(יב) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:
Rabbi Yose said: Let the property of your fellow be as precious unto you as your own; Make yourself fit to study Torah for it will not be yours by inheritance; And let all your actions be for [the sake of] the name of heaven.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אפי' דברים של רשות כמו האכילה והשתיה והישיבה והקימה וההליכה והשכיבה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו.
אכילה ושתיה כיצד אין צריך לומר שלא יאכל דברים האסורים אף כי אכל ושתה דברים המותרים והיה רעב וצמא אם להנאת גופו עשה אין זה משובח. אלא אם כן יכוין להשלים צרכי גופו ושיאכל כדי חיותו לעבוד את בוראו.
גם האכילה הגסה עושה רעה גדולה שכן אמרו חכמי הטבע שרוב החלאי' הנולדי' הם מסבת רובי המאכלים ואין לאדם לאכול כי אם עד שיסיר הרעבון ובזה ישמור מצרה נפשו ויגרום לגופו הבריאות אבל לא יאכל כל זמן שימתק לחכו כי לעולם מתאוה החך לאכול עד שיתמלא כריסו כפי מה שאדם יכול למלאתו. ובזה יהיה לו כל חלי וכל מכה וזהו שנאמר (משלי י"ג כ"ה) צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר.
כי האצוטמכא אינה יכולה לטחון אלא מה שהיא יכולה להחזיק וכשממלאין אותה ואוכלין עד שהחך לא תתאוה לאכל מחסרים בטנם ומקלקלין אותו והחסרון בבטן זה הקלקול. אך הצדיק שאוכל לשובע נפשו ולהסיר הרעבון לבד הוא מקיים הגוף שאוהב נפשו לעשות הטוב והישר בעיני ה׳ והמשכילים יבינו.
שכיבה כיצד אין צריך לומר בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות ומתגרה בשינה לענג את עצמו שאין ראוי לעשות כן אלא אפי' בזמן שיגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעו אם עשה להנאת גופו אין זה משובח. אלא אם כן נתכוון להשלים צרכי גופו כדי שיוכל לעבוד את בוראו ויתן שנת לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות ושלא תטרף דעתו בתורה מחמת היגיעה.
כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכל. וכשרואה דבר שמביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשנו ואם לאו יפרוש ממנו וכן כתב הרמ"ה ז"ל:
All of your actions should be for the sake of Heaven: Even optional things like eating, drinking, sitting, getting up, walking, laying down, sexual relations, speech and all the needs of your body should all be for the service of your Creator or for something that leads to His service. How is it [with] eating and drinking? There is no need to say that he not eat forbidden things; [but] even if he ate and drank permissible things because he was hungry or thirsty - if he did this for the pleasure of his body, it is not praiseworthy unless he intended to fulfill the needs of his body and to eat in order to live to serve his Creator. Gluttonous eating will also do great evil; as the wise men of science have said that most illnesses are caused as the result of too much food and [that] a man should only eat to remove his hunger. And through this, he will guard his soul from distress and cause his body to be [in good] health. But he should not eat every time it is sweet to his palate, as the palate always desires to eat until his stomach is full - according to what a man can fill it. And through this, he will have every illness and ailment, and this is that which is stated (Proverbs 13:25), "The righteous man eats to satisfaction, but the belly of the wicked is lacking." As the stomach is only able to digest what it can hold; and when one eats and fills it until the palate no [longer] desires to eat, he makes the belly lack and destroys it - as the destruction of the belly is its lack. But the righteous person who eats to the satisfaction of his soul and only to remove his hunger, he sustains the body which the soul loves [in order] 'to do the good and the straight in the eyes of the Lord.' And the enlightened ones will understand. How is it [with] sitting, getting up and walking? There is no need to say that 'he not sit in a gathering of scorners and not stand in a place of sinners and not walk in the counsel of evildoers,' [but] even to sit in the council of the straight and to stand in the path of the righteous and to walk in the path of the innocent - if he did it for his own benefit and to fulfill the wants of his body and its desires, it is not praiseworthy; but [rather] only if he did [it] for the sake of Heaven. How is it [with] laying down? There is no need to say that at a time that he can be involved in Torah [study] and in the commandments and [instead] arouses himself to sleep to enjoy himself, that it is not fit to do so. But even at a time when he is weary and needs to sleep in order to rest from his weariness - if he does it for the benefit of his body, it is not praiseworthy; but [rather] only if it is to fulfill the needs of his body in order that he be able to serve his Creator and to give sleep to his eyes and rest to his body, for the needs of health and that his mind not break down in Torah [study] from the weariness. With sexual relations, there is no need to say that he not commit a sin. But even at the appointed time stated in the Torah, if he does [it] for the sake of the benefit to his body or to achieve his desire - behold, this is disgraceful. But even if he intended [it] so that he have sons that will serve him and fill his place, it is not praiseworthy; but rather only if it is that he have sons to serve the Omnipresent, may He be blessed, or that he intended to have sexual relations to fulfill the appointed time stated in the Torah - like who one pays off a debt to his creditor. How is it [with] speaking? There is no need to say [not] to recount evil speech and foulness of the mouth and similar to them. But even in recounting words of wisdom, his intention needs to be for the service of his Creator or for something that will bring him to His service. The principle of the matter is that a person is obligated to put his eyes and his heart to his ways, and to weigh all of his deeds in the scales of his mind. And when he sees that something brings him to the service of his Creator, may He be blessed, he should do it; and if not, he should separate from it. And so wrote Rambam, may his memory be blessed.
רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
On the topic of reward for a mitzva fulfilled without intent, Rava raised a contradiction: It is written: “For Your mercy is great unto the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 57:11); and it is written elsewhere: “For Your mercy is great above the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 108:5). How so? How can these verses be reconciled? The Gemara explains: Here, where the verse says that God’s mercy is above the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva for its own sake; and here, where the verse says that God’s mercy reaches the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva not for its own sake. Even a mitzva performed with ulterior motives garners reward, as Rav Yehuda said that Rav said: A person should always engage in Torah study and performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through the performance of mitzvot not for their own sake, one gains understanding and comes to perform them for their own sake.
ואף שהארכנו הרבה בענין זה, ובררנו ממדרשי חז"ל, דבכל גוני מקבל האדם שכר על הפעלה הטובה שעושה. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק ל"ח:), שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה,
מכל מקום יש נפקא מנה רבה בין העושה הפעלה שלא לשם מצוה, ובין העושה לשם מצוה, שאז מגיע גדל התקון הנעשית מהמצוה למעלה מעלה. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נ':), שעל זה אמר הכתוב (תהלים ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך". והטעם, שכפי עשיתה - כן כח תקונה.
אם עשיתה הוא רק בגשמיות הפעלה ולא בכונה כלל, אז אין בכחה לפעל למעלה בעולם הרוחני, ומתפשט עבור זה חסד ה׳ רק על העולם הזה, שהוא עולם הגשמי; מה שאין כן, אם מכון לשם מצוה, יש בכח המעשה ההיא קדושה רבה, ופועל קדשתה למעלה מעל השמים. וכבר מבאר בזהר הקדוש גדל התעוררות קדשה בכל העולמות, שנעשית על ידי עשית המצוה בשלמות.
על כן, מה טוב לאדם שירגיל עצמו, שבעת שעושה איזה דבר שיש לה שרש בתורה, כגון, מצות הלואה, שמקים בזה המצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", או שתומך ידי העני במה שנותן לו מלאכה להשתכר וכל כהאי גונא, שמקיים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", או שמשלם פעלת שכיר בזמנו, שמקיים בזה המצוה (דברים כ"ד ט"ו) ד"ביומו תתן שכרו" וכל כהאי גונא דברים המצויים תמיד, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שהם מצות עשה גמורים בתורה; מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדר השלמות.
ורבות פעמים חשבתי על מה שאנו אומרין בודוי: סרנו מצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו - הינו, שאפילו אינו שוה בעינינו עבודת השם יתברך לעניני עסקינו.
דאלו בעניני עסקינו, אם אנו מוכרין איזה חפץ, כמה אנו משתדלין ליפות ולפאר אותו, כדי שיהיה לרצון לפני הקונה, וירויח מזה איזה גרגרי כסף; ואף שבאמת אין טוב כל כך, מכל מקום הוא משתדל בכל עוז שייטב לפני הקונה. וכל שכן אם החפץ הזה הוא טוב בעצם מאד, כגון, שיש לו למכר אבן טוב ויקר המאיר - היעלה על לב המוכר, שילבישהו במלבוש עב מלמעלה, ויכסה אורו ואדרבה, בכל כחו הוא מצחצח את האבן, כדי שיתגלה לפני הכל את רב יקרו.
