אַבָּא סִקְרָא רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ, ״תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי!״ אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ, ״עַד אֵימַת עָבְדִיתוּ הָכִי וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא?!״ אֲמַר לֵיהּ, ״מַאי אֶיעֱבֵיד? דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי!״ אֲמַר לֵיהּ, ״חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק, אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא.״ אֲמַר לֵיהּ, ״נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ, וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ. וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ, דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא.״ עָבֵיד הָכִי, נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ, אֲמַר לְהוּ, ״יֹאמְרוּ רַבָּן דָּקְרוּ!״ בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ, אֲמַר לְהוּ, ״יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ!״ פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא, נְפַק.
§ The Gemara relates: Abba Sikkara was the leader of the zealots [biryonei] of Jerusalem and the son of the sister of Rabban Yoḥanan ben Zakkai.Rabban Yoḥanan ben Zakkaisent a message to him: Come to me in secret. He came, and Rabban Yoḥanan ben Zakkaisaid to him: Until when will you do this and kill everyone through starvation? Abba Sikkara said to him: What can I do, for if I say something to them they will kill me.Rabban Yoḥanan ben Zakkaisaid to him: Show me a method so that I will be able to leave the city, and it is possible that through this there will be some small salvation.Abba Sikkara said to him: This is what you should do: Pretend to be sick, and have everyone come and ask about your welfare, so that word will spread about your ailing condition. Afterward bring something putrid and place it near you, so that people will say that you have died and are decomposing. And then, have your students enter to bring you to burial, and let no one else come in so that the zealots not notice that you are still light. As the zealots know that a living person is lighter than a dead person. Rabban Yoḥanan ben Zakkaidid this. Rabbi Eliezer entered from one side and Rabbi Yehoshua from the other side to take him out. When they arrived at the entrance of the city on the inside, the guards, who were of the faction of the zealots, wanted to pierce him with their swords in order to ascertain that he was actually dead, as was the common practice. Abba Sikkara said to them: The Romans will say that they pierce even their teacher. The guards then wanted at least to push him to see whether he was still alive, in which case he would cry out on account of the pushing. Abba Sikkara said to them: They will say that they push even their teacher. The guards then opened the gate and he was taken out.
אמרו עליו על בן כלבא שבוע שהיה לו מזון ג' שנים לכל אחד ואחד שבירושלים וכשעמד הסקרין שרפו את האוצרות שבירושלים. מדדו כל מה שהיה לו ומצאו מזון ג' שנים לכל אחד ואחד בירושלים:
...מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁטָּמְנוּ דְבֵלָתָן בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַסִּיקָרִין וְטִהֲרוּ לָהֶן חֲכָמִים...
...Once it happened that the men of Jerusalem hid their fig cakes in water from the robbers, and the sages declared that they were not susceptible to uncleanness...
(ג) ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם — מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!
...when the countryside had been cleared of these rebels another kind of group sprang up in Jerusalem, the so-called Sicarii who committed numerous murders in broad daylight and in the middle of the city. They used to mingle with the crowd, especially during festivals, carrying short daggers concealed under their clothing, with which they stabbed their opponents. Then, when the victims fell, the murderers joined the indignant crowd, and acting inconspicuously, they were never discovered. The first to be assassinated by them was Jonathan, the high priest, and after him many were murdered every day. More terrible than the crimes themselves was the panic they aroused, with everyone, as on the battlefield, hourly expecting death. Men watched at a distane for their enemies and would not trust their friends when they came near them. Yet, in spite of their suspicions and precautions, they were murdered; such was the suddenness of the conspirators' attack and their skill in eluding detection.
(ו) ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים — בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם...
The eighth day was the Feast of Wood-carrying, on which it was the custom for all to bring wood for the altar, so that there should never be a lack of fuel for the fire which is always kept burning. Those in the Temple excluded their opponents from this ceremony, but along with some people who were unarmed, many of the Sicarii-so they called the brigands who took their name from a dagger carried in their bosom-forced their way in...
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה: בְּאֶחָד בְּנִיסָן...בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז...בַּחֲמִשָּׁה בְאָב...בְּשִׁבְעָה בוֹ...בַּעֲשָׂרָה בוֹ...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ...בְּעֶשְׂרִים בּוֹ...בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל...בְּאֶחָד בְּטֵבֵת...
