Save "Parshas Vayeitzei 5786  d"
Parshas Vayeitzei 5786 d
User Profile Picture
Byt n

וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃

Yaakov left Beer Sheva and went toward Charan.

ויצא. לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (רות א'):

[Yaakov] left. It had only to be written: “And Yaakov went to Charan.” Why, then, mention his departing? But, this tells us that the departure of a righteous person from his place makes an impression, for while a righteous person is in the city, he is its glory, he is its brilliance, he is its splendor. Once he has left there, its glory has departed, its brilliance has departed, its splendor has departed. Similarly, [this applies to the verse] “And she left the place,” which is written concerning Naomi and Ruth.

מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כו'. ר"ל דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה. [רא"ם]. וכתב עליו מהרש"ל ופירוש דלא כפירוש הב"ר (סח ז) דפי' מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו שהרי גמלים ושאר בהמות נמי יצאו אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו'. ונ"ל דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר וכן הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא אלא מגיד הוא יצא ולא אחר ואחר כך קשה והלא גמלים ג"כ יצאו אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה כו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל:

This tells us that the departure... makes an impression... [Rashi is answering the question:] Why did Scripture write two departures, so to speak? It says, “Yaakov left,” and also, “He went towards Charan,” [which itself implies that he left.]

Answer: One teaches that his person departed, and the other teaches that the brilliance, splendor and glory departed.

