דמויות מהתלמוד

רבי חלפתא חי בחפיפה לכמה דורות; הוא אף סיפר לרבן גמליאל דיבנה (בנו של רשב"ג) את ששמע מסבו. זכה לאריכות ימים עד כדי כך שלעת זקנה הספיק להידיין עם בני דורו של רבי יוחנן בן נורי. כן היה אביו ורבו של רבי יוסי בן חלפתא וכיהן כראש ישיבת ציפורי.

אבא חנן היה ככל הנראה מתלמידיו המסורים של רבי אליעזר בן הורקנוס. לפיכך הוא כמעט תמיד מוסר את דבריו בשמו של רבי אליעזר.

אבא יוסי בן דוסתאי היה חכם בתקופתו של רבי יהודה הנשיא.

אבא שאול מצוטט לעיתים קרובות בתלמוד ובמדרש, על פי רוב בהקשרים של עבודת בית המקדש. היה בן דורו של רבי עקיבא ועבד כקברן.

אבוהַ דשמואל (אביו של שמואל) היה חכם מרכזי ודיין בנהרדעא. בזמן שבנו שמואל עלה לגדולה, יצאו לו מוניטין בארץ ישראל, והוא אף ביקר בה. עמד בקשר עם רבי יהודה הנשיא וזכה להערכה רבה בחצרו. מלבד בקיאותו ועושרו נודע גם בחסידותו ובנדיבותו, בייחוד בענייני ממונות.

אביי היה יתום וגדל אצל דודו רבה. זה לימד אותו תורה מילדות ושלח אותו ללמוד אצל גדולי החכמים בדורו. אביי היה לתלמיד מסור של רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא, ואחרי מותו התמנה לראש הישיבה. נודע באדיקותו ובוויכוחיו עם רבא, שהיה בר־פלוגתא שלו. דבריו הם מהמצוטטים ביותר בתלמוד הבבלי.

אבימי היה רבו של רב חסדא בבבל. לעת זקנה שכח חלקים מתלמודו ופנה לתלמידו כדי שירענן את זיכרונו.

אבימי בר אבהו היה בנו של רבי אבהו. לא הרבה ידוע עליו מלבד שהיה בעל עסקים בבבל ונודע בכבוד הרב שרחש לאביו.

איסי בן יהודה היה תלמיד מסור של רבי אלעזר בן שמוע. נראה שהיו לו כינויים רבים.

אלישע בן אבויה היה בנו של סוחר עשיר ותלמידו של רבי עקיבא. גם הוא כחבריו התבלבל כאשר "נכנס לפרדס", אבל שלא כמוהם, הוא כפר בתורה. רבי מאיר המשיך להיות תלמידו גם אחרי שכפר, ולא רק שדחק בו לחזור בתשובה בחייו, אלא מסופר שהציל את נשמתו של אלישע ברגע מותו.

אמימר היה בן דורו של רב אשי ונזכר רבות בדיונים עימו. ייסד את ישיבת נהרדעא, עמד בראשה ושימש כאב בית הדין של העיר. זכה להערכה בקרב בית המלוכה הפרסי הסאסאני.

בבא בן בוטא למד אצל שמאי. מתוך צדיקותו הגדולה נהג להביא מדי יום קורבן מחשש שחטא. אף שהמלך הורדוס גרם לעיוורנו, הוא הותירו בחיים בשונה מחכמים אחרים שהרג.

בן הא הא היה תלמיד חכם שעמד בקשר עם הלל.

פעילותו של שמעון בן זומא מקבילה לרוב לזו של שמעון בן עזאי, שעל שמו נקרא. גם הוא למד עם רבי יהושע לפני שהיה לאחד מגדולי התלמידים של רבי עקיבא, וגם הוא נפגע כאשר "נכנס לפרדס".

(רבי שמעון) בן ננס היה בר פלוגתא של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ונודע במומחיותו בדיני ממונות.

רבי שמעון בן עזאי היה תלמידם של רבי טרפון ושל רבי יהושע לפני שהפך לתלמיד מסור של רבי עקיבא. לעיתים קרובות עמדותיו מצוטטות במקורות, ואהבתו לתורה הייתה גדולה עד כדי כך שלא רצה להפסיק ללמוד אפילו כדי לגדל משפחה. הוא מת משום ש"נכנס לפרדס" והתקרב יותר מדי לתורת הסוד.

בר קפרא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, שימש לו יועץ ונודע כבדחן. הוא סידר קובץ משניות דומה למשנה, המכונה "משנת בר קפרא", והיו לו תלמידים רבים. התקיים בצמצום מעבודתו ובסופו של דבר זכה לסיוע ניסי שאפשר לו לפרנס את בני ביתו וכמה מתלמידיו.

ברוריה, אשת רבי מאיר ובתו של רבי חנניא בן תרדיון, הייתה תלמידת חכמים בזכות עצמה. בתלמוד מסופר על חוכמתה, והיא הייתה מקור לתובנה והשראה, בייחוד לבעלה.

גניבא היה חכם בבלי שעמד בקשר עם רב. היה מעורב במחלוקת עם מר עוקבא, חכם רב השפעה, וכפי הנראה בעקבות זאת הוצא להורג בידי השלטונות המקומיים.

הלל היה אחד החכמים הראשונים, ומהפורים והמשפיעים ביניהם. הוא הגיע מבבל כדי ללמוד עם שמעיה ואבטליון, ונודע מהר מאוד בשל חוכמתו בתורה ואופיו הסבלני והסובלני. היותו צאצא של בית דוד הייתה בסיס לכהונתו כנשיא בתקופת שלטונו של הורדוס.

הלל השני היה מצאצאי הלל הזקן, מייסד השושלת, ומאחרוני הנשיאים. בתקופה שתנאי החיים בארץ ישראל נהיו קשים, ייסד וקבע את לוח השנה העברי שנמצא בשימוש עד היום.

זעירי היה חכם בבלי שעלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי יוחנן. נודע בשיטתו המחמירה בדיני יוחסין (ייחוס משפחתי יהודי לענייני נישואין). אחד מקומץ תלמידיו היה רב דימי.

חוני חי ופעל בתקופת שמעון בן שטח ונודע בצדקותו ובחוכמתו. הוא היה אחראי לכמה הצלחות בתחום הרוחני, הידועות שבהן הן ציור של עיגול בחול וסירוב לצאת ממנו עד שיֵרדו גשמים וכן שֵינה למשך שבעים שנה.

שני בניו של רבי חייא באו איתו מבבל לארץ ישראל כנערים. הואיל וכבר נודעו בחוכמתם בתורה, הוסיפו כבוד לבית מדרשו של רבי. מתו בגיל צעיר ונקברו משני צידיו של אביהם.

חנניה היה תלמידו ואחיינו של רבי יהושע בן חנניה. הוא עזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, ביסס את עצמו בבבל ושם היה לחכם בעל השפעה. בהקימו את הישיבה המרכזית בנהרדעא פעל לעיבור שנים ולהתקנת לוח השנה גם מחוץ לארץ, אך רבן שמעון בן גמליאל ניסה להחזיר את הכוח הריכוזי לארץ ישראל ובסופו של דבר הכריח את חנניה לסגת מעמדתו.

חנניה בן חזקיה בן גרון הוא אחד המחברים של מגילת תענית ונודע במיוחד בזכות הזמן הרב שבילה בעליית הגג שלו בניסיון להיטיב להבין את ספר יחזקאל כדי למנוע את הוצאתו מקנון המקרא. עליית הגג שלו נזכרת גם כמקום מפגש לחכמי דורו.

לא הרבה ידוע על רבי יהודה בן תימא, אך הוא נזכר כ"בעל משנה". היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא.

שני בניו של רבי חייא באו איתו מבבל לארץ ישראל כנערים. הואיל וכבר נודעו בחוכמתם בתורה, הוסיפו כבוד לבית מדרשו של רבי. מתו בגיל צעיר ונקברו משני צידיו של אביהם.

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שימשו כנשיא ואב בית דין תחת הנהגתו של יוחנן הכוהן גדול. כאשר יוחנן התכחש לפרושים והצטרף לצדוקים, יהושע – וככל הנראה גם נתאי – ברח באופן זמני למצרים והפך שם למנהיג הקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה.

יוחנן בן בג בג היה תלמיד חכם קדום שנחשב מלומד מאוד.

רבי יוחנן בן דהבאי היה ככל הנראה תלמיד של רבי יהודה בן תימא. מעטים מדבריו נשמרו, אך יותר מכול הוא נודע בכך שמסר דברים ששמע מפי מלאכים.

