Click here for source sheet as a Google Doc
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃
(2) Tell the Israelite people to bring Me gifts; you shall accept gifts for Me from every person whose heart so moves him.
(ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃
(8) And let them make Me a sanctuary that I may dwell among them.
(א) ויקחו לי תרומה. לצורכי לבנות לי בית, הגזברים יקחו מאת העם ולא בחזקה אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו וזאת הפרשה נאמרה בתוך מ' יום האחרונים שהיה משה ממתין את הלוחות וצוה לו הק"ב להיכן יניחום שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון הלוחות ושם תשכון שכינה עם התורה וישראל סביב כסא הכבוד והשכינה ביניהם כמו שכתב ושכנתי בתוכם כמו בין המלאכים ועל זה נאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם להיות שכינה ביניכם אלא שחבלתם:
(א) ויקחו לי. כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל, כבקדושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת, לכן אמר כאן ויקחו ולא אמר ויתנו (מ"ב), ולשון זה נאמר ג"כ באברהם ואקחה פת לחם במקום ואתננה, וכן באליעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי', ויקח במקום ויתן, כי הנותנים האלה חשבו א"ע כמקבלים:
(ד) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, ע"ד הפשט לשמי, ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן. וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה') הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ') וכבוד ה' מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד') מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ"ד) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.
(4) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, “and from every person whose heart so moves him you shall accept the gifts for Me.” The plain meaning of the text is that these gifts were dedicated to G’d’s name. The word תרומה means something set aside. In other words, the Israelites were to set aside a voluntary contribution for the building of the Tabernacle each out of his or her own funds. The whole concept of the Tabernacle has to be understood as an internalized version of what transpired during the revelation at Mount Sinai (based on Nachmanides). The very attribute כבוד which rested on Mount Sinai for all to see afterwards was manifest inside the Holy of Holies on the ark between the cherubs on an ongoing basis. The principal difference was that it could no longer be seen. Moses had said in Deut. 5,21 “here the Lord has shown us His majestic Presence כבוד וגדלו,“ and this has been repeated in connection with the Tabernacle twice more. Once in Exodus 40,34: “and the Presence of the Lord filled the Tabernacle.” In the verse immediately following, the Torah also writes that Moses was unable to enter the Tabernacle as the cloud had settled over it and “the Presence of the Lord filled the Tabernacle.” Just as the Torah wrote in connection with the Mount Sinai experience (Deut. 4,36) “From the heavens He let you hear His voice to discipline you; on the earth He let you see His great fire; and from amidst the fire you heard His words,” so a parallel experience is described in connection with the Tabernacle in Numbers 7,89: “he (Moses) would hear the voice addressing him from above the cover that was on top of the Ark of the covenant between the two cherubs; thus He spoke to him.” If, at Mount Sinai, the “nobles” were described as: “they saw the G’d of Israel,” we find something similar in connection with the Tabernacle in that the G’d of Israel “sat” on the cherubs (Samuel II 6,20). This is also what the prophet Ezekiel reported as seeing in his vision (Ezekiel 10,19-20) וכבוד אלו-הי ישראל עליהם מלמעלה, היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, “and the glory of the G’d of Israel was above them; this was the Chayah which I saw beneath the G’d of Israel at the river Kevar.”
(א) אחר שקבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש, כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואעפ"י שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעשות לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וצוה לעשות משכן מיטלטל, שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שמש שמונים שנה וד' מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א' ו' א').
