Click here for the source sheet as a Google Doc.
What is the purpose of this introduction?
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
This is the bread of destitution that our ancestors ate in the land of Egypt. Anyone who is famished should come and eat, anyone who is in need should come and partake of the Pesach sacrifice. Now we are here, next year we will be in the land of Israel; this year we are slaves, next year we will be free people.
פירוש על הגדה של פסח המיוחס לרשב"ם
הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. זו הודעה לתינוקות למה אנו מחלקין המצה לשנים כדרכו של עני, דלחם עני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון, ומחלקין הפת לשנים לחביריהם כאדם שאוכל במרוצה ובחפזון, וכל אחד ואחד אומר לחבירו: כל דכפין ייתי וייכול, כלומר, מי שלא התקין הרי אצלי מתוקן, ואל יתמהמה על זה.
וכן: כל מאן דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. כלומר, יש לנו לשמוח על זה ולמהר הענין, שאם נאכל בחפזון, לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ונאכל כרצוננו, ואם השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. כל זה מספר שאמרו אבותינו, ועל כן אנו עושין דוגמתן.
מעשי ה' מעשי מצרים פרוש ההגדה
אבל אנחנו נראה לתת טעם נכון אל מסדר ההגדה שנקרא לחמא עניא, ולמה סידרו בלשון ארמי, וגם נבאר למה כל פרק זה הראשון לא היו אומרים אותו בזמן שבית המקדש קיים, להודיע שהמצה היא לחם עוני, כי זה יש לשאול לכל הפירושים שהזכרנו, וכל שכן לפירושו של מהרי"א. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה) בנוסח ההגדה בזמן בית המקדש שלא היו אומרים פרק זה, ונאמר כי הנכון לומר בפרק זה הוא, שכאשר גלו בבית שני חג פסח ראשון שהיו שם בליל פסח ורצו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים, וישבו על שלחנם, זכרו את ציון ששם בציון היו מתקרבים השכנים והאוהבים והיו מתמנים לאכול קרבן פסח, והיו שמחים לעשות רצון קונם, ושם בגלותם שראו שאין קרבן פסח, ושיש להם לאכול כזית מצה שמורה זכר לקרבן פסח, ולא נתחברו האוהבים והקרובים כמנהג, וראו עצמם יחידים גלמודים עבדים גולים מארצם, התחילו כמקוננים על ציון לקיים מה שנאמר (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ואמרו על סעודתם זאת בראשה, הא לחמא, כי הסעודה בכללה נקראת לחם, כמו שנאמר (בראשית מג, לא) שימו לחם, וכן מדוע לא בא בן ישי אל הלחם (שמואל א כ, כז), כמו כן אמרו הם בגלות על סעודתם, כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, רצה לומר אין סעודתנו זאת בליל פסח של שמחה, כמו שהיינו עושים בכל שנה בארץ ישראל, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודות שהיו עושים אבותינו כשהיו עבדים במצרים, שהיתה ודאי סעודת עינוי כזאת, שאנחנו פה בגלות אוכלים ביגון ואנחה.
ובדרך קינה השלים לומר שבכל ליל פסח לא היו רשאים לקרוא מי שלא נתמנה על אכילת הפסח, שאינו נאכל אלא למנוייו, והטעם לדעתי לפי שאין לעשות שני כבשים או יותר קרבן פסח בבית אחד רק כבש אחד, ולכן אינו נאכל אלא למנוייו, שמא ירבו האורחים ותהיה סעודה שאינה מספקת, לכן אמרו דרך קינה, כי הלילה הזה שאנו אוכלים כזית מצה שמורה במקום קרבן פסח, כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך ייתי ויפסח. ואחר שזכרו את ירושלים וקוננו עליה לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, כמו כן כשרצו להתחיל בשמחת החג זכרו את ירושלים ואמרו פרק זה דרך קינה, ואח"כ התחילו בנחמה ובתפילה, ואמרו השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבא בני חורין.
ולשני טעמים הללו אמרו שם בגלות פרק זה בלשון ארמי. אחת כדי שיצטערו הטף והנשים על חורבן ירושלים, ועוד טעם שני שהנוסח שהיו אומרים בזמן בית המקדש מתחיל ממה נשתנה, וכיון שאין פרק ראשון זה מכלל הנוסח אמרוהו בלשון ארמי, ושאר הנוסח שהוא חובה אמרו בלשון הקודש כמו שהיו אומרים בזמן בית המקדש.