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו הראשונים מבין הזוגות. יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין. הם כיהנו אחרי אנטיגונוס בתקופה של התייוונות ומלחמה והנהיגו שורה של תקנות מקילות כדי לעודד את היהודים לשמור על ההלכה לנוכח למרות התנאים הקשים.

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו הראשונים מבין הזוגות. יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין. הם כיהנו אחרי אנטיגונוס בתקופה של התייוונות ומלחמה והנהיגו שורה של תקנות מקילות כדי לעודד את היהודים לשמור על ההלכה לנוכח למרות התנאים הקשים.

לוי בר סיסי היה תלמיד חשוב של רבי יהודה הנשיא, אך היה לו קשר מורכב עם בית הנשיא. הוא היה מלומד מבריק וחיבר גרסה של המשנה. בעקבות סכסוכו החוזרות עם בית המדרש הוא עבר לבבל, ושם הקים ישיבה משלו.

אחרי הפסקה קצרה ירש מר בר רב אשי את תפקידו של אביו בתור ראש הישיבת סורא במתא מחסיא. המשיך בעבודת עריכת התלמוד תוך כדי התמודדות עם רדיפות קשות מצד השלטון הפרסי.

מר זוטרא, תלמיד בולט של רב פפא, מונה לראש ישיבת פומבדיתא. היה חברם של רב אשי ואמימר, ובדומה להם שמר על יחסים טובים עם בית המלוכה הפרסי הסאסאני.

מר עוקבא היה מראשוני "ראשי הגולה"– המנהיגים האדמיניסטרטיביים של הקהילה היהודית בבבל שטענו שהם צאצאי בית דוד. הוא היה שופט חשוב, חכם גדול ותלמיד של שמואל. נודע בחסידותו ובעושרו וכן בהקפדתו לתת צדקה בסתר.

נחום איש גמזו היה תנא וצדיק שחי בתקופת רבן יוחנן בן זכאי ומרבותיו של רבי עקיבא. נודע בעיקר באמונתו הגדולה חרף המכשולים שעמדו בדרכו. על כן התפרסם בביטוי "גם זו לטובה".

אף שנחום המדי היה מן החשובים שבדייני ירושלים, חבריו על פי רוב חלקו על דבריו.

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שימשו כנשיא ואב בית דין תחת הנהגתו של יוחנן הכוהן גדול. כאשר יוחנן התכחש לפרושים והצטרף לצדוקים, יהושע – וככל הנראה גם נתאי – ברח באופן זמני למצרים והפך שם למנהיג הקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה.

סוּמָכוֹס היה תלמיד מסור ומחונן של רבי מאיר. מלבד בקיאותו בהלכה, נודע בשליטתו בשפה היוונית.

עולא למד אצל רבי אלעזר בן פדת ותרם תרומה ניכרת לדיוני התלמוד. אף שחי בארץ ישראל, הגיע פעמים רבות לבבל כדי לסייע לתלמידי החכמים שם.

עקביא בן מהללאל היה תנא עצמאי במחשבתו ובעל עקרונות בלתי מתפשרים. הוצע לו להתמנות לאב בית דין בתנאי שיחזור בו מעמדותיו בכמה מחלוקות. הוא סירב, ונראה שבעקבות זאת חכמים נידו אותו.

פפוס בן יהודה היה אחד מבני הפלוגתא של רבי עקיבא. יותר מכול נודע בהיותו שותף לתא של רבי עקיבא בכלא הרומי, ושניחם אותו שם כאשר הזכיר לו את הסיבות הנעלות שבגללן נלכד רבי עקיבא.

קרנא היה דיין בנהרדעא תחת הנהגתו של שמואל. עם זאת לא נמנע מלחלוק על שמואל, ובאופן זה עורר בו כעס. כאשר הגיע רב לבבל, קרנא היה הראשון שהעריך נכונה את כשרונו.

רבי חנניה בן תרדיון למד אצל רבי יוסי בן קיסמא עד שרבו הזהירו שלימוד זה עלול להיחשב מרד בשלטון הרומאי. לאחר שהרומאים תפסו אותו ואת רבי אלעזר בן פרטא, הוא חזה שרבי אלעזר יינצל בזכות עיסוקו בתורה ובגמילות חסדים, בעוד הוא עצמו עסק רק בתורה. רבי חנניה היה אביה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר.

רבי אלעזר הקפר היה בן תקופתו של רבי יהודה הנשיא. על אף בלבול מסוים בזיהויו בשל שמו, ישנן כמה אמרות חשובות המיוחסות לו.

רבי אלעזר חסמא, תלמידו של רבי עקיבא, נודע בחוכמתו המופלגת ובהיותו עני מרוד. כאשר נודע סבלו לרבן גמליאל מיבנה, הוא קידם אותו לקדמת בית המדרש.

רבי אפס היה מזכירו של רבי יהודה הנשיא וירש את תפקיד ראש הישיבה עם פטירתו. הדעת נותנת שבמשך שנים רבות חי רבי אפס בדרומה של ארץ ישראל, שכן הוא מכונה "רבותינו שבדרום".

רבי יהושע נחשב שני לרבי אליעזר בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. הוא ייסד בית מדרש בפקיעין והפך לבר־פלוגתא של רבי אליעזר. חשיבתו העצמאית הביאה אותו לידי עימות גם עם רבן גמליאל, אך בסופו של דבר הוא נכנע לסמכותו והיה לחכם המשפיע ביותר של תקופתו.

רב יהושע בר אידי היה אחד מבניו המהוללים של רב אידי. נוסף על חוכמתו נהג בזהירות יתרה בכל מילה שהוציא מפיו.

רבי יוחנן הסנדלר נולד במצרים, עלה לארץ ישראל והיה לתלמידו של רבי עקיבא. גם כאשר רבי עקיבא היה כלוא בידי הרומאים, מצא רבי יוחנן דרך להגיע אליו כדי ללמוד אצלו.

רבי יוסי בן דורמסקית, יליד דמשק, עלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי אליעזר.

רבי יוסי היה תנא וצדיק בעל חשיבה עצמאית ותלמידו של רבי עקיבא. דעותיו מובאות במקורות לעיתים קרובות. עם תלמידיו הרבים נמנה רבי אלעזר בן עזריה.

רבי יעקב היה איש סודו ורבו של רבן שמעון בן גמליאל השני ושל בנו, רבי יהודה הנשיא.

רבי ישמעאל למד אצל אביו, רבי יוסי בן חלפתא, ורוב האמרות שלו מובאות בשם אביו. למד עם רבי יהודה הנשיא. בתקופה מסוימת פעל באופן שנוי במחלקות כשסייע לשלטון הרומאי בלכידת גנבים.

רבי פפיס היה חכם בן דורו של רבי עקיבא וככל הנראה מבוגר ממנו. ברבות מאמירותיו ניכרת נימה מטיפה.

רב שמעון בר אבא למד אצל רבי חנינא בר חמא והוערך על ידי רבי יוחנן כמי שראוי לקבל סמיכה. עבר לדמשק, אך רבי אבהו שכנע אותו לשוב לארץ ישראל.

רבי אבהו נולד וחי בקיסריה, בירת המחוז הרומאי. למד עם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת, אך בחלוף השנים ייסד ישיבה בעיר הולדתו. בהיותו עשיר וחביב על הרומאים, ייצג את בני עמו בפני השלטון. נודע גם בענוותנותו ובצדקותו.

רב עלה לארץ ישראל באותה תקופה שעלה דודו, רבי חייא, ולמד בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. מאחר שלא מצא שם את מקומו, חזר לבבל וייסד את הישיבה בסורא. ברבות השנים, עם פרסום חוכמתו ותלמודו של רב, הייתה ישיבה זו יריבה של ישיבת נהרדעא בראשות שמואל. נוסף על פועלו בתחום ההלכה והפרשנות חיבר תפילות רבות הנאמרות עד עצם היום הזה.

ברב אדא בר אהבה, מתלמידיו הבולטים של רב, לימד בישיבת פומבדיתא אחרי מות רב. נודע בחסידותו הגדולה עד כדי כך שמתואר כמי שיכול לבקש גשמים משמיים ולהיענות מייד. נוסף על כך, התלמוד מתאר שני סיפורים על בניינים מטים לנפול ש"חיכו" לעזיבתו ורק אז קרסו.

