"אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם" (ויקרא כ"ו , ג).
אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃
If you follow My laws and faithfully observe My commandments,
דורש המדרש (ויקרא רבה ל"ה, ז) את הפסוק, "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", הכתוב כפל וכתב 'שמירה' וגם כן 'עשייה' וחז"ל דורשים מכאן מספר דברים.
(ז) וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר לָהֶם אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם תָּנֵי רַבִּי חִיָּא הַלָּמֵד לַעֲשׂוֹת לֹא הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אַחָא הַלָּמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת זוֹכֶה לְהַקְבִּיל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מַה טַּעַם (יהושע א, ח): לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל, וְאֵין תַּשְׂכִּיל אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.
(7) “And observe My commandments, and perform them” – Rabbi Ḥama ben Rabbi Ḥanina said: If you observe the Torah, I ascribe it to you as though you instituted them. “And perform them [otam]” – Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He said to them: ‘If you observe the Torah, I ascribe it to you as though you made yourselves.’ “And perform them” – Rabbi Ḥiyya taught: One who studies in order to perform, not one who studies in order not to perform. One who studies not to perform, it would be preferable for him had he not been created. Rabbi Yoḥanan said: One who studies not to perform, it would be preferable had his afterbirth overturned onto his face and he did not emerge to the air of the world. Rabbi Aḥa said: One who studies in order to perform merits to receive the Divine Spirit. What is the source? “So that you will take care to act in accordance with everything that is written in it, as then your way will prosper, and then you will succeed [taskil]” (Joshua 1:8). Taskil is nothing other than the Divine Spirit, just as it says: “Maskil by Eitan the Ezrahite” (Psalms 89:1).
רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא דרש, כך אומר הקב"ה - אם תשמרו את התורה (נקיים את מצוות התורה) "הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתָם". הכוונה בכך היא שאם אנחנו נקיים את מצוות התורה זה יהיה כאילו אנחנו הגינו ותיקנו את המצוות משום שאם לא היה מי שיקיים אותם בעולם הרי זה כאילו הם אינם קיימות ובכך מתי שאנו מקיימים את המצוות זה נחשב כאילו בראנו אותם והם יקראו על שמנו כפי שכתוב במסכת עבודה זרה (י"ט עמוד א), "וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".
וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״.
And Rava also says, with regard to this verse: Initially the Torah is called by the name of the Holy One, Blessed be He, but ultimately it is called by the name of the one who studies it. As it is first stated: “His delight is in the Torah of the Lord,” and in the continuation of the verse it states: “And in his Torah he meditates day and night.” This teaches that through study one acquires ownership, as it were, of the Torah.
ומפרש רש"י (עבודה זרה י"ט עמוד א), "נקראת על שמו - של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם".
נקראת על שמו - של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם:
ולכן לאחר שכתוב "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" כתוב "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", שאם תשמרו ותקיימו את המצוות הרי נחשב שכאילו מלכתחילה עשיתם (בראתם) אותם.
ומתוך דרשה זו מסביר התכלת מרדכי, "וניראה לי דאם נחשב כאילו בני ישראל עשו להתורה ממילא יש כח ביד החכמים לחדש חידושים ולתקן תקנות אף לבטל דבר תורה".
תכלת מרדכי,
יש לדקדק מהי המעלה שנחשב כאילו בנ"י עשו את החוקים הלא טוב יותר שיהיו החוקים מהשי"ת. ונ"ל דאם נחשב כאילו בנ"י עשו להתורה ממילא יש כח ביד החכמים לחדש חידושים ולתקן תקנות אף לבטל ד"ת, וכמו שמצינו שחכמינו ז"ל בטלו מצות שופר ולולב בשבת משום גזירה שמא יעבירנו, והנה היות והטבע משועבד אל התורה והתורה תהיה ביד החכמים, מילא יהיה הטבע משועבד לחכמים וזה סמיכות כל הברכות ונתנה הארץ יבולה וכו', כי באופן הנ"ל יוכלו החכמים לגזור ככל אשר יעלה ברצונם. (תכלת מרדכי ע"ש).
ואפשר גם לתת כיוון נוסף כדי להסביר איך יכול להיות 'שיש כח ביד החכמים לחדש חידושים ולתקן תקנות אף לבטל דבר תורה'. נקדים את דבריו של השפתי חיים (פרקי אמונה ובחירה פרד"ס התורה ב, מאמרי פרד"ס התורה, אלו ואילו דברי אלוקים חיים, עמודים רעח עד רפ),
ר"ן: כל המחלוקות למדן משה מפי הגבורה וההכרעה כפי חכמי הדור
הר"ן (דרשות הר"ן הדרוש השלישי עמ' מד) גם מביא את דברי הגמ' (חגיגה ג:) 'א-ל אחד נתנן', והוא שואל: "וזה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת - המטמאין והמטהרין וכו' - נאמרו למשה מפי הגבורה?... באמת שאחד משני הדעות הוא דעת אמיתי, והשני דעת הפכו - דעה לא אמיתית - א"כ איך לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי. אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה (יט:) א"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן מאי דכתיב (דברים ט, י) 'ועליהם ככל הדברים', מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו ע"ה מפי הגבורה", את כל הדעות ואת כל הסברות קיבל משה רבינו מסיני, א"כ נשאלת השאלה איך ההלכה למעשה, את זה הקב"ה לא אמר למשה, אלא הקב"ה השאיר את ההכרעה לחכמי כל דור ודור "ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור".
(כד) וזה הענין צריך עיון איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה. הנה שמאי והלל חלקו, שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקבין, באמת שא' משני הדעות הוא דעת אמיתי והשני דעת הפכו. א"כ אין לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי:
(כה) אבל הענין כך הוא. שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני כמו שאמרו במגלה (דף יט) א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל וכלן למדן מרע"ה מפי הגבורה. ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו ענין ר' אליעזר הגדול ומחלוקתו ואמרו שם בבבא מציעא (דף נ"ט) עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמיתים צודקים והכריעו מן השמים כדבריו ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היו נוטה לטמא אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך האמת לא רצו לטהר. והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא. שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות:
(24) Now this, indeed, must be understood. How can it be said that both rulings in a halachic dispute were stated to Moses by the Omnipotent One! Shammai says (Iddyoth 1:2) that the requirement for chalah begins from a kav; Hillel says that it begins from two kavim. Only one of these can be true; the other must be untrue. How can it be expounded, then, that something untrue issued forth from the mouth of the Omnipotent One?
(25) The understanding is as follows: All of the Torah — both the written and the oral — was given to Moses on Sinai, as our sages have stated (Megillah 19b): "R. Chiyya b. Avin said in the name of R. Yochanan: 'From the verse (Deuteronomy 9:13) "…and upon them according to all the words…" we infer that the Holy One Blessed be He showed Moses all of the Torah's deductions and all of the scribes' deductions and what the scribes were destined to originate, namely, the reading of the Megillah.'" "The scribes' deductions are the disputes and differences of view among the Torah scholars — and all of them were taught to Moses our teacher, may peace be upon him, by the Omnipotent One with the provision that the decision be according to the consensus of the sages of the respective generations. And this underlies the episode of R. Eliezer Hagadol and his dispute, concerning which we are told (Bava Metzia 59b) that R. Yehoshua arose and declared (Deuteronomy 30:12): "It is not in the heavens!" What is the intent of "It is not in the heavens"? It has already been given to Moses on Mount Sinai, and in it is written (Exodus 23:2): "After the multitude to incline [judgment]." Now it was clear to all that R. Eliezer was closer to the truth than they, that all of his signs were truthful and righteous, and that heaven itself had ruled him correct — in spite of which they acted according to their consensus. Since their judgment inclined to "unclean," though they knew that their consensus was at variance with the truth, they did not wish to pronounce it clean. What is more, had they pronounced it clean they would have been transgressing against their reason, which inclined to "unclean," the decision having been relegated to the sages of the generations.
