טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

זו סיטואציה מוכרת, אני פוגש אדם שמספר בשבחו של מישהו, כמה הוא מיוחד ובעל מעלות. ביני לבין עצמי אני שואל: מה העניין הגדול שעושים ממנו? אני לא רואה בו משהו מיוחד...

זו המחשבה שהופיעה אצל ר' מאיר אוירבך לגבי בני ר' משה מללוב, אבל לאחר זמן הוא רואה בהם מעלות גדולות. את התהליך הפנימי שעבר ר' מאיר נגלה בסיפור שלפנינו.

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

(מתוך סיפורי חסידים, הרב ש"ז זוין)

הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' שְׁמוּאֵל אַבָּא מְזִיכְלִין זַ"ל הָיָה נוֹהֵג לִשְׁלֹחַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה הַרְבֵּה אֲלָפִים רוּבָּלִים בְּעַד הָעֲנִיִּים, וּמִלְּבַד זֶה שָׁלַח סְכוּם כֶּסֶף לְחוּד בְּכָל רֶבַע שָׁנָה לִבְנֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' מֹשֶׁה מִלֶּלוֹב זַ"ל, שֶׁהָיוּ חֲבִיבִים מְאוֹד עַל הָרַב מִזִיכְלִין.

פַּעַם אַחַת בָּא אִישׁ אֶחָד מֵחֲסִידֵי זִיכְלִין שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהֵבִיא אִתּוֹ מִכְתָּב לְהָרַבִּי מִזִיכְלִין מֵאֵת הַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם ר' מֵאִיר אוֹיֶרְבָּךְ זַ"ל, בַּעַל "אִמְרֵי בִּינָה", שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם אב"ד בְּקָאלִישׁ, וְאָז הָיָה רַב בִּירוּשָׁלַיִם. בַּמִּכְתָּב מִתְלוֹנֵן הַגָּאוֹן עַל מָה שֶׁהָרַבִּי שׁוֹלֵחַ הַרְבֵּה מָעוֹת לִבְנֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִלֶּלוֹב זַ"ל לְחוּד, וְשׁוֹאֵל מָה הַיִּתְרוֹן לָהֶם מִשְּׁאָר עֲנִיֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲלוֹא הֵם מְבַלִּים אֶת הַזְּמַן בְּלֹא כְלוּם.

קָרָא הַצַּדִּיק מִזִיכְלִין אֶת הַמִּכְתָּב וְאָמַר: בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן תִּתְבָּרֵר לַגָּאוֹן ר' מֵאִיר הָאֱמֶת.

אַחַר זְמַן נָסַע הַגְּבִיר הֶחָסִיד ר' לֵיבּ קוֹשְׁמִירְק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִקֵּר גַּם אֶת הַגָּאוֹן ר' מֵאִיר אוֹיֶרְבָּךְ זַ"ל. כְּשֶׁנּוֹדַע לְהַגָּאוֹן שֶׁר' לֵיבּ הוּא מֵחֲסִידֵי זִיכְלִין, בִּקֵּשׁ מֵאִתּוֹ כִּי בְּטֶרֶם יִסַּע בַּחֲזָרָה לְחוּץ לָאָרֶץ יְבַקְּרוֹ שׁוּב, הוֹאִיל וּבִרְצוֹנוֹ לִשְׁלֹחַ עַל יָדוֹ מִכְתָּב לְהָרַב מִזִיכְלִין. עָשָׂה כֵּן ר' לֵיבּ קוֹשְׁמִירְק, וּכְשֶׁהַגָּאוֹן מָסַר לוֹ אֶת הַמִּכְתָּב, אָמַר לוֹ שֶׁתֹּכֶן הַמִּכְתָּב הוּא הַבַּעַת חֲרָטָה עַל אֲשֶׁר הִתְלוֹנֵן בְּמִכְתָּבוֹ הַקּוֹדֵם עַל שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ הַרְבֵּה כֶּסֶף לִבְנֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִלֶּלוֹב, וְהוּא מְבַקֵּשׁ עַתָּה בְּמִכְתָּבוֹ סְלִיחָה מֵהָרַב מִזִיכְלִין, שֶׁכֵּן הוּא רוֹאֶה עַכְשָׁו שֶׁבֶּאֱמֶת טוֹב הוּא עֹשֶׂה בָּזֶה שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ לָהֶם כֶּסֶף.

שָׁאֲלוֹ ר' לֵיבּ מְקוֹשְׁמִירְק:

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: בַּתְּחִלָּה מַאי קָסָבַר וּלְבַסּוֹף מַאי קָסָבַר?

הֵשִׁיב לוֹ הַגָּאוֹן:

שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים לְאַחַר שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתוֹ הַמִּכְתָּב, נִרְאָה לִי בַּחֲלוֹם זָקֵן אֶחָד, וְאָמַר לִי: אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לִכְתֹּב מִכְתָּבִים לַצַּדִּיקִים וּלְדַבֵּר סָרָה עַל בָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַ' מֹשֶׁה מִלֶּלוֹב זַ"ל?