What did Avraham do that led to his descendents becoming slaves for 400 years?
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת-הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
Blessed is the One who keeps his promise to Israel, blessed be He; since the Holy One, blessed be He, calculated the end [of the exile,] to do as He said to Avraham, our father, in the Covenant between the Pieces, as it is stated (Genesis 15:13-14), "And He said to Avram, 'you should surely know that your seed will be a stranger in a land that is not theirs, and they will enslave them and afflict them four hundred years. And also that nation for which they shall toil will I judge, and afterwards they will will go out with much property.'"
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים
- מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו (בראשית יד, יד)
- ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח)
- ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד, כא) וירק את חניכיו ילידי ביתו (בראשית יד, יד)
Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: For what reason was Abraham our Patriarch punished and his children enslaved to Egypt for 210 years? Because he made a draft [angarya] of Torah scholars, as it is stated: “He led forth his trained men, born in his house” (Genesis 14:14). These trained men that he took to war were actually his disciples, who were Torah scholars. And Shmuel said: Because he greatly examined [hifriz] the characteristics of the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Whereby shall I know that I shall inherit it?” (Genesis 15:8). And Rabbi Yoḥanan said: He was punished because he distanced people from entering under the wings of the Divine Presence, as it is stated that the king of Sodom said to him: “Give me the people and take the goods to yourself” (Genesis 14:21), but Abraham refused to take any goods either. If he had not listened to the king of Sodom and had allowed the people to remain with him, he would have brought the prisoners under the wings of the Divine Presence. The Gemara returns to discuss one of the verses cited previously: “He led forth [vayyarek] his trained men, born in his house” (Genesis 14:14). Rav said: He showered them [horikan] with Torah like someone who pours from one vessel into another, and Shmuel said: He showered them [horikan] with gold and gave them an abundance of money so that they would go to war with him.
(א) ויהי רעב בארץ הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו באברהם כתוב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
Were the people confined to Goshen?
נצי״ב שמות א׳:ז׳
| ותמלא הארץ אותם – 'מהם' מיבעי, וכן תרגם אונקלוס "מנהון" אבל לשון המקרא "אותם" בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיתה מיוחדת לישראל ומלאה מישראל לבד, אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיתה עיקר ישיבת עם מצרים, מ"מ מלאה הארץ את ישראל. ומשמעות "אותם" 'עמם', כמו שכתבתי בספר ויקרא (יז,ה) עה"פ "וזבחו זבחי שלמים לה' אותם" והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתיישבו שמה, והיינו דכתיב במכת בכורות (להלן יב,כג) "ופסח ה' על הפתח", הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע"ג שיבואר להלן (ב,כה. ג,ז) שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר כדי להשפיל דעתם, מ"מ היה באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות, ומחשבת חשד מה שלא עלה על דעת ישראל, כל זה בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, כמו שכתבתי בפרשת ויגש (בראשית מו,ד), אבל הם לא רצו כן. ובשמו"ר (א,ח) איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים, דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים, ומשום זה ביאר המדרש ש'הפך ה' לבם לשנוא עמו'. {פסקו למול – משמת יוסף (שמו"ר שם). והוא תמוה, מה גרם מיתת יוסף לזה. אלא כמו שכתבתי שכל זמן שהיה יוסף חי לא הניח לעדת ישראל לדור בקרב מצרים, אבל משמת יוסף קבעו דירתם בכל מצרים, ומשום הכי פסקו מלימול. והנה נדונו ישראל במה שחטאו שבקשו להתקרב ביותר למצרים, על כן הטה ה' לב מלך לחשוב עליהם שהם מבקשים לצאת מן הארץ, וכן הוא לדורות בזמן הגלות.} וכבר ביארנו בספר בראשית (טו,יג בהרחב דבר) על הפסוק "כי גר יהיה זרעך וגו'", אשר היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות. |
רלב״ג בראשית ביאור המילות מ״ו:ל״ד