הגר"מ שטרנבוך שליט"א פרשת ויצא
ראוי להבין מדוע הדגישה תורה עניין "יציאת צדיק מן העיר" רק אצל יעקב אבינו, והלא גם אברהם ויצחק יצאו ממקום מושבם, (עי׳ לעיל ל״ב ד׳ שמפורש יציאת אברהם מחרן, ולעיל כ״ו י״ז שמפורש יציאת יצחק מגרר), ולמה שם לא הדגישה תורה שיציאתם מן העיר עשתה רושם.
וביאר בזה מורינו הגאון רבי אליעזר לופיאן זצ״ל, שאצל אברהם ויצחק היה הדבר פשוט שיציאתם עשתה רושם, שהרי הם עסקו בזיכוי הרבים ופעלו הרבה לגייר גרים, וכמבואר במדרש (מד״ר פ״ד) על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" שגם יצחק היה מגייר גרים כאביו, וא״כ כשיצאו מן העיר בוודאי עשה הדבר רושם שהרי נפסקה פעולתם בעיר לצורך הרבים, ועיקר החידוש הוא שאע״פ שיעקב אבינו בימי בחרותו בבאר שבע היה "יושב אוהל" ולמד כבחור ישיבה ולא התעסק בקירוב רחוקים, מ״מ יציאתו עשתה רושם גדול על כל בני העיר, כי עצם הדבר שבני העיר רואים צורת בן תורה הרי זה גורם להם ללמוד מדרכיו והנהגותיו.
ובדור האחרון זכינו שרבים יושבים ולומדים בכולל יומם ולילה ושקועים על התורה והעבודה, ויש בעלי בתים התמהים לפעמים מה תועלת יש לנו מהם והרי אינם מסייעים לציבור, אמנם כאן בא הכתוב ולימד שאברך שיושב ולומד תורה
ומתפלל, הרי הוא "עוסק בצרכי ציבור" שמשפיע בכך על כל הציבור לטובה, הן בזכות כוח תורתו שמשפיע שפע על כל העולם, והן על ידי מה שאחרים רואים
מורנו הגאון רבי אליעזר לופיאן הוסיף בזה, שמכאן יש ללמוד יסוד גדול, שבכל יישוב יהודי ראוי שיהיה כולל של בני תורה, ואף אם אינם מתערבים בענייני העיר ואינם יוצאים להשפיע לקרב רחוקים, מ״מ עצם הדבר שבני העיר רואים צורת בני תורה, הרי זה עושה רושם לטובה עליהם, ויכול אף לגרום לבסוף לקירוב רחוקים.
ומו״ר הגה״צ רבי משה שניידער זצ״ל היה משבח מאוד אותם שפותחים כולל או מקום לימוד לבני תורה באזור שומם מיהדות, והיה אומר שאף שאינם מסתובבים בעיר כפעילים לקרב רחוקים, מ״מ עצם פתיחת הכולל משפיע לטובה על כל המקום, כי אנשי המקום רואים שהתורה אינה דבר ישן נושן שעבר עליו הכלח שיש לשנותה בעולם המודרני ח״ו, אלא התורה היא תורת חיים וקיומה נמשך לנצח בכל מקום ללא שום שינוי, וזה גורם להם להתקשר עם העבר שלנו כחוליה
בשרשרת, ועל ידי זה בניהם ובנותיהם נשארים כשרים וחרדים כמסורת הדורות, והדבר מביא תועלת לכל בני העיר גם בגשמיות וגם ברוחניות.
השפעת תלמיד חכם הצנוע בבית מדרש על כל בני עירו
עוד נראה לבאר בזה באופן אחר, שאברהם ויצחק היו היחידים שעבדו את הקב״ה במקומם, ולכן הדבר פשוט שבשעה שיצאו ניכר רושם עצום על העיר, ועיקר החידוש הוא ביציאת יעקב מבאר שבע שהוא מקום ישיבת שם ועבר, דאע״פ שנשארו בבאר שבע עוד תלמידי חכמים ועובדי ה׳ בישיבת שם ועבר, וגם יצחק ורבקה נשארו שם, מ״מ גם יציאת תלמיד חכם אחד מתוך הרבה תלמידי חכמים, משאיר רושם על העיר שניכר בה שחסר בה זיווה והדרה מאותו תלמיד חכם.
וזהו יסוד גדול, שכל תלמיד חכם או כל ישיבה או כולל מוסיפים רושם לטובה על כל השכונה והעיר, וגם אם יש שם כבר בלא״ה הרבה ישיבות או הרבה תלמידי חכמים, מ״מ כל אחד מוסיף לזיוה והדרה של העיר.
חלומו של יעקב
חלומו של יעקב מרמז על חיי האדם בעולם הזה, כי כשם שהסולם כאשר מזיזים אותו למטה כל הסולם מתנענע עד למעלה, כמו כן אנחנו קשורים למעלה וכל מעשה שלנו מנענע ומזיז את כל העולמות העליונים, וכשם שבסולם ישנם
הרבה שלבים ומדריגות המסודרים בזה אחר זה קומה אחר קומה, כך גם כל כלל ישראל מסודרים בשורש הדברים זה על גבי זה, ומשלימים יחד תפקיד אחד המיוחד לכלל ישראל להביא לייחוד שמו יתברך בעולם, ואם אחד פוגם חלילה בעבודת השי״ת, הרי הדבר פוגם בכל תבנית וצורת הסולם והעלייה הכללית שנבנית מכח כולם יחד.
וכשם שהסולם בחלומו של יעקב היה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך גם היהודי מוצב ארצה בעולם הזה, אבל ראשו ושורשו נמצא בשמים, שהלא השפעתו רבה מאוד על השמים, שבכל מצוה שיהודי מקיים בעולם הזה, הרי הוא
מאיר בעולמות העליונים וזוכה מזה להשפעת קדושה יתרה, ובכל עבירה רח״ל הרי הוא פוגם בכל העולמות העליונים.
והסולם הזה שבו נקשר האדם מהעולם הזה לעולם הבא, "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", 'עולים' בו הפרקליטים שנבראו ממצוות בני האדם, ו'יורדים' קטגורים שנבראו על ידי עבירותיו. ועל הסולם הזה נאמר: "והנה ה׳ ניצב עליו", שהקב״ה בלבד הוא זה שמסדר אתהסולם והשפעת מעשינו בעולמות העליונים לפי מעשה האדם ומחשבותיו, שאי
אפשר לאדם לקבוע מהו כל כח מעשה והיאך הוא משפיע על העולמות העליונים.
וכשם שיעקב אבינו אמר לבסוף "מה נורא המקום הזה ואנכי לא ידעתי", כך גם כל אחד יאמר לבסוף לעתיד לבוא, "ואנוכי לא ידעתי", שכן כאשר יראה האדם את גודל שכר המצווה ועד היכן מגיע עונש החטא, יתחרט מאוד על מעשיו, ויאמר מה נורא היה העולם הזה שהייתי יכול לזכות בו לחיי נצח ולבנות בו את עתידי לנצח לטוב או לרע, "ואנכי לא ידעתי" ובזבזתי את זמני להבל ובראתי מקטרגים, ה״י.
עובדא הוי בתלמיד חכם אחד שנפטר, ובא בחלום לאחד מידידיו, ואמר לו שאע״פ שבאופן כללי אין רשות לנפטרים לבוא בחלום למטה בעולם הזה לגלות מהמתרחש בעולם העליון, אבל התירו לו לבוא כדי לומר לו שאף שבעולם הזה
אין מושג מהו עומק הדין על כל מחשבה דיבור ומעשה, ועל הכל יביא אלוקים במשפט, מ״מ מי שנקרא "בעל חסד" ומתעסק הרבה בחסדים בעולם הזה, מקילים לו משפטו בעולם הבא.