הֵשַׁבְתִּי לוֹ בַּחֲלוֹמִי: הֲלוֹא אֲנִי רוֹאֶה בָּהֶם כַּמָּה חֶסְרוֹנוֹת.

הֵשִׁיב לִי הַזָּקֵן: זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְךָ מִדַּת עֲנָוָה, וְאִם תָּבוֹא לְמִדַּת עֲנָוָה תִּרְאֶה בָּהֶם כָּל מִינֵי מַעֲלוֹת, כִּי עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּתוּב: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (בַּמִּדְבָּר יד, ז), רוֹצֶה לוֹמַר: כְּשֶׁהָאָדָם הוּא בִּבְחִינַת "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" (אָבוֹת פ"ד, מ"ח), אָז הוּא רוֹאֶה כָּל טוּב בָּאָרֶץ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה שָׁם שׁוּם רַע חַס וְשָׁלוֹם.

הֲקִיצוֹתִי מֵחֲלוֹמִי וְנִזְכַּרְתִּי בַּמִּכְתָּב שֶׁכָּתַבְתִּי לְהָרַב מִזִיכְלִין, וְהִתְחַלְתִּי לְהַשְׁרִישׁ בְּקִרְבִּי מִדַּת הָעֲנָוָה, וּמֵאָז וָהָלְאָה הִנְנִי רוֹאֶה בִּבְנֵי ר' מֹשֶׁה מִלֶּלוֹב כָּל מִינֵי מַעֲלוֹת וְיִתְרוֹנוֹת, וַאֲנִי מִתְחָרֵט מְאוֹד עַל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי אָז עֲלֵיהֶם.

הסיפור מתרחש אי שם בסביבות שנת 1870, ר' מאיר אוירבך עלה לארץ מפולין, ייסד את בית החולים ביקור חולים, קנה את אדמות מאה שערים, התמנה לרב של ירושלים, וכתב שו"ת אמרי בינה. הוא שמר על קשר עם הרבי מזיכלין שחי בפולין והיה שולח שליחים לארץ וכסף לעניי ירושלים. במיוחד היה מחבב הרבי מזיכלין את בני הרבי מללוב שעלו לארץ ושלח להם כסף נפרד.

השותפות בין הרב אוירבך והרבי מזיכלין כללה גם את הגביר ר' לייב קושמירק, מעשירי פולין, שהיה שותף עם ר' מאיר ועם יואל משה סלומון ואחרים ממנהיגי היהדות, להקמת 'החברה לקניית אדמות יריחו' שלא צלחה, ולבסוף הקימו את פתח תקוה.

אנחנו עדים בסיפור לתהליכים הפנימיים והרוחניים בקשר בין השניים שעליהם לא נוכל לקרוא בספרי ההיסטוריה.

פַּעַם אַחַת בָּא אִישׁ אֶחָד מֵחֲסִידֵי זִיכְלִין שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהֵבִיא אִתּוֹ מִכְתָּב לְהָרַבִּי מִזִיכְלִין מֵאֵת הַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם ר' מֵאִיר אוֹיֶרְבָּךְ זַ"ל…

בַּמִּכְתָּב מִתְלוֹנֵן הַגָּאוֹן עַל מָה שֶׁהָרַבִּי שׁוֹלֵחַ הַרְבֵּה מָעוֹת לִבְנֵי הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִלֶּלוֹב זַ"ל לְחוּד,

וְשׁוֹאֵל מָה הַיִּתְרוֹן לָהֶם מִשְּׁאָר עֲנִיֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

הֲלוֹא הֵם מְבַלִּים אֶת הַזְּמַן בְּלֹא כְלוּם.

אנחנו מקבלים הצצה לדרך המחשבה של ר' מאיר אוירבך.

הוא משווה את בני הרב מללוב לאחרים, ההשוואה מובילה לתמיהה שיפוטית, הלא הם לא תורמים דבר!

קָרָא הַצַּדִּיק מִזִיכְלִין אֶת הַמִּכְתָּב וְאָמַר: בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן תִּתְבָּרֵר לַגָּאוֹן ר' מֵאִיר הָאֱמֶת.

הרבי מזיכלין רואה בצער את הדברים, ומאמין ברב אוירבך שיעמוד על טעותו בעתיד, כפי שמתברר בביקור הבא של השליחים שבאו מפולין לארץ ישראל.

שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים לְאַחַר שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתוֹ הַמִּכְתָּב, נִרְאָה לִי בַּחֲלוֹם זָקֵן אֶחָד, וְאָמַר לִי: אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לִכְתֹּב מִכְתָּבִים לַצַּדִּיקִים וּלְדַבֵּר סָרָה עַל בָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַ' מֹשֶׁה מִלֶּלוֹב זַ"ל?

