגים את כל הזכרים בעיר ומשיבים אליהם את דינה. רחל מתה בשעת לידתו של בנימין, הצעיר בבני יעקב.

פרשת וישב מספרת את סיפור יוסף ואחיו ומתארת את המתיחות ביניהם, שמובילה למכירתו ולעבדותו במצרים. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, ומאחר שהוא אינו נענה לה היא טופלת עליו עלילת שווא, ויוסף נשלח לבית הסוהר. הפרשה מספרת גם על מעשה תמר ויהודה: תמר נישאת לשני בניו של יהודה, ושניהם מתים. תמר נותרת אלמנה ודורשת מיהודה שבנו הקטן ייבם אותה.

בפרשת מקץ יוסף פותר את חלומותיו של פרעה ועולה לגדולה בתפקיד המשנה למלך. אחי יוסף מגיעים למצרים לקנות אוכל בשל הרעב הכבד השורר בארץ כנען, ויוסף מאשים אותם בריגול. הוא דורש שישובו למצרים עם אחיהם הצעיר בנימין. יוסף נותן להם אוכל ושולח אותם בשלום, אך מסתיר גביע כסף באמתחת בנימין ומאשים אותו בגנבה.

בפרשת ויגש יהודה מתחנן לפני יוסף שישחרר את בנימין ממאסר. יוסף מגלה לאחיו את זהותו, והם בוכים ומתפייסים. אחי יוסף מביאים את יעקב אביהם מכנען למצרים, ויעקב ובניו מתיישבים בגושן. יוסף קונה את רוב אדמות מצרים תמורת מזון שאגר בשנות השובע.

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית. יעקב מתכונן למותו ומשביע את יוסף שיקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה. יעקב מברך את שני בני יוסף ואת 12 בניו, ומת. בני יעקב קוברים אותו בארץ כנען. אחי יוסף חוששים שאחרי מות יעקב יתנקם בהם יוסף על כל מה שעשו לו. יוסף סולח לאחיו ומשביע אותם שיקברו אותו בארץ כנען. הפרשה מסתיימת בתיאור מותו של יוסף.

בפרשת שמות מתואר שיעבוד בני ישראל במצרים. משה נולד, ואימו מסתירה אותו בתיבה על היאור בשל גזרת פרעה להטביע את בני העברים ביאור. משה נלקח לבית פרעה וגדל שם, אך בורח ממצרים לאחר שהוא הורג מצרי. אלהים מתגלה אליו בסנה בוער באש ושולח אותו לבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל.

פרשת וארא נפתחת בהבטחת האל להוציא את בני ישראל ממצרים ולהביאם לארץ זבת חלב ודבש. משה דורש מפרעה לשלוח את בני ישראל ממצרים, אך פרעה מסרב שוב ושוב. אלוהים מביא מכות על מצרים בכל פעם שפרעה מסרב: מים הופכים לדם, מכת צפרדעים, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.

בפרשת בא מסופר על שלוש המכות האחרונות שהאל מביא על מצרים. אחרי מכת הארבה נופל חושך כבד על מצרים במשך שלושה ימים. אלוהים מצווה את בני ישראל להקריב את קורבן הפסח, למרוח דם על מזוזות הבית, ולא לצאת מפתח הבית כדי להינצל ממוות. באותו לילה המשחית הורג את כל בכורות מצרים במכה האחרונה, מכת בכורות. פרעה והמצרים מגרשים את בני ישראל ממצרים.

בפרשת בשלח מתוארות קריעת ים סוף, טביעת חיל מצרים, הצלת בני ישראל ושירת הים ששרו משה ובני ישראל על ים סוף, וכן שירת מרים. בני ישראל מגיעים למדבר ומתלוננים, ואלוהים ממתיק להם מים מרים ומספק להם מן ושליו לאכול. משה מכה בצור ברפידים ומוציא ממנו מים, ויהושע מנהיג שם את העם במלחמה נגד עמלק.

יתרו חותן משה מופיע במחנה ישראל עם ציפורה בתו ושני בניה לאחר ששמע על הניסים שחולל אלוהים לישראל ביציאת מצרים. יתרו נחשף להנהגתו של משה ומציע לו להקים מערכת משפט יעילה יותר. משה מכין את העם לקבלת התורה בהר סיני ומרחיק את בני ישראל מההר. אלוהים מתגלה לעיני העם בעשן ואש על ראש ההר במעמד עוצמתי המלווה בקולות וברקים וקול שופר ונותן לעם את עשרת הדיברות.