"עמד רבי יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא'"
"וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו, ואמרו שם (ב"מ נט:) עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל, יב) 'לא בשמים היא', מאי לא בשמים היא? כבר נתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה 'אחרי רבים להטות' (שמות כג, ב)". ההכרעה במחלוקת הלכה למעשה היא כפי דעת הרבים שבין החכמים, ואילו מהשמים לא מכריעים, "והנה ראו כולם שרבי אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתיים וצודקים", כל האותות שעשה רבי אליעזר בחרוב, באמת המים, ובכותלי בית המדרש, היו הוכחה לצדקתו ושהאמת כדבריו (דעת הר"ן שהאותות שעשה רבי אליעזר היו הוכחות אמיתיות לצדקתו, ולא כדעת המפרשים (עץ יוסף על עין יעקב, ועוד) שהאותות נעשו רק בגלל שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולכבודו של רבי אליעזר נעשו, ואין בהם הוכחה לצדקת טענותיו), "והכריעו מן השמים כדבריו", שהרי יצאה בת קול שהלכה כרבי אליעזר, וחכמי הדור הבינו שבשמים סוברים שהלכה כרבי אליעזר, "ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם", והכריעו כנגד הפסק שניתן משמים "אחר ששכלם היה נוטה לטמא", מפני 'שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (סנהדרין ו:), והשכל שלהם הבין לטמא, לכן צריך לטמא, שהרי הקב"ה מסר לחכמים את התורה, שיכריעו בספיקות לפי הבנתם, ועפ"י הכללים שמסר להם ש'אחרי רבים להטות', לפי הכרעת רוב חכמי הדור, גם אם יש בת קול נגד הרבים כי 'לא בשמים היא', "ואע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת, לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים", כלומר, אם היו פוסקים לטהר נגד הכרעת שכלם כי בשמים פוסקים לטהר, היו עוברים על דת ועושים בכך איסור, כי צריך לפסוק כפי הבנתם, "כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות".
עכ"ל השפתי חיים.
עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא!״ מַאי ״לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי בַּתּוֹרָה ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עָבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חָיֵיךְ וְאָמַר, ״נִצְּחוּנִי בָּנַי! נִצְּחוּנִי בָּנַי!״
Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: It is written: “It is not in heaven” (Deuteronomy 30:12). The Gemara asks: What is the relevance of the phrase “It is not in heaven” in this context? Rabbi Yirmeya says: Since the Torah was already given at Mount Sinai, we do not regard a Divine Voice, as You already wrote at Mount Sinai, in the Torah: “After a majority to incline” (Exodus 23:2). Since the majority of Rabbis disagreed with Rabbi Eliezer’s opinion, the halakha is not ruled in accordance with his opinion. The Gemara relates: Years after, Rabbi Natan encountered Elijah the prophet and said to him: What did the Holy One, Blessed be He, do at that time, when Rabbi Yehoshua issued his declaration? Elijahsaid to him: The Holy One, Blessed be He, smiled and said: My children have triumphed over Me; My children have triumphed over Me.
ומתורץ לנו איך יכול להיות 'שיש כח ביד החכמים לחדש חידושים ולתקן תקנות אף לבטל דבר תורה'. שהרי את כל הדעות ואת כל הסברות קיבל משה רבינו מסיני אלא הקב"ה השאיר את ההכרעה לחכמי כל דור ודור. ולמה? שהרי הקב"ה מסר לחכמים את התורה, שיכריעו בספיקות לפי הבנתם, ועל פי הכללים שמסר להם ש'אחרי רבים להטות', לפי הכרעת רוב חכמי הדור, וגם אם יש בת קול נגד הרבים נכריע כי 'לא בשמים היא'!
וצריך עוד להעמיק ולכן נשאל ארבעה קושיות,
1. הרי שנינו (גיטין לו:) "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין", ואיך כתב הר"ן שיש רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת נגד הקודמים להם גם אם היו גדולים מהם ורבים מהם?
2. למה "שתהיה ההכרעה כפי הסכמת (רוב) חכמי הדור", למה 'אחרי רבים להטות' ולא ללכת על פי יחיד (שגדולה חכמתו כמו רבי אליעזר)?
3. למה 'לא בשמים היא', אולי כן?
4. אם הקב"ה נתן לחכמי הדורות להכריע במחלוקות כי 'לא בשמים היא', איפה נמצא אלוקים בהכרעות האלה, איפה נמצא אלוקים בתמונה? לכאורה אלוקים כבר לא משגיח ופשוט נתן לנו לנהל את עצמנו חס ושלום.
תשובה לשאלה אחת,
שפתי חיים (פרקי אמונה ובחירה פרד"ס התורה ב, מאמרי פרד"ס התורה, אלו ואילו דברי אלוקים חיים, עמודים רפ עד רפא),
לחכמי הדורות הרשות להכריע במחלוקת החכמים שקדמו להם
עוד כתב הר"ן (הדרוש החמישי עמ' פד-ה): "ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה להם ההכרעה, כאמרו (דברים יז, ט) 'ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את המשפט', וכן לא תסור, הרי שנתן רשות לחכמי הדורות - חכמי כל דור ודור - להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם ואפילו אם יהיו הקודמים מהם גדולים מהם ורבים מהם, שכן נצטוינו ללכת אחרי הסכמת חכמי הדורות שיסכימו לאמת או להפכו". אפילו אם נראה לנו שהם פוסקים הפוך מהאמת, דהיינו, הפוך מהדיעה שהיתה נקוטה ביד חכמי הדור שלפניהם, או אחרת מההסכמה בשמים כפי שבאה לידי ביטוי בבת קול.
נמצא שגם כאן כתב הר"ן שהכרעת ההלכה נמסרה לחכמי כל דור ודור כפי הבנתם, גם אם הם חולקים על חכמי הדורות שלפניהם, ואפילו אם היו חכמי הדורות הקודמים רבים מהם וגדולים מהם, ויתכן שבדור קודם נפסק על דבר שהוא אסור, אם בדור זה הכרעת רוב חכמי הדור ע"פ שכלם להתיר, אז משתנה הפסק והדבר מותר.
ויש לשאול, הרי שנינו (גיטין לו:) "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין", ואיך כתב הר"ן שיש רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת נגד הקודמים להם גם אם היו גדולים מהם ורבים מהם.
אלא שיש הבדל בין תקנות דרבנן וסייגים שעשו חכמים, לבין הכרעה שכלית במשפטי התורה ודיניה (וכ"כ הרמב"ם הל' ממרים פ"ב). כי התקנות שתקנו חכמים והגזירות שגזרו, אינם תוצאה מהכרעה שכלית בספיקות שיש שני צדדים, שעל זה נאמר 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם', כי השופט צריך לשפוט בשכלו על פי התורה אשר בקרבו, עם מי משני הצדדים והסברות הצדק, ועל פי זה להכריע, אבל תקנות חכמים אינם בכלל הזה, ובהם נאמר הכלל שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. לעומת זאת כאמור, בספיקות בדיני ומשפטי התורה - שֶׁכֶל התורה של חכמי כל דור ודור הוא המכריע, ומכיון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, לכן ההלכה יכולה להשתנות מדור לדור לפי הבנת חכמי הדור - השופט אשר יהיה בימים ההם.
עכ"ל השפתי חיים.
ובקיצור, יש הבדל בין תקנות דרבנן וסייגים שעשו חכמים, לבין הכרעה שכלית במשפטי התורה ודיניה (וכ"כ הרמב"ם הל' ממרים פ"ב). כי השופט צריך לשפוט בשכלו על פי התורה אשר בקרבו, עם מי משני הצדדים והסברות הצדק, ועל פי זה להכריע, אבל תקנות חכמים אינם בכלל הזה, ובהם נאמר הכלל שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין.
והנה, התבארה שאלה אחת, והותר הספק הזה.
(מה)אבל הענין כך הוא שכבר ידוע שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה כמו שאמרו במגלה (דף יט) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקות וחילוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדם משה מפי הגבורה, ומסר בו כלל אשר בו יודע האמת, והוא אחרי רבים להטות, וכן לא תסור, וכשרבו המחלוקות בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא. שכבר נמסרה להם ההכרעה, כמאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, וכן לא תסור. הרי שנתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואפילו אם הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם, שכן נצטווינו ללכת אחרי הסכמת חכמי הדורות שיסכימו לאמת או להפכו, וזה מבואר בהרבה מקומות:
תשובה לשאלה שתיים,
מסביר המהר"ל בספר באר הגולה (באר ד),
"אבל לפי מדריגת התורה, שהיא שכל עליון, ראוי שיהא עיקר הרוב, שהוא הכלל, שהוא קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע. ועוד, הכלל הוא עצם ועיקר הדבר, אבל הפרט אינו עצם ועיקר הדבר*. ולפיכך בסיני נתן להם "אחרי רבים", כאשר הכלל, שהם הרבים, הם עצם ועיקר. ומפני שאמר שיש לפסוק הלכה כרבי אליעזר מצד גודל חכמתו, אבל הדבר שהוא קיים עומד בלי שנוי הוא הכלל, שאין לו השתנות, ולפיכך בסיני שנתנה תורה נצחית קיימת בלא שנוי, נתן לישראל "אחר רבים להטות", ובזאת המעלה העליונה רצו, ולא במדריגת בת קול. אמנם אם זר בעיניהם מה שאמר שהקב"ה (ב"מ נט:) 'חייך ואמר נצחוני בני'. דבר זה יתבאר כי זהו השמחה היתירה שיש לפני הקב"ה, כאשר בנים שלו יש בהם מן השלימות, עד שהוא יתברך עושה רצונם".