ואלו בעניני המצות, שתלוי בזה כל עולם קדשתו של האדם וחיותו לנצח, יש כמה דברים שהוא יקר ונחמד מפז - שהוא מצות עשה גמורה בתורה, כמו דברים הנ"ל וכיוצא בהם, שהוא מצוי בכל עת ובכל שעה; ואנו בעצמנו משפילין את העסק הטוב והנבחר ההוא, שכמה פעמים חסרים פרטי המצוה שצריך להמצוה ההיא, וגם מחשבת המצוה, שאינו חושב כללבעת הפעלה לשם מצוה;
ואף שגם עבור פעולה זו לא יקופח שכרו וכנ"ל, מכל מקום מקטין בזה את המצוה מאד, ולא ימצא כזה בעניני העסק, שיקטין האדם בעצמו את עסקו; ואדרבה, מרחיבו כל מה שיוכל. אין זאת, כי אם שבעונותינו הרבים, אין אנו חושבין כלל עניני עולם הבא לעסק.
על כן אשרי האיש הנבון ומשכיל בפעלותיו, שיעשו על גדר השלמות. הינו, שיעשה הפעולה הטובה בעבור שהיא מצות ה׳, ויתקדש על ידי זה לה׳. וזה שכתוב (במדבר שם): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם". והינו, שהוא עושה אותם בעבור שהם מצות ה׳.
(ה) אלא יתכוין שיאכל וכו' - וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הש"י [ח"א]:
שכל כוונותיו יהיו לשם שמים. ובו סעיף אחד:...
...לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת הש"י וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו
ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש"ש שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו
כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:
That all of one's intentions be for the sake of Heaven. And there is one paragraph in it.
If it is impossible for him to study without sleeping in the afternoon, he should sleep. Gloss: And when he wakes from his sleep, he does not need to recite the blessing, "My Lord, the soul..." (Beit Yosef). And some say that he should read, "May the pleasantness..." before he sleeps (Kol Bo). [And this is] so long as he does not make it long; as it is forbidden to sleep during the day more than the sleep of a horse, which is sixty breaths. And even in this little, his intent should not be for the pleasure of his body, but rather to strengthen his body for the service of God, may He be blessed. And likewise with anything that is pleasant for him in this world, his intent should not be for his pleasure, but rather for the service of the Creator, may He be blessed; as it is written (Proverbs 3:6), "In all of your ways, know Him." And the Sages said, "Let all of your actions be for the sake of Heaven." As even optional things – such as eating, drinking, walking, sitting, getting up, sexual relations and conversation – all of them should be for the service of your Creator or for something that enables serving Him. For even if one was thirsty or hungry – if he ate or drank for his pleasure, it is not praiseworthy. Rather he should intend to eat and drink for his sustenance, to serve his Creator. And likewise even to sit in the council of the righteous, to stand in the place of the saintly and to go in the path of the straight – if he does it for his own pleasure and to fulfill his desire, it is not praiseworthy; only when he does it for the sake of Heaven. And likewise with laying down: There is no need to say that at a time when he is able to be in involved with Torah study or with commandments, he should not entice himself with sleep to enjoy himself. Rather even at a time when he is weary and needs to sleep in order to rest from his weariness – if he does [so] for the pleasure of his body, it is not praiseworthy. Rather he should intend to give sleep to his eyes and rest to his body for the requirements of health, so that his mind not get jumbled during Torah study on account of sleep deprivation. And likewise with sexual relations: Even at the time [prescribed] by the Torah, if he does [it] for the pleasure of his body, it is disgraceful. And even if his intent is in order that he will [produce] children that will serve him and take his place, it is not praiseworthy. Rather he should intend that he will [produce] children for the service of his Creator; or he should intend to fulfill the commandment of the [prescribed] time, like someone who is paying his debt. And likewise with conversation: Even to recount words of wisdom, his intent must be for the service of the Creator or for something that leads to serving Him. The principle of the matter [is that] one is obligated to put his eyes and his heart to his ways and evaluate all of his actions on the scales of his intellect: So when he sees something that will bring him to serving the Creator, may He be blessed, he should do it. But if not, he should not do it. And one who acts like this will be serving his Creator constantly.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
וכשיבעול יכוין בזה לקיים מצות פריה ורביה או לפרוע חובו לאשתו לקיים עונתה או לרפואת גופו כי הצורך אל הבעילה בעת תגבורת התאוה הוא כמו הצורך אל האכילה והשתייה בעת תגבורת הרעב והצמא ויבעול בהיתר כדי שלא יסיתהו יצר הרע לבעול באיסור.