רב אדא בר אהבה (השני) היה תלמיד נאמן של רבא ומקורב לו. עם זאת מעשי הקונדס של רב אדא הצליחו להרגיז אפילו את רבא עצמו, בדומה לכמה מחברים ורבנים אחרים של רב אדא.

רב אחא היה רב בעיר לוד, חברו של רבי יהודה בן פזי. אף שמוזכר בתדירות גבוהה במיוחד בתלמוד הירושלמי, כמעט שאינו מוזכר בתלמוד הבבלי.

רב אחא בר יעקב היה תלמיד מצטיין של רב הונא. חסידותו העניקה לו הגנה שמימית מיוחדת, ולתפילותיו היה כוח רב. עם זאת בתלמוד מסופר כי נפטר בגלל קנאתם של חבריו בו.

רב אחא בר רבא היה תלמיד וחבר של רבינא.

רב אחא בר רב איקא היה אחיינו של רב אחא בר יעקב ונזכר בתלמוד בתדירות גבוהה, לרוב עם רב פפא חברו.

רב אידי בר אבין, תלמידו של רב חסדא, העביר דברי חוכמה רבים מארץ ישראל לבבל. היה חברו של אביי ורב בולט בתקופתו. היו לו תלמידים מהוללים, דוגמת רב פפא, ובנים מהוללים, דוגמת רב ששת.

רב אסי היה חברו של רב וזכה להערכה רבה. לא פעם ביקש רב ליטול ממנו עצה. אי־ההבנה שלו את בקשתו האחרונה של רב הביאה לידי חילופי דברים קשים עם שילא, מה בסופו של דבר עלה לו בחייו. נודע באדיקותו.

רבי אסי הוא אחד ששמם מופיע מספר הפעמים הרב ביותר בתלמוד הירושלמי והבבלי. רבי אסי למד אצל שמואל בבבל ולאחר מכן עבר לטבריה כדי ללמוד בבית מדרשו של רבי יוחנן בטבריה יחד עם רבי אמי. בתלמוד הבבלי מסופר שכאשר הוא נפטר שורשי העצים ניתקו ממקומם (מועד קטן כ״ה עמוד ב׳), ובירושלמי מסופר שבאותו יום נעתקה ממקומה מזרקה בטבריה (מסכת עבודה זרה ג׳, א׳)

רב אשי למד אצל תלמידי אביי ורבא, בגיל ארבע־עשרה התמנה לראש ישיבה, שימש בתפקיד זה במשך שישים שנה והיה למנהיג הדתי הדומיננטי בתקופתו. הוא ניצל את האופי הסובלני של יורשי המלך שאפור השני, אסף את ההסברים, את דברי העיון ואת הפירושים שלא נכנסו למשנה ובאופן זה הניח את היסודות לתלמוד הבבלי.

רב ביבי בר אביי היה בנו של אביי ואב בית הדין בפומבדיתא. אף על פי כן לעיתים קרובות חלקו עליו חבריו בנחרצות.

רב גביהה מבי כתיל, תלמידו של רבא, גדל בתורה ומונה לראש ישיבת פומבדיתא. מסר הרבה מידיעותיו לרב אשי, ובאופן זה עזר לו בעריכת התלמוד.

רב גידל, תלמידו של רב, פעמים רבות מוזכר מצטט את רבו. אחרי פטירתו של רב היה לתלמידו של רב הונא, אך עלה לארץ ישראל כדי ללמוד אצל רבי יוחנן.

רב דימי היה תלמיד של רבי יוחנן והעביר הרבה מדברי רבו ומדברי רבנים אחרים אל רבני בבל, שם השתקע. לעיתים קרובות בתלמוד מופיעים דיוניו עם אביי.

רב דימי מנהרדעא היה סוחר לפני שהפך לראש ישיבת פומבדיתא. רק מעטים מדבריו נשמרו.

רב הונא היהתלמידו של רב ולאחר תקופה של הפוגה במנהיגות ירש את מקומו כראש ישיבת סורא. גדולתו בתורה וירידת קרנו של המרכז הארצישראלי הובילו את הקהילה הבבלית לדרך עצמאית יותר. עם זאת, בסוגיות כלכליות הנחה את תלמידיו לנקוט את דרכו של רב נחמן.

רב הונא בר אבין למד אצל רב יוסף בבבל אבל עלה לארץ ישראל, ושם למד אצל רבי ירמיה. בארץ ישראל נעשה לאחד הרבנים החשובים בדורו, התמנה לחבר בית דין ועסק בקידוש החודש ובעיבור השנה (חישובי לוח השנה היהודי). כאשר התעצמו רדיפות הרומאים, מסר את שיטת החישוב לחכמי בבל והתחבא במערה.

רב הונא למד אצל אביי ורבא והיה חברותא של רב פפא וכן שותפו בעסקים. סייע לרב פפא בהובלת הישיבה החדשה בעיר נרש.

רב חייא בר רב למד אצל אביו רב ואצל תלמידיו. היה בנו היחיד של רב שגדל בתורה, ואף הוא זכה לבן שהיה תלמיד חכם דגול.

רב המנונא היה תלמיד מסור של רב ופעל לשמר ולהעביר את דבריו הלאה. מאוחר יותר בחייו היה תלמיד של רב הונא ותלמיד־חבר של רב חסדא.

רב זביד היה תלמידו המסור של אביי. מסירות זו הייתה כה רבה עד שככל הנראה גרמה להרעלתו, זאת עקב התעקשותו הנחרצת לפסוק הלכה על פי דברי אביי.

רב חייא בר אשי היה תלמידו של רב ועוזרו האישי. לפיכך היה ביכולתו למסור עדויות רבות על מנהגיו של רב – עדויות שנעשה בהן שימוש לצורך תקדימים הלכתיים.

רב חמא היה תלמיד של רב חיסדא וחי בתקופתם של אביי ורבא. עמד בראש ישיבת נהרדעא והידיין עם המלך הפרסי שאפור הראשון.

רב חמא בר גוריא היה תלמיד של רב, והוא מביא דברים מפיו כמעט בכל פעם שנזכר בתלמוד, הנזכר בתלמוד, פעמים רבות בנוגע להתנהגות נאותה. אחד מתלמידיו היה רבי חלבו.

רב חנן בר רבא היה חתנו של רב וחמיו של רב חסדא.

רב חסדא למד עם רב ועם רב הונא בסורא. לאחר שהסתכסך עם רב הונא, עזב וייסד ישיבה עצמאית בעירו כפרי. כעבור שנים הביעו שניהם חרטה והתפייסו.

רב יהודה למד אצל רב עד פטירתו ולאחר מכן הלך ללמוד אצל שמואל, שעימו ניהל קשר מורכב יותר. לאחר מות שמואל ייסד ישיבה בפומבדיתא, שהייתה למרכז תורני מוביל בקהילה הבבלית, והמשיך בגיבוש עצמאותו של המרכז היהודי בבבל.

רב יוסף היה בן זמנו של רבה ומונה לראשות ישיבת פומבדיתא לאחר מותו. נודע בענוותו ובידע המקיף שלו בהלכה. היה עשיר וסבל מבעיות בריאותיות שגרמו לו לעיוורון ולאובדן זיכרון.

רב יימר היה חכם בולט שמונה לראש ישיבת סורא אחרי רב אשי.

רב יצחק בר יוסף היה תלמיד של רבי אבהו בארץ ישראל אך לאחר מכן עבר לבבל. שם הוא שימש מאגר חי לתורת ארץ ישראל והיה חברותא ובר פלוגתא לאביי.

רבי ירמיה בר אבא היה תלמיד מסור של רב. מאוחר יותר בחייו למד אצל שמואל.

רב כהנא (הראשון) למד אצל רב, אך בדומה לחברו לספסל הישיבה, רב אסי, מעולם לא אימץ את דרכו של רב. בזקנתו עלה לארץ ישראל ושם התפלפל בהלכה עם בניו של רבי חייא.

רב כהנא (השני) היה תלמיד חשוב של רב בבבל. על בסיס ההלכה היהודית הוציא להורג יהודי אחר ועל כן נמלט לארץ ישראל. שם למד עם רבי יוחנן, שבתחילה לא העריך אותו כראוי וזלזל בו, אך לאחר מכן הכריז על הערכתו הגדולה אליו.

רב כהנא (השלישי) היה תלמיד של רב יהודה בר יחזקאל ולאחר מכן של רבה בר נחמני, שאצלו למד עם רב ספרא. שני התלמידים עלו יחד לארץ ישראל, ושם למדו אצל רבי אבהו. אף על פי כן חזר רב כהנא לבבל, ייסד ישיבה בפום נהרא ולימד בין השאר את רב אשי.