(5) The mishna details the times for the wood offering of priests and the people. These were private holidays specific to certain families, on which their members would volunteer a wood offering for the altar. There were nine such days and families: On the first of Nisan, the descendants of Araḥ ben Yehuda; on the twentieth of Tammuz, the descendants of David ben Yehuda; on the fifth of Av, the descendants of Parosh ben Yehuda; on the seventh of Av, the descendants of Jonadab ben Rechab; on the tenth of Av, the descendants of Sena’a ben Binyamin; on the fifteenth of Av, the descendants of Zattu ben Yehuda.And included with this group of Zattu ben Yehuda’s descendants were other priests; and Levites; and anyone who erred with regard to his tribe, i.e., Israelites who did not know which tribe they were from, and the descendants of those who deceived the authorities with a pestle; and the descendants of those who packed dried figs. These last groups and their descriptions are explained in the Gemara. The mishna resumes its list. On the twentieth of Av, the descendants of Paḥat Moav ben Yehuda; on the twentieth of Elul, the descendants of Adin ben Yehuda; on the first of Tevet, the descendants of Parosh returned to bring wood for a second time; likewise on the first of Tevet, there was no non-priestly watch, as it is Hanukkah, on which hallel is recited, and it is the New Moon, on which an additional offering is sacrificed, and there was also a wood offering.
(א)על־דבר מְצָדָה ועל הסיקריים אשר ישבו בה. סילְוָה עלה להלחם במבצר. נאום אלעזר. א. ואחרי מות בַּסּוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצד אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוָה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים, אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי היֹשר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעָשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובּבוא אחריו שמעון בן גיורא — הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.
(ב) ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצדה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הַכֹּשר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד, וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:
(ב) ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצדה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הַכֹּשר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד, וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:
(1) ...the Sicarii combined against those prepared to submit to Rome and in every way treated them as deadly enemies, looting their property, rounding up their cattle, and setting their homes on fire; for they protested that such persons were no better than foreigners who threw away...the highly prized freedom won by the Jews...In reality this was a mere pretext by which they cloaked their cruelty...and the proof lay in their own actions...
(2) Somehow those days had become so productive of every kind of crime among the Jews as to leave no deed of shame uncommitted...so universal was the contagion, whether in public or private life...so determined were they to emulate each other in impiety toward God and injustice to their neighbors...The Sicarii were the first to begin this lawlessness and barbarity to kinsmen; they left no word unspoken to insult, no deed untried to destroy the objects of their conspiracy...no suffering could match what they deserved...
(2) Somehow those days had become so productive of every kind of crime among the Jews as to leave no deed of shame uncommitted...so universal was the contagion, whether in public or private life...so determined were they to emulate each other in impiety toward God and injustice to their neighbors...The Sicarii were the first to begin this lawlessness and barbarity to kinsmen; they left no word unspoken to insult, no deed untried to destroy the objects of their conspiracy...no suffering could match what they deserved...
...מָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִידֵי אָדָם שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, ״יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם.״...
(Quoted on Bavli Bekhoros 37b)
(Quoted on Bavli Bekhoros 37b)
...a light hole that was not made by man's hands the prescribed size of which is that of a large fist, the reference is to the fist of Ben Batiah. Rabbi Yose said: and it is as big as a large human head...
...האגרוף שאמרו ר' טרפון פושט ראשי אצבעותיו ומראה, רבי עקיבה קופץ ראשי אצבעותיו ומראה, רבי יהודה מניח אצבעו על גודלו כופל חוזר ומוריד, רבי יוסי אומר, ״ישנו כראש כרים גדול של צפורי״, אחרים אמרו משמו, ״טפח ושליש טפח״, וכך היו משערין עד שלא יבא בן בטיח...
...The "fist" that they spoke of (Oholot 13:1): Rabbi Tarfon straightens out the tips of his fingers and shows [the measurement to his students]. Rabbi Akiva closes up the tips of his fingers and shows it. Rabbi Yehuda rests his fingers on top of the biggest one (i.e., the thumb), folded, [and] he goes back and measures. Rabbi Yosei says, it is the size of the head of a big sheep from Tzippori. Others said in his name, "a handbreadth and a third of a handbreadth." And so they went on measuring before Ben Batiach came along (Kel. 17:12)...
...רִבִּי מָנָא...אָמַר...״לוּגְמוֹ שֶׁלְבֶּן אֲבַטִּיחַ שֶׁהָיָה מַחֲזִיק יוֹתֵר מֵרְבִיעִית.״
Rebbi Mana...told him...the gulp of Ben Avatiah which contained more than a quartarius.
...כשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלים שרה כנגד חומת ירושלים. אמר לאנשי ירושלם, ״שברו ממנו קשת אחת וחץ אחד ואלך מעליכם בשלום!״ אמר להם פעם ראשונה ופעם שנייה ולא קבלו. אמר להם ריב"ז, ״גורמין אתם לעיר הזאת שתחרב ולבית הזה שישרף!!״ אמרו לו, ״כשם שיצאנו על השרים הראשונים והרגנום כך נצא על זה ונהרגנו.״...כיון שראה ריב"ז שלא רצו לשמוע לו אמר לתלמידיו, ״חברים! עמדו והוציאוני מכאן!״ נתנו אותו בארון של עץ נטל ר' אליעזר בראשו ור' יהושע ברגליו. היו משמשין והולכין עד שהגיעו לפתח של מדינה, כיון שהגיעו לפתח של מדינה אמרו להם, ״עמדו ופתחו לנו כדי שנצא ונקברנו!״ אמרו להם השוערים, ״לא נפתח עד שנדקרנו בחרב בתחלה!״ אמרו להם, ״גורמים אתם שתוציאו שם רע למדינתכם! למחר יהו אומר אף לרבן יוחנן דקרו!״ ובסוף עמדו ופתחו להם...
...הֲווֹן בִּירוּשָׁלַם אַרְבָּעָה בּוּלִיטִין: בֶּן צִיצִית, וּבֶן גּוּרְיוֹן, וּבֶן נַקְדִימוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לְסַפֵּק מְזוֹנוֹת שֶׁל מְדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה שָׁם בֶּן בָּטִיחַ בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת, וְאוֹקֵיד כָּל אוֹצְרַיָּא. שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אֲמַר, ״וַי!״ אָזְלִין אֲמַרוּן לְבֶן בָּטִיחַ, ״אֲמַר חֲבִיבָךְ וַי!״ שְׁלַח וְאַתְיֵהּ, אֲמַר לוֹ, ״לְמָה אֲמַרְתְּ וַי?!״ אָמַר לוֹ, ״לֹא אָמַרְתִּי וַי אֶלָּא וַהּ אֲמַרִי.״ אָמַר לוֹ, ״וַהּ אָמַרְתָּ? וְלָמָּה אָמַרְתָּ וַהּ?!״ אָמַר לֵיהּ, ״דְּאוֹקַדְתָּ כָּל אוֹצְרַיָּא, וְאָמַרְתִּי דְּכָל זְמַן דְּאוֹצְרַיָּא קַיָּמִין לָא יְהִיבִין גִּשְׁמֵיהוֹן לְמֶעְבַּד קְרָבָא.״ בֵּין וַי לְוַהּ נִמְלַט רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְקָרָא עָלָיו ״וְיִתְרוֹן דַעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״ (קהלת ז יב).
לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים יָצָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק וְרָאָה אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו. אָמַר, ״בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס?!״ אֲמַר, ״כָּל סַמָּא דְמִילְתָא נִיפּוֹק לִי מֵהָכָא!״ שְׁלַח וַאֲמַר לְבֶן בָּטִיחַ, ״אַפְּקוּנִי מֵהָכָא!״ אֲמַר לֵיהּ, ״עָבְדִינַן בֵּינֵינַן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נָשׁ מֵהָכָא אֶלָּא דְמִית.״ אֲמַר, ״אַפְּקוּנִי בִּדְמוּת דְּמִית!״ טְעַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֵישֵׁיהּ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַגְלֵיהּ, וּבֶן בָּטִיחַ מְהַלֵּךְ קוֹמוֹי. מִן דְּמָטוּן בָּעוּן מוֹדְקְרִינֵיהּ, אֲמַר לְהוֹ בֶּן בָּטִיחַ, ״כָּךְ אַתֶּם רוֹצִים, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִין מֵת רַבָּן וּדְקָרוּהוּ?!״ כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוֹ כָּךְ שְׁבַקּוּנֵיהּ. מִן דְּנָפְקִין מִן פִּילֵי, טַעֲנוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ בְּחַד בֵּית עוֹלָם וְחָזְרוּ לַמְּדִינָה...
(Cf. Koheles Rabbah 7:11, Avos d'Rabbi Nosson (Recension B) 7:1)
לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים יָצָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק וְרָאָה אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו. אָמַר, ״בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס?!״ אֲמַר, ״כָּל סַמָּא דְמִילְתָא נִיפּוֹק לִי מֵהָכָא!״ שְׁלַח וַאֲמַר לְבֶן בָּטִיחַ, ״אַפְּקוּנִי מֵהָכָא!״ אֲמַר לֵיהּ, ״עָבְדִינַן בֵּינֵינַן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נָשׁ מֵהָכָא אֶלָּא דְמִית.״ אֲמַר, ״אַפְּקוּנִי בִּדְמוּת דְּמִית!״ טְעַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֵישֵׁיהּ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַגְלֵיהּ, וּבֶן בָּטִיחַ מְהַלֵּךְ קוֹמוֹי. מִן דְּמָטוּן בָּעוּן מוֹדְקְרִינֵיהּ, אֲמַר לְהוֹ בֶּן בָּטִיחַ, ״כָּךְ אַתֶּם רוֹצִים, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִין מֵת רַבָּן וּדְקָרוּהוּ?!״ כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוֹ כָּךְ שְׁבַקּוּנֵיהּ. מִן דְּנָפְקִין מִן פִּילֵי, טַעֲנוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ בְּחַד בֵּית עוֹלָם וְחָזְרוּ לַמְּדִינָה...