(א) כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל ''וידבר אליו'' להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מ''א ח כג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש ''ה'''לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי''א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מ''א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי''ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש''ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל ''וידבר אליו'' להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מ''א ח כג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש ''ה'''לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי''א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מ''א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי''ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש''ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:
(1) When God spoke the Ten Commandemnts to Israel face to face, and He commanded them through Moshe a few of the commandments, which are like the principles of the Torah's commandments - as the rabbis practice with the converts that come to be Jewish (Yevamot 47b) - and Israel accepted to do all that He would command them through the hand of Moshe, and He made a covenant with them about all of this; behold, from then they are His as a people, and He is for them a God, as He made a condition with them from the beginning - "And now if you will listen to My voice and and keep My covenant and you will be a treasure to Me" (Exodus 19:5). And He [also] said (Exodus 19:6), "And you will be a kingdom of priests and a holy nation." And behold, they are holy and it is fitting that there should be a temple among them for His presence to dwell among them. And hence He first commanded about the matter of the tabernacle that He should have a house among them that would be dedicated to His name - and there would He speak with Moshe and [continue to] command the Children of Israel. And behold the main object in the tabernacle is the place that the Divine presence would rest, which is the ark, as He said (Exodus 25:22), "And I will meet with you there and I will speak with you from above the ark-cover." Therefore, He had the ark and the ark-cover precede here, as it has precedence in [its] level. And He placed next to the ark, the table and candelabra (menorah), since they are also vessels like it. And [then] they were instructed about the matter of the [actual] tabernacle, for which it was made. But in Parshat Vayakhel, Moshe had the tabernacle and the tent and the cover precede (Exodus 35:11) - and so did Betsalel (Exodus 36:8) - as it was appropriate to have it precede in the [actual] act. And the secret of the tabernacle is that the glory of God that dwelt on Mount Sinai, [also] hiddenly dwells upon it. And it is like it is written there (Exodus 24:16), "And the glory of the Lord dwells upon Mount Sinai," and it is written (Deuteronomy 5:21), "Behold, the Lord, our God, has shown us His glory and His greatness." And so [too] was it written about the tabernacle, "and the glory of the Lord, filled the tabernacle" (Exodus 40: 34)." And with the tabernacle, it twice mentioned, "and the glory of the Lord, filled the tabernacle" - corresponding to "His glory and His greatness." And the glory that was shown to them on Mount Sinai was always with Israel in the tabernacle. And when Moshe came [to it] (Exodus 34:34), the [Divine] speech that spoke to him at Mount Sinai [came] to him. And as [Moshe] said at the giving of the Torah (Deuteronomy 4:36), "From the skies, He made you hear His voice, to discipline you, and upon the earth, did He show you His great fire"; so too, about the tabernacle, it is written (Numbers 7:89), "and he would hear the voice speaking to him from above the ark-cover, between the two cherubs and He would speak to him." And "and he would speak to him" is repeated, to say that which they said according to the received tradition - that the [Divine] voice would come from the Heavens to Moshe from upon the ark-cover, and from there, it would speak to him, since every word with Moshe was from the Heavens during the day and was heard between the two cherubs, in the way of "and His words you heard from amidst the fire" (Deuteronomy 4:36), and therefore they were both gold. And so did the verse (Exodus 29:42-43) state, "that I will meet them there to speak to you there [...] and it will be sanctified by My glory," as there will be the house of meeting for [Divine] speech and "it will be sanctified by My glory." And one who looks carefully at the verses that are stated at the giving of the Torah and understands what we wrote about them (Ramban on Exodus 25:21) will understand the secret of the tabernacle and the Temple. And he will be able to examine it, from that which Shlomo said in his wisdom in his prayer at the Temple (I Kings 8:23), "Lord, God of Israel," as it said at Mount Sinai (Exodus 24:10), "And they saw the God of Israel." And he added there to explain, "the Lord," according to the issue that we hinted to there above, that the "God of Israel sits on the cherubs" (I Kings 8:23), like [the prophet] said (Ezekiel 10:19-20), "and the glory of the God of Israel was upon them from above. It was the creature that I saw under the God of Israel at the Kevar River, and I knew that they were cherubs." And David said (I Chronicles 28:18), "and for the pattern of the chariot, the cherubs of gold, for their spreading out and covering the ark of the covenant of the Lord." And so [too, Shlomo] would always mention, "for the name of God" (I Kings 5:19), "for Your name" (I Kings 8:44), and each and every time he would say, "and You will hear in the Heavens" (I Kings 8:32), in the trait of mercy. And it is written (I Kings 8:44-45), "and they shall pray to the Lord, through the city that You have chosen and the house that I have built for Your name. And You will hear in the Heavens." And in elucidation [of this], he said (II Chronicles 6:18), "And however, will God dwell with man upon the earth; behold the Heavens and the Heavens of the Heavens cannot contain You." And it is written about the ark (II Samuel 6:2), "to bring up from there the ark of God - which is called the name, the name of the Lord of hosts - that the cherubs sit upon"; and in I Chronicles 13:6, "to bring up from there the ark of God, the Lord, who sits on the cherubs, that is called the name," as the name [of God] sits upon the cherubs.