פרשת משפטים כוללת מספר גדול של דינים ומצוות שאלוהים מצווה את בני ישראל באמצעות משה. הדינים עוסקים בתחומים רבים, כגון עבדות, נזיקין, השבת אבדה, שבת, שמיטה, חגים, איסור עבודה זרה ועוד. בסוף הפרשה מתוארים מעמד כריתת הברית בין אלוהים לעם ועליית משה להר סיני ל40 יום ו40 לילה.

פרשת תרומה פותחת בפנייה לבני ישראל לתרום חומרים לבניית משכן להשראת השכינה בתוך בני ישראל. מבנה המשכן וכליו מתוארים בפירוט רב. המשכן עשוי עצי שיטים המכוסים באריגים ובעורות ממגוון מקורות. מתוארים ארבעה כלים שניצבים בתוך המשכן: ארון, כפורת, שולחן ומנורה. מבנה המשכן מוקף בחצר, ובחצר עומד הכלי המרכזי להקרבת קורבנות – מזבח הנחושת.

פרשת תצוה עוסקת בבגדי הכהונה לאהרן, הכהן הגדול, ולבניו הכהנים, שישמשו במשכן. הכהנים יוקדשו לעבודה במשכן על ידי סדרה של קורבנות שיוקרבו בשבעת ימי המילואים. משה מצווה על קורבן התמיד, הקרב בכל יום על המזבח בפתח המשכן. כמו כן מתואר מזבח הזהב שמוצב בתוך המשכן, ועליו מקטירים את קטורת הסמים.

בפרשת כי תשא אלוהים מצווה את משה לפקוד את העם על ידי תרומה של מחצית השקל לכל אדם. משה מצטווה לעשות את הכיור ואת כנו, את שמן המשחה ואת סממני קטורת הסמים. בני ישראל מקריבים קורבנות לעגל זהב; אלוהים מאיים להשמיד את העם, ומשה מתפלל להצלתם. משה יורד מההר ושובר את לוחות הברית ומעניש עם בני לוי את עובדי העגל. משה עולה להר ומקבל את הלוחות השניים. אלוהים כורת ברית חדשה עם בני ישראל.

בפרשת ויקהל בני ישראל מצווים לשמור את השבת. בני ישראל מתבקשים לתרום חומרים לבניית המשכן; הם נענים לבקשה בנדיבות ומתבקשים להפסיק לתרום. בצלאל ואהליאב מתחילים לנהל את בניית מבנה המשכן, כלי המשכן והחצר. כל פרט מבוצע כפי שציווה אלוהים את משה.

פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות, מסכמת את תרומות החומרים השונים למשכן, ואת עשיית בגדי הכהונה. בפרשה מתואר אירוע הקמת המשכן והכנסת הכלים לתוכו. משהושלמה בניית המשכן הענן מכסה את אוהל מועד, והשכינה שורה במשכן. ענן שוכן על המשכן ביום, ובלילה נראית בו אש, לעיני בני ישראל.

בפרשת ויקרא אלוהים קורא למשה ומצווה אותו על עבודת הקורבנות. הפרשה פותחת בתיאור קורבנות העולה, המנחה (שאיננה קורבן מן הבהמה אלא מן הצומח) והשלמים, בפירוט כמה אפשרויות להקרבת כל סוג קורבן. לאחר מכן מתוארים קורבנות חטאת ואשם ומפורטים המצבים שבהם מובא כל אחד מן הקורבנות.

בפרשת צו מתוארים קורבן עולה, שכל חלקיו (מלבד העור) נשרפים כליל על המזבח; קורבן מנחה, שהוא קורבן מן הצומח; וכן קורבנות חטאת, אשם, שלמים ותודה. נאסר על בני ישראל לאכול דם וחלב – חלקים מן הבהמה המוקרבים תמיד על המזבח. משה מקדיש את אהרן ובניו לכהונה בסדרת קורבנות המובאים בשבעת ימי המילואים.

פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים. ביום זה מובאים קורבנות ייחודיים, הכנה לגילוי השכינה. אש יוצאת מהמשכן ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח. בני אהרון נדב ואביהוא מקריבים אש זרה שלא נצטוו בה, ואש יוצאת מהמשכן ואוכלת אותם. התורה מצווה על בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה ועל דיני טומאה וטהרה.

בפרשת תזריע מפורטים דיני היולדת – טומאתה, טהרתה והקורבנות שהיא מביאה למשכן. רוב הפרשה עוסקת בטומאת צרעת: זיהוי סוגי צרעת בגוף האדם ודיני המצורע הטמא. את הצרעת מאבחן כהן, שנדרש לראות את הנגע ולקבוע את דינו. הפרשה מסתיימת בזיהוי סוגי טומאת צרעת הבגד ודיניה.