(Cf. Koheles Rabbah 7:11, Avos d'Rabbi Nosson (Recension B) 7:1)
...There were four noblemen in Jerusalem: Ben Tzitzit, ben Guryon, ben Nakdimon, and ben Kalba Savua. Each and every one was capable of providing sustenance for the city for ten years. There was also ben Batiaḥ, the son of the sister of Rabban Yoḥanan ben Zakai, who was appointed over the storehouses, and he burned all the storehouses. Rabban Yoḥanan ben Zakai heard and said ‘woe [vai].’ They went and told ben Batiaḥ: ‘Your uncle said woe.’ He sent and had him brought and said to him: ‘Why did you say woe?’ He said to him: ‘I did not say woe. Rather, I said va.’ He said to him: ‘You said va; why did you say va?’ He said: ‘Because you burned all the storehouses, and I said: As long as the storehouses are intact, they will not risk their lives to engage in battle.’ Between vai and va Rabban Yoḥanan ben Zakai escaped. They applied to him the verse: “The advantage of knowledge is that wisdom preserves the life of its possessors” (Ecclesiastes 7:12). Three days later, Rabban Yoḥanan ben Zakai went out to walk in the marketplace. He saw that they were boiling straw and drinking its broth. He said: ‘Are people who boil straw and drink its broth capable of standing against Vespasian’s troops?’ He said: ‘The priority is to get me out of here.’ He sent [a message] to ben Batiaḥ saying: ‘Get me out of here.’ [Ben Batiaḥ] said to him: ‘We have agreed among us that no person may emerge from here unless he is dead.’ He said: ‘Get me out in the guise of one who died.’ Rabbi Eliezer carried his [bier] from the head and Rabbi Yehoshua from the feet, and ben Batiaḥ walked before them. When they arrived they sought to stab him. Ben Batiaḥ said to them: ‘Is that what you want, that they will say that their rabbi died and they stabbed him?’ When he said that to them, they let him go. When they went out of the gate of the wall, they carried him and placed him in a certain tomb and they returned to the city...
...כשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלים שרה כנגד מזרחה של ירושלים. עמדו כל הסיקרין ושרפו כל האוצרות שהיו בירושלים, חשבו שלא להשאיר מחיה, והיו אנשי ירושלם שולקין תבן ושותין את מימיו ויוצאים ועושים מלחמה עמהם והורגים בהם. כיון שראה אספסיאנוס צואתן של אנשי ירושלים שלא היה בהן מין דגן קרא לכל חיילותיו. אמר להן, ״בואו וראו בני אדם רעבים וצמאים יוצאים ועושים מלחמה עמכם והורגים בכם! אילו היו אוכלים ושותים על אחת כמה וכמה!!״...
וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה׃
Moses was a hundred and twenty years old when he died; his eyes were undimmed and his vigor unabated.
״ומשה בן מאה ועשרים שנה״ (דברים לד ז), זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה, ואלו הם: משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכיי ורבי עקיבה. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה, הילל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה, רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה,רבי עקיבה למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה...
"And Moses was one hundred and twenty years old when he died": He was one of the four who died at the age of one hundred and twenty: Moses, Hillel the Elder, R. Yochanan b. Zakkai, and R. Akiva. Moses was in Egypt for forty years, in Midian for forty years, and led Israel for forty years. Hillel the Elder went up from Bavel (to Eretz Yisrael) at the age of forty, attended upon the sages for forty years, and led Israel for forty years. R. Yochanan b. Zakkai was in business for forty years, attended upon the sages for forty years, and led Israel for forty years. R. Akiva was a shepherd for forty years, learned (Torah) for forty years, and led Israel for forty years...
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי...חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ...
Rabban Yohanan ben Zakkai received [the oral tradition] from Hillel and Shammai...Rabban Yohanan ben Zakkai had five disciples and they were these: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, Rabbi Joshua ben Hananiah, Rabbi Yose, the priest, Rabbi Shimon ben Nethaneel and Rabbi Eleazar ben Arach...
