ד והוסיף ואמר ר' זירא: אגרא דפרקא [שכר הדרשה] — רהטא [הריצה], לפי שרוב השומעים אינם מבינים יפה את עצם דברי החכם הדורש, ועיקר שכרם הוא בריצתם מתוך כוונה טובה לשמוע דברי תורה.
ובסגנון דברי ר' זירא אמר אביי: אגרא [שכר] הכלה (התכנסות ציבורית ללימוד תורה) — דוחקא [הדוחק], שעקב ריבוי הקהל קשה ללמוד שם, ועיקר השכר הוא בשל הדחקותם של השומעים לקלוט בכל זאת משהו מפי הדורש.
ובאותו סגנון אמר רבא: אגרא דשמעתא [שכר השמועה], דברי הלכה של האמוראים — סברא [הסברה], שעיקר השכר בלימוד התלמוד אינו בידיעת פסק ההלכה, כי אם בסברה שמוציא הוא מהם.
ואמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [שכר השהיה בבית האבל] — שתיקותא [השתיקה], שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.
אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא [שכר התענית] — צדקתא [הצדקה], שעיקר השכר בתענית הוא בכך שנותנים אז צדקה לעניים (ועיין ישעיהו נח).
ואמר רב ששת: אגרא דהספדא [שכר ההספד] — דלויי [הרמת קול בוכים], שעל ידי זה מתעוררים השומעים לבכי ולצער על הנפטר.
ואמר רב אשי: אגרא דבי הלולי [שכר החתונה] — מילי [דברים], שעיקר השכר אשר מקבלים המשתתפים בשמחת החתונה הוא במילים הטובות שאומרים לבני הזוג.
ובסגנון דברי ר' זירא אמר אביי: אגרא [שכר] הכלה (התכנסות ציבורית ללימוד תורה) — דוחקא [הדוחק], שעקב ריבוי הקהל קשה ללמוד שם, ועיקר השכר הוא בשל הדחקותם של השומעים לקלוט בכל זאת משהו מפי הדורש.
ובאותו סגנון אמר רבא: אגרא דשמעתא [שכר השמועה], דברי הלכה של האמוראים — סברא [הסברה], שעיקר השכר בלימוד התלמוד אינו בידיעת פסק ההלכה, כי אם בסברה שמוציא הוא מהם.
ואמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [שכר השהיה בבית האבל] — שתיקותא [השתיקה], שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.
אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא [שכר התענית] — צדקתא [הצדקה], שעיקר השכר בתענית הוא בכך שנותנים אז צדקה לעניים (ועיין ישעיהו נח).
ואמר רב ששת: אגרא דהספדא [שכר ההספד] — דלויי [הרמת קול בוכים], שעל ידי זה מתעוררים השומעים לבכי ולצער על הנפטר.
ואמר רב אשי: אגרא דבי הלולי [שכר החתונה] — מילי [דברים], שעיקר השכר אשר מקבלים המשתתפים בשמחת החתונה הוא במילים הטובות שאומרים לבני הזוג.
בקטע הבא לעניות דעתי יש מגוון של מעשים שחכמים נתנו בהם מבט תכליתי ושאלו במה למעשה עיקר התועלת בהם?
האם הדרשה היא כל כך חשובה למרות שלא תמיד מבינים עד הסוף את הדרשה או אולי עצם המאמץ והריצה או הייתי אומר הרצון לשמוע דברי חכמים גם אם לא הכל ברור ומובן.
ובאותו אופן התכנסות של המוני אדם ללמידה משותפת, ברור שאין כל יחיד יכול ללמוד כך, אבל מרוויחים את השמחה שבהתכנסות והאחדות שנוצרת בדוחק הזה, מעין אחוות עשייה של לימוד.
ובאותו אופן ניתן לדרוש גם את ההמשך, אתייחס רק לדוגמא נוספת בעניין התענית ששכרה צדקה, שלעניות דעתי אין הכוונה כפי פירוש רש"י שאותם המתענים היו מקבלים צדקה, אלא יותר בכיוון של השינוי הנפשי שנוצר בעקבות התענית, מעין מאזני צדק ששוקלים מחדש את המציאות בעקבות המבט שמתחדש באמצעות התענית.