שמיכה לבנה על הארץ
נאמר מרבינו הבעל שם טוב נבג"מ שפעם אחת שאלו אותו, מה זאת שאנו לומדים תורה ומתפללים והננו עושים מצוות ומעשים טובים, ובקשתינו נשארה מעל, וכבודו נשמעים דבריו בשמים, ובקשתו יעשה פרי לעינינו,והשיב במשל לבן מלך שתעה במקום אחד ונזדמן למקום מרעה צאן, והבן מלך רעב וצמא ויגע, וירא הרועה ויאספהו אל ביתו, אולם במה יש לרועה עני לקבלו בסבר פנים יפות, אך לקח חתיכה מן הנקי והמכובד אשר בתרמילו ופרש אותה החתיכת פשתן על השלחן, ואחר כך השכיב אותו על הארץ ופרש תחתיו שמיכה לבנה וטהורה [והייינו שיותר מזה לא היה בידו כלום לכבד את בן המלך ולא לחם להניח על המפה, ולא כרים וכסתות לתת על השמיכה, כי לרש אין כל רק שמה שהיה בכחו עשה בכבוד ובדרך ארץ גדול] ואחר זה כשבא הבן מלך לביתו ציוה לקרוא את הרועה לפניו וינשאהו מעל כל השרים, וישאלו אותו מדוע אתה מנשא ככה את הרועה הזה, הלא אנחנו תמיד עושים רצונך בכל עבודתיך אשר אתה מצוה לנו, והשיב להם כל הכבוד והיקר אשר אני מכבד אותו הוא רק בעבור זה שנתן לי מפה לבנה ונקייה ושמיכה לבנה על הארץ, עד כאן דבריו הקדושים, והבן הדברים כי יש בהם עמקות גדול.
(שושנים לדוד תהלים פ"ב).
(שושנים לדוד תהלים פ"ב).
They once asked the Baal Shem Tov, “Why is it that although we study Torah, pray and perform mitzvos and good deeds, our prayers remain above; yet your prayers and words are heard in heaven, for we see that your supplications bear fruit.”
He answered them with a parable. There was a king’s son who became lost, and found himself in a field of grazing flocks. He was very hungry, thirsty and tired. A shepherd found him and invited him to his home. But what does a poor shepherd have to host him graciously? He took the cleanest and best piece of cloth from his knapsack and spread it on the table. Then, he lay the prince down on the ground on a clean, white blanket. [For the poor man had nothing else with which to honor the prince, neither bread to put on the tablecloth, nor pillow and pillowcase to put on the blanket, but he did what he could do with great honor and courtesy.] Later, when the prince returned home, he summoned the shepherd before him, and exalted him higher than all the other noblemen. They asked the prince, “Why do you exalt this shepherd so much? We always do your will in whatever task you appoint us.” But the prince answered, “All the honor and prestige that I bestow upon him is only because he gave me a clean, white sheet, and a white blanket on the earth.”
This is what the Baal Shem Tov said. Understand these words, for they are very profound.
Shoshana l’Dovid, Tehilim 2
He answered them with a parable. There was a king’s son who became lost, and found himself in a field of grazing flocks. He was very hungry, thirsty and tired. A shepherd found him and invited him to his home. But what does a poor shepherd have to host him graciously? He took the cleanest and best piece of cloth from his knapsack and spread it on the table. Then, he lay the prince down on the ground on a clean, white blanket. [For the poor man had nothing else with which to honor the prince, neither bread to put on the tablecloth, nor pillow and pillowcase to put on the blanket, but he did what he could do with great honor and courtesy.] Later, when the prince returned home, he summoned the shepherd before him, and exalted him higher than all the other noblemen. They asked the prince, “Why do you exalt this shepherd so much? We always do your will in whatever task you appoint us.” But the prince answered, “All the honor and prestige that I bestow upon him is only because he gave me a clean, white sheet, and a white blanket on the earth.”
This is what the Baal Shem Tov said. Understand these words, for they are very profound.