| בעבור תשבו בארץ גֹשן – הנה סיבב יוסף שישבו בארץ גֹשן, לסיבות ארבעה: האחת — מפני היותה ארץ מרעה, והיא מפני זה נאותה להם. והשנית — מפני היותה במיטב הארץ.והשלישית — כי לא רצה שיהיו מפוזרים בארץ מצרים, ומפני זה הושיבם שם בכפר קטן שהיה במיטב ארץ גֹשן, והוא רעמסס. ולזה נמצאו שם ישראל מקובצים, עם רבויים, כי היתה הארץ רחבת ידים . וזה היה סיבה אל שלא היו מכאיבים אותם המצרים — עם רוע מנהגם — באופן שהיו מכאיבים אותם אם היו מעורבים עמהם ומפוזרים ביניהם. וממה שנראה גם כן, שמנהג הארץ ההיא לא היה רע כמנהג ארץ מצרים; הלא תראה כי לא היו מתעבים שם כל רועה צאן כמו שהיו מתעבים אותם במצרים, לפי שהמצרים היו עושים מהצאן אלוה. וכבר יתבאר שלא היה זה המנהג בארץ גֹשן, ממה שאמר יוסף: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן, ולזה הושיבם שם בארץ גֹשן, כמו שאמר:בעבור תשבו בארץ גֹשן, ולזה בחר יוסף שישבו שם; ותהיה אם כן סיבה רביעית. ואפשר גם כן שהיה מנהג ארץ גֹשן כמנהג ארץ מצרים, אבל היתה ארץ גֹשן ארץ רחבת ידים, והיה מפני זה רובה בלתי מיושב, אבל הושיבם שם במקום בלתי בנוי, ונתן להם מקום לבנות — והוא יותר נכון. והנה לזאת הסיבה נמצאו ישראל בלתי מעורבים כלל עם המצרים, ולזה אמרו 'וַתִּמָּלֵא הארץ אֹתם' (שמות א, ז), רוצה לומר שהארץ הבלתי־נושבת אשר שם נתמלאה מהם. והרביעית — שאם היו ישראל מעורבים עם המצרים, היו במעט זמן מתגאלים במנהגיהם הפחותים, ולזה בחר יוסף שישבו במקום אחד, בלתי מעורבים עם המצרים. |
Who would leave the land and why would that be a problem?
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
"And the Egyptians did bad to us and afflicted us and put upon us hard work" (Deuteronomy 26:6). "And the Egyptians did bad to us" - as it is stated (Exodus 1:10), "Let us be wise towards him, lest he multiply and it will be that when war is called, he too will join with our enemies and fight against us and go up from the land."
(ב) ועלה מן הארץ
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א), אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח). וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:
א) הבה נתחכמה לו לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ: מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה; כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד:
(ג) ונלחם בנו ועלה מן הארץ: רשב"ם ורמבמ"ן פירשו ולא טוב לנו לאבד עבדינו, והכורם טען כי עדיין לא היו ישראל עבדים, והוא מפרש ועלה מן הארץ ויקח עמו את כל ההון והרכוש אשר רכש בארצנו, וגם זה בלתי צודק, כי הונם ורכושם הלא שלהם היה ולא היה למצרים שום זכות עליו, מלבד שאם כן העיקר חסר, ובני אוהב גר ז"ל היה מקיים פירוש רשב"ם ורמבמ"ן, והוא אומר כי גם קודם שיעבידום בפרך, כבר משעה ראשונה היו ישראל מועילים למצרים ע"י מלאכתם לרעות הצאן, כי המצרים לא היו רועי צאן, אבל היו צריכים לרועים, ואם היו יוצאים ממצרים היה בזה נזק לממלכה.
Which Jews were enslaved to Paroh?
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
We were slaves to Pharaoh in the land of Egypt. And the Lord, our God, took us out from there with a strong hand and an outstretched forearm. And if the Holy One, blessed be He, had not taken our ancestors from Egypt, behold we and our children and our children's children would [all] be enslaved to Pharaoh in Egypt. And even if we were all sages, all discerning, all elders, all knowledgeable about the Torah, it would be a commandment upon us to tell the story of the exodus from Egypt. And anyone who adds [and spends extra time] in telling the story of the exodus from Egypt, behold he is praiseworthy.
(יא) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. כֵּן רָבוּ וְכֵן פָּרְצוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא: כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַֹּׂרְתָּן כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין יִשְׂרָאֵל בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּפֶה רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר בִּפְרִיכָה, וְכֵן עָשׂוּ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל מַה שֶּׁעָשׂוּ הַלְּבֵנִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן שָׂמוּ עָלָיו לִגְזֵרָה, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּנֶגְדָּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה וגו', בַּתְּחִלָּה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּלְבַסּוֹף וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָֹּׂדֶה, וּלְבַסּוֹף אֵת כָּל עֲבֹדָתָם. מַהוּ אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים, וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים. אָמַר רַבִּי אִוְיָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהוּא בִּפְרִיכָה:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.