והנה, התבארה שאלה שתיים, והותר הספק הזה.
וכן הדבר [הזה], כי לפי ענין הראוי אל העולם, שיהיה נמשך אחר היחיד שהוא עיקר, כמו שאמרה הבת קול שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, לפי גודל חכמתו. אבל לפי מדריגת התורה, שהיא שכל עליון, ראוי שיהא עיקר הרוב, שהוא הכלל, שהוא קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע. ועוד, הכלל הוא עצם ועיקר הדבר, אבל הפרט אינו עצם ועיקר הדבר*. ולפיכך בסיני נתן להם "אחרי רבים", כאשר הכלל, שהם הרבים, הם עצם ועיקר. ומפני שאמר שיש לפסוק הלכה כרבי אליעזר מצד גודל חכמתו, אבל הדבר שהוא קיים עומד בלי שנוי הוא הכלל, שאין לו השתנות, ולפיכך בסיני שנתנה תורה נצחית קיימת בלא שנוי, נתן לישראל "אחר רבים להטות", ובזאת המעלה העליונה רצו, ולא במדריגת בת קול. אמנם אם זר בעיניהם מה שאמר שהקב"ה (ב"מ נט:) 'חייך ואמר נצחוני בני'. דבר זה יתבאר כי זהו השמחה היתירה שיש לפני הקב"ה, כאשר בנים שלו יש בהם מן השלימות, עד שהוא יתברך עושה רצונם. ועניין השחוק הזה יתבאר אצל 'הקב"ה יושב ושוחק עם הלויתן' (ע"ז ג:), עיין שם.
תשובה לשאלה שלוש,
מסביר המהר"ל בתפארת ישראל פרק כ"ד (פסקה ט"ז), שהתורה שהיא "שכל עליון" (רוחנית) וצריכה את האדם הגשמי שיוציא אותה אל הפועל (כי כול דבר רוחני צריך מקבל שהוא גשמי ומבואר בתפארת ישראל פרק כ"ד דיבור המתחיל 'ואז אמר'). ולכן 'לא בשמים היא'.
(טז) והבן הדברים האלו מאד איך בארו תשובת השאלה אשר אמרנו, כי באיזה צד ובחינה ראויה התורה אל התחתונים, הוא האדם. ולפי מה שהיו חושבים כי אין ראוי לאדם התורה, שהיא שכל עליון. והדבר הזה הוא הפך זה, כי התורה שהיא שכל עליון, צריך שיהיה לה נושא גשמי. וכמו שהוא ענין צלם אלקים שנמצא באדם, שאינו למלאכים, והוא לאדם. כי צריך אל צלם הזה מקבל גשמי. וכמו שהצלם צריך שיהיה לו מקבל גשמי, כך צריך לכל דבר שהוא עליון לגמרי* מקבל שהוא גשמי. והבן הדברים האלו, ואין להאריך בזה יותר, כי אלו דברים עמוקים מאד. ועוד יתבאר בפרק שאחר זה.
ובנוסף המהר"ל מרחיב (תפארת ישראל כ"ה, י"ח), שהסיבה שהתורה באה לתחתונים היא משום שיש לבני האדם יצר הרע (בחירה חופשית, לעומת המלאכים שאין להם). ועוד צריך להאריך בדברים אלו של המהר"ל כי אלו דברים עמוקים מאד.
והנה, התבארה שאלה שלוש, והותר הספק הזה.
(יח) ועוד רמז בזה מה שאמרו 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו', כדאיתא במסכת סוכה (נב.). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם. אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה. ולא כמו שאר הקרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך. אבל ביום מתן תורה, שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם, אין הרחקה אליו. ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה (פכ"ד) כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים (ו)לכך ראוי להם התורה (שבת פט.), כמו שמבואר למעלה. לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבוא התורה לתחתונים, הוא החמץ שביניהם*.
תשובה לשאלה ארבע,
נקדים את דבריו של השפתי חיים (פרקי אמונה ובחירה פרד"ס התורה ב, מאמרי פרד"ס התורה, אלו ואילו דברי אלוקים חיים, עמוד רעז),
כל אחד מהנביאים קיבל את שלו מהר סיני
"וכל אחד ואחד מן החכמים העתידים לעמוד בכל דור ודור קיבלו את שלו, ולא הנביאים בלבד קיבלו מהר סיני, אלא אף כל החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קיבל את שלו, שנאמר (דברים ה, יט) 'את הדברים האלה דיבר ה׳ אל כל קהלכם'", (שמו"ר, פכ"ח, ו). 'כל אחד ואחד קיבל את שלו', היינו כל אחד קיבל את החלק שלו בתורה, לפי מהותו ושורש נשמתו, כגון: האחד קיבל את הפנים של טהור, והאחר את הפנים של טמא, "וזהו שאמרו 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', ואמרו כולם א-ל אחד נתנן'". הרי שדימה את דברי הגמרא בשני המקומות זה לזה.
"כולם א-ל אחד נתנן", כלומר, כל הצדדים וכל הדעות השונות והמנוגדות יצאו משורש אחד, וההדגשה על אחד שלא רק שהם ממקור אחד, אלא שהם דבר אחד, וכדי להבין את הענין בשלימות צריך להקיף את כל הצדדים, גם את הפנים והסברות של טומאה, וגם את הפנים של טהרה.
עכ"ל השפתי חיים.
(ו) דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַה שֶּׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל (דברים כט, יד): כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עִמָּנוּ הַיּוֹם, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, שֶׁלֹא נֶאֶמְרָה בָּהֶם עֲמִידָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי א, א): מַשָֹּׂא דְּבַר ה׳ אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי, בִּימֵי מַלְאָכִי לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בְּיַד מַלְאָכִי, שֶׁכְּבָר הָיְתָה הַנְּבוּאָה בְּיָדוֹ מֵהַר סִינַי, וְעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִתְנַבְּאוֹת. וְכֵן יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מח, טז): מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, אָמַר יְשַׁעְיָה מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בְּסִינַי שָׁם הָיִיתִי וְקִבַּלְתִּי אֶת הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, אֶלָּא (ישעיה מח, טז): וְעַתָּה אדושם אֱלֹקִים שְׁלָחַנִּי וְרוּחוֹ, עַד עַכְשָׁיו לֹא נִתַּן לוֹ רְשׁוּת לְהִתְנַבְּאוֹת. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבָד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָן, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה, יט): אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה׳ אֶל כָּל קְהַלְכֶם. קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קוֹל אֶחָד נֶחְלַק לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת וְהֵם נֶחְלָקִים לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתְנַבְּאוּ כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁעָמְדוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַהוּ (תהלים כט, ד): קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ, אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלוֹא מַלְאָךְ אֶחָד אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּקוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְּתַרְשִׁישׁ וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, צָרִיךְ לְדַבֵּר בְּכֹחַ, אֶלָּא קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ, בְּכֹחַ כָּל הַקּוֹלוֹת. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲדָא קְרָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יב): ה׳ יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְֹּׂרוֹת צָבָא רָב.