וכשיתהדר בכסות נקייה יתכוין בזה שלא יזדלזל בפני הבריות ויזלזלו בתורה וכמו שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות והיה אומר רבי יוחנן מנאי מכבדותי בפרק אלו קשרים. וגם אם יצטרך שיהיו דבריו נשמעים התירו לו להתהדר בלבושו
וכשיעסוק במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבוא לידי לסטות
וכשיאסוף הון יכוין בזה כדי למצוא אותו לקנות ספרים ולעשות מצות ולהנחילו לבניו כדי שיזכו לתורה
וכשידבר עם הבריות יכוין בזה לקרבן לתורה ולהרחיקן מן העבירה.
וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו
ואפילו בעת שהוא עושה צרכיו יכוין בזה לרפוא' גופו
וכן אמרו באבות דרבי נתן הלל כשהיה נכנס לבית הכסא היה אומר לעשות מצוה אני הולך שלא יתקלקל הגוף
היה נכנס לבית המרחץ היה אומר לנקות הגוף לפי שנברא בצלם ודמות קל וחומר מאיקונין של מלך
והאיש אשר הוא כזה איני אומר שהוא איש האלקים אבל אני אומר שהוא מלאך השם צבאות בצלם אלקים ודמותו ולזה כיוון זה התנא במצותו זאת
וּכְמוֹ כֵן מִצְוַת הַלּוּלָב עִם שְׁלֹשֶׁת מִינָיו מִזֶּה הַשֹּׁרֶשׁ הִיא, לְפִי שֶׁיְּמֵי הֶחָג הֵם יְמֵי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל כִּי הוּא עֵת אֲסִיפַת הַתְּבוּאוֹת וּפֵרוֹת הָאִילָן לַבַּיִת, וְאָז יִשְׂמְחוּ בְּנֵי אָדָם שִׂמְחָה רַבָּה, וּמִפְּנֵי כֵן נִקְרָא חַג הָאָסִיף.
וְצִוָּה הָאֵל לְעַמּוֹ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו חַג בְּאוֹתָהּ הָעֵת לְזַכּוֹתָם לִהְיוֹת עִקַּר הַשִּׂמְחָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבִהְיוֹת הַשִּׂמְחָה מוֹשֶׁכֶת הַחֹמֶר הַרְבֵּה וּמְשַׁכַּחַת מִמֶּנּוּ יִרְאַת אֱלֹקִים, בָּעֵת הַהִיא צִוָּנוּ הַשֵּׁם לָקַחַת בֵּין יָדֵינוּ דְּבָרִים הַמַּזְכִּירִים אוֹתָנוּ כִּי כָּל שִׂמְחַת לִבֵּנוּ לִשְׁמוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, וְהָיָה מֵרְצוֹנוֹ לִהְיוֹת הַמַּזְכִּיר מִין הַמְשַׂמֵּחַ כְּמוֹ שֶׁהָעֵת עֵת שִׂמְחָה, כִּי צֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִיו, וְיָדוּעַ מִצַּד הַטֶּבַע כִּי אַרְבַּעַת הַמִּינִין כֻּלָּם מְשַׂמְּחֵי לֵב רוֹאֵיהֶם.
And so too from this root is the commandment of the lulav with its three [other plants]. As the days of the holiday are days of great joy for Israel, since it is the time of the gathering of the grain and the fruit of the tree into the home; and all men rejoice a great rejoicing. And for this reason it is called the holiday of the gathering (HaAsif). And God commanded His people to make a holiday in front of Him at that time to give them merit, such that the main joy will be for His sake, may He be blessed. And since joy greatly elicits the physical and makes one forget the fear of God, God commanded us at that time to take in our hands things that remind us that all the joy of our heart is for His sake and His honor. And it was from His will that the reminder be from that which brings joy, just as the time is a time of joy — as all of the words of His mouth are just. And it is well-known that it is the nature of all of these four species to gladden the heart of those that see them.