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹקִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ וְהִנֵּ֨ה ה׳ נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה׳ אֱלֹקֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹקֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃

He reached the place and spent the night there because the sun had set. He took some of the stones of that place, and arranged them around his head, and lay down [to sleep] in that place.

He dreamed, and behold a ladder was set up on the earth and the top of it reached toward heaven; and behold angels of Elokim were ascending and descending on it.

And behold Hashem stood over him, and said, I am Hashem, God of Avraham, your father, and God of Yitzchok. The land upon which you are lying, I will give to you and to your descendants.

וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃

Your descendants shall be as the dust of the earth. You shall spread to the west, to the east, to the north and to the south. Through you shall be blessed all the families of the earth, and through your descendants.

והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת...וזה שיהיו בתכלית השפלות אז תפרוץ בארץ אשר אתה שוכב עליה בכל צד ימה וקדמה וצפונה ונגבה כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רב שפלות ישראל ההוה היום בגלותם אשר כמוהו לא נהיה כמו שאמרו ז"ל אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו שנאמר כי יבא כנהר צר וסמיך ליה ובא לציון גואל:

והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת

Precisely when the Jewish people will have reached a seeming low point in their collective experience (downtrodden by the Egyptian taskmasters, or in later exiles) they will expand and become powerful in a measure never before seen on earth. ימה וקדמה צפונה ונגבה

The final redemption of the Jewish people will come after they have suffered the low point in their history.

And the reason for this is that when they are not at the height of degradation & distress, then they do not put their trust in God rather they think of ways & means to rescue themselves from their distress by human efforts & strategies, and therefore God has distances them because they did not trust in God’s salvation. Only when they see that their efforts have failed and there is no helper or supporter, then their eyes are raised to God to call upon Him in their time of distress, and God hears. At that time, salvation comes & lifts from one end to the other, that is, from the end of humiliation to the end of exaltation
וכטעם הדבר יש לומר על דרך הפשט, שהקב״ה גזר עלינו להיות בגלות רק עד כמה שעוד נוכל לסבול להיות בגלות, אבל כאשר יגיע מצב נורא כל כך שישראל יגיעו לשפל המדריגה כל כך הן ברוחניות והן בגשמיות עד שכבר לא
יהא שייך להמשיך לחיות במצב נורא כזה, יגאל אותנו הקב״ה ויוציא אותנו מיד משעבוד לגאולה.
אמנם עוד יש לפרש בטעם הדבר, שכל זמן שהמצב לא יהא גרוע כל כך, עוד יתלו בני אדם את הישועה בכוחות בני אדם ואז לא יהא אפשר לזכות לישועת השי״ת, ורק בשעה שיגיעו ישראל לדיוטא תחתונה, יתלו עיניהם לקב״ה ולא יסמכו על כוחות שונים שיושיעום, ודווקא בשעה שנתלה עינינו לקב״ה ונתפלל לפניו ונחזור בתשובה, ירחם עלינו הקב״ה ויוציאנו משעבוד לגאולה.
וכוה יש לפרש היטב הא דתנן בסוף סוטה על עיקבתא דמשיחא, שלאחר כל הצרות ששנויות שם תנן "ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים", ונראה מזה שהצרות יהיו גדולות כל כך, עד שיגיעו לשפל ודיוטא תחתונה שלא
יהיה מי שיושיעם, ומתוך כך יגיעו ישראל להכרה ש״אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", ועי״ז ייגאלו.

ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. ... (עיין מדרש תהלים מד ב) אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו. וטעם של דבר שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה׳ וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש ע״י תחבולות אנושיות, וע״כ ריחק ה׳ את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה׳ אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה׳ לקרוא אליו בעת הצר להם וה׳ שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו כַּנָּהָר, חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָבֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה׳ נֹסְסָה בוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״.

Rabbi Yocḥanan says: If you see a generation whose troubles inundate it like a river, await the coming of the Messiah, as it is stated: “When distress will come like a river that the wind of the Hashem drives” (Isaiah 59:19). And juxtaposed to it is the verse: “And a redeemer will come to Zion” (Isaiah 59:20).

״וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכּוּלָּן לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִילּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת הֶחְזִירָתַן לְמוּטָב.

§ The verse states: “And the king removed his ring from his hand” (Esther 3:10). Rabbi Abba bar Kahana said: The removal of Ahasuerus’s ring for the sealing of Haman’s decree was more effective than the forty-eight prophets and the seven prophetesses who prophesied on behalf of the Jewish people. As, they were all unable to return the Jewish people to the right way, but the removal of Ahasuerus’s ring returned them to the right way, since it brought them to repentance.

והיה זרעך כעפר הארץ. ע"ד הפשט הבטיח הש"י ליעקב בכתוב הזה על רבוי זרעו כעפר. והיה יכול לומר ככוכבי השמים אבל יכלול כונה אחרת מלבד הרבוי, והוא שלשון עפר הוא כולל השפלות והמעלה. השפלות שיהיה זרעו בגלות בין האומות שפלים כעפר ומדרך כף רגל, והמעלה שיעלו לבסוף על כל האומות ויתגברו באחרונה, כעפר הזה שהוא מדרך לכל והוא מתאבק ועולה באחרונה על הדורכים אותו, וכענין שאמר הנביא (ישעיה יד) והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. וע"ז המשיל הכתוב זרע יעקב לעפר. וכן אומר הנביא בשפלותן של ישראל (ישעיה כו) יגיענה עד עפר. א"ר יוחנן ומשם עתידים להגאל שנאמר (ישעיה נב) התנערי מעפר. כן אמרו בפ' ראוהו ב"ד.
ובמדרש שה"ש והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנאמר (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ומפני כן סמך לו מיד ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

והיה זרעך כעפר הארץ “and your descendants will be as the dust of the earth, etc.”

The simple understanding of the comparison to dust of the earth is that Hashem is assuring Yaakov that his descendants will be very numerous, comparable to the dust of the earth.

But He could have used another analogy, namely that the descendants of Yaakov would be like the stars in the heavens, a comparison which had been used earlier in chapter 26:4.

The reason Hashem did not choose that particular simile was that he wanted to allude to a second element here, something not connected to a numerical increase.

The reference to dust always evokes feelings of something low, something that one steps on, in other words a reference to periods when the Jewish people would be in exile, treated by their host countries as if they were merely dust to be walked on.

There is another aspect to dust, i.e. a positive, encouraging side. As a result of stepping on dust, the dust frequently rises and covers the person who has stepped on it, or at least his feet. Thus, in due course, after completion of their various exiles the Jewish people will experience that they rise above those who had previously trodden upon them.

Isaiah 14:2 expressed it thus: והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם, “they shall be captors of their captors and masters of their taskmasters.”

This then explains why Hashem compared the descendants of Yaakov to dust.