(6) Another matter: “God spoke all these matters, saying” – Rabbi Yitzḥak said: What the prophets are destined to prophesy in each and every generation, they received at Mount Sinai, as Moses says to Israel: “Rather, with him who is here with us standing today [before the Lord our God], and with him who is not here with us today” (Deuteronomy 29:14). It is not written here, “standing with us today,” but rather, “with us today.” These are the souls [of people] who are destined to be created, which lack substance, in whose regard standing is not stated. Even though they were not there at that moment, each and every one received his due. Likewise it says: “The prophecy of the word of the Lord to Israel through Malachi” (Malachi 1:1). It is not stated, “in the days of Malachi,” but rather, “through Malachi,” as the prophecy was with him since Mount Sinai, but he had not been given permission to prophesy until that time. Likewise, Isaiah said: “From the time that it was, I was there” (Isaiah 48:16). Isaiah said: From the day that the Torah was given at Sinai, I was there and I received this prophecy; however, “now the Lord God has sent me with His spirit” (Isaiah 48:16). Until then, permission had not been given to him to prophesy. Not only did all the prophets receive their prophecy from Sinai, but all the Sages who arise in each and every generation, each and every one received their [wisdom] from Sinai. Likewise it says: “These words the Lord spoke to your entire assembly (Deuteronomy 5:19). “A great voice that did not cease” (Deuteronomy 5:19) – Rabbi Yoḥanan said: One voice that was divided into seven voices, and they were divided into seventy languages. Rabbi Shimon ben Lakish said: From it, all the prophets who prophesied stood. The Rabbis say: It had no echo. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is: “The voice of the Lord is with might” (Psalms 29:4)? Is it possible to say so? Is it not so, that even an angel, there is no creature that can withstand its voice, as it is stated: “His body was like beryl…and the sound of his speech, like the noise of a multitude” (Daniel 10:6)? The Holy One blessed be He in whose regard it is written: “Do I not fill the heavens and the earth” (Jeremiah 23:24), does He need to speak mightily? Rather, “the voice of the Lord is with might [bakoaḥ],” with the might appropriate for each of the voices. In the opinion of Rabbi Yoḥanan, this verse supports him, as it is stated: “My Lord gives the word, and the heralds are great armies” (Psalms 68:12).
ומסביר העץ יוסף (על שמות רבה כ"ח, ו), "כי מהקול ההוא (קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף) קבלו כל הנביאים העתידים להבראות את נבואתם. או החכמים את חכמתם. ולכל אחד ניתן רשות בזמנו להנבא ולחדש חידושיו בתורה". ולכן אפשר להסביר שבסיני ניתן הסמכות לנביאים ולחכמי בזמנם להינבא ולחדש חידושים בתורה. וככה אלוקים נכנס לתמונה, בכך שהקב"ה אישר את מה שהם אומרים.
(ז)וכן ה"א את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף. הוא סיום דברי רבי יצחק הנזכר בריש סימן זה ומפרש אל כל קהלכם היינו אף להעתידים להבראות. ומפרש ולא יסף שלא הוסיף ה׳ לנביאים או לחכמים על הקול ההוא. כי מהקול ההוא קבלו כל הנביאים העתידים להבראות את נבואתם. או החכמים את חכמתם. ולכל אחד ניתן רשות בזמנו להנבא ולחדש חידושיו בתורה. ואיידי דמייתי הכא דברי ר' יצחק הביא מה שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן בפירוש קול גדול ולא יסף. ודעת רבי שמעון בן לקיש הוא כדעת ר' יצחק הנ"ל:
וניתן להעמיק על פי המשך המדרש שכותב (שמות רבה כ"ח, ו), "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף... רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתְנַבְּאוּ כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁעָמְדוּ".
נקדים את דבריו של הבעל התניא (ליקוטי אמרים, הקדמת המלקט ה), "אֶלָּא אֲפִילוּ בְּסִפְרֵי הַיִּרְאָה אֲשֶׁר יְסוֹדוֹתָם בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, מִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה אֲשֶׁר רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם".
ומבאר הרב שטיינזלץ (ביאור לתניא),
המגבלה של השונות האנושית, של ההבדלים בין אדם לחברו, מצויה לא רק בספרים שאדם כותב מדעתו ושכלו האנושיים אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּסִפְרֵי הַיִּרְאָה אֲשֶׁר יְסוֹדוֹתָם בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, מִדְרְשֵׁי חֲזַ״ל אֲשֶׁר רוּחַ ה׳ דִּבֵּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם (על פי שמואל ב כ"ג,ב). כפי שאנו מאמינים, דברי חז״ל אינם רק דברי חכמה, עמוקה ככל שתהיה, אלא דברים שנאמרו בגילוי מסוים של רוח הקודש, לאמור שהאלוקי מדבר מתוך גרונם ומצוי בתוך דבריהם. יתר על כן, דברים אלה אמורים לא רק בדברי הראשונים אלא גם בדברי האחרונים. בשם הבעש״ט היו אומרים, שכל ספרי הקודש, עד ובכלל המהרש״א, כתובים ברוח הקודש. אף שאי אפשר לדקדק בכל מילה ומילה, הרי עיקר דבריהם של חכמי התורה, ואפילו בדורות האחרונים, נאמרים בהשראה של קדושה. כאשר אדם מכוון אל התורה וכוונתו לשם שמיים - הרי "רוח ה׳ דיבר בם״. אפילו אין הלכה כדברים אלה, ואפילו אין כל העולם נוהג כך, עדיין "אלו ואלו דברי אלוקים חיים״, עדיין הם הדברים עצמם שנאמרו למשה מסיני. עכ"ל.
ומצאתי באתר חב"ד (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1092),
היה אפשר לחשוב, שהתגלות כה עליונה הייתה רק בתורה שניתנה בעת מעמד הר-סיני, ואילו שאר ענייני התורה, שנתגלו על ידי הנביאים והחכמים בדורות המאוחרים יותר, אין בהם הכוח של מתן-התורה. אמנם, ברור שהנביאים והחכמים לא אמרו, חלילה, דבר מעצמם, אלא "רוח ה׳ דיבר בם ומילתו על לשונם" (לשון רבנו הזקן בהקדמתו לספר התניא), אבל היינו יכולים לחשוב שאין זה דומה לאותה התלבשות של הקב"ה עצמו ממש בעשרת הדברות.
לכן נכתב: "קול גדול ולא יסף", לומר לנו: כל חלקי התורה שנתגלו בכל דור ודור - הם המשך אחד של ה"קול גדול" שהיה במתן-התורה. בכל הדינים והמנהגים, שקבעו חכמי-ישראל בכל הדורות, מתגלה הקב"ה בעצמו, וכאילו הוא עצמו אמרם באופן ישיר, ממש כפי שהיה במעמד הר-סיני. רצה ה׳, שדברים מסויימים יתגלו, בזמן המתאים להם, על-ידי הנביאים והחכמים שבכל דור, אך במהות הדברים זהו אותו "קול גדול". עכ"ל.
קישור לאתר:
https://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=744&CategoryID=78&SelectdDate=
(ה) אֶלָּא אֲפִילוּ בְּסִפְרֵי הַיִּרְאָה אֲשֶׁר יְסוֹדוֹתָם בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, מִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה אֲשֶׁר רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד, וְכָל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, וּפְרָטֵיהֶם וּפְרָטֵי פְרָטֵיהֶם עַד נִיצוֹץ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפְחוּתֵי הָעֶרֶךְ שֶׁבְּעַמֵּינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – כּוּלְּהוּ מִתְקַשְּׁרָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא – הִיא הַמְקַשֶּׁרֶת אוֹתָן לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כַּנּוֹדָע בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ כְּלָלוּת לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל.
(5) But even the books on piety, whose basis are in the peaks of holiness, the Midrashim of our Sages, of blessed memory, through whom the spirit of G–d speaks and His word is on their tongue; and [although] the Torah and the Holy One, blessed is He, are one and the same, and all the 600,000 general [souls] of Israel with their individual [offshoots] down to the “spark” in the most worthless and least estimable members of our people, the children of Israel, are thus bound up with the Torah, and the Torah binds them to the Holy One, blessed is He, as is known from the holy Zohar—this [bond] pertains [only] in a general way to the community of Israel as a whole.
ועוד מצאתי את דבריו של הרב יואל כהן (מאמר: החידוש של מתן תורה),
הגמרא אומרת: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע – אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע". כלומר, כשם שבזמן מתן תורה עמדו בני ישראל באימה וביראה ברתת ובזיע, כך צריך להרגיש יהודי בכל פעם שהוא לומד תורה. על כך שואלים, איך אפשר לדרוש דבר כזה? איך אפשר בכלל להשוות בין שני הדברים? שם היתה התגלות אלוקית עצומה על הר סיני, עם קולות וברקים ולפידים וכו'. ואילו כשהיהודי יושב עכשיו ולומד תורה אין שום רעש ושום עניינים שכאלה, איך אפשר, איפוא, לדרוש ממנו שירגיש אותה תחושה שחשו יהודים בעת מעמד הר סיני?!