(א) . . . וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ) כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים
(א) [למה תפריעו העם בטל ממצות פרעה] לכו לסבלתיכם הטעם מפני מה זכו שבטיו של לוי להיות חפשי משעבוד מצרים, כששעבדו מצרים בישראל מתחלה היה פרעה משעבד עצמו עמהם כדי שיתאמצו במלאכה כדדרשינן בפרך בפה רך באותה שעה נזכר שבטו של לוי מה שצוה יעקב בשעת פטירתו שלא ישאהו לוי לפי שהיה עתיד לשאת את ארון קודש ולא רצה לשעבד את עצמו ולא הכריחם פרעה, מיום ההוא והלאה הוקבע להיות משועבד כל מי ששעבד עצמו. ועוד נמצא באגדה, אברהם מסר כל קבלת התורה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי ולוי וזרעו הושיבו ישיבות במצרים ולפי שלא היו יודעים שום מלאכה ולא נסו בה רק בתורה היה כל עסקיהם לא נשתעבדו במצרים.
(א) שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:
(ב) למען ענותו בסבלותם. ר"ל למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם; וזה המס היה בתחלת הענין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום, ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממני בשעבדו אותו לבנין, ולזה תמצא שקצתם מישראל לא היו עושים עבודה (רלב"ג):
What does בפרך mean?
(א) בפרך. שם פרך הונח לרש"פ על עשיית הפסק והשבתה לדבר אחד כדי להתחיל דבר שני (אונטערברעכונג, דאצווישענקונפט), וטעמו כאן להפסיקו מאותה מלאכה שהוא עוסק בה כדי להתחיל מלאכה אחרת, שהוא מעבודות הקשות, שאין אדם יכול לסבול שיהיה מופסק תמיד ממלאכה שעוסק בה ולא השלימה עדיין כדי לעסוק שוב במלאכה אחרת, והוא לעבד יותר ענוי נפש ממה שיעבוד עבודה כבדה, כי עבודה כבדה מחליש רק את הגוף, והפסקה ממלאכה למלאכה מחליש גם את הנפש, וזהו ענין אמרו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, והיינו ששתים רעות עשו עמהם, כי זה שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים היה מצורף לו שאר עבודתם, כי אעפ"י שלא היו כבדות הנה היו בפרך, והיינו שתי רעות, עבודה קשה ועבודת פרך ששייך גם בעבודות קלות; ובזה אין צורך למה שנדחקו בפירוש זה הפסוק; ומזה הענין של פרך המורה על הפסקות דבר בשביל דבר אחר, נבנה שם פרכת, להוראת הוילון המפסיק רשות אחד כדי שיתחיל רשות אחר, כמו שיבא מזה לפנינו:
(ב) בפרך. ובמדרש רבה איתא בפרך שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. נראה שפירשו בפרך מלשון ארמי שענינו הפוך הסדר (פערקעהרטהייט) דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב' י"ב) גברא דמלל מפרכיתא, שמעתי:
Why were the people crying out to G-d and why now? וַיִּזְעָקוּ
(א) . . . ואפשר לפרש לפי דרכם ז"ל שבימים הרבים ההם שמת מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים צוו על היהודים לספוד למלך ולבכותו כמשפט העבדים לאמר הוי אדון והוי הודו והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו זעקה גדולה ומרה על עצמם לא על המלך ותעל שועתם אל האלהים לא ממיתת המלך אלא מן העבודה . . .
והיותר ישר בעיני הוא שמלך מצרים אותו אשר חדש עליהם אותם הגזרות הקשות משום כל המצר לישראל נעשה ראש מלך ימים רבים ושנים ארוכים ועז"א ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה ואם להתחנן לו שיקל עולם כי לא יוכלו לסבלו.
ועם היות צעקתם למלך הנה עלתה שועתם אל האלהים מכובד עבודתם ושמע נאקתם שהיא היוצאת מן הלב מתוך הצער והמצוקה ועם זה זכר אלהים את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב וראה שהגיע קץ וזמן גאולתם ועה היות שבני ישראל מצד עצמם היו רעים וחטאים לה' מאד כי היו עובדים ע"ז במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל הנה השם ברחמיו וברוב חסדיו רחם עליהם ועבר על פשעם וזה פירוש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר"ל שמצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו ומצד אחר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בע"ז שלהם ועכ"ז הכריע כף הזכות וידע השם אותם ורחם עליהם לגאלם כי לשון ידיעה תפל על הרחמים להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה וכמוהו ויודע חוסי בו. יודע צדיק נפש בהמתו. והותרו בזה שתי השאלות האחרונות ו' וז':
Why is Dever called the Yad HaChazakah?
