ותנא[שנויה תוספתא] בביאור הטעם לזעמו של יהוה, משמיה[משמו] של ר' מאיר: בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא. ומאחר שדבר זה קורה בשעות הראשונות של כל יום, הרי שבאותו זמן זועם הקדוש ברוך הוא על עולמו.
יש הרבה מוטיבציה לראות את הבורא כדמות אבהית טובה, וזו בהחלט בקשה אולי של כל אבא ומנהיג, להיות סבלן ורחום ולא להיות מתוסכל מדיי שלא הכל מושלם.
אבל עוד יוצא מכאן, שכנראה בגלל שאנשים רגילים לראות את השמש זורחת ולהתמקד בכך שהעולם שלהם כביכול יציב, שהם גורמים לעצמם בזה כמו בחטא העגל להעדיף להמשיך להישען על מה שבעיניהם הוא מבטא יציבות בלתי-תלויה בצורה כזו או אחרת, כאילו אין מצפון מוסרי בלבבם וכאילו הם יכולים להמשיך את חייהם בלי לשאול את עצמם מה נכון ולא נכון בעיני בורא עולם, וכאילו אין לנוכחות הנעלמת שלו מקום בתוכם.
וכנראה מדברי הגמרא אותה תחושה של יציבות לכאורה היא זו הגורמת לכעס בעיני הבורא, בכל יום ואולי אף בכל צומת בה האדם בוחר למרות הכל להתעלם מנוכחותו.