אלא הביאור על כך הוא, שלמרות שאין הוא רואה קולות וברקים ולפידים, הרי הגילוי של עצמותו יתברך אכן חוזר ומתחדש ממש בכל רגע שהוא יושב ולומד תורה. מבחינתו הוא, יש לפניו מתן תורה מחודש ולכן צריך הדבר לעורר אצלו את האימה ויראה ורתת וזיע. עכ"ל.
קישור לאתר:
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3839737
דְּתַנְיָא: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחוֹרֵב״, מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ, אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ.
As it was taught in a baraita: It is written: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), and it is written thereafter: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). Just as below, the Revelation at Sinai was in reverence, fear, quaking, and trembling, so too here, in every generation, Torah must be studied with a sense of reverence, fear, quaking, and trembling.
יתר על זאת כותב הרב יואל כהן (מאמר: החידוש של מתן תורה),
עניין זה נרמז בפסוק שלפני עשרת הדיברות: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור". הדבר הלא מובן בפסוק זה הוא ה"לאמור", בכל מקום כשאומרים "לאמור" מתכוונים לומר זאת לאחרים. אך במתן תורה למי היה צריך לומר את הדברים? והרי הכל שמעו זאת באוזניהם! יתירה מזו: הרי במתן תורה נכחו גם כל הנשמות שעתידות לרדת לעולם בכל הדורות הבאים, ואם כן גם אין לנו אפשרות לפרש את ה"לאמור" כמתייחס לדורות המאוחרים. למי, איפוא, נאמר ה"לאמור"?
מבואר על כך בתורת החסידות, שה"לאמור" מרמז, שבכל פעם שיהודי יושב ולומד תורה יחזור הרבה ו"ייאמר" – יחזור ויתחדש עניינו של מעמד הר סיני. היהודי על ידי לימודו את התורה מקיים ה"לאמור", הוא גורם לכך שהקב"ה יחזור ויתגלה לו כמו שהיה בעת מתן תורה. עכ"ל.
ולכן 'לא בשמים היא', אבל עדיין האלוקים נמצא בתמונה בגלל שהדברים שאנו אומרים מגיעים מהכוח שניתן לנו בהר סיני וכפי שכותב הבעל התניא (תורה אור, יתרו א, י"א - י"ב), "כח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש שנאמרה למשה מסיני".
והנה, התבארה שאלה ארבע, והותר הספק הזה.
(יא) והנה עיקר קבלת התורה הוא מ"ש בעשרת הדברות וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי. דלכאורה מלת לאמר אין לה הבנה ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו. משא"כ בעשרת הדברות א"א לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו ופב"פ דבר ה׳ את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כו'. אך פי' הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני כי כל מקרא ומשנה הלכות ואגדות כולם נאמרו למשה בסיני הגם שבגמרא הוזכרו שמות תנאים ואמוראים שאמרו הלכה זו כמו ב"ש אומר כך כו' היינו דבר ה׳ זו הלכה שנאמרה למשה מסיני שיצא מפי אותו תנא ואמורא.
(יב) וכענין דברי אשר שמתי בפיך וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש שנאמרה למשה מסיני ניתן בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות לאמר מה שכבר נאמרה דהיינו בחי' בטול אליו ית' שאין הדבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאלו הוא שלו רק כמ"ש תען לשוני אמרתך שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר.
(11) And behold the essence of the receiving of the Torah is that which is written with the Ten Commandments (Exodus 20:1-2), "And God spoke all of these words, saying, 'I […].'" For, at first glance, the word, saying, does not have the same understanding and is not like every other, saying, in Scripture - the explanation of which is to say to someone else. It is not like this in the Ten Commandments, [as] is it impossible to explain it thus. As behold all of the Jewish people heard, 'and the Lord spoke face to face with those that are here today and those that are not here, etc.' Rather the explanation is to say and to speak all the words of the Torah that were already said to Moshe at Sinai. For all of Scripture, Mishnah, Law and Aggadah was all already said to Moshe at Sinai. And even though in the Gemara, the names of Tannaim and Amoraim are mentioned as saying a certain law, like Beit Shammai says like this, etc. - it means that this word of God is the law that was said to Moshe at Sinai from the mouth of that Tanna or Amora.
נעמיק יותר את הבנתנו בחידוש מתן התורה בזמן לימוד תורה,
הרמב"ן מסביר שיש הקבלה בין מעמד הר סיני למשכן, "ואח"כ יַגְבִּיל הַמִּשְׁכָּן כְּהַגְבָּלַת הַר סִינַי בְּעֵת הֱיוֹת שָׁם כְּבוֹד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (הקדמת הרמב"ן לספר ויקרא).
(א) הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא תּוֹרַת כֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, יְבָאֵר בּוֹ עִנְיְנֵי הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן וּמִשְׁמֶרֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי כַּאֲשֶׁר הָיָה סֵפֶר אֶחָד בְּעִנְיַן הַגָּלוּת וְהַגְּאֻלָּה מִמֶּנּוּ, וְהִשְׁלִימוֹ בְּעִנְיַן אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד הַשֵּׁם אֲשֶׁר מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן, צִוָּהוּ בַּקָּרְבָּנוֹת וּבִשְׁמִירַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁיִּהְיוּ הַקָּרְבָּנוֹת כַּפָּרָה לָהֶן וְלֹא יִגְרְמוּ הָעֲוֹנוֹת לְסִלּוּק הַשְּׁכִינָה. וְצִוָּה בַּכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ, שֶׁהִזְהִיר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְגַם שֶׁלֹּא יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה׳, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", כְּאַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה׳ לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב". ואח"כ יַגְבִּיל הַמִּשְׁכָּן כְּהַגְבָּלַת הַר סִינַי בְּעֵת הֱיוֹת שָׁם כְּבוֹד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל.
(1) ‘VAYIKRA’ (AND HE CALLED). This book is the law of the priests and the Levites. In it G-d explains matters concerned with all the offerings and watching over the Tabernacle [that it should not become defiled]. This is because one book [i.e., the second book of the Torah] was dedicated to the Egyptian exile and the redemption therefrom, and He completed it with an account of the building of the Tent of Meeting and the Glory of G-d which filled the Tabernacle, therefore He now commanded Moses about the offerings and about watching over the Tabernacle, in order that the offerings effect atonement for [the children of] Israel, and that their sins should not bring about the removal of the Divine Glory. Thus He commanded the priests that come near unto the Eternal that they sanctify themselves, warning them against defilement of the Sanctuary and its hallowed offerings, and also that they are not to break through to come up unto the Eternal, just as He said, Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark, that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover, which is similar to the warning [given at the Revelation] lest they break through unto the Eternal to gaze, and many of them perish. After that He set limits to the Tabernacle, even as He had marked off Mount Sinai when the Glory of the G-d of Israel was there.
ועוד כותב הרמב"ן (שמות כ"ה, א), "וְסוֹד הַמִּשְׁכָּן הוּא, שֶׁיִּהְיֶה הַכָּבוֹד אֲשֶׁר שָׁכַן עַל הַר סִינַי שׁוֹכֵן עָלָיו בְּנִסְתָּר, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (שמות כ"ד, ט"ז) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי", וּכְתִיב (דברים ה, כ"א) "הֵן הֶרְאָנוּ ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ", כֵּן כָּתוּב בַּמִּשְׁכָּן "וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, ל"ד). וְהִזְכִּיר בַּמִּשְׁכָּן שְׁנֵי פְּעָמִים "וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", כְּנֶגֶד "אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ"; וְהָיָה בַּמִּשְׁכָּן תָּמִיד עִם יִשְׂרָאֵל הַכָּבוֹד שֶׁנִּרְאָה לָהֶם בְּהַר סִינַי".