רב כהנא (הרביעי) היה בן דודו ובן דורו של רב אשי. שימש כאב בית הדין בפום נהרא ומאוחר יותר התמנה לראש ישיבת פומבדיתא.

רב משרשיא היה תלמיד של רבא וחברו של רב פפא. נודע באדיקותו, תכונה שיכולה להסביר כיצד היו גם שלושת בניו לחכמים בולטים בישיבתו של רב אשי.

רב מתנה היה תלמיד של שמואל עד שנעשה, יחד עם בן דורו רב יהודה, מומחה לפסיקותיו של רבו. היה רבה של העיר פאפוניא הסמוכה לפומבדיתא.

רב נחמן היה דיין בנהרדעא, ראוותני אך חד מחשבה. בזכות עושרו וקשריו המשפחתיים עם ראש הגולה הייתה לו השפעה רבה בקרב החכמים. זכה לאריכות ימים, והדרך הקלה שבה נפטר נתפסה כשיקוף לחסידותו הגדולה.

רב נחמן בר חסדא היה בנו של רב חסדא, אך את מרבית תלמודו עשה אצל רב נחמן בר יעקב. נעשה לרב העיר הבבלית דרוקרת אך הכפיף עצמו שם למרוּת רב נחמן בר יצחק, שהיה בקיא גדול ממנו בתורה.

רב נחמן בר יצחק היה תלמיד של גדולי החכמים בדורו והתמנה לראש ישיבת פומבדיתא אחרי רבא. נודע בחסידותו הגדולה.

רב פפא למד אצל אביי, רבא וחכמים אחרים. הוא היה אדם עשיר וייסד ישיבה בעיר נרש, לא הרחק מסורא. נודע בזכות הפתגמים התמציתיים שלו.

רב פפי, חתנו של רב יצחק נפחא ותלמידו של רבא, היה חבר של רב פפא ולימד את רבינא ואת רבי אשי.

רב קטינא היה רב מוערך בבבל. דבריו נמסרים מפי רבנים שונים דוגמת רב חסדא.

רב שישא בר אידי היה תלמידו של אביו ודן בענייני הלכה עם אביי.

כמו רבים אחרים, רב שמואל בר יצחק עזב את בבל לארץ ישראל כדי ללמוד בה תורה. בזמן שהתבסס בארץ ישראל, התקרב מאוד לרבו, רבי חייא, עד כדי כך שכשנפטר רבי חייא, נהג עליו רב שמואל מנהגי אבלות של בן משפחה. כך עשה גם תלמידו המסור רב זירא כאשר נפטר רב שמואל עצמו. נודע באדיבותו הייחודית במצוות הכנסת כלה.

רב ששת למד אצל רב הונא ורב חסדא וידוע בחדות ובזיכרון יוצאי דופן, עד כדי כך שלעיתים קרובות עמדותיו נחשבות כסמכות עליונה. יחסיו עם ראש הגולה היו קשים, והוא תמיד מצא דרך להימנע מאכילה בחצרו בעת ביקוריו.

רבא נודע בעיקר כבר־פלוגתא של אביי. למד אצל חכמים רבים והתמנה לראש ישיבת מחוזא, ולשם משך תלמידים רבים. רבא היה עשיר ובעל קשרים עם אימו של המלך הפרסי שאפור הראשון, ואלה אפשרו לו להשתדל עבור בני עמו במקרה הצורך.

רבה בר נחמן למד עם גדולי חכמי בבל וארץ ישראל. בשל עוניו לא רצה לעמוד בראש ישיבת פומבדיתא אחרי מותו של רב יהודה. אף על פי שוויתרו לו על המינוי פעם אחת, בפעם השנייה הפעילו עליו לחץ לקבלו. תלמידים רבים נהרו אחריו, ובכללם אביי ורבא.

רבה בר אבוה עבר לנהרדעא אחרי מותו של רב אך בסופו של דבר התגורר במחוזא. היה מורה הוראה בולט ושימש כראש הגולה. הוא אביה של ילתא, אשתו של רב נחמן.

רבה בר בר חנה נולד בבבל, עבר לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה אצל רבי יוחנן ולאחר מכן חזר לישיבות בארץ מולדתו. יותר מכול נודע בזכות סיפורי הגוזמאות יוצאי הדופן שלו. אלה עוררו בקרב הקוראים מצד אחד תמיהה ומצד שני קריאה דקדקנית ומעמיקה.

רבה בר חנה היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ואחיינו של רבי חייא. נסמך בידי רבי יהודה הנשיא, עבר לבבל ושם נעשה מגדולי החכמים וחברו של רב.

רבה בר רב הונא היה בנו של ראש ישיבת סורא. למד אצל רב חסדא, יריבו של אביו, ונודע כעניו גדול.

רבה תוספאה, תלמידו של רבינא, מונה לראש ישיבת סורא. נודע כמי שערך כמה וכמה ליטושים אחרונים בתלמוד הבבלי (ועל כן יש המשערים שהשם "תוספאה" מסמל תוספת או השלמה).

רבי יהודה הנשיא, חכם מבריק ואדוק, ירש את הנשיאות מאביו, רבן שמעון בן גמליאל, והיה דמות מפתח בהיסטוריה היהודית. הוא המשיך לפעול לטובת ריכוז סמכותו של הנשיא. עושרו הרב והכבוד הגדול שרחשו לו היהודים הרשימו גם את הרומאים, ואלה הכירו בנשיאותו והידיינו איתו. עם זאת, ההישג הגדול ביותר שלו היה עריכת ההלכה היהודית במשנה וחתימתה.

רבי אבא עלה לארץ ישראל מבבל אך לא מייד זכה בה להכרה. התעשר מעסקי המשי ולבסוף זכה להערכה גדולה גם כתלמיד חכם, עד שבשלב מסוים כונה "רבותינו שבארץ ישראל". היה תלמידו של רב אמי וטיפח תלמידים רבים, ביניהם רב ספרא.

רבי אבא בר חייא (בר אבא) היה בנו של רבי חייא בר אבא, תלמידו של רבי יוחנן. רבי אבא עצמו מסר דברים מפי רבי יוחנן, שאותם ככל הנראה קיבל מאביו.

רבי אבין בר רבין נקרא על שם אביו שנפטר בעת לידת בנו.

רבי אושעיא היה תלמיד מובהק של רבי חייא ונודע בהעברה ברורה של הברייתות של רבו. שימש בתפקיד חשוב בסנהדרין של רבי יהודה נשיאה. לאחר שזה מת, עמד רבי אושעיא בראש ישיבה עצמאית בקיסריה, ורבי יוחנן נמנה עם תלמידיו.

רבי אחי (אחאי) בר אושעיא חי בתקופתו של רבי יהודה הנשיא ונודע באדיקותו. לימד בארץ ישראל אך עמד בקשר עם יהדות בבל. בסופו של דבר עבר לבבל והיה לאחד ממנהיגי רבנות בבל.

רבי אליעזר בן הורקנוס נחשב לתלמידו המזהיר של רבן יוחנן בן זכאי ואף על פי כן היה דמות שנויה במחלוקת. הוא עזב את משפחתו העשירה אך חסרת הרקע בלימוד תורה כדי ללמוד תורה במצב של עוני, והתקדם עד שעמד בראש ישיבה בלוד. מאחר שיחסו לתורה היה שמרני ביותר, בחלוף השנים נידו אותו עמיתיו .

רבי אליעזר בן רבי יוסי למד אצל אביו שהיה תלמיד של רבי יונה.

רבי אליעזר בן יעקב (הראשון) היה חכם שזכה להערכה רבה בקרב דורות מאוחרים יותר בשל הדייקנות שלו וידיעותיו בענייני בית המקדש.

רבי אליעזר בן יעקב (השני) היה מאחרוני תלמידי רבי עקיבא וממוריו של רבי מאיר. עמד בראש בית מדרש שכונה במקורות "בית ר' אליעזר בן יעקב", שלעיתים קרובות מצוטט כחולק על "בית ר' ישמעאל".

רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי היה אחד מתלמידיו המאוחרים של רבי עקיבא. נודע הודות לעומקן של דרשותיו.

רבי אליעזר היה תלמידו של רבי יהושע ובן דורו של רבי עקיבא. נודע בזכות נדיבותו בתחום הצדקה, עד כדי כך שגבאי צדקה היו בורחים ממנו מחשש שירוששו אותו.