ויקחו לי תרומה. לִי – לִשְׁמִי:
ב תרומה. הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה:
ג ידבנו לבו. לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פיישנ"ט בְּלַעַז:
ויקחו לי תרומה THAT THEY TAKE ME A HEAVE OFFERING — “Me” means to the glory of My Name (Midrash Tanchuma, Terumah 1). תרומה is something set apart (cf. Onkelos); the meaning is: let them set apart from their possessions a voluntary gift in My honour. ידבנו לבו — The word ידבנו is of the same root as נדבה (the נ in the latter being replaced by the Dagesh in the ד); it is a term denoting “good-will”, apaisement in old French (cf. Rashi on Genesis 33:10 and Leviticus 19:5).
(א) ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדוּשָּׁה:
(1) ועשו לי מקדש AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY — Let them make to the glory of My Name (cf. Rashi on v. 2) a place of holiness.
(א) מקדש - ל' מועד שמתקדש ומזדמן אליהם לדבר מובן כדכתיב: ונועדתי שמה לבני ישראל.
(1) מקדש, an alternate description of אהל מועד, a place where G’d would be sanctified and from which He would address the Israelites. Compare Exodus 29,43.
(א) ועשו. נקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש
(ב) וכן תעשו אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישדאל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך:
(ב) וכן תעשו. לַדוֹרוֹת (סנהדרין ט"ז), אִם יֹאבַד אֶחָד מִן הַכֵּלִים, אוֹ כְּשֶׁתַּעֲשׂוּ לִי כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, כְּגוֹן שֻׁלְחָנוֹת וּמְנוֹרוֹת וְכִיּוֹרוֹת וּמְכוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, כְּתַבְנִית אֵלּוּ תַּעֲשׂוּ אוֹתָם; וְאִם לֹא הָיָה הַמִּקְרָא מְחֻבָּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, לֹא הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב וְכֵן תַּעֲשׂוּ אֶלָּא כֵּן תַּעֲשׂוּ, וְהָיָה מְדַבֵּר עַל עֲשִׂיַּת אֹהֶל מוֹעֵד וְכֵלָיו:
(2) וכן תעשו AND SO SHALL YE MAKE IT also in future generations (cf. Sanhedrin 16b); if one of the vessels is lost, or when you make for Me the vessels for the “House of Eternity” (another name for the Temple in Jerusalem), — as e. g., the tables, candlesticks, lavers and stands which Solomon had made — you shall make them after the pattern of these (the vessels of the Tabernacle), If, however, the verse were not to be connected with the preceding one but formed a new statement, Scripture ought not to have written: וכן תעשו “and so shall ye make them” but כן תעשו “so shall ye make them” and then it would be speaking of the making of the tent of meeting and its vessels and not of the vessels of the Temple, and the translation would be: according to all that I am showing you the pattern of the Tabernacle and the pattern of all its vessels, even so shall you make them.