(א) כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר הַשֵּׁם עִם יִשְׂרָאֵל פָּנִים בְּפָנִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְצִוָּה אוֹתָם עַל יְדֵי מֹשֶׁה קְצָת מִצְוֹת שֶׁהֵם כְּמוֹ אָבוֹת לְמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר הִנְהִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ עִם הַגֵּרִים שֶׁבָּאִים לְהִתְיַהֵד (יבמות מז:), וְיִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶׁיְּצַוֵּם עַל יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְכָרַת עִמָּהֶם בְּרִית עַל כָּל זֶה, מֵעַתָּה הִנֵּה הֵם לוֹ לְעָם וְהוּא לָהֶם לֵאלֹקִים כַּאֲשֶׁר הִתְנָה עִמָּהֶם מִתְּחִלָּה "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" (שמות י"ט:ה׳), וְאָמַר "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם יט ו), וְהִנֵּה הֵם קְדוֹשִׁים רְאוּיִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם מִקְדָּשׁ לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם. וְלָכֵן צִוָּה תְּחִלָּה עַל דְּבַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת בְּתוֹכָם מְקֻדָּשׁ לִשְׁמוֹ, וְשָׁם יְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה וִיצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהִנֵּה עִקַּר הַחֵפֶץ בַּמִּשְׁכָּן הוּא מְקוֹם מְנוּחַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא הָאָרוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות כ"ה:כ"ב) "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת", עַל כֵּן הִקְדִּים הָאָרוֹן וְהַכַּפֹּרֶת בְּכָאן כִּי הוּא מֻקְדָּם בְּמַעֲלָה, וְסָמַךְ לָאָרוֹן הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה שֶׁהֵם כֵּלִים כָּמוֹהוּ, וְיוֹרוּ עַל עִנְיַן הַמִּשְׁכָּן שֶׁבַּעֲבוּרָם נַעֲשָׂה. אֲבָל מֹשֶׁה הִקְדִּים בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ (שמות ל"ה:י"א), וְכֵן עָשָׂה בְּצַלְאֵל (שמות ל"ו:ח'), לְפִי שֶׁהוּא הָרָאוּי לִקְדֹּם בַּמַּעֲשֶׂה: וְסוֹד הַמִּשְׁכָּן הוּא, שֶׁיִּהְיֶה הַכָּבוֹד אֲשֶׁר שָׁכַן עַל הַר סִינַי שׁוֹכֵן עָלָיו בְּנִסְתָּר, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (שמות כ"ד:ט"ז) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי", וּכְתִיב (דברים ה כא) "הֵן הֶרְאָנוּ ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ", כֵּן כָּתוּב בַּמִּשְׁכָּן "וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ':ל"ד). וְהִזְכִּיר בַּמִּשְׁכָּן שְׁנֵי פְּעָמִים "וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", כְּנֶגֶד "אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ"; וְהָיָה בַּמִּשְׁכָּן תָּמִיד עִם יִשְׂרָאֵל הַכָּבוֹד שֶׁנִּרְאָה לָהֶם בְּהַר סִינַי. וּבְבֹא מֹשֶׁה (שמות ל"ד:ל"ד) הָיָה אֵלָיו הַדִּבּוּר אֲשֶׁר נִדְבַּר לוֹ בְּהַר סִינַי. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר בְּמַתַּן תּוֹרָה (דברים ד לו) "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה", כָּךְ בַּמִּשְׁכָּן כְּתִיב (במדבר ז פט) "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו": וְנִכְפַּל "וַיְדַבֵּר אֵלָיו" לְהַגִּיד מַה שֶׁאָמְרוּ בַּקַּבָּלָה שֶׁהָיָה הַקּוֹל בָּא מִן הַשָּׁמַיִם אֶל מֹשֶׁה מֵעַל הַכַּפֹּרֶת וּמִשָּׁם מְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּי כָּל דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה הָיָה מִן הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם וְנִשְׁמַע מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, כְּדֶרֶךְ וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ד לו), וְעַל כֵּן הָיוּ שְׁנֵיהֶם זָהָב. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (להלן כט מב מג) "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי", כִּי שָׁם יִהְיֶה בֵּית מוֹעֵד לַדִּבּוּר וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי: וְהַמִּסְתַּכֵּל יָפֶה בַּכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים בְּמַתַּן תּוֹרָה וּמֵבִין מַה שֶׁכָּתַבְנוּ בָּהֶם (עי' להלן פסוק כא) יָבִין סוֹד הַמִּשְׁכָּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְיוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ מִמַּה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, "ה׳ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ח':כ"ג) כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּהַר סִינַי "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד:י'), וְהוֹסִיף שָׁם לְפָרֵשׁ "ה׳" לָעִנְיָן שֶׁרָמַזְנוּ שָׁם לְמַעְלָה כִּי אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים (מלכים א ח כג), כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וּכְבוֹד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י יט כ), וְאָמַר דָּוִד "וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה׳" (דהי"א כח יח), וְכֵן יַזְכִּיר תָּמִיד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ "לְשֵׁם ה׳", (מלכים א ה׳:י"ט), "לִשְׁמֶךָ" (שם ח מד), וְיֹאמַר בְּכָל פַּעַם וּפַעַם "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (שם ח לב), בְּמִדַּת רַחֲמִים, וּכְתִיב (שם ח מד מה) "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם", וּבְבֵאוּר אָמַר "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (דהי"ב ו יח). וּכְתִיב עַל הָאָרוֹן "לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמואל ב ו':ב'). וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים (א יג ו) "לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים ה׳ יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם", כִּי הַשֵּׁם יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים:
(1) Now that G-d had told Israel face to face the Ten Commandments, and had further commanded them through Moses some of the precepts which are like general principles to the [individual] commandments of the Torah — in the same way that our Rabbis were accustomed to deal with strangers who come to be converted to the Jewish faith — and now that the Israelites accepted upon themselves to do all that He would command them through Moses and He made a covenant with them concerning all this, from now on they are His people and He is their G-d This is in accordance with the condition He made with them at the beginning: Now, therefore, if ye will indeed hearken unto My voice, and keep My covenant, then ye shall be Mine own treasure, and He said further: and ye shall be unto Me a kingdom of priests, and a holy nation. They are now holy, in that they are worthy that there be amongst them a Sanctuary through which He makes His Divine Glory dwell among them. Therefore He first commanded concerning the Tabernacle, so that He have amongst them a house dedicated to His name, from where He would speak with Moses and command the children of Israel. Thus the main purpose of the Tabernacle was to contain a place in which the Divine Glory rests, this being the ark, just as He said, And there will I meet with thee, and I will speak with thee from above the ark-cover. Therefore He first gave the commandment about the ark and the ark-cover, for they are first in importance. Next to the ark He gave the commandment about the table and the candelabrum, which are vessels just like the ark, and because they indicate the purpose for which the Tabernacle was made. Moses, however, preceded to mention in the section of Vayakheil: the Tabernacle, its Tent, and its covering, and in that order Bezalel made them [first the Tabernacle and then the ark], because from the practical end it is proper to build the house first [and then make its vessels]. The secret of the Tabernacle is that the Glory which abode upon Mount Sinai [openly] should abide upon it in a concealed manner. For just as it is said there, And the glory of the Eternal abode upon Mount Sinai, and it is further written, Behold, the Eternal our G-d hath shown us His glory and His greatness, so it is written of the Tabernacle, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle. Twice is this verse, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle mentioned in connection with the Tabernacle, to correspond with His glory and His greatness. Thus Israel always had with them in the Tabernacle the Glory which appeared to them on Mount Sinai. And when Moses went into the Tabernacle, he would hear the Divine utterance being spoken to him in the same way as on Mount Sinai. Thus just as it is said at the Giving of the Torah: Out of heaven He made thee to hear His voice, that He might instruct thee; and upon earth He made thee to see His great fire, so it is written of the Tabernacle, and he heard the voice speaking unto him from above the ark-cover…from between the two cherubim; and He spoke unto him. The expression “speaking unto him” is mentioned here twice in order to indicate that which the Rabbis have said in the Tradition that the Voice would come from heaven to Moses from upon the ark-cover, and from there He spoke with him; for every Divine utterance with Moses came from heaven during daytime, and was heard from between the two cherubim, similar to what is said, and thou didst hear His words out of the midst of the fire. It is for this reason that the two cherubim were made of gold. And Scripture so states: where I will meet with you, to speak there unto thee; and it shall be sanctified by My glory, for there [in the Tabernacle] will be the appointed place for the Divine utterance, and it will be sanctified by My glory. Now he who looks carefully at the verses mentioned at the Giving of the Torah, and understands what we have written about them, will perceive the secret of the Tabernacle and the Sanctuary [built later by King Solomon]. He will also be able to understand it from what Solomon in his wisdom said in his prayer in the Sanctuary: O Eternal, the G-d of Israel, just as is said at Mount Sinai: And they saw the G-d of Israel. Solomon however added the Name the Eternal because of a matter which we have alluded to above; for the G-d of Israel sitteth upon the cherubim, just as is said: And the glory of the G-d of Israel was over them above. This is the living creature that I saw, under the G-d of Israel by the river Chebar; and I knew that they were cherubim, and David said, and gold for the pattern of the chariot, even the cherubim, that spread out their wings, and covered the ark of the covenant of the Eternal. Solomon also always mentions that the Sanctuary is to be for the name of the Eternal, or for Thy name, and at each and every section of the prayer he says, then hear Thou in heaven — with the attribute of mercy. And it is further written: If Thy people go out to battle against their enemy… and they pray unto the Eternal toward the city which Thou hast chosen, and toward the house which I have built for Thy name, then hear Thou in heaven, and in explanation Solomon said: But will G-d in very truth dwell with man on the earth? Behold, heaven and the heaven of heavens cannot contain Thee. And it is written concerning the ark, And David arose… to bring up from thence the ark of G-d, whereupon is called the Name, even the Name of the Eternal of hosts that sitteth upon the cherubim, and in the Book of Chronicles it is written: to bring up from thence the ark of G-d, the Eternal, Who sitteth upon the cherubim, whereon is called the Name — for it is G-d Who sitteth upon the cherubim.