רבי אלעזר בן עזריה היה מחכמי יבנה בתקופתו של רבן גמליאל. כאשר השעתה הדיחה הסנהדרין את רבן גמליאל, מונה רבי אלעזר כמחליפו. נוסף על חכמתו בתורה, נודע גם בעושרו המופלג ובנדיבותו.

רבי אלעזר בן ערך היה מתלמידיו המובהקים של רבי יוחנן בן זכאי ונודע בזכות עצותיו הטובות. הואיל ולא הצטרף לחכמי יבנה, שכח את רוב תלמודו אך החזיר לעצמו את הידע שצבר בזכות תפילותיהם של חבריו החכמים.

רבי אלעזר בן פדת למד עם רב לפני שעלה ארצה מבבל. בארץ ישראל למד עם רבי חייא והיה לאחד החכמים הבולטים בבית מדרשו. אף על פי שלעיתים חלק על רבי יוחנן, היו בין השניים גם שיתופי פעולה. רבי אלעזר עמד בראש הישיבה בטבריה לאחר מותו של רבי יוחנן.

רבי אלעזר (אליעזר) ברבי צדוק, בנו של החסיד רבי צדוק, היה תלמיד חכם ושותף עסקי של אבא שאול. התגורר בירושלים בתקופה שלפני חורבן הבית ובמהלכו, ולאחר החורבן בילה רבות בחצרו של רבן גמליאל דיבנה. רבים מדבריו מבוססים על זיכרונותיו מן התקופה ההיא.

רבי אלעזר ברבי צדוק (השני), ששמו זהה לסבו, היה בר פלוגתא לשכבת התלמידים המאוחרת של רבי עקיבא. לימד גם בבבל, ועל פי המשוער היה רבו של אביו של רב.

רבי אלעזר בן שמוע למד עם כמה חכמים, אך רבו המובהק היה רבי עקיבא. הוא שהה עם רבי עקיבא גם כאשר זה נידון למיתה. לאחר הוצאתו להורג של רבי עקיבא עזב את ארץ ישראל אך שב לגליל כדי להקים שם ישיבה. עם תלמידיו נמנה רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. מסופר שרבי אלעזר חי עד הגיל המופלג מאה וחמש , אך גם הוא הוצא להורג על ידי הרומאים.

רבי אלעזר ברבי שמעון ברח מהשלטון הרומי ובמשך שנים רבות התחבא במערה עם אביו הנודע, רבי שמעון בר יוחאי, ושם למדו תורה יחדיו. אף שנשאר חכם ואדוק, הוא מונה ללוכד גנבים מטעם הרומאים ובעקבות זאת נפגעה תדמיתו בקרב כמה מחבריו החכמים.

רבי אלעזר המודעי היה תלמידו של רבן גמליאל ודרשן יוצא דופן של דור ההמשך. הוא היה דודו של בר כוכבא, אך התנגד למרד ברומאים שהלה הנהיג. הרומאים ניצלו את היריבות ויצרו קנוניה שהביאה לידי מותו של רבי אלעזר בידי אחיינו.

רבי בנאה היה חכם שהעריך מאוד את המשנה. רבי יוחנן נמנה עם תלמידיו.

רבי ברכיה היה תלמידו של רבי חלבו, והוא מוסר רבים מדבריו. רוב תורתו היא בענייני אגדה.

רבי דוסא, הנודע בייחוד בזכות אריכות ימיו, היה בן דורו של רבי יוחנן בן זכאי, אך חי עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש.

רבי דוסתאי בן יהודה היה תלמיד של רבי שמעון בר יוחאי. מעט מאוד ידוע עליו למרות הופעתו התדירה יחסית בתלמוד.

שמו של רבי דוסתאי מופיע לכל אורך התלמוד והמדרש, בעיקר בהקשר של הוראת מדרש. ככל הנראה היה תלמידו של רבי מאיר.

רבי זירא היה תלמידו של רבי יהודה בר יחזקאל בבבל. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל והתענה מאה תעניות כדי שיהיה ראוי לכך. כשעלה ארצה, למד עם רבי אלעזר בן פדת ועם רבי אבהו והיה מוכר כאחד מ"חסידי בבל".

רב זריקא עלה מבבל לארץ ישראל, ושם למד תורה אצל רבי אבהו ואצל רבנים אחרים בני התקופה. רבי ירמיה היה חברו.

רבי חגי היה תלמידו של רב הונא בבבל, ולאחר שעלה לארץ ישראל למד אצל רב זירא. בארץ ישראל נעשה חכם בעל שם ונודע בצדיקותו ובהתנהלותו הסמכותית.

רבי חזקיה למד אצל רבי ירמיה ורבי אבהו. פעל בקיסריה.

מעט מאוד ידוע על רבי חידקא, המופיע רק פעמים אחדות בתלמוד, אולם ככל הנראה היה מתלמידיו המוקדמים של רבי עקיבא.

רבי חייא גדל בבבל, עלה לארץ ישראל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא והיה לגדול התלמידים בבית מדרשו. הוא היה דמות מפתח בקיבוץ הברייתא והתוספתא ובעריכתן ועמד בראש ישיבה בטבריה. נודע בחוכמתו ובצדקותו, ונאמר עליו שכל תפילותיו נענו.

רבי חייא בר אבא עלה מבבל לארץ ישראל ולמד עם רבי יוחנן בטבריה. בשל עוניו ומכשולים אחרים שעמדו בדרכו, היטלטל ממקום למקום. נודע בכוח התפילה שלו.

(רב) חייא בר יוסף היה תלמידו של רב. היה מוסר את דבריו של רב לשמואל ומעביר בחזרה את תגובות שמואל. כשרב נפטר, עבר ללמוד אצל שמואל. לאחר מכן עלה לארץ ישראל, שם לימד ולמד עם רבי יוחנן והמשיך למסור את דברי רב.

רבי חלבו היה תלמיד של רב הונא בסורא ולאחר מכן עלה לארץ ישראל. תובנותיו בענייני דרשנות ומוסר קובצו על ידי רב שמואל בר נחמני.

רבי חלפתא מן הכפר הגלילי חנניה היה ידוע באומנות הקדרות. נראה שרבי חלפתא היה תלמידו של רבי מאיר.

רבי חמא בר ביסא היה חכם ידוע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. חי בריחוק ממשפחתו במשך שתים־עשרה שנה, שבמהלכן למד תורה. אף על פי כן הצליח לגרום לבנו ללכת בדרכו, כפי שהוא עצמו הלך בעקבות אביו.

רב חמא בר חנינא היה רב בדורו של רבי יוחנן וכנראה בנו של רב חנינא בר חמא. לא הרבה ידוע עליו. מסופר שבעזרת הונו ועושרו בנה בית כנסת בציפורי.

רבי חנינא בן גמליאל היה בנו הבכור של רבן גמליאל דיבנה ותלמידו של רבי טרפון.

רבי חנינא בן דוסא חי בתקופה לפני ואחרי חורבן בית המקדש. נודע בצדקותו, באמונתו ובכוח התפילה שלו. גדולי החכמים פנו אליו וביקשו שיתפלל עבורם. הוא חי בעוני מחפיר וחווה ניסים רבים על בשרו ועל בני משפחתו.

רבי חנינא בר חמא עלה מבבל לארץ ישראל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא. עד מהרה הוכר כתלמיד חכם יוצא מן הכלל, אך דרכיו התמהוניות גרמו לאחרים להתרחק ממנו. בשל כך דחה רבי יהודה הנשיא את מינויו לתקופה מסוימת. אף על פי כן בסופו של דבר עמד בראשות הישיבה בציפורי.

רבי חנינא בר פפא, בן תקופתו של רב אמי, היה תלמיד של רבי שמואל בר נחמני. נודע בזכות סיפורי ניסים הקשורים בדמותו.

רבי חנינא, סגן הכוהנים, היה תנא ידוע בתקופתו של רבן שמעון בן גמליאל. בתור כוהן היה מעורב בקביעת ההלכות הנוגעות לכוהנים במקדש ובשימורן. נחשב אחד מעשרת הרוגי מלכות שהוצאו להורג על ידי הרומאים.

רבי חנניה בן תרדיון למד אצל רבי יוסי בן קיסמא עד שרבו הזהירו שלימוד זה עלול להיחשב מרד בשלטון הרומאי. לאחר שהרומאים תפסו אותו ואת רבי אלעזר בן פרטא, הוא חזה שרבי אלעזר יינצל בזכות עיסוקו בתורה ובגמילות חסדים, בעוד הוא עצמו עסק רק בתורה. רבי חנניה היה אביה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר.