(א) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פרש״י שהוא הבטחה. ומש״ה פי׳ דמקרא הסמוך ככל אשר אני וגו׳ מחובר לראש המקרא ועשו לי מקדש ככל אשר אני וגו׳ והוא דוחק וגם ק׳ לפי פי׳ תבנית המשכן ותבנית כל כליו היינו שראה צורת המשכן וכליו א״כ למאי כתיב במנורה ומזבח ביחוד שראה אלא למדתי פי׳ מקרא זה מדתניא בתוספתא מנחות פ״ז ר׳ יוסי אומר כל ז׳ ימי המלואי׳ כו׳ הה״א וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה היכן צוהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והוא פלא מה השמיענו בזה ר״י וגם למאי ייחד זה המקרא יותר מכל הסדר. אלא ר׳ יוסי אינו מפרש מקרא זה להבטחה. דא״כ אינו כסדר הראוי כמש״כ אלא הוא צווי שיעשו באופן שיהא ושכנתי בתוכם. ואח״כ מפרש הכתוב היאך יהיו מעשיהם גורמים שיהא ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך וגו׳. והענין דכל פרטי המשכן מכוונים נגד כל פרטי עולם שברא היוצר ית׳ והוא שוכן בכלל העולם וצוה ה׳ שיעשו תואר כל העולם בבנין המשכן וכליו. והראה הקב״ה למשה תואר כל העולם כאשר יבואר במקרא הסמוך. ובזה שנכלל במשכן תואר העולם בכללו היה אפשר להשכין שכינת ה׳ שמה ואחר שכן נמצא כמה ענינים שפירש הכתוב שיהיה כך וכך. והיה נראה לנו שאינו אלא קיום הבנין בטוב כמו חמשים לולאות של היריעות היה נראה שאינו אלא כדי לחבר את היריעות ולפי זה אם לא היה א׳ מהם פרוף להקרס שלו אינו מזיק ומבטל קיום המשכן. אבל לא כן הדבר אלא כך ההכרח לפי בנין העולם שנעשו הלולאות נגדם דוקא חמשים לולאות פרופות להקרסים ואם יחסר א׳ מהם הרי אינו בתואר העולם ואינו יכול להיות השכינה בתוכם ובזו הקדמה יתיישב כמה ענינים בסדר עי׳ להלן פסוק כ״ו. ועתה פי׳ ר׳ יוסי דמשה ראה את כל המלאכה שלא חסר פרט קטן אחד כאשר צוה ה׳ את משה. והיכן צוה מפרש מהאי קרא ושכנתי בתוכם שיהא נעשה באופן שתהי׳ שכינתי בתוכם. ושם מבואר עוד:
(א) ועשו לי מקדש. הוא מצות עשה וזאת העשייה יחוייב בשתהיה לשמו יתע' שנאמר ועשו לי ויחוייב היותה ביום כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה עשיית זה המקדש הוא שנעשה אוהל או בית ויהיו שם כלים מוגבלים בתואר הנזכר במה שיבא והנה נקרא זה המקום מקדש להיותו קדוש כי הוא מוכן לעבוד בו השם יתע' והוא גם כן מעיד על מציאותו כמו שנבאר במה שיבא בג"ה ולזה אמר ושכנתי בתוכם ר"ל כי זה המקד' יהיה סבה שתהיה שכינתי בתוכם וראוי שיהיה המקדש נעשית מן כלל ישראל או שיתנדבו אותם הענינים יחידים לצבור ולש' יתע' שנאמר ועשו לי מקדש וראוי היה להיות כן לפי שעיונו משותף לכל ישראל ולזה תמצא שעבודת אהל מועד היתה באה משל צבור שוה בשוה כמו שנבאר בפרשת תשא. וראוי שלא יעלם שזאת המצוה אינה באי זה מקום הזדמן מהמקומות אבל במקום אשר יבחר יי' כמו שנזכר ועליו אמר בפרשת ראה כי לא באתם עד עתה וגו' ועברתם את הירדן וישבתם בארץ והיה המקום אשר יבחר יי' והו' המקום אשר כשנגלה ענינו לא הותר להיות המקדש אלא בו וזה המקום הוא בהר המוריה ועליו אמר דוד בספר דברי הימים זהו בית יי' אלהים וזה מזבח לעולה ועליו אמר בספר תלים זאת מנוחתי עדי עד וכזה המקום היה בית המקדש ולא הותר להיות המשכן אלא בו אחר הגלותו. ואולם המשכן שהי' במדבר היה לפי שעה לחנך ישראל לעבודת השם יתע' באופן שיהיו לו לעם וינחילם את הארץ ולא סרו שלא היה להם משכן או בית עד שנגלה להם מקום בית עולמים. ולזה לא תנהג זאת המצוה אלא במקום ההוא שיהיה בו בית המקדש בהר המוריה:
(ד) ושכנתי בתוכם. תניא, ר׳ טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם טיתכן דמדייק דלפי המשך הלשון והענין הול"ל ושכנתי בתוכו ולא בתוכם, ולכן דריש דבאמת אין שייך כלל ענין בנין בכלל כביכול להקב"ה, וכמש"כ (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי, אלא הענין הוא שרצה הקב"ה שיתעסקו ישראל במלאכת עבודה לשמו וציום על בנין המקדש ומתוך שתהיה חביבה עליו עבודת פעולתם, ישרה שכינתו בתוכם בכל מקום שהם. והרי מבואר מזה שגדולה מעלת המלאכה עד שתמורתה חנן הקב"ה את ישראל בהשראת שכינתו יתברך, ודו"ק. [אדר"נ פ׳ י"א].