כדי להבין את ההקבלה הזאת של הרמב"ן נביא את דבריו בפרשת יתרו (שמות י"ט, ט), "אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, שֶׁתִּגַּשׁ אַתָּה אֶל הָעֲרָפֶל בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם דְּבָרַי, וְיִהְיוּ הֵם עַצְמָם נְבִיאִים בִּדְבָרַי, לֹא שֶׁיַּאֲמִינוּ מִפִּי אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "בֶּאֱמֹר ה׳ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי לְמַעַן יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים" (דברים ד י)". בהר סיני ניתן לעם ישראל ההתגלות האלוקית ברמה מאוד גבוהה, "וְיִהְיוּ הֵם עַצְמָם נְבִיאִים בִּדְבָרַי", שהיו כולם נביאים. ומכך נובע ההקבלה בין הר סיני למשכן, "סוֹד הַמִּשְׁכָּן הוּא, שֶׁיִּהְיֶה הַכָּבוֹד אֲשֶׁר שָׁכַן עַל הַר סִינַי שׁוֹכֵן עָלָיו בְּנִסְתָּר", ההתגלות הקבועה והנסתרת במשכן היא המשך ישיר להתגלות החד פעמית לעיני כל ישראל בהר סיני.
יוצא מכך שההתגלות האלוקית שעם ישראל קיבל בהר סיני ממשיכה להתגלות אבל בדרגות נמוכות יותר. ולכן יש חידוש מתן התורה בזמן לימוד תורה, כי בזמן לימוד התורה אנו ממשיכים את ההתגלות האלוקית מהר סיני בדרגה יותר נמוכה. (וזה גם הסיבה שכול יהודי יכול לחדש בתורה כי הוא פשוט ממשיך את ההתגלות האלוקית (שהיא עצמה היכולת לחדש תורה שבעל פה) מהר סיני, "הלכה (והחידושים) היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש שנאמרה למשה מסיני").
קישור לאתר:
https://www.youtube.com/watch?v=yG9ivRFWWIo&t=1531s
(ב)בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ אָמַר ר"א כִּי הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים שֶׁהָיְתָה לָהֶם הַנְּבוּאָה בְּסָפֵק, וְאע"פ שֶׁכָּתוּב (שמות י"ד:ל"א) "וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", שָׁם אָמַר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל", וְלֹא כָּל יִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ אֵלָיו "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה כא), כִּי לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים כֵּן מִתְּחִלָּה. וְזֶה טַעַם בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ, שֶׁאַתָּה נְבִיאִי, כִּי מֵעַתָּה יִתְאַמֵּת אֶצְלָם עִנְיַן הַנְּבוּאָה. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי זֶרַע אַבְרָהָם לֹא יִסְתַּפְּקוּ בַּנְּבוּאָה, כִּי הֶאֱמִינוּ בָּהּ מֵאֲבוֹתָם. וּכְבָר אָמַר עוֹד "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ" (שמות ד':ל"א), "וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד:ל"א), וְאִם לֹא אָמַר שָׁם כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן לֹא נֶאֱמַר בַּעֲבוּר יִשְׁמַע כָּל הָעָם: וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁאָמַר, אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, שֶׁתִּגַּשׁ אַתָּה אֶל הָעֲרָפֶל בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם דְּבָרַי, וְיִהְיוּ הֵם עַצְמָם נְבִיאִים בִּדְבָרַי, לֹא שֶׁיַּאֲמִינוּ מִפִּי אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "בֶּאֱמֹר ה׳ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי לְמַעַן יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים" (דברים ד י), וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לָנֶצַח בְּכָל הַדּוֹרוֹת, וְאִם יָקוּם בְּקִרְבָּם נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם כְּנֶגֶד דְּבָרְךָ יַכְחִישׁוּהוּ מִיָּד, שֶׁכְּבָר רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם וְשָׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁהִגַּעְתָּ לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה בַּנְּבוּאָה, יִתְבָּרֵר לָהֶם מִמְּךָ מַה שֶׁכָּתוּב (במדבר יב ו-ח) "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה׳ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". וּלְכָךְ אָמַר בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, כִּי יִשְׁמַע דְּבָרַי מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְיֵדְעוּ שֶׁאֲנִי ה׳ מְדַבֵּר עִמְּךָ וְיַאֲמִינוּ בִּדְבָרַי, וְגַם בְּךָ לְעוֹלָם. וְכֵן מַה שֶׁאָמְרוּ "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה כא), לוֹמַר הִנֵּה נִתְקַיֵּם הַדָּבָר אֶצְלֵנוּ בִּרְאִיַּת עֵינֵינוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה חֵפֶץ אֱלֹקִים, וּמֵעַתָּה קְרַב אַתָּה שֶׁיָּדַעְנוּ בְּךָ שֶׁהִגַּעְתָּ לַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה וּשֲׁמָע כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ וְשָׁמַעְנוּ מִפִּיךָ וְעָשִׂינוּ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמָנָה נְבוּאָתְךָ כִּי הִיא הָעֶלְיוֹנָה עַל כָּל הַנְּבִיאִים: וּבַמְּכִילְתָּא (כאן) רָאִיתִי בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה, הֲרֵי אֲנִי קוֹרֵא לְךָ מֵרֹאשׁ הָהָר וְאַתָּה עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ט:כ') "וַיִּקְרָא ה׳ לְמֹשֶׁה", וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, גַּם בְּךָ גַּם בַּנְּבִיאִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד אַחֲרֶיךָ. מַטִּין דִּבְרֵיהֶם לְדַעַת ר"א:
(2) IN ORDER THAT THE PEOPLE MAY HEAR WHEN I SPEAK WITH THEE. Rabbi Abraham ibn Ezra commented that there were among the Israelites people who doubted the existence of prophecy. And even though it is written, and they believed in the Eternal, and in His servant Moses, it is said there, and ‘Israel’ saw, but not “all Israel.” It is this which they said to him [after the Giving of the Torah], This day we have seen that G-d doth speak with man, and he liveth, for at first they did not believe so. This is the meaning of the verse here, in order that the people may hear when I speak with thee, the Ten Commandments, and also believe in thee forever, i.e., “that you are My prophet,” for henceforth the matter of prophecy will be confirmed to them. [Thus far the words of Ibn Ezra.] This is not correct. The children of Abraham never doubted prophecy, as they had always believed in it since the time of their forefathers. Scripture already has stated so: And the people believed, and they heard that the Eternal hath remembered the children of Israel;and they believed in the Eternal, and in His servant Moses. Even though it does not say there, “and all the people [believed]” or “all Israel believed,” neither does it say here “that ‘all the people’ may hear.” The correct interpretation appears to me to be that G-d said to Moses: “I come to thee in a thick cloud, so that you should draw near to the thick darknessin order that the people may hear when I speak. They themselves will be prophets when I speak, not [necessitating] that it should be confirmed to them through others,” just as it is said, When the Eternal said unto me: Assemble Me the people, and I will make them hear My words, that they may learn to fear Me all the days. “And they may also believe in thee forever, i.e., through all the generations. And if there will arise among them a prophet or dreamer of dreams to refute your words, they will deny him at once, for they have already seen with their own eyes and heard with their own ears that you have reached the highest stage in prophecy. Through you, will become clear to them that which is written: If there be a prophet among you, I the Eternal make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; with him do I speak mouth to mouth.” It is for this reason that He said, “in order that the people may hear when I speak with thee, for they will hear when I speak out of the midst of the fire, and they will know that it is I the Eternal Who speaks to you. They will believe in My words and also in you forever.” Similarly, that which the people said, This day we have seen that G-d doth speak with man, and he liveth, was to state: “Now the thing has been confirmed to us with the sight of our own eyes, as was the wish of G-d [that we should all become prophets]. Henceforth, Go thou near, for we know that you have reached the great stage in prophecy, and hear all that the Eternal our G-d may say… and we will hear it from you, and do it, for your prophecy has been confirmed to be above that of all prophets.” Now I have seen the Mechilta where it is written: “In order that the people may hear when I speak with thee. This teaches that the Holy One, blessed be He, said to Moses: ‘Behold, I will call you from the top of the mountain, and you will come up,’ as it is said, and the Eternal called Moses to the top of the mount, and Moses went up. And they may also believe in thee forever, i.e., ‘in you and also in the prophets who are destined to arise after you.’” The words of the Mechilta incline towards the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra.
עוד אחת מהעקרונות שיוצאים מכאן הם שכל יחיד בעם ישראל מגלה את חלקו בתורה אבל עם ישראל מגלה את התורה. וזה אחת העקרונות החשובים ביותר משום שהמסורת של עם שיראל, התורה שבעל פה, בכך שהיא מפרשת את התורה שבכתב היא נותנת לה תוקף. ולכן בלי התורה שבעל פה ופרשנותה אי אפשר בכלל לגשת לתורה שבכתב! וחלק ממסורת זו היא שניתנה לנו בסיני (בעל פה) מידות שבהם נידרשת התורה ודרך מידות אלו יכולים הסנהדרין להמשיך לחדש בתורה כפי שכותב הרמב"ם במשנה תורה (הלכות ממרים א, ב), "אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא".
קישור :
https://youtube.com/shorts/YFT4Rl8YV8A?si=24Z1CvioBUI5rFyC
(ב) כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:
(2) Any person who does not carry out their directives transgresses a negative commandment, as Ibid. continues: "Do not deviate from any of the statements they relate to you, neither right nor left." Lashes are not given for the violation of this prohibition, because it also serves as a warning for a transgression punishable by execution by the court. For when a sage rebels against the words of the court, he should be executed by strangulation, as the following verse states: "A person who will act deliberately...." We are obligated to heed their words whether they: a) learned them from the Oral Tradition, i.e., the Oral Law, b) derived them on the basis of their own knowledge through one of the attributes of Biblical exegesis and it appeared to them that this is the correct interpretation of the matter, c) instituted the matter as a safeguard for the Torah, as was necessary at a specific time. These are the decrees, edicts, and customs instituted by the Sages. It is a positive commandment to heed the court with regard to each of these three matters. A person who transgresses any of these types of directives transgresses a negative commandment. This is derived from the continuation of the above verse in the following manner: "According to the laws which they shall instruct you" - this refers to the edicts, decrees, and customs which they instruct people at large to observe to strengthen the faith and perfect the world. "According to the judgment which they relate" - this refers to the matters which they derive through logical analysis employing one of the methods of Biblical exegesis. "From all things that they will tell you" - This refers to the tradition which they received one person from another.
ועדיין צריך לשאול למה ה׳ רצה שדרך עם ישראל תיהיה התגלות אלוקית?
עונה על כך הרמב"ן בפרשת האזינו (דברים ל"ב, כ"ו), "הַשֵּׁם בָּרָא אֶת הָאָדָם בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁיַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְיוֹדֶה לִשְׁמוֹ, וְשָׂם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בִּרְצוֹנָם וְכָפְרוּ בּוֹ כֻּלָּם, לֹא נִשְׁאַר רַק הָעָם הַזֶּה לִשְׁמוֹ, וּפִרְסֵם בָּהֶם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים כִּי הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וַאדושם הָאֲדֹנִים, וְנוֹדַע בָּזֶה לְכָל הָעַמִּים. וְהִנֵּה אִם יָשׁוּב וִיאַבֵּד זִכְרָם, יִשְׁכְּחוּ הָעַמִּים אֶת אוֹתוֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו וְלֹא יְסֻפַּר עוֹד בָּהֶם, וְאִם אָדָם יַזְכִּיר כֵּן יַחְשְׁבוּ כִּי הָיָה כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַמַּזָּלוֹת וְהַכּוֹכָבִים, וְחָלַף וְעָבַר, וְהִנֵּה תִּהְיֶה כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה בָּאָדָם בְּטֵלָה לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּהֶם יוֹדֵעַ אֶת בּוֹרְאוֹ רַק מַכְעִיס לְפָנָיו".
ובקיצור, הקב"ה רצה להביא את העולם אל תכליתו ("הַשֵּׁם בָּרָא אֶת הָאָדָם בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁיַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְיוֹדֶה לִשְׁמוֹ") ובעזרת עם ישראל הוא עושה זאת. ולכן דרך עם ישראל צריך להיות התגלות אלוקית כי הם מגלים את רצון הקב"ה לכול העולם.
(ב)אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם, גָּלוּתֵנוּ בֵּין הָעַמִּים אֲנַחְנוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, שֶׁאֵין לָנוּ זֵכֶר בָּעַמִּים וְלֹא נֵחָשֵׁב לְעַם וְאֻמָּה כְּלָל. וְהִנֵּה יֹאמַר הַכָּתוּב כִּי הָיָה בְּמִדַּת הַדִּין לִהְיוֹתֵנוּ כֵּן בַּגָּלוּת לְעוֹלָם, לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב. וְיוֹרֶה זֶה כִּי בְּגָלוּתֵנוּ עַתָּה תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת, וְאֵין לָנוּ הַצָּלָה מִיַּד הָעַמִּים רַק בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל ית', כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר בִּיחֶזְקֵאל (כ מא מד), וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְכֵן נֶאֱמַר עוֹד (שם פסוק ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְגוֹ'. וּלְכָךְ הִזְכִּיר מֹשֶׁה בִּתְפִלָּתוֹ (במדבר יד טו), וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר וְגוֹ', וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוֹדָה לוֹ בָּזֶה (שם פסוק כ), וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְהַטַּעַם בַּטַּעֲנָה הַזֹּאת אֵינֶנּוּ כְּרוֹצֶה לְהַרְאוֹת כֹּחוֹ בֵּין שׂוֹנְאָיו, כִּי כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, אֲבָל הַשֵּׁם בָּרָא אֶת הָאָדָם בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁיַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְיוֹדֶה לִשְׁמוֹ, וְשָׂם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בִּרְצוֹנָם וְכָפְרוּ בּוֹ כֻּלָּם, לֹא נִשְׁאַר רַק הָעָם הַזֶּה לִשְׁמוֹ, וּפִרְסֵם בָּהֶם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים כִּי הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וַאדושם הָאֲדֹנִים, וְנוֹדַע בָּזֶה לְכָל הָעַמִּים. וְהִנֵּה אִם יָשׁוּב וִיאַבֵּד זִכְרָם, יִשְׁכְּחוּ הָעַמִּים אֶת אוֹתוֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו וְלֹא יְסֻפַּר עוֹד בָּהֶם, וְאִם אָדָם יַזְכִּיר כֵּן יַחְשְׁבוּ כִּי הָיָה כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַמַּזָּלוֹת וְהַכּוֹכָבִים, וְחָלַף וְעָבַר, וְהִנֵּה תִּהְיֶה כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה בָּאָדָם בְּטֵלָה לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּהֶם יוֹדֵעַ אֶת בּוֹרְאוֹ רַק מַכְעִיס לְפָנָיו. וְעַל כֵּן רָאוּי מִדִּין הָרָצוֹן שֶׁהָיָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנָיו לְהָקִים לוֹ לְעָם כָּל הַיָּמִים, כִּי הֵם הַקְּרוֹבִים אֵלָיו וְהַיּוֹדְעִים אוֹתוֹ מִכָּל