We have another statement by Isaiah 26:5 in which the prophet makes a similar point: that initially “He leveled Israel to dust in order to eventually orchestrate its redemption.” (compare Rabbi Yochanan in Rosh Hashanah 31 where he explains Isaiah 52,2). We sing the words of that verse weekly in the Lecha Dodi hymn when we usher in the Sabbath [at the time of the author that song had not yet been composed, Ed.] by singing התנערי, מעפר קומי, “rouse yourself and rise from the dust.” In Yaakov’s dream G’d immediately added the words “and you will spread out to the west, to the east, to the north and to the south, to make plain that the mention of “dust” was to be interpreted positively as the dust of the earth endures forever. Similarly, Yaakov’s descendants would endure forever.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁשׁ גָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ יַגִּיעֶנָּה עַד עָפָר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי״.

Rabbi Elazar says: There are six exiles,as it is stated: “For He has brought down those who dwell high, the lofty city laying itlow, laying it low, to the ground, bringing itto the dust (Isaiah 26:5). This verse mentions six expressions of lowering: Brought down, laying it low, laying it low, to the ground, bringing it, and to the dust.

Rabbi Yoḥanan said: And from there, i.e., from their lowest place of descent, they are destined to be redeemed in the future, as it is stated: “Shake yourself from the dust, arise, sit, Jerusalem” (Isaiah 52:2).

בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״.

In order to ease the harsh meaning of this verse, in the West, in Eretz Yisrael, they interpreted it with a slight adjustment: “She has fallen but she shall fall no more; rise, virgin of Israel.” Rav Naḥman bar Yitzḥak adds: Even so, David went and provided support, through divine inspiration. Although King David did not include a verse beginning with the letter nun alluding to Israel’s downfall, he foresaw the verse that would be written by Amos through divine inspiration; and the very next verse, which begins with the letter samekh, reads: “The Lord upholds the fallen and raises up those who are bowed down” (Psalms 145:14). Therefore, through divine inspiration, David offered hope and encouragement; although the virgin of Israel may have fallen, the Lord upholds the fallen.

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃

Yaakov made a vow, saying, If Elokim will be with me, and guards me on this path that I am going, and gives me bread to eat and clothing to wear;

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים וְגוֹ', אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה, בְּכָל מַה שֶּׁתָּבַע יַעֲקֹב מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱשִׁיבוֹ. אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, הֱשִׁיבוֹ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ. אָמַר וּשְׁמָרַנִי, הֱשִׁיבוֹ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. אָמַר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, הֱשִׁיבוֹ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ. אָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם, וְלֹא הֱשִׁיבוֹ עַל הַפַּרְנָסָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֲנִי מַבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם, מַהוּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עוֹד, לְפִיכָךְ לֹא הִבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אַף עַל הַפַּרְנָסָה הֱשִׁיבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ. וְאֵין כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ אֶלָּא לֶחֶם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה).

And Jacob made a vow, saying: If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and raiment to put on, so that I come back to my father’s house in peace, then shall the Lord be my God (Gen. 28:20–21). R. Berechiah maintained that the Holy One, blessed be He, fulfilled all but one of Jacob’s requests. Jacob said: If God will be with me, and He replied: Behold, I am with thee (ibid., v. 15). Jacob said: And will keep me, and He responded: I will keep thee whithersoever thou goest (ibid.). He said: So that I come back to my father’s house in peace, and the Holy One, blessed be He, replied: And I will bring thee back (ibid.). But when Jacob said: And will give me bread, He did not reply. The Holy One, blessed be He, said: If I assured him concerning bread, what else would he ask of Me? Therefore, He did not promise him bread. The sages insisted, however, that He also replied to his plea for bread, since it is said: I shall not forsake thee (ibid.). The word forsake is employed in Scripture only in reference to bread, as is written: Yet I have not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread (Ps. 37:25).