לְהַנְחִ֖יל אֹהֲבַ֥י יֵ֑שׁ וְאֹצְרֹ֖תֵיהֶ֣ם אֲמַלֵּֽא׃
I endow those who love me with substance; I will fill their treasuries.
תָּנוּ רַבָּנַן, ״שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן: שְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתַּעֲמוֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, עֶשְׂרִים בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּן יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, קָטָן שֶׁבְּכוּלָּן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, גְּמָרָא הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים, קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת, שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים, מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִין, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן. דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבָּיֵי וְרָבָא לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ׳לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא׳ (משלי ח כא). וְכִי מֵאַחַר שֶׁקָּטָן שֶׁבְּכוּלָּן כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כׇּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו מִיָּד נִשְׂרָף.״
The Gemara continues to praise the Sages. The Sages taught: Hillel the Elder had eighty students. Thirty of them were sufficiently worthy that the Divine Presence should rest upon them as it did upon Moses our teacher, and thirty of them were sufficiently worthy that the sun should stand still for them as it did for Joshua bin Nun, and twenty were on an intermediate level between the other two. The greatest of all the students was Yonatan ben Uzziel, and the youngest of them was Rabban Yoḥanan ben Zakkai.The Gemara relates: The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he did not neglect Bible; Mishna; Gemara; halakhot and aggadot; minutiae of the Torah and minutiae of the scribes; the hermeneutical principles of the Torah with regard to a fortiori inferences and verbal analogies; the calculation of the calendrical seasons; and numerology [gimmatreyaot]. In addition, he did not neglect esoteric matters, including the conversation of ministering angels; the conversation of demons, and the conversation of palm trees; parables of launderers, which are folk tales that can be used to explain the Torah; parables of foxes; and more generally, a great matter and a small matter.The Gemara elaborates: A great matter is referring to the secrets of the Design of the Divine Chariot, the conduct of the transcendent universe. A small matter is, for example, halakhot that were ultimately formulated in the framework of the disputes of Abaye and Rava. He did not neglect any of these disciplines so as to fulfill that which is stated: “That I may cause those that love me to inherit substance and that I may fill their treasuries” (Proverbs 8:21), as Rabban Yoḥanan was filled with the disciplines of Torah and wisdom. And if the youngest of them was so prolific, the greatest of them was all the more so prolific. The Gemara relates that the Sages said of Yonatan ben Uzziel, the greatest of Hillel’s students, that when he sat and was engaged in Torah study, the sanctity that he generated was so intense that any bird that flew over him was immediately incinerated.
שְׁמוֹנִים זוּג שֶׁלְּתַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן, גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל וְהַקָּטָן שֶׁבָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ כוּלָּן לְבַקְּרוֹ, עָמַד לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בֶּחָצֵר. אָמַר לָהֶן, ״הֵיכַן הוּא הַקָּטָן שֶׁבָּכֶם, שֶׁהוּא אַב לְחָכְמָה וְאַב לְדוֹרוֹת? אֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַגָּדוֹל שֶׁבָּכֶם!״ אָֽמְרוּ לוֹ, ״הֲרֵי הוּא בֶחָצֵר.״ אָמַר לָהֶן, ״יִכָּנֵס.״ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס אָמַר לָהֶן, ״׳לְהַנְחִיל אוֹהֲבַיי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.׳ (משלי ח כא)״
Hillel the Elder had eighty pairs of students. The greatest among them was Jonathan ben Uzziel, the least important Rabban Joḥanan ben Zakkai. Once he fell sick and all came to visit him. Rabban Joḥanan ben Zakkai waited in the courtyard. He said to them, where is the least important among you who is a head in wisdom and a head for generations? Unnecessary to speak of the greatest among you! They said, he is in the courtyard. He said to them, let him enter. When he entered, he said to them “to let my lovers inherit substance; their treasuries I shall fill.”
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, ״עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ׳לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא׳ (משלי ח כא).״...
Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of 310); and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:21)...
...מַעֲשֶׂה וּבָדַק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים...תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הֲוָה, וַאֲמַר מִילְּתָא וּמִסְתַּבַּר לְהוּ טַעְמֵיהּ,
An incident occurred, and Rabban Yoḥanan ben Zakkai examined the witnesses with regard to the stems of figs...at that time, when this incident occurred, Rabban Yoḥanan ben Zakkai was a student sitting before his teacher, and in those years the Sanhedrin was in its place and judged cases of capital law. And he said a matter in the course of examining the witnesses, and his reasoning was logical to them, and the judges asked his question,
וְקַבְעוּהָ בִּשְׁמֵיהּ...
and Rabbi Yehuda HaNasi established it in the mishna in his name...