רבי חנניה בן חכינאי היה תלמיד בולט של רבי טרפון ושל רבי עקיבא. הוא נודע במסירותו ללימודיו ובידע הנרחב שלו בתורת הסוד. הוא הוצא להורג בידי הרומאים והיה אחד מעשרת הרוגי מלכות.

רבי חנניא בן עקביא, בן דורו של רבי מאיר, הראה עצמאות גדולה בדרכו ההלכתית, כפי שעשה גם אביו. שיטתו העצמאית שימשה אותו כשהיה רבה של טבריה, כדי להקל על אנשי העיר.

רבי טרפון, כוהן שחי בתקופת חורבן בית המקדש, המשיך להנהיג אכילת מעשרות גם לאחר החורבן. הוא היה חכם גדול ובר־פלוגתא של רבי עקיבא אך גם ידידו ובעל בריתו. נודע בהתנגדותו החריפה לנצרות הקדומה.

רבי יאשיה היה תלמידו של רבי ישמעאל בן אלישע ולעיתים קרובות מוזכר במחלוקות עם רבי יונתן. מאחר שהוא מוזכר מלמד בישיבה של רבי יהודה בן בתירא בצפון בבל, משוער שעזב את ארץ ישראל בתקופת רדיפות אדריאנוס.

רבי יהודה בר אלעאי, המצוטט קרוב לשלושת אלפים פעמים בספרות התלמודית, היה אחד התנאים הפוריים ביותר בתקופת המשנה. למד עם חכמים רבים, אך רבו המובהק היה רבי טרפון. בשל מתינותו ביחסו לרומאים, הם קבעו שהוא יהיה ראשון הדוברים בכל כינוס רבני.

רבי יהודה בן בבא היה תנא חשוב שחי בתקופתו של רבי עקיבא. נודע בחסידותו יוצאת הדופן עד כדי כך שכאשר מוזכר בתלמוד סתם "חסיד", משערים שמדובר בו. הוא התנגד לחוקים הרומאיים שאסר על הסמכת רבנים והסמיך תלמידים במקום מחבוא בהרים. לאחר שנתפס במעשה זה, הוצא להורג על ידי הרומאים.

רבי יהודה בן בתירא היה תלמיד חכם וכיהן כראש ישיבת נציבין, עיר בצפון בבל.

רבי יהודה בן בתירא היה רב חשוב וראש ישיבת נציבין שבבבל. ככל הנראה ערך מסעות רבים וגם זכה לפגוש מבקרים רמי מעלה שהגיעו לפתחו.

הזוג השלישי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כיהנו בתקופה הסוערת של שלטון אלכסנדר ינאי. אף ששמעון היה גיסו של ינאי, הוא נאלץ להסתתר בשיאה של רדיפת הפרושים על ידי ינאי, ויהודה ברח למצרים. למרות זאת הצליח שמעון להשיג שליטה על הסנהדרין במקום הצדוקים.

רבי יהודה בן פזי היה בנו ותלמידו של רבי שמעון בן פזי. הוא היה לדיין ולאחד מגדולי החכמים בדורו, וחכמים אחרים היו שואלים אותו על דברי אביו.

רבי יהודה נשיאה הראשון היה הנשיא האחרון שהיה הן ראש הסנהדרין והן מנהיג הקהילה היהודית בארץ ישראל. הוא היה נכדו של רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, ובנו של רבן גמליאל השלישי. התגלה כמנהיג חזק בתקופה קשה ליהודים. בשל חוסר האמון באריסטוקרטיה ובמוסד הסנהדרין נאלץ לעיתים קרובות להתמודד עם אתגרים פנימיים.

רבי יהודה נשיאה השני היה נכדו של רבי יהודה נשיאה הראשון. למד עם רבי יוחנן והסתמך עליו ועל רבי אמי ברבות מפסיקותיו. בתקופה של דעיכה בלימוד התורה עמל לקידום הלימוד.

רבי יהושע בן לוי נודע בחסידותו ובגדולתו בתורה ומצוטט לעיתים קרובות בתלמוד. הוא היה בן דורו של רבי חייא וראש הישיבה בלוד. בין היתר נודע ביכולתו לתקשר עם אליהו הנביא ולנהל משא ומתן עם מלאך המוות.

יש סוברים שרבי יהושע בן קרחה היה בנו של רבי עקיבא. הוא היה תנא וחכם בעל שיעור קומה, ואלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, נמנה עם תלמידיו. כאשר נשאל כיצד האריך ימים, ענה, "מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע".

רבי יוחנן למד עם רבי יהודה הנשיא והיה למנהיג הבא אחרי מותו. עמד בראש הסנהדרין בטבריה והכין את היסודות לתלמוד הירושלמי. יופיו החריג, חריפותו וסבלו האישי עשו אותו למורה שובה אך מאיים. בשל אישיותו ותלמודו המעולה, לא עבר מרכז לימוד התורה לבבל במשך חייו.

רבי יוחנן היה תלמידו של רבי יהושע. מופיע בתלמוד רק לעיתים רחוקות, ורבים ממאמריו מייצגים דעת מיעוט בעניינים הנוגעים לנשים. לדוגמה, הוא סבר שמצוות פרו ורבו חלה גם על נשים.

רבי יוחנן בן נורי היה תלמיד בישיבת רבן גמליאל ביבנה. נודע בחוכמה ובאדיקות. אחר שגילה רבן גמליאל את דבר עוניו הקשה, העניק לו משרה מכובדת.

רבי יוחנן בן תורתא היה גֵר ופעל בתקופתו של רבי עקיבא. נודע בהתנגדותו לאמונת רבי עקיבא שבר כוכבא או כל אדם אחר בן התקופה יכול להיות המשיח.

רבי יונה, תלמידו של רבי ירמיה, התמנה לראש הישיבה בטבריה. ככל הנראה היה חבר קרוב של רבי יוסי בר זבידא, שכן כאשר שמע על מות בנו של רבי יוסי, גזר על עצמו תענית.

רבי יונתן בן יוסף היה תלמיד מסור של רבי ישמעאל אך בחלוף הזמן הושפע גם מגישתו של רבי עקיבא. נודע באהבתו הגדולה למצווה לחיות בארץ ישראל על אף הקושי הגדול לחיות בה באותה תקופה.

רבי יוסי בן חלפתא למד אצל חכמים רבים אך היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. שימר מסורות רבות מבית אביו ושימש כסמכות להעברתן לבני דורו הצעירים. מיוחס לו החיבור "סדר עולם", המפרט את סדר הדורות ומאורעות היסטוריים לפי המסורת.

רבי יוסי בן המשולם היה חבר מרכזי ב"קהלא קדישא דבירושלים", קבוצת חכמים שחבריה חילקו את זמנם בין לימוד תורה למלאכה. חבר חשוב נוסף בקבוצה זו היה חברו ללימוד של רבי יוסי, רבי שמעון בן מנסיא.

רבי יוסי בן כיפר היה תלמיד של רבי אלעזר בן שמוע ופעל בתור שליח מארץ ישראל בקהילת יהודי בבל הפורחת.

רבי יוסי בן קיסמא היה חכם שנהג במתינות פוליטית בתקופת הרדיפות של הקיסר אדריאנוס. תמך בגישה של הסתגלות אל הרומאים.

רבי יוסי בר זבידא היה לאורך שנים חבר ושותף לעסקים של רבי יונה. הוא מצוטט רבות עם רבי יוסי בר אבין. יש המשערים כי כאשר מופיע בתלמוד הירושלמי "רבי יוסי", הכוונה היא אליו.

רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי מוכר הודות לאזכור אחד בלבד שלו, אך העובדה שאזכור זה נמצא בפרקי אבות מעידה על גדולתו. חי בארץ ישראל, אך אבותיו מבבל.

רבי יוסי ברבי יהודה היה בנו ותלמידו של רבי יהודה בר אילעאי הנודע. נזכר לעיתים קרובות במחלוקות עם רבי יהודה הנשיא וגם עם חכמים מדור אביו.

רבי יוסי הכהן, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי, נודע בצדקותו ובדייקנותו. התעמק בהצלחה רבה בתורת הנסתר והסוד.