בפרשת מצורע מתואר תהליך טהרת המצורע, כולל גילוח כל שערות הגוף, טבילה במים חיים, הזאת דם ציפור והקרבת קורבנות עולה, אשם וחטאת. מפורטים דיני צרעת הבית נוסף על צרעת העור והבגד שתוארו בפרשה הקודמת. מובאים גם דיני הטומאה וההיטהרות של הזבה והזב, של הנטמא בשכבת זרע, ושל הנידה.

פרשת אחרי מות פותחת בפירוט סדר עבודת יום הכיפורים במשכן: נוסף על קורבנות מיוחדים ועל עבודת הקטורת, עבודת הכהן הגדול כוללת הטלת גורלות לשני שעירי החטאת: אחד מהם מוקרב על גבי המזבח, והאחר - השעיר לעזאזל - נושא את עוונות בני ישראל ונשלח למדבר. הפרשה ממשיכה באיסור לשחוט מחוץ למשכן, באיסור להקריב קורבנות מחוץ למשכן, באיסור אכילת דם, בחובת כיסוי הדם בעוף ובחיה ובטומאת נבלה וטרפה. הפרשה מסתיימת ברשימת איסורי עריות.

פרשת קדושים פותחת בציווי לבני ישראל שיהיו קדושים ומפרטת עשרות דינים בתחומי פולחן וחברה, כגון שבת וקורבנות, איסור כלאיים, מצוות ואהבת לרעך כמוך, החובה להלוות לעניים ואיסור נקמה. בסוף הפרשה מפורטים עונשים בתחום איסורי עריות ועבודה זרה.

פרשת אמור מפרטת חוקים הנוגעים לעבודת הכהנים במשכן, להתנהלותם מחוץ למשכן ולאכילת קודשים. במרכז הפרשה ניצבים דיני המועדים: שבת, חג המצות, ספירת העומר, חג השבועות, ראש השנה (יום זיכרון תרועה), יום הכיפורים וחג הסוכות. בסוף הפרשה מסופר סיפור על אדם המקלל את אלוהים.

בפרשת בהר מובאים דיני שבת הארץ (שמיטה), החלה בכל שבע שנים ואסורה בה עבודת האדמה. בשנת החמישים, היא שנת היובל, נוסף על שביתה מעבודת האדמה יש לשחרר את העבדים, והקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים. מפורטים גם דיני מכירת קרקעות, דיני מכירת עבדים, דיני אונאת ממון ואונאת דברים, איסור ריבית ואיסורים הקשורים לעבודה זרה.

בפרשת בְּחֻקֹּתַי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, מתואר השכר המובטח לבני ישראל אם ישמרו את דיני התורה: שגשוג כלכלי וחקלאי, שלום והצלחה צבאית והשראת שכינה. הפרשה מאריכה בתיאור העונשים והקללות שיבואו על בני ישראל אם לא ישמרו את דיני התורה: שפל כלכלי, רעב, מחלות, תבוסה במלחמות וגלות. אלוהים מבטיח שיזכור את בריתו עם האבות והארץ, והפרשה מסתיימת בדיני ערכין באדם ובקרקעות.

בפרשת במדבר מתואר מפקד בני ישראל וסידור המחנה לפי שבטים מסביב למשכן. שבט לוי ממונה על נשיאת המשכן וכליו במהלך המסע במדבר, ולכל משפחה משלוש המשפחות בשבט - גרשון, קהת, ומררי - יש תפקיד מסוים.

בפרשת נשא מתוארים תפקידי משפחות גרשון ומררי משבט לוי בנשיאת כלי המשכן. בני ישראל מצטווים לשלח טמאים אל מחוץ למחנה. מפורטים דיני האישה הסוטה (החשודה שבגדה בבעלה), דיני הנזיר וקורבנותיו וברכת כהנים. בסוף הפרשה מסופר על קורבנות הנשיאים של כל שבט ושבט בחנוכת המשכן והמזבח.

בפרשת בהעלותך אהרן מצטווה להדליק את הנרות במנורה, ושבט לוי מוקדש לעבודת המשכן. בעקבות פנייה של קבוצה של טמאים לנפש אדם שאינם יכולים להקריב את קורבן הפסח בזמנו, מתחדש דין פסח שני, שמעניק לאדם טמא או נמצא בדרך רחוקה הזדמנות שנייה להביא את הקורבן. משה מצטווה לעשות חצוצרות למסע העדה, לכינוס העם ולתקיעה במועדים ובשעת מלחמה. במסגרת פירוט מסעות בני ישראל במדבר מסופר על תלונות העם ותאוותיו ועל צרעת מרים.