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, ״מִיָּמָיו לֹא שָׂח שִׂיחַת חוּלִּין, וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִילִּין, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשַׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא הִרְהֵר בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה, וְלֹא פָּתַח אָדָם דֶּלֶת לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר ׳הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ׳ חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעַרְבֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו.״
Apropos the character traits of Rabbi Eliezer, the Gemara cites character traits of his teacher. The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai, the teacher of Rabbi Eliezer: In all his days he never engaged in idle conversation; and he never walked four cubits without engaging in Torah study and without donning phylacteries; and no person ever preceded him into the study hall; and he never slept in the study hall, neither substantial sleep nor a brief nap; and he never contemplated matters of Torah in alleyways filthy with human excrement, as doing so is a display of contempt for the Torah; and he never left anyone in the study hall and exited; and no person ever found him sitting and silent, i.e., inactive; rather, he was always sitting and studying; and only he opened the door for his students, disregarding his own eminent standing; and he never said anything that he did not hear from his teacher; and he never said to his students that the time has arrived to arise and leave the study hall except on Passover eves, when they were obligated to sacrifice the Paschal lamb, and Yom Kippur eves, when there is a mitzva to eat and drink abundantly. And Rabbi Eliezer, his student, accustomed himself to model his conduct after his example.
תַּנֵּי: אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה נֵר מַעֲרָבִי כָּבָה וְלָשׁוֹן שֶׁלִזְהוֹרִית מַאֲדִים וְגּוֹרָל שֶׁלַּשֵּׁם עוֹלֶה בַשְּׂמֹאל, וְהָיוּ נוֹעֲלִין דַּלְתּוֹת הַהֵיכָל מִבָּעֶרֶב וּמַשְׁכִּימִין וּמוֹצְאִין אוֹתָן פְּתוּחִין. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי, ״הֵיכַל! לָמָּה אַתָּה מְבַהֲלֵינוּ?! יוֹדָעִין אָנוּ שֶׁסּוֹפָךְ לִיחָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר פְּתַ֥ח לְבָנ֖וֹן דְּלָתֶ֑יךָ וְתֹאכַ֥ל אֵ֖שׁ בַּֽאֲרָזֶֽיךָ (זכריה יא א)!״
It was stated: “Forty years before the Temple was destroyed was the Eastern light extinguished, and the shiny strip became red, and the lot of the Name came up in the left hand. They were locking the doors of the Temple hall in the evening and in the morning they found them open. Rabban Johanan ben Zakkai addressed it: ‘Temple hall, why do you frighten us? We know that in the end you will be destroyed, as it was said, Lebanon, open your doors so fire may consume your cedars.’”
...אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּצִילּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ...
...They said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he would sit in the street adjacent to the Temple Mount in the shade of the Sanctuary and expound to a large number of people all day long...
...אָמַר רִבִּי פִינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה, ״אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בַּתֵּי כְנֵיסִיּוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלִַם וְכָל־אַחַת וְאַחַת הָיָה לָהּ בֵּית סֵפֶר וּבֵית תַּלְמוּד, [בֵּית סֵפֶר] לְמִקְרָא וּבֵית תַּלְמוּד לְמִשְׁנָה, וְכוּלְּהֹם עָלָה אֶסְפַּסִייָנוּס.״ ״וְאֶת־כָּל־בֵּ֥ית הַגָּדוֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ״ (ירמיה נב יג), זֶה מִדְרָשׁוֹ שֶׁלְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי שֶׁשָּׁם הָיוּ מְתַנִּין גְּדוּלוֹתָיו שֶׁלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא...
...
Rebbi Phineas said in the name of Rebbi Hoshaia: There were 480 synagogues in Jerusalem, each of which had a school and a Talmud study; [the school] for Bible and the Talmud study for Mishnah. Against all of them came Vespasian. And every large house he burned in fire, that is the study of Rabban Joḥanan ben Zakkai where one was telling the great deeds of the Holy One, praise to Him...
Rebbi Phineas said in the name of Rebbi Hoshaia: There were 480 synagogues in Jerusalem, each of which had a school and a Talmud study; [the school] for Bible and the Talmud study for Mishnah. Against all of them came Vespasian. And every large house he burned in fire, that is the study of Rabban Joḥanan ben Zakkai where one was telling the great deeds of the Holy One, praise to Him...
כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶאֱחֹז בַּקּוֹרָה, וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִשֹּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, ״מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב וְאָמַר, ׳חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת׳״:
One may overturn a bowl on top of a lamp so that fire will not take hold in the ceiling beam on Shabbat. And similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces inside the house so he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so that it will not bite. Rabbi Yehuda said: An incident came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in his village of Arav, where a person covered a scorpion on Shabbat, and Rabban Yoḥanan said: I am concerned that he is liable to bring a sin-offering because he might have violated a Torah prohibition.
שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי, וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ, וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, ״מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב וְאָמַר, ׳חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת׳״:
A person may break a barrel on Shabbat in order to eat dried figs from it, provided he does not intend to make a vessel. And one may not perforate the plug of a barrel to extract wine from it; rather, one must remove the plug entirely to avoid creating a new opening for the barrel. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis permit puncturing the plug, but they too restrict this leniency and say that one may not perforate the plug of the barrel on its side. And if it was already perforated, one may not apply wax to it to seal the hole, because in doing so he spreads the wax evenly on the barrel and thereby violates the prohibited labor of smoothing. Rabbi Yehuda said: An incident of that kind came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in the city of Arav, and he said: I am concerned for him, because he may be liable to bring a sin-offering as a result of this.
...רִבִּי עוּלָּא אָמַר, ״שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁנִין עֲבִיד הֲוֵי יְהִיב בְּהָדָא עֲרָב וְלָא אֲתַא קוֹמוֹי אֶלָּא אִילֵּין תְּרֵין עוֹבְדַיָּא. אָמַר, ׳גָּלִיל גָּלִיל, שְׂנֵאת הַתּוֹרָה! סּוֹפָךְ לַעֲשׂוֹת בְּמִסִּיקִין!׳״
...Rebbi Ulla said, eighteen years did he spend in Arab and only these two cases came before him. He said, “Galilee, Galilee, you are hating Torah; in the end you will work for discharged veterans.”
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתְּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ, ״הֵיכָל הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵיחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא: ׳פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ׳ (זכריה א יא).״
The Sages taught: During the tenure of Shimon HaTzaddik, the lot for God always arose in the High Priest’s right hand; after his death, it occurred only occasionally; but during the forty years prior to the destruction of the Second Temple, the lot for God did not arise in the High Priest’s right hand at all. So too, the strip of crimson wool that was tied to the head of the goat that was sent to Azazel did not turn white, and the westernmost lamp of the candelabrum did not burn continually. And the doors of the Sanctuary opened by themselves as a sign that they would soon be opened by enemies, until Rabban Yoḥanan ben Zakkai scolded them. He said to the Sanctuary: Sanctuary, Sanctuary, why do you frighten yourself with these signs? I know about you that you will ultimately be destroyed, and Zechariah, son of Ido, has already prophesied concerning you: “Open your doors, O Lebanon, that the fire may devour your cedars” (Zechariah 11:1), Lebanon being an appellation for the Temple.
...נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצַוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחַזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוַח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהָפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.
(ג) ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דָרַך כוכב תועה בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחֹדש קסַנתּיקוס (ניסן), עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סִמן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה איש לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית יהוה. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כֻלו נחֹשת וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצֻפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כֻלו אבן אחת — נראה פתאֹם פתוח לרוָחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטֵמיסיוס (אִיָּר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יסֻפּר. אמנם לסִפּור־בדים ירָאה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפֻּרענות הבאה מִלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזֻינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית יהוה הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחֹק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: ״נסעה ונלכה מזה״ (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוָתה והתענגה על רֹב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניה אל העיר למועד החג, אשר בו חֹק לכל היהודים להקים סֻכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרא בקול רם בחצר בית יהוה: ״קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם״. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למַכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כֹּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: ״הוי, הוי, ירושלים!״ וכאשר שאל אותו אלבּינוס — כי הוא היה הנציב בימים ההם — מי הוא ואֵי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדַבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאִלו התפלל לאלהים, [את המלים:] ״הוי, הוי, ירושלים״ מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למַכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשׂא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נִחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: ״הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל״, ולאחרונה הוסיף: ״אוי, אוי גם לי״, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.