(א) ביד חזקה זו הדבר. פירש הרב הגדול המקובל עיר וקדיש כמהר"ר שלמה לוי בן אלקבץ זלה"ה בס' ברית הלוי כ"י דיצדק מאד אומרו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה זו הדבר דכתי' ואך אותך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וכו' למדנו כי במכה זו היה ראוי שיצאו ישראל אלא שהוא יתברך הרחיב הזמן למען ספר שמו בכל הארץ והוי כאלו כבר יצאו משם ולכן תראה כי בה' מכות הראשונות לא כתיב כי ה' הקשה את רוחו ואמץ את לבבו אלא שהוא מעצמו היה מתחזק ומתאמץ כמו שכתוב במכות הראשונות עד הדבר ויחזק לב פרעה ויכבד לב פרעה ומשם ואילך ממכת השחין ואילך כתיב ויחזק ה' לב פרעה ועוד האריך בזה הרב ז"ל במת"ק ודש"ן עדיו:
(א) ביד חזקה זו הדבר. כלומר שנעשית ביד חזקה, שהיא יד ה', לפי שהיה בה הדבר אמר כן, ולא בכל החוזק ממש, כי לא הראה הקב"ה החוזק רק בדבר השלם הוא מכת בכורות, וכדאמר בספרי ולכל היד החזקה (דברים ל"ד) זו מכת בכורות שנאמר (שמות ו') וביד חזקה יגרשם מארצו, ולפיכך לא נאמר בדבר הזה אלא הנה יד ה' הויה.
(א) ביד חזקה זו הדבר וכו'. הנה ה' מהר"ם אלשיך ז"ל בפי' על התורה פי' הנה יד ה' הויה כי הלא בכנים לבד אמרו לו חכמיו אצבע אלהים היא ובריית כל מכה באצבע א' הנה במכת הדבר שהיא המכה החמישית נשלמו חמש אצבעות של כל היד וזהו הנה יד ה' הויה שעכשיו תהיה יד ה' שלימה ע"ש ואף אנו נאמר עוד לפי דרך הרב דה"נ בחמש מכות האחרונות נעשו בידו ית' האחרת כל אחת באצבע א' ובזה יתפרש הכתוב כמין חומר כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו דקשה כפל הלשון דהיל"ל ביד חזקה ישלחם ויגרשם וכפ"ה א"ש שבא להורות על שכל המדות היו חמש בידו אחת וחמש בידו האחרת ועם ששניהם כאחד גרמו ההוצאה חלקם הכתוב לשנים א' לשלוח וא' לגירושין שבכח ידו אחת היה משלחם דהיינו נתינת רשות לילך ובכח ידו השנית היה מגרשם כדכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
ובזה אני מבין ג"כ פסוק ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי וגו' שר"ל ולא ביד חזקה לבד דהיינו יד אחת שהיא הניתנת חמש מכות הראשונות רק ושלחתי את ידי השנית לעשות חמש האחרונות. וזהו שסיים והכתי את מצרים בכל נפלאותי וגו'. וזהו כוונת המגיד ביד חזקה זו הדבר שלכך הזכיר מלת יד במכה זו משא"כ במכות הראשונות. לפי שזו הדבר. שהיא המכה החמישית ואומר שעכשיו נשלם כל היד. ומביא ראיה לזה הנה יד ה' הויה כמו שפירש הרב ז"ל וכפ"ה אתיא דרשא זו דלא כר"י הגלילי דלקמן שהוא סובר שכל העשר מכות היו באצבע א' אלא כר' אליעזר ור' עקיבא דפליגי עליה כמו שנבאר שם:
(1) B’yad hazakah – zeh hadever, with a mighty hand – this refers to pestilence: Rabbi Alshich explains yad hazakah is a reference to the plague of pestilence because it is the fifth plague. Concerning this plague, the Torah says: “Then the hand of the Lord will strike your livestock in the field…” Since each plague is described as the ‘finger of God,” then the fifth plague is the hand of God…” The second five plagues make up God’s ‘other hand.’ We find a proof for this in the following verse from the Torah: “You shall soon see what I will do to Pharaoh: he shall let them go because with a mighty hand (yad) he shall let them go and with a greater might (yad)he shall drive them from the land.” Why was it necessary to have repetitive language in this verse? It could have said: “With a mighty hand he sent them and drove them out of Egypt. This verse comes to teach us that the first five plagues represented the one hand of God and the other five plagues represented the second hand of God. And with the ‘two hands’ together the redemption was completed: one to send the people forth and the other to have them driven out of Egypt. With the first five plagues the people received permission to leave; and with the second ‘hand’ the Egyptians were motivated to actively seek Israel’s ouster from the land of Egypt.