הֵשַׁבְתִּי לוֹ בַּחֲלוֹמִי: הֲלוֹא אֲנִי רוֹאֶה בָּהֶם כַּמָּה חֶסְרוֹנוֹת.

ר' מאיר שומע את דברי הזקן בחלום ולא מתרצה בקלות. הוא לא דיבר בהם סרה וביקר אותם בגלל שעינו צרה, אלא זו הכרעתו התורנית המנומקת. העדפתם על פני עניים אחרים היא שגיאה שכן הוא רואה בהם כמה חסרונות.

הֵשִׁיב לִי הַזָּקֵן: זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְךָ מִדַּת עֲנָוָה, וְאִם תָּבוֹא לְמִדַּת עֲנָוָה תִּרְאֶה בָּהֶם כָּל מִינֵי מַעֲלוֹת, כִּי עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּתוּב: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (בַּמִּדְבָּר יד, ז), רוֹצֶה לוֹמַר: כְּשֶׁהָאָדָם הוּא בִּבְחִינַת "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" (אָבוֹת פ"ד, מ"ח), אָז הוּא רוֹאֶה כָּל טוּב בָּאָרֶץ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה שָׁם שׁוּם רַע חַס וְשָׁלוֹם.

כמו הרבי מזיכלין גם הזקן בחלום לא מתווכח עם טיעוניו של ר' מאיר אוירבך, ולא מונה את שבחם של בניו של ר' משה מללוב. הוא מעביר את הדיון למישור אחר, לאופן ההסתכלות, לעינו של המתבונן "הטובה היא אם רעה". וכפי שמתברר בסיפור זה - לשורש הפנימי של העין הטובה, העושה אותה לעין טובה, והיא הענווה. העין הטובה איננה עניין אובייקטיבי, היא בעיני המתבונן, ובלבו, ללא ענוה לא ניתן לראות אותה.

ממש כמו בחטא המרגלים, רק כלב ויהושע אמרו "טובה הארץ מאד מאד", כולם היו באותו הסיור, כולם ראו את אותם הפירות. מי שראה את הטוב בארץ מעיד על עצמו יותר מאשר על הארץ.

מתוך קורות חייו של ר' מאיר יתכן לומר שאהבת ארץ ישראל שניחן בה בשפע ר' מאיר אוירבך היא הפתח עבורו לראיית טוב באחרים. אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל דומות זו לזו. ושתיהן דורשות ענוה. באותה תקופה וגם בימינו ישנם אנשים שרואים חסרונות בארץ. אוהבי ארץ ישראל לא יכולים להוכיח למבקרים שטובה הארץ מאד מאד, אנחנו יודעים שרק אוהביה מבינים כמה היא טובה, ולא רואים בה שום רע.

הֲקִיצוֹתִי מֵחֲלוֹמִי וְנִזְכַּרְתִּי בַּמִּכְתָּב שֶׁכָּתַבְתִּי לְהָרַב מִזִיכְלִין, וְהִתְחַלְתִּי לְהַשְׁרִישׁ בְּקִרְבִּי מִדַּת הָעֲנָוָה, וּמֵאָז וָהָלְאָה הִנְנִי רוֹאֶה בִּבְנֵי ר' מֹשֶׁה מִלְּלוּב כָּל מִינֵי מַעֲלוֹת וְיִתְרוֹנוֹת, וַאֲנִי מִתְחָרֵט מְאוֹד עַל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי אָז עֲלֵיהֶם.

הסימן להתפתחות במידת הענווה היא ראיית הטוב באחרים. ר' מאיר אוירבך משתף שהוא מגלה עליהם עוד ועוד מידות טובות ככל שהוא מתבונן בהם, דברים שלא יכול היה לראות קודם לכן.

סיכום

הסיפור לא מסביר מדוע מידת הענוה היא זו המאפשרת להיות בעין טובה, יתכן שלא במקרה זה לא מפורש. כשם שהרבי מזיכלין והזקן בחלום לא נכנסו לויכוח, אלא הציעו דרך אחרת להסתכל על הדברים. גם את הענוה עצמה קשה להסביר מבחוץ, צריך להתנסות, הסימן לכך שהשרשת בקרבך את מידת הענווה, הוא היכולת שלך לראות אחרים בעין טובה, ולראות טוב בארץ ישראל.

אם אנשים סביבנו נראים לנו רגילים ולא מיוחדים, נראים מיותרים ללא תרומה לחיינו, הדבר משקף את ההתפתחות שלנו בראיית הטוב ובענווה, ואינו אומר דבר עליהם. כשאנו מכוונים את דעתנו לראות טוב במה שקורה במדינה, בארץ ובעם ישראל אנחנו עצמנו נעשים טובים מאד מאד.

טלגרם | יוטיוב | x.com | ספוטיפיי | לינקדאין | ווצאפ | פייסבוק | אתר