בפרשת שלח לך אלוהים מצווה לשלוח נציגים מכל שבט לתור את ארץ כנען. עשרה מהשליחים מספרים כי הארץ טובה אבל אי אפשר לכבוש אותה כי היא מבוצרת ותושביה חזקים. רק כלב ויהושע מתנגדים לדברי חבריהם. בני ישראל בוכים ומתלוננים שהם אמורים להיכנס לארץ כנען, ואלוהים מענישם על התלונה וגוזר עליהם מוות במדבר במהלך ארבעים שנות נדודים. בסיום הפרשה מובאים דיני קורבנות והפרשת חלה, סיפור על אדם שקושש עצים בשבת ומצוות ציצית.

בפרשת קרח מתואר כיצד קרח, דתן ואבירם ו-250 מנהיגים נוספים מערערים על מנהיגות משה ועל כהונת אהרן ומובילים נגדם מרד. אלוהים מעניש את המורדים: חלקם נשרפים באש וחלקם נבלעים באדמה בדרך נס. העימות מסתיים בפריחת מטה אהרן, המוכיחה את בחירתו על ידי האל, ובסוף הפרשה מובא ציווי על מתנות כהונה ולווייה.

בפרשת חקת מפורט תהליך טהרת האדם מטומאת מת באפר פרה אדומה. מרים מתה, והעם מתלונן שהוא צמא למים. אלוהים מצווה את משה לדבר אל הסלע, ומשה מכה בסלע להוציא ממנו מים. משה ואהרן נענשים שלא יזכו להיכנס לארץ, ואהרן מת בהר ההר. העם מתלונן על האוכל במדבר ונענש במתקפת נחשים. העם מנצח במלחמה נגד סיחון ועוג שני מלכי האמורי בעבר הירדן המזרחי.

בפרשת בלק מסופר על בלק מלך מואב הפונה לבלעם ומבקש ממנו לקלל את בני ישראל. אלוהים מרשה לבלעם ללכת לקללם בתנאי שישמע בקול אלוהים. בדרך האתון של בלעם פותחת את פיה ומדברת. בלעם מנסה לקלל את בני ישראל שלוש פעמים, ובכל פעם קללתו הופכת לברכה בפיו. כאשר ישראל מתחילים לזנות עם בנות מואב ולזבוח לאלוהיהן אלוהים שולח מגפה בעם, ונהרגים בה עשרות אלפים. המגפה מסתיימת אחרי מעשה הקנאות של פינחס.

פרשת פינחס פותחת בהבטחת האל להביא ברית שלום לפינחס לאחר מעשה הקנאות שלו. משה ואלעזר עורכים מפקד חדש. בנות צלפחד מבקשות לקבל את נחלת אביהן בארץ, מאחר שלא היו לו בנים. לקראת מותו משה דואג לעתידו של העם, ואלוהים ממנה את יהושע בן נון למנהיג תחת משה. בסוף הפרשה מפורטים קורבן התמיד וקורבנות המוספים של שבת, ראש חודש ומועדי השנה.

פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ושבועות. משה מצווה את בני ישראל להילחם במדיין, ולאחר הניצחון העם מחלק את השלל. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול מחוץ לארץ כנען, בעבר הירדן המזרחי, משום שיש להם מקנה רב. משה מתנגד בתחילה, אך לבסוף מגיע להסדר שלפיו ינחלו השבטים בעבר הירדן המזרחי בתנאי שיעברו חלוצים במלחמה על כיבוש הארץ.

פרשת מסעי מתעדת את מסעות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. אלוהים מצווה להשמיד את העבודה הזרה ועובדיה בארץ כנען. מתוארים גבולות הארץ בעבר הירדן המערבי עם רשימת נשיאים מכל שבט שיחלקו את הארץ עם יהושע ואלעזר. מפורטים ערי הלוויים וערי המקלט. נאסר על בנות צלפחד ויורשות אחרות של קרקעות להתחתן מחוץ לשבט כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט.

דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, החומש החמישי והאחרון בתורה. בספר מובאים נאומי משה, שבהם הוא מזכיר אירועים מהעבר, סוקר מצוות שכבר ניתנו ומצווה מצוות חדשות. בפרשה משה מספר על הצורך במינוי שופטים להנהגת העם. הוא גם מזכיר את חטא המרגלים, שבו התלונן העם על הכניסה העתידית לארץ כנען, את העונש שהוטל על העם לנדוד במדבר ארבעים שנה ואת מלחמות ישראל במדבר.