With this explanation we can now understand the following verse: “Yet I know that the king of Egypt will let you go only because of a mighty hand. So I will stretch out My Hand…” This verse implies that the Egyptians would not let Israel leave as a result of a single ‘hand.’ God would have to send forth a second hand (that is, five more plagues as the verse says.) The verse then goes on to say, “I will smite Egypt with all my wonders…” It is for this reason that the Torah mentions the word hand in the fifth plague, unlike the first ones. The Maggid here appears to agree with the approach of Rabbis Akiva and Eliezer – that each plague is a ‘finger of God,’ and not with Rabbi Yose Hagelili who felt that the word ‘finger’ refers to all ten plagues.
Maarechet Heidenheim on Pesach Haggadah, Magid, First Fruits Declaration 20:1
With a mighty hand: this refers to pestilence… This passage is followed by, "Another interpretation, with a mighty hand: this indicates two plagues…" How do these two passages contradict one another? The passage beginning "Another interpretation" makes sense since it applies equally to all the plagues. The first passage, on the other hand, is confusing. It picks out plagues that do not follow one another. Why does it single out blood and pestilence? Also, what plague is being referred to when it speaks of "the sword?" There is no reference to this among the plagues of Egypt? It appears that first, the author of the Haggadah refers to the five warnings which Moses gave Pharaoh before the beginning of the ten plagues:
1. I have said to you, Let my son go, that he may worship Me; yet you refuse to let him go. Now, I will slay your first-born son. (Exodus 4:23) Rashi points out that while this is the final plague, it is also the first warning.
2. And if they are not convinced by both of these signs and they still do not heed you, take some water from the Nile and pour it on dry ground and it…will turn to blood on the dry ground. (Exodus 4:9)
3. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the Lord our God, lest He strike us with pestilence or sword. (Exodus 5:3)
4. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the Lord our God, lest He strike us with pestilence or sword. (Exodus 5:3)
5. Cast the staff before Pharaoh: on it the ten plagues shall be engraved.
Only afterwards does the Torah say that Aaron's staff swallows up the other staffs to show that the ten plagues shall swallow up and destroy Egypt. Through the five warnings, Moses warned Pharaoh, of all ten plagues
1. With a mighty hand: the warning for these two plagues is "Lest He strike us with pestilence."
2. With an outstretched arm; the warning for the second two plagues is, "Lest He strike us with …sword."
3. With great awe: the warning for these two plagues is "Now, I will slay your first-born son."
4. With signs: This is the plagues/warnings that were inscribed on the staff.
5. And wonders: this is the warning of the first plague, in which the waters of the Nile were turned to blood, "Pour it on dry ground and it…will turn to blood on the dry ground."
According to my interpretation, the reason for these five warnings was to let the Egyptians know about all the plagues. The staff was a general warning for the ten plagues as group. Pestilence and the sword are a reference to the death of the first born. ‘The appearance of the divine presence’ is a reference to the death of the first born, while the final warning is a reference to the plague of blood. There are then three warnings for the death of the first born because this was the most severe of all the plagues. And finally, the Midrash ends with a separate warning regarding the plague of blood. This warning is offered because this plague was an attack on the gods of Egypt. The first plague is singled out because Israel was enriched as a result of this plague, thus fulfilling God’s decree: “They shall go forth with great wealth.” (Genesis 15) Also, the people of Israel were enriched as a result of the first and the last plague.
Why is the plague of "blood" mentioned in the plural?
(א) ובמופתים זה הדם. ואע"פ שמכת הדם היתה אחת קורא אותה מופתים לפי שנעשו בעניינו מופתים רבים, כי המים שהיו צלולים מכל מימות שבעולם נהפכו לדם אחר שהיו בידם של מצרים, וישראל ומצרי שותים בכוס אחד, לצד המצרי דם ולצד ישראל מים, ובמדרשו של רשב"י, שהיו נעשים כאש שורף ומתמלא כל מצרים עשן מהם [נ"א: בפיהם] והיינו דכתיב דם ואש ותמרות עשן.