רבי ינאי היה תלמידו המובהק של רבי חייא והשיא את בתו לבנו של רבי חייא. כאדם עשיר תמך בכמה מתלמידיו הרבים בכך שאפשר להם לעבוד בשדותיו. הוא היה מורה שופע וחיבר תפילות.

רבי יעקב בר אידי התגורר בצור ונחשב מומחה גדול בהלכה, עד כדי כך שנשלחו אליו שאלות בהלכה למרות מיקומו המרוחק. היה תלמיד של רבי יהושע בן לוי ושל רבי יוחנן.

רבי יצחק היה רב בבבל בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. יחד עם רבי נתן סייע לרבי יהודה הנשיא לשמור על כוח ההשפעה שלו בקרב קהילת בבל.

רבי יצחק בן אלעזר היה רב פעיל ואהוב בקיסריה. לימד בבית הכנסת הישן של העיר.

רב יצחק בר נחמן היה תלמיד של שמואל בנהרדעא. לאחר שעלה לארץ ישראל, למד אצל רבי יהושע בן לוי.

רבי יצחק נפחא היה תלמיד של רבי יוחנן. כאשר העביר רבי יוחנן את ישיבתו לקיסריה, עבר רבי יצחק להתגורר בבבל, אך כעבור זמן שב והצטרף אל עמיתיו. הוא היה סמכות ידועה הן בהלכה והן בענייני מדרש.

רבי ירמיה היה תלמיד של רבי אבהו וחבר ללימודים של רבי זירא. נודע בענוותו וגם בשאלותיו הדקדקניות והמתמיהות. אלה לבסוף הביאו לידי סילוקו מן הישיבה.

רבי ישמעאל היה ראש בית מדרש ובר־פלוגתא של רבי עקיבא בתקופת רדיפות הרומאים. לתלמודו הייתה השפעה ניכרת על התפתחות ההלכה והמחשבה היהודית. לימוד ידוע במיוחד שלו הוא פירוט י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

רבי ישמעאל בן יוחנן בן ברוקא היה בן דורו של רשב"ג, והם מצוטטים יחד פעמים רבות.

רבי כהן היה אחיו של רבי חייא בר אבא, ונראה שעלה לארץ ישראל מבבל. נזכר בספרות חז"ל פעמים ספורות בלבד.

רבי לוי חי בתקופתו של רבי יוחנן. בתחילה לא זכה לתשומת לב רבה, אך בחלוף הזמן היה לדובר קבוע בבית מדרשו של רבי יוחנן והדהים את התלמידים בדרשותיו העמוקות.

רבי לויטס היה חכם מיבנה. מעט מאוד ידוע עליו, משום שהוא מוזכר רק פעם אחת במשנה, במסכת אבות, שם לימד על מידת הענווה.

רבי מאיר היה חכם יוצא דופן שלמד עם אלישע בן אבויה, עם רבי ישמעאל ועם רבי עקיבא. התמנה לאב בין הדין באושא, עד שהסתכסך עם רבן שמעון בן גמליאל. לאחר מכן יצא מן הארץ ולא שב אליה. מסופר שחווה ניסים רבים.

רבי מנא (הראשון), תלמידו של רבי ינאי, היה רב בעל השפעה בדורו של רבי יוחנן.

רבי מנא (השני), בנו של רבי יונה, נעשה חכם מכובד בזכות עצמו ומונה לראש ישיבת ציפורי. אף על פי כן לא נמנע התלמוד מלציין שהתמודד עם קשיים אישיים שלא הצליח לפתור.

רבי מנחם בן יוסי היה בנו הצעיר של רבי יוסי בן חלפתא. באופן אירוני הוא ידוע כמי שדבריו צוטטו במשנה באנונימיות.

רבי מתיא בן חרש ברח מארץ ישראל בשל הרדיפות בעקבות מרד בר כוכבא. הגיע לרומא וייסד שם ישיבה. הוא התעשר והתפרסם אך נודע גם באדיקותו הגדולה לדת.

אף על פי שייתכן שרבי נהוראי הוא כינוי לאחד החכמים האחרים, אמירות רבות מובאות בשם זה. רבות מן האמירות בשמו הן דרשות, וחלקן מובאות בהקשר של שיחותיו עם אליהו הנביא.

רבי נחוניה חי בתקופת רבן יוחנן בן זכאי. עמד בראש בית מדרש וחיבר תפילות והלכות רבות. זכה לכבוד מעמיתיו וייחס את אריכות ימיו לכבוד שרחש לזולת ולצניעותו.

רבי נחמיה היה תלמידו של רבי עקיבא ובין מניחי יסודות המשנה. הוא היה בנו של חכם אך פרנס את עצמו בעבודתו כקדר.

רבי נתן היה חכם בבלי עם כבוד גדול לארץ ישראל. כאשר עלה לארץ, התמנה לאב בית הדין תחת רבן שמעון בן גמליאל והמשיך בתפקידו גם תחת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא. נודע בלימודו הפורה והחריף, ומיוחס לו החיבור "אבות דרבי נתן", יצירה מוסרית־דרשנית המבוססת על פרקי אבות.

רבי אילעאי היה תלמידו של רבי אליעזר ואביו של רבי יהודה

רבי אלעאי (השני) למד אצל רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש והיו לו תלמידים רבים. אחד מהם, רבין, הביא איתו לבבל את דבריו של רבי אלעאי, ולכן שמו נזכר בתדירות גבוהה יחסית הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. בין השאר מצוינת דבקותו הקפדנית בהלכה, בייחוד בענייני שבת.

רבי עקיבא היה תלמידם של רבי טרפון, רבי אליעזר, ורבי יהושע, אך עד מהרה היה לשווה בין רבותיו. הוא נולד למשפחה פשוטה של גרים והתחיל ללמוד בגיל ארבעים בעקבות הפצרותיה של אשתו רחל. בשיא תהילתו נמנו 24,000 איש על תלמידיו. תלמידים אלה מתו במגפה, ולכן תורתו העשירה הועברה על ידי מספר מצומצם של תלמידים שלימד מאוחר יותר. לנוכח רדיפות הרומאים תמך במרד בר כוכבא, ובסופו של דבר הוצא להורג והיה אחד מעשרת הרוגי המלכות.

רבי פנחס היה חתנו של רבי שמעון בר יוחאי וחי בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. נודע באדיקותו בייחוד בתחום המעשרות, ומסופר שאפילו חמורו היה מחמיר בהן. לימים הונצחה חסידתו הגדולה על ידי רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים.

רבי פינחס למד אצל רבי ירמיה וייתכן שגם אצל רבי חלקיה. אף שבילה את רוב חייו בארץ ישראל, נראה שגם הגיע לבבל לתקופה מסוימת.

רבי צדוק היה תנא בולט בתקופת רבן יוחנן בן זכאי. נודע בעיקר בעקבות תענית של ארבעים שנה שנועדה למנוע את חורבן בית המקדש. הוא הבריא הודות לרופא רומאי שהושג במשא ומתן על ידי רבן יוחנן.

incorrect entry - repeat of Rabbi haShiqmoni

רבי שמואל בר נחמני היה תלמידו של רבי יוחנן. היה לחכם בעל השפעה שלעיתים קרובות נשלח לבבל על ידי הסנהדרין. נודע בדרשותיו העשירות ובאריכות ימיו.

רב שמואל בן רבי יוסי ברבי בון חי בארץ ישראל בתקופת הגסיסה של לימוד התורה בארץ. אף על פי כן נזכר כמה פעמים בתלמיד הירושלמי.

רבי שמלאי עלה מבבל לארץ ישראל והתיישב בלוד, אך מאוחר יותר עבר לגליל, שימש שם כחבר בסנהדרין והיה לחכם חשוב בחצרו של רבי יהודה הנשיא. נודע בפולמוסים שקיים עם הנוצרים ובדרשותיו.

רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניה למד אצל רבי שמעון בר יוחאי והיה חכם מוערך מאוד בתקופת רבי יהודה הנשיא. באחד הסיפורים עליו מתואר כיצד הצליח להחזיר בתשובה את בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון שסטה מן הדרך.

רבי שמעון היה תלמיד מסור של רבי מאיר וחברו של רבי יהודה הנשיא. הוא היה פולמוסן פעיל נגד השומרונים.

רבי שמעון בן חלפתא היה בן למשפחה נודעת ולמד בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. הוא פיתח ידידות אמיצה עם שמעון, בנו של רבי יהודה, ועם רבי חייא, התלמיד המוביל בבית המדרש. על אף הייחוס המשפחתי שלו הוא חי בצמצום, עד שקיבל סיוע מרבי חייא.