Rav Shterbuch
דברי חז״ל הללו הם יסוד גדול שצריך האדם לדעת אותו תמיד, שטובת האדם שלא יהיו לו כל צרכיו מסודרים מראש, כי אם יהיה לאדם את כל צרכיו מראש, הרי הוא מאבד את כל השייכות והתליה לקב״ה בכל יום ויום, וכבר אינו מתפלל
לקב״ה ואינו מרגיש שהוא צריך את הקב״ה, ולכן הקב״ה לא הבטיח ליעקב אבינו מראש על הלחם לאכול ובגד ללבוש, כדי שיעקב אבינו יהיה תלוי בקב״ה תמיד.
וזהו לימוד גדול, שהתפילה איננה רק אמצעי להשיג את צרכי האדם, אלא אדרבה התפילה היא התכלית והמטרה, ומה שהקב״ה מחסר לאדם מצרכיו זהו כדי שיתפלל האדם לקב״ה וירגיש תלוי בו, וכן אמרו חז״ל שהטעם שאמותינו היו
עקרות, זהו מפני שהקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, והרי מבואר בדברי חז״ל שהתפילה היא התכלית ולא אמצעי, וטוב לאדם שלא יהיה לו כל צרכו בעולם,

וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה׳ בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃

Yaakov awoke from his sleep, and said, In truth, Hashem is in this place, and I did not know it.

ואנכי לא ידעתי. שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה:

And I did not know it. For had I known I would not have slept in such a holy place.”

כמה פעמים שמעתי מפי מרן הגרי״ז זצ״ל את גודל התפעלותו מפסוק זה, דהנה יעקב אבינו היה שרוי אז בסכנה גדולה מאוד, שהרי ברח מעשיו שרצה להורגו, והיה בדרכו ללבן שביקש לעקור את הכל, ובדרכו בא אליו אליפז ולקח את כל ממונו, וא״כ לכאורה כאשר קיבל בשנתו הבטחה מהקב״ה - "ושמרתיך בכל אשר תלך", היה לו לשמוח שמחה עצומה על כך שמעתה הוא מובטח שלא יארע לו עוד שום נזק, אולם למעשה, כאשר קם משנתו ונודע לו שישן במקום שאסור
לישון שם, הצטער מאוד ואמר "אילו ידעתי לא ישנתי", והרי שהיה עדיף בעיניו להפסיד את כל הברכות המופלאות הללו שזכה בשנתו, והעיקר שלא לעבור על איסור אחד, כי אם יש חטא הכל אינו משתלם.
ובביאור הדברים אמר מרן זצ״ל, שדיני התורה אינם מסורים בידינו כעין "עסק" לעשות בו מקח וממכר, להוריד מכאן קצת כדי להרוויח הרבה במקום אחר, אלא חובתינו לקיים את התורה כפשוטה, ואסור לנו לעבור על דין אחד בתורה - אפילו כדי להרוויח הרבה במקום אחר.
והביא מרן הגרי״ז על זה מה שמבואר בגמ׳ בעירובין (מ״ג ע״ב) שאליהו הנביא אינו רשאי לבוא בשבת לגאול את ישראל - אם ביאתו כרוכה באיסור תחומין דרבנן,
ואמר מרן זצ״ל דבאמת אם אליהו הנביא לא יבוא מיד לגאול את ישראל, יתכן מאוד שעם ישראל יפסידו את הגאולה לזמן רב, כי אם יחטאו לאחר רגע ויירדו ממעלתם, כבר לא יהיו זכאים להיגאל ותידחה הגאולה לזמן אחר בלתי ידוע, וא״כ לכאורה היה ראוי לנצל את הרגע הזה שהם ראויי להיגאל ולבוא מיד
אע״פ שבזה עוברים על איסור אחד מדרבנן, אמנם בדברי הגמ׳ מתבאר שבוודאי אליהו הנביא לא יעבור על איסור דרבנן כדי להחיש את גאולתן של ישראל
וע״כ מבואר בזה שאין אנו רשאים לעבור על איסור דרבנן אפילו בכדי להחיש את ביאת משיח צדקינו, ואע״פ שבביאת המשיח נזכה להתגלות כבוד ה׳ בעולמו ולהתעלות רוחנית עצומה, אבל דיני התורה אינם מסורים בידינו כמו "עסק" שעושים בו מקח