הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ, פָּטוּר.
וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב. בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר.
(1) [If] one places a jar in a public domain and another comes and trips on it and breaks it, he is exempt [from damage to the jar]. And if he was injured by it, the barrel's owner is liable for his damages. [If] one's jar broke in a public domain and another slipped in the [spilled] water, or was injured by its shards, [the jar's owner is] liable. Rabbi Judah says, if intentional, he is liable. If unintentional, he is exempt.
אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, בֵּין עֵר, בֵּין יָשֵׁן.
סִמֵּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ וְשִׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
(6) A human being is always considered a habitual damager, whether [he or she damages] accidentally, or purposefully, while awake, or while asleep. If he blinded the eye of his friend or broke his vessels, he pays full damages.
ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:
אמאי פטור? [למה פטור?]
איבעי ליה לעיוני ומיזל! [מדוע פטור? נצרך לו לעיין וללכת!]
אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רשות הרבים כולה חביות.
שמואל אמר: באפילה שנו.
רבי יוחנן אמר: בקרן זוית.
אמר ליה ר' אבא לרב אשי
הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא:
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.
... דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ...
מטרד לציבור
מיטרד לציבור הוא מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית,
כשהמעשה או המחדל מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור,
או שהוא מכשול לציבור להשתמש בזכות מזכויות הכלל.
באחד הדיונים בכנסת בראשית ימי המדינה אמר ח"כ זרח ורהפטיג "בענייני נזקים תמיד מתנגשים שני צדדים: היושב ליד ההגה חושב שההולכים בדרכים חייבים להיזהר מפניו ולדעת איך לעבור את הרחוב, "איבעי ליה לעיוני ומיזל", אבל במשפט העברי המקורי אנחנו פוסקים לפי הכלל "יותר ייזהר שלא יזיק משלא יוזק" - מי שיושב ליד ההגה צריך להיזהר שלא להזיק יותר מאשר צריכים להיזהר אנשים או ילדים העוברים ברחוב.
...
גישה זו, בעיני, עשויה לתאום תפיסה מרחיבה של אחריות המוטלת על השמים "מכשולים" בדרך, קרי, בעלי הרכבים, כלפי המצויים בדרכים. השובר את הכד דרך הילוכו פטור, כי את המכשול הניח בעל הכלי (אלא אם כן - כאמור - שבר במזיד).
וכדברי בעל נימוקי יוסף: "אין דרכם של בני אדם להתבונן, משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דליביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל [טרדת ליבו אין דרכו לבדוק וללכת] ...".
ר' מנחם המאירי מסביר עוד בפירושו שם: "אדם [בניגוד לשור – א"ר] מרבה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים ואם כן בנתקל אינו פושע ופוטרין אותו ומחייבין את המניח [מי שהניח כלי בדרך – א"ר] שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא [טעם, גורם – א"ר] לחייבו אנו רואין אי זה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופטרנו את האחר וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרין את הנתקל" (בית הבחירה, משנה, בבא קמא, ג, א [יג]).
בלשון ימינו בודקים מי נושא בעיקר הרשלנות, ואותו מחייבים ופוטרים את זולתו.