(יב) וידבר ה' אל משה לאמר וגומר ויקחו לי תרומה עד ועשו ארון עצי שטים. כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד ה' על הארון כאשר היה על הר סיני ומשם יצא הדבור והקול האלהי למשה כמו שהיה בהר ולכן צוה משה שיאמר אליהם שיעשו גזברים וגבאי צדקה שיקחו לשם ה' תרומה והפרשה שכל איש מהם ירים ויפריש מנכסיו וממונו כאשר ידבנו לבו והנה כלל במאמר הזה כוונות. ראשונה שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה בלבד מאשר להם יעשו מלאכת המשכן אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו קטן וגדול שם הוא אם ידבנו לבו יקחו מידו נדבה. ושנית שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדב' הזאת. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו מה שיתן ברצון נפשו ולא באונס. והשלישי שגם לא ישאלו לשום אדם שינדב דבר מה. אבל הם מעצמם יביאו תרומתם מבלי שאלה ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי לא שישאלוהו ממנו אבל שיקחו מידו מה שיתן. וד' שאם אדם יתן את כל אשר לו ויפזר ממונו בזה לא יקחוהו מידו כי הפזור אינו שלמות אבל חסרון. ואחז"ל (כתובות ס"ו) באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבנדבות שהיה המצוע בחר ה' לא בפזור ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש וכפי אלה הכוונות הוצרך לחזור לומר תקחו את תרומתי רוצה לומר התרומה הנפרשת לשמי כי הדברים פעמים ייוחסו לפועל אות' ופעמים למקבל את פעולתם כמו שמצינו בתפלה ואני תפלתי לך ה' שנתיחסה התפלה למתפלל אותה ונתיחס' גם כן לאל ית' כמו שאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם להגיד שאלה הדברים שיזכור יקחו מהם בתרומה אבל אם ינדבו ויתנו דברים אחרים כאלו תאמר ברזל ועופרת בגדים ודברים אחרים לא יקחו מאתם כי לא רצה יתברך שיתנו אי זה דבר שיזדמן ויקחו מאתם כמציל מן הדלקה אלא אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת. והנה זכר אותם הדברים כסדר חשיבותם. והתחיל במתכות שהם מההויה הראשונה באמרו זהב וכסף ונחשת. כי היה הזהב למלאכת כלי הקדש והכסף גם כן לכלי השרת וגם לאדנים. והנחשת למזבח העולה ולכליו. ויש מפרשים זהב וכסף ונחשת לעשות מטבע ואינו נכון כי הם לא קנו דבר למלאכת הקדש. אבל בא הכל בנדבה כי בה חפץ השם. ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע. עוד אמר תכלת וארגמן ותולעת שני והרלב"ג כתב שהי' כל זה צמר צבוע במראות והצבעים ההם. ואינו נכון כי הצמר קרא אותו הכתוב עזים. אבל התכלת וארגמן ותולעת שני הם כלם משי והתכלת הוא המשי הצבוע בצבע דומה לים והארגמן הוא המשי הצבוע אדום והתולעת שני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר ושש הוא פשתן מצרי שהוא משובח מאד במינו וכשהוא כפול ומכופל ששה חוטים ביחד נקרא שש או שש משזר וכשהוא חוט אחד לבדו נקרא בד כי בד מורה על היחידי כמו שש שמורה על ששה ושם הדבר בעצמו הוא פשתים או בוץ ועזים הוא צמר העזים הרך ההווה בעזים סביב שרשי השערות הקשות שהוא בתכלית הרכות. והנה לא זכר צמר הרחלים והכבשים לפי שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה. והתנדבו אם כן צמר העזים שזור או טווי או פשוט אך לא ארוג ונעשה בגדים. ולכן יעשו בארצות המזרח בגדים מצמר הכבשים ועורות אלים מאדמים הם עורות זכרי הצאן שהם מאדמים במלאכ' בצבע אדום. אך עורות תחשים אחז"ל שתחשים היה מין חיה שנמצאה בימים ההם שהיו לה גוונים הרבה. והרלב"ג כתב שתחשים הם תישים גדולים שעורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ונבחרים מעורות האלים וע"כ כתב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים. ועצי שטים הוא מין ממיני הארזים והם עבים וקלים מאד. ובדרש אמרו שנטעם יעקב במצרים אבל רחוק הוא שנאמר שהוציאם עמהם והעבירום בים. והראב"ע כתב שיער היה סמוך להר סיני ומשה כרתו אותם לחצריהם ולסחורותיהם והתנדבו כל מי שנמצא אתו הראוים לקרשים. והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים. ואמר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים כאלו אמר ובשמים גם כן לשמן המשחה. ואמנם לקטרת יביא הסמים רוצה לומר הנהוגים להקטיר ולא נזכרו כאן בפרט והראב"ע פירש הכתוב כמשמעו ובשמים לשמן המשחה ולקטרת כי יכנסו בקטרת נרד וכרכום קנה וקנמון כדברי חז"ל ונכון הוא כי בשמים הוא שם כולל למזונות שיש בהם ריח ובושם ולתרופות שאינם נאכלים יקראו ביחוד סמים וכמו שהוכיחו הרמב"ן מכח הכתובים. ואבני שוהם היו שתים מהם לאפוד ואחד מהם לחושן. ואבני מלואים היו כלם לחושן. האמנם מה רצה במלת מלואים כתב רש"י שעל שם שעושים מושב זהב כמין גומא ונותנים האבן שם למלאת הגומא ההיא נקראו אבני מלואים והגומא נקראת משבצות. והרמב"ן חולק עליו בטענות צודקות והוא פירש אבני מלואים שיהיו אבנים שלמות שנבראו כן ולא נכרתו ממחצב ולא נפסל מהן כלום וגם דעתו זה בלתי נכון אצלי כי האבנים היקרות כלם יכרתו ממחצבים וכאשר יכרתו משם הם מבלי זוהר והצטרכו בהכרח אל הפיסול והחיתוך וההשואה כדי לתת בהם התמונה הראויה והזוהר הראוי ואיך יהיו א"כ בשלמותן כמו שנולדו כ"ש שאבני החושן היו מפותחות עליהם שמות בני ישראל. וא"א שיהיה זה בהיותם בשלמותם מבלי חתוך דבר מה ואף שיהי' הפתוח על ידי השמיר כדבריהם ז"ל בהכרח השמיר יחתוך ויסיר מהם חלקים לצורך הפתוח ומה שפירש הרב ובחרושת אבן למלאת שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם. הנה הוא באמת דבר נמנע מעצמו ובמסכת סוטה (ד' מ"ח) אמרו אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מפרישין עליהן באיזמל שנאמר במלואותם. אבל מביא שמיר ומראה להם והן נבקעין מאליהם. הנה ביארו שהיו האבנים נבקעות ולא היו אם כן בשלמותם מבלי חסרון דבר כי לא אמרו זה אלא להגיד שלא יניפו עליהן כלי ברזל. אבל לא יכחישו שיסירו מהם חלקים מגופיהם בפתוח. ולכן אומר אני שבעבור שהיו אבני השוהם באפוד מועטות וגדולות שהיו ששה משמות השבטים מפותחים על האבן האחת. וששה על האבן השנית ולכן היו מונחות באפוד על שתי כתפיו כל אבן בפני עצמה משובצת זהב בכתף ולכן שלא היו אבני השוהם אשר באפוד מחוברת זו לזו לא נאמר בהם במלואותם. אמנם בחשן שצוה שיהיו י"ב אבנים סמוכות ומחוברות זו לזו והוא היה קטן כמו שאמרו זרת ארכו וזרת רחבו. והיו בו ד' טורים מהאבנים ועשה החשן כלו מלא אבנים ומפני שהאבנים ההם היו ממלאים את החשן נאמר באבני החשן לשון מלוי ולשון הכתוב מורה עליו בביאור שאמר ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים אבן שפירש לך שהמלוי היה מרוב האבנים שהיו ממלאים בהנחתם את החשן כלו ואמר בסוף זכרונם משובצים זהב יהיו במלואותם ר"ל שאותו המלוי אשר ימלאו האבנים את החשן יהיה עם משבצותיהם אחת סמוכה לחבירתה מבלי רקות ולא הפרש ביניהן. ויצא מזה שהשמיר אם היה שהביאו מרע"ה לפסול את שמות השבטים באבנים גם כן נצטרך לאבני האפוד כמו לאבני החשן כי לא הניף ברזל על אחת מהן וצדקו דבריהם ז"ל שאמרו בהגדת איכה שמיר דאיתי משה לאבני האפוד ולא כמו