(ג) ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דָרַך כוכב תועה בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחֹדש קסַנתּיקוס (ניסן), עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סִמן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה איש לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית יהוה. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כֻלו נחֹשת וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצֻפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כֻלו אבן אחת — נראה פתאֹם פתוח לרוָחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטֵמיסיוס (אִיָּר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יסֻפּר. אמנם לסִפּור־בדים ירָאה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפֻּרענות הבאה מִלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזֻינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית יהוה הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחֹק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: ״נסעה ונלכה מזה״ (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוָתה והתענגה על רֹב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניה אל העיר למועד החג, אשר בו חֹק לכל היהודים להקים סֻכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרא בקול רם בחצר בית יהוה: ״קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם״. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למַכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כֹּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: ״הוי, הוי, ירושלים!״ וכאשר שאל אותו אלבּינוס — כי הוא היה הנציב בימים ההם — מי הוא ואֵי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדַבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאִלו התפלל לאלהים, [את המלים:] ״הוי, הוי, ירושלים״ מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למַכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשׂא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נִחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: ״הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל״, ולאחרונה הוסיף: ״אוי, אוי גם לי״, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.
(2) ...The people owed their destruction to a false prophet who had, on that very day, declared to the people of the city that God ordered them to go up to the Temple courts to receive there the signs of their deliverance. Many prophets had been induced in these days by the rebel leaders to deceive the people...as well as buoy up with hope those who were beyond fear or precaution. Man is quickly persuaded in adversity; and when the deceiver actually holds out a prospect of release from the prevailing horrors, the sufferer falls wholly prey to these expectations.
(3) This is how the unhappy people were beguiled at this stage by charlatans and false messengers of God, while they disregarded and disbelieved the unmistakable portents that foreshadowed the coming desolation, and, as though thunderstruck, blind, senseless, paid no heed to the clear warnings of God. It was like this when a star that looked like a sword stood over the city and a comet continued for a whole year. Then again...while the people were assembling for the Feast of Unleavened Bread...at the ninth hour of the night so bright a light shone round the altar and Temple that it looked like broad daylight...The inexperienced regarded it as a good omen, but it was immediately interpreted by the sacred scribes in conformity with subsequent events. During the same feast a cow brought by soeone for sacrifice gave birth to a lamb...furthermore, the east gate of the inner sanctuary was a very massive gate made of brass and so heavy that it could scarcely be moved every evening by twenty men...yet this gate seemed to open on its own accord...The Temple guards ran and reported the news to the captain and he came up and by strenuous efforts managed to close it. To the uninitiated this also appeared to be the best of omens as they assumed that God had opened to them the gate of happiness. But wiser people realized that the security of the Temple was breaking down of its own accord and that the opening of the gate was a present to the enemy; and they interpreted this in their own minds as a portent of coming desolation...
(3) This is how the unhappy people were beguiled at this stage by charlatans and false messengers of God, while they disregarded and disbelieved the unmistakable portents that foreshadowed the coming desolation, and, as though thunderstruck, blind, senseless, paid no heed to the clear warnings of God. It was like this when a star that looked like a sword stood over the city and a comet continued for a whole year. Then again...while the people were assembling for the Feast of Unleavened Bread...at the ninth hour of the night so bright a light shone round the altar and Temple that it looked like broad daylight...The inexperienced regarded it as a good omen, but it was immediately interpreted by the sacred scribes in conformity with subsequent events. During the same feast a cow brought by soeone for sacrifice gave birth to a lamb...furthermore, the east gate of the inner sanctuary was a very massive gate made of brass and so heavy that it could scarcely be moved every evening by twenty men...yet this gate seemed to open on its own accord...The Temple guards ran and reported the news to the captain and he came up and by strenuous efforts managed to close it. To the uninitiated this also appeared to be the best of omens as they assumed that God had opened to them the gate of happiness. But wiser people realized that the security of the Temple was breaking down of its own accord and that the opening of the gate was a present to the enemy; and they interpreted this in their own minds as a portent of coming desolation...
מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן הדיוט, עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה. שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי, ״פרה במה נעשית?״ אמר להם, ״בבגדי זהב.״ אמרו לו, ״למדתנו בבגדי לבן!״ אמר להם, ״יפה אמרתם! אם מעשה שעשו ידי וראו עיני שכחתי ששמעו אזני על אחת כמה וכמה!״ ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים...
(See also Sifrei Bamidbar 123:1)
(See also Sifrei Bamidbar 123:1)
The commandments [to be performed] with the four white vestments belong to an ordinary Kohen. If they were performed with the golden vestments or with profane clothing -- they are disqualified. The students of Rabbi Yochanan ben Zakkai asked, "With which [vestments] did they perform the [rituals of the red] heifer?" He said to them, "With the golden vestments." They said to him, "You [previously] taught us, with the white vestments." He said to them, "Well said. If I have forgotten an act that my own hands performed, and my own eyes witnessed, how much more so one that I have [only] heard with my ears!" And it was not that he did not know; rather, it was that he was trying to stimulate his students...