Shoshana l’Dovid, Tehilim 2
השועל והאריה
משל שהובא בשם הבעש"ט נשמתו בגנזי מרומים,
שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות,
שפעם אחת איתרמי [הזדמן] שהחיות מרדו בארי מלכם, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו,
ועמד השועל הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם, והלכו עמו,
ויהי הם עודם הולכים עמו, ועדיין היו רחוקים מחצר המלך, ענה השועל ואמר להם, אל נא אחיי ירע לבבכם, היות שעצתי היה לפייס את המלך על ידי המשלים היפים, ועתה שכחתי קצתן,
ויאמרו אליו אולי יתפייס המלך בעבור המשלים הנותרים בזכרונך,
והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני,
אך אף על פי כן לכו עמי אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתינו, כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך,
והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה,
ויען השועל ויאמר אדונינו המלך יהיו נא אמרינו לרצון לפניך, היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך, ובמשליך הנעימים,
וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות, ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך,
והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן:
(אהבת שלום פ' נצבים)
שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות,
שפעם אחת איתרמי [הזדמן] שהחיות מרדו בארי מלכם, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו,
ועמד השועל הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם, והלכו עמו,
ויהי הם עודם הולכים עמו, ועדיין היו רחוקים מחצר המלך, ענה השועל ואמר להם, אל נא אחיי ירע לבבכם, היות שעצתי היה לפייס את המלך על ידי המשלים היפים, ועתה שכחתי קצתן,
ויאמרו אליו אולי יתפייס המלך בעבור המשלים הנותרים בזכרונך,
והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני,
אך אף על פי כן לכו עמי אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתינו, כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך,
והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה,
ויען השועל ויאמר אדונינו המלך יהיו נא אמרינו לרצון לפניך, היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך, ובמשליך הנעימים,
וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות, ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך,
והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן:
(אהבת שלום פ' נצבים)
The Baal Shem Tov offered a parable for the shofar-blowers and prayer-leaders [of the high holidays]. Once, all the animals rebelled against the lion, their king. The king was furious, and his anger burned within him. And so, the animals sought a way to pacify him. The clever fox spoke up and said to them, “Follow me to the king. I know three hundred parables that draw the heart. Perhaps I will be able to assuage him.” And so they went with him. As they were going, while still far from the king’s court, the fox said to them, “My brothers, please do not be upset with me, since I was the one who suggested that we appease the king with the beautiful parables. However, I’ve forgotten some of them.” But they said to him, “Perhaps the king will be appeased with the parables that you still remember.”
When they arrived at the court of the king, the fox spoke up again. “Please do not be angry with me, but I have forgotten everything. Nevertheless, follow me. Perhaps G‑d will grant us mercy and grace before the king, and he will be willing to hear the voice of our cries. For we have no recourse left but to cry out to the king.”
When the animals heard these words, they heeded the fox and went with him to the king, where they fell to the earth upon their faces. “Our lord, the king” the fox said, “may our words be pleasing to you. At first, we were ashamed and embarrassed to raise our faces to you. But since I was an expert in parables and verses that appeal to the heart, I convinced them, and they said, ‘We will follow you, perhaps you will be able to appease the king with your words and your pleasant parables.’ But what should I do now that I have forgotten them? Behold, we are like clay in the hands of the potter. In your hand is life and death. We seek your face amidst tears and cries. May your compassion be aroused upon us. Do not destroy us. Show us your gratuitous love, for that is your way.”
When the king heard they cries and their broken heartedness, he showed them favor and forgave them. The parable is easily understood.
Ahavas Shalom, Nitzavim
When they arrived at the court of the king, the fox spoke up again. “Please do not be angry with me, but I have forgotten everything. Nevertheless, follow me. Perhaps G‑d will grant us mercy and grace before the king, and he will be willing to hear the voice of our cries. For we have no recourse left but to cry out to the king.”
When the animals heard these words, they heeded the fox and went with him to the king, where they fell to the earth upon their faces. “Our lord, the king” the fox said, “may our words be pleasing to you. At first, we were ashamed and embarrassed to raise our faces to you. But since I was an expert in parables and verses that appeal to the heart, I convinced them, and they said, ‘We will follow you, perhaps you will be able to appease the king with your words and your pleasant parables.’ But what should I do now that I have forgotten them? Behold, we are like clay in the hands of the potter. In your hand is life and death. We seek your face amidst tears and cries. May your compassion be aroused upon us. Do not destroy us. Show us your gratuitous love, for that is your way.”
When the king heard they cries and their broken heartedness, he showed them favor and forgave them. The parable is easily understood.
Ahavas Shalom, Nitzavim