בפרשת ואתחנן מתוארים תחנוני משה להיכנס לארץ. משה מזהיר את העם מפני עבודה זרה ומבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. הוא מזכיר גם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברים ואת כתיבת לוחות הברית. בסוף הפרשה כתובה פרשת 'שמע ישראל', שהיא הצהרת אמונים מסורתית לאלוהי ישראל ושולבה לימים כחלק מרכזי בתפילה.

בפרשת עקב משה מבטיח ששמירת המצוות תגרור אחריה שגשוג והצלחה צבאית. משה מזכיר לעם את המן שאכלו במדבר ואת החטאים והתלונות וכן מתאר במפורט את חטא העגל. משה מדגיש את הייחודיות של הארץ המובטחת ושונה את פרשת 'והיה אם שמוע', המתארת את שכר קיום המצוות ועונש הגלות על עבודה זרה.

בפרשת ראה משה מציב את העם בפני בחירה בין הטוב והברכה לבין הרע והקללה. מפורטים דיני מקום הקרבת הקורבנות ואכילתם, ונאסרת הסתה לעבודה זרה בכל מיני דרכים. מפורטת רשימה של בעלי חיים האסורים באכילה ומותרים בה. מובאים דיני מעשר, מעשר עני, צדקה ומענק שחרור לעבד.

פרשת שופטים עוסקת בתפקידי ההנהגה ומערכת המשפט: הציווי למנות שופטים ושוטרים; מיקום השופטים במקום מרכזי ("המקום אשר יבחר ה'"); דיני המלך; תפקיד הנביא והאיסור להישמע לנביאי שקר; דין ערי מקלט לרוצח בשגגה ודיני עדות שקר. נוסף על כך מפורטים דיני היציאה למלחמה ודין עגלה ערופה, שחל במקרה שנמצא הרוג בשטח הפקר ולא נודע מי הרגו.

בפרשת כי תצא מספר הדינים הגדול ביותר בהשוואה לכל פרשה אחרת בתורה. במצוות מפורטים דיני ירושה ודיני קבורת המת, מצוות השבת אבדה ודינים אחרים להתנהלות חברתית מוסרית, כמו מתנות עניים, איסור ריבית ואיסור הלנת שכר. מתוארים גם דיני משפחה כמו דיני נישואין, גירושין, אישות, ייבום וחליצה.

בפרשת כי תבוא מובאות מצוות מקרא ביכורים, טקסט הודיה שנאמר בשעת הבאת הביכורים, ומצוות וידוי מעשרות, נוסח שנאמר לאחר השלמת חובת הבאת המעשרות. משה מצווה על מעמד הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל אחרי הכניסה לארץ ומתאר את הברכות הרבות שיחולו על בני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה ואת הקללות והעונשים שיבואו על העם אם לא ישמרו את המצוות.

בפרשת נצבים משה פונה לכל חלקי העם, ממנהיגי העם ועד חוטבי העצים ושואבי המים, וכולל אותם בברית עם אלוהים. משה מדגיש את העונשים הצפויים לעוברים על הברית. הוא מתאר את תהליך התשובה הצפוי לעם ישראל בגלות ומתאר את שמירת מצוות האל כדבר אפשרי ובהישג יד: "לא בשמים היא."

בפרשת וילך משה מסכם את תקופת הנהגתו ומעביר את ההנהגה ליהושע. מתוארת מצוות הקהל, שהתורה נקראת בה במעמד מיוחד של כל העם שמתקיים בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה "במקום אשר יבחר ה'." משה מתאר כיצד בני ישראל ייחטאו בעבודה זרה וייענשו. אלוהים מצווה את משה לכתוב שירה, עדות לבני ישראל.

בפרשת האזינו מובאת שירה שמשבחת את אלוהים ומבקרת את העבירות העתידיות של בני ישראל. בשירה מתוארים הסבל והצרות שיבואו על העם וכן העונשים העתידים לבוא על אויבי עם ישראל. הפרשה מסתיימת בציווי על משה לעלות להר נבו, שבו ימות.

בפרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בחמשת חומשי התורה, משה מברך את כל שבטי ישראל חוץ משבט שמעון. משה עולה להר נבו, רואה את הארץ המובטחת ומת בן מאה ועשרים שנה. בני ישראל בוכים על מיתת משה שלושים יום, ויהושע מנהיג את העם מכאן והלאה. משה מתואר כנביא שלא קם עוד כמוהו בישראל.