רבי שמעון בן יהודה היה תלמיד מסור של רבי שמעון בר יוחאי. התגורר ליד עכו.

רבי שמעון בן לקיש למד תורה בצעירותו ולאחר מכן הצטרף לחבורת שודדים. רבי יוחנן הכיר בפוטנציאל שלו ושכנע אותו ללמוד תורה, והשניים למדו יחד במשך שנים רבות, עד שהגיע ריש לקיש למדרגתו של רבי יוחנן. עם זאת מחלוקת ביניהם הביאה לידי מותו בטרם עת של ריש לקיש.

רבי שמעון בן מנסיא היה תנא חשוב ותלמידו של רבי מאיר. הוא חי בתקופתו של רבי יהודה הנשיא והיה חבר ב"קהלא קדישא דבירושלם".

רבי שמעון בן פזי, המוכר גם בשם רבי סימון, היה תלמידו של רבי יהושע בן לוי. בנו הוא רבי יהודה בן פזי, ועם תלמידיו נמנה רב חלקיה.

רבי שמעון ברבי היה בנו הצעיר של רבי יהודה הנשיא. אף שהיה בקיא יותר מאחיו הגדול, החליט אביהם להוריש את תפקידו לאחיו שבלט ביראת השמיים שלו. רבי שמעון נודע באישיות יוצאת מן הכלל ומונה ל"חכם" (ראש) של הישיבה.

רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא ותנא מרכזי בדור שאחריו. נודע בעיקר בעיסוקו בתורת הסוד והותיר אחריו מורשת חשובה בחיבור "ספר הזוהר" המיוחס לו. בשל התנגדותו התקיפה לרומאים (ולנוכרים באופן כללי) נאלצו הוא ובנו להסתתר במערה במשך שלוש־עשרה שנים, ושהות זו חידדה את סגפנותו ואת התעסקותו בתורת הנסתר.

רבי שמעון השקמוני היה תלמיד של רבי עקיבא וחבר של רבי חידקא.

רבי תנחומא בר אבא היה ככל הנראה תלמידו של רב הונא בר אבין, שכן הוא מסר כמה דברים מפיו. נודע באדיקותו. מוזכרת לפחות פגישה אחת שלו עם קיסר רומא.

רבין (בתלמוד הירושלמי נזכר בדרך כלל בשם רבי בון) שגדל יתום למד אצל רבי אלעאי, רבי אבהו ורבנים נוספים. הוא היה אחד מן הרבנים שהביאו את תורת ארץ ישראל לבבל. אף שהשתקע בבבל וזכה להערכה רבה בקרב עמיתיו, חזר לארץ ישראל לקראת סוף ימיו.

רבינא היה שותפו העיקרי של רב אשי באיסוף ובעריכת התלמוד הבבלי. אף שהיה מבוגר מרב אשי, ראה בו מורה ורב. את ראשית דרכו בלימוד תורה עשה אצל רבא, והוא מצטט אותו לעיתים קרובות. עמד בראש ישיבה במשך תקופה קצרה בלבד, אך לימד הרבה במהלך מסעותיו. נודע בחמלה מופלגת כלפי האחר.

רבינא (השני) בר הונא התייתם מאביו בילדותו וגדל אצל רבינא (הראשון). היה חברו של מר בר רב אשי ולזמן קצר כיהן כראש ישיבת סורא. מותו נחשב לסופה של תקופת האמוראים – רבני התלמוד.

רבן גמליאל הזקן, בנו הבכור של רבי יהודה הנשיא, שימש כנשיא אחרי אביו. אף שנפטר רק כמה שנים לאחר שנתמנה לנשיא, הנהיג מגמה שהחלישה את התפקיד, בכך שמינה שני חכמים נוספים לתפקידים של אב בית הדין ונשיא.

רבן גמליאל היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל. הוא היה נחוש לרכז ולהעצים את כוח הסנהדרין ביבנה כדי למנוע את התפוררות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש, בשאיפה להנחות ולנתב את התסיסה האינטלקטואלית בזמנו. כמה מעמיתיו הבולטים התנגדו למאמציו, והוא אף הושעה מהנשיאות למשך תקופה מסוימת.

רבן גמליאל התמנה לנשיא זמן קצר אחרי מות הלל וסמוך לחורבן בית המקדש. בחלק מתקופת כהונתו זכו היהודים להפוגה מבעיות עם השלטון, לאחר שאגריפס, מלך יהודה התיידד עם רבן גמליאל ולמד אצלו. תחת ידו יצאו הקלות רבות בהלכה, והוא ככל הנראה היה האחראי להעברת הסנהדרין מירושלים ליבנה.

רבן יוחנן היה תנא ומנהיג בולט שניהל את המעבר הרגיש של העם היהודי למציאות שאחרי חורבן בית המקדש. בתור נשיא הוא ניהל משא ומתן עם הרומאים אבל לא הצליח לשכנע את הקנאים, וכשל זה הוביל לחורבן ירושלים. רבן יוחנן נמלט מן החורבן ובנה מחדש את החיים היהודיים ביבנה, ובכלל זה תיקן תקנות זכר למקדש.

רבן שמעון ירש את הנשיאות מאביו, רבן גמליאל, מתקופת מלחמות היהודים ועד חורבן בית המקדש. הוא המשיך בתהליך הליברליזציה של ההלכה בשל הקשיים ההולכים וגוברים באותה העת. אחת המטרות של פסיקות מקילות אלה הייתה הפחתת הנטל הכלכלי, למשל על ידי קבורה בתכריכים פשוטים.

רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל, נמלט מהרדיפות של הדריאנוס בארץ ישראל, ועזיבתו הביאה לידי פגיעה במוסד הנשיאות. עם מותו של הדריאנוס וההקלה ברדיפות, חזר להנהיג את הסנהדרין בעיר אושא. כמו אביו, גם הוא פעל למען ביסוס מעמד הסנהדרין ולמען שמירה על תקנות וגזרות זכר למקדש.

רחבה למד אצל רב יהודה בפומבדיתא והתפרסם בזיכרון יוצא הדופן שלו. אף שמת בטרם עת, הותיר אחריו שני בנים, אבימי ועיפה, שגם הם נעשו תלמידי חכמים.

רמי בר אבא, דרשן אגדה דגול, היה ככל הנראה תלמיד של רב הונא.

רמי בר חמא למד יחד עם רבא אצל רב חסדא ונשא את בת רבו לאישה. לאחר שנפטר בטרם עת, נישא לה רבא. נודע בחשיבה חריפה במיוחד, תכונה שלפעמים הובילה אותו להחלטות נמהרות.

רפרם (הראשון) היה בנו של רב פפא ותלמידו של רב חסדא. ברבות הימים מונה לראש ישיבת פומבדיתא.

שמאי שימש כאב בית הדין בצד הלל הנשיא והיה גם בר-פלוגתא שלו. למד עם שמעיה ואבטליון וגונן באדיקות ובדייקנות על המסורת. תלמידיו הרבים נודעו בחדותם בשנינותם, שגברה על תלמידי הלל.

שמואל עלה לארץ ישראל מבבל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא. הוא שב לבבל לפני שובו של רב, וכן חי הרבה אחריו, ושם ייסד את ישיבת נהרדעא וביסס אותה כמרכז התורני המוביל בבבל. נוסף על גדולתו בתורה, נודע בהיותו אסטרונום ורופא ובקשרי הכבוד שהיו לו עם המלך הפרסי שאפור הראשון.

שמואל הקטן היה תנא שנודע בזכות ענוותנותו המופלגת ודאגתו לזולת. על כן נבחר לכתוב את הברכה שנוספה לתפילת העמידה, הקוראת להשמיד את האויבים המסכנים את עם ישראל.

הזוג השלישי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כיהנו בתקופה הסוערת של שלטון אלכסנדר ינאי. אף ששמעון היה גיסו של ינאי, הוא נאלץ להסתתר בשיאה של רדיפת הפרושים על ידי ינאי, ויהודה ברח למצרים. למרות זאת הצליח שמעון להשיג שליטה על הסנהדרין במקום הצדוקים.

שמעון הפקולי היה חכם בישיבת רבן גמליאל ביבנה. הוטל עליו לערוך את תפילת העמידה. יש הטוענים כי שמו המיוחד מעיד שעסק בכותנה.

שמעון התימני היה חכם בזמנו של רבי עקיבא וחבר של רבי יהודה בן בבא.