שחשב הרמב"ן שקראו שם את החשן בשם אפוד על דרך העברה כי באמת דבריהם היו מדויקים ולא נאמרו אלא כפי האמת הברור. והנה זכר בנדבה הזאת ט"ו דברים שיבואו בנדבה. ואתה תמצא שארבעה מהם היו מהמתכות והדוממים שהם מההרכבה הראשונה מהיסודות והם זהב וכסף ונחשת שדבר בתחלת הנדבה והאבנים היקרות שסיים בזכרונם הנדבה וכן זכר ד' מינים מהצומחים שהם מההרכב' השנית מהיסודות והם השש שהוא הצומח מן הארץ ועצי שטים והשמן שהוא מהזית והבשמים שהם מהצמחים גם כן. וכן זכר ד' מינים מד' ב"ח המרגישים שהם מההרכבה השלישית מהיסודו' והם תולעת שני כי המשי נעשה מתולעים חיים. ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן זכר מהצבעים ד' והם תכלת וארגמן ושני ומאדמים. ואמרו אנשים שהיו הדברים הבאים בנדבה ט"ו כנגד ט"ו דברים שמהם ובהם הושתת העולם והם החומר הראשון והצורה הגשמית וד' היסודות בצורותיהם ותשעת הגלגלים. והיו הרביעיות האלה אשר זכרתי כנגד המרכבה העליונה מד' חיות הקודש וכנגד ד' רביעי הגלגל וד' תקופות השנה וארבעת היסודות והאיכיות והליחות. ואחרי שזכר הדברים שיתנדבו אמר ועשו לי מקדש. (א"ה נל"ח כאלו יאמר לא בקשתי ע"כ) זה מהם לאסוף הון ועושר רב אלא כדי שמכל זה אשר יתנדבו יעשו לי מקדש מקום קדוש באופן שתחול שכינתי בתוכם כאשר היתה בהר סיני לעיניהם כבוד ה' כאש אוכלת והענן סביבו והנה נקרא הבית המקודש בשמות מתחלפים אהל מועד. משכן ה'. משכן העדות. מקדש ה'. כי הנה נקרא אהל מועד לפי שהי' במדבר בתמונת אהל ביריעות וקרשים ונקרא משכן ה' מפני שחלה שם שכינת השם. ונקרא משכן העדות לפי שהתורה והלוחות שהוא העדות בין ישראל לאביהם שבשמים היה שם ומקדש מפני שלא יבאו שם ערל וטמא וכמו שאמר ואת מקדשי תיראו. ואמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' להודיעו שיהי' המשכן וכליו רומזים לצורת העולם וחלקיו ולדרך הישר שיבור לו האדם כדי להגיע לתכלית הצלחתו כמו שאבאר ברמזים. ולפי שהקב"ה הראה למשה בהר סודות המציאות וסדרו ודרכי התורה ותעלומותיה לכן הודיעו כאן שהכל היה נרמז במלאכת המשכן וזה הוא וכן תעשו רוצה לומר מכל אשר אני מראה אותך מטבע המציאות וקשורו וחלקיו כן תעשון דוגמתו במשכני וכלי עבודתי. והמפרשים אמרו שצוהו יתברך בזה שבאותו אופן שצוה לעשות המשכן וכליו כן יעשו בית עולמים לדורות לא שיעשו אותו בשיעורי המשכן אלא בתמונת הדברים וציורם וגם נכון הוא. וכפי הפשט מבלי פנות אל דרכי הרמזי' נראה לפרש מסכים למה שאחז"ל שהראהו הקב"ה למשה בהר בראיה מוחשת נגד עיניו את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כאלו היו שם במציאות מוחשים והיה הנס הזה אצלי כדי שיצייר תבנית המלאכה בשלמותה לצוות אותה כן לאומנים שיעשוה כי היו הדברים ההנדסיי' התלויים בצייור הדמיוניים מוכנים ומצויירים עם השגת החוש את מרחקיהם ומצביה' יותר בשלמות ממה שיציירו אותם מפאת הדברים כי הנה הרעיון לא יכול הדברי' הנשמעים כמו שיעשה הראות אל הדברים הנראים. וככה היה ויראהו ה' את כל הארץ כמו שיתבאר במקומו ומפני זה היה משה ע"ה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים בהשגה מוחשת כי הנה נתיחדו לאדון הנביאים נבואותיו שמה באותו קול מוחש כדי שיכתוב את התורה באותם הדברים והמלות שהיה שומע מפי הגבורה והבן זה מאד כי הוא עיקר גדול בעניני הנבואה ומעלת מרע"ה. הנה התבאר שהיתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו כדי שתדבק באמצעות קדושתו והכנתו השכינה האלהית בקרב ישראל ולא ימנעה רוע ארץ המדבר ופחיתות מחוזו והיו התועלת בשרות השכינה ביניהם שתדבק בהם השגחת הש"י ושמירתו ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והגדולים שבחכמיהם גזרו שא"א שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות. וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאות' שהוא כלו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה ולכך היו שמה הכהנים הקדושים שעבודתם התמידית היתה אומנות' וצוה לשום לפניהם הכיור וכנו כמזהיר אותם רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם. ומזבח העולה לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע ובהיכל היה השולחן והמנורה ומזבח הקטרת כאלו הם כלים לשרת לפני מלכו של עולם לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה חלילה וחס. אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלהים מתהלך בקרב מחניהם וכמו שאמר ע"ד השיר (שיר השירי' ט') הנה הוא עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כל מעשיה' ומחשבותיה' וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה ס"ו ח') השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה וגומר ר"ל אין בית ומשכן שצריך אני אליהם כי את כל אלה ידי עשתה. אבל צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי. והוא אומרו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' וכן שלמה לזה עצמו כיון בתפלתו. והותרה בזה השאלה הא':
(א) ויקחו לי תרומה. פרש״י לי לשמי. וכיב״ז תניא במכילתא עה״פ מזבח אדמה תעשה לי לשמי. וכן בתוספתא מגילה פ״ב תניא כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותם לגבוה והיינו מדכתיב ועשו לי מקדש לשמי. והכי תניא בספרי פ׳ בהעלתך אספה לי לשמי. מיהו כאן ק׳ לפי דעת המפרשים דמתחלה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים ג״כ לשם ה׳ והרי כבר נתקדש בידי בעלים וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו. אכן בל״ז א״א לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע״י נדבות. ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן ואמאי הא כופין זא״ז לבנות בהכ״נ כדתניא בתוספתא דב״ב פ״א מכש״כ משכן דהוא מ״ע וגם ב״ד מחויבין לכפות על קיום מ״ע. ותו קשה דבפי׳ איתא בב״ב ד״ח מנין שאין עושין שררה עה״צ פחות משנים אר״נ שנאמר והם יקחו את הזהב ומפרש בגמרא מאי שררותא ומשני משום שממשכנין עה״צ. הרי דמפרשי משמעות והם יקחו בכפיה. אלא עיקר פי׳ ויקחו לי בע״כ ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל א׳ כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בע״כ של בעלים. ואח״כ מפרש הכתוב עוד. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אם יהי׳ נמצא נדבות בלי כפיה גם כן תקחו את תרומתי. ולא כתרומת אדנים שהיה אזהרה העשיר לא ירבה. וגם האי תקחו אפשר לפרש בע״כ וה״פ מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס׳ ר״ה דף ו׳. וראיתי בת״י פר׳ צו ח׳ ט״ו על המקרא ויחטא את המזבח או דילמא השתכח בב״י דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא כו׳. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי הלא הכרוז היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אלא כמש״כ דשמע שיקחו בע״כ אם לא יהיו נדבות מש״ה נדב תחלה ואח״כ שראה מנדבים לרוב התחרט בלבו ולא יכול לחזור הרי מבואר כמש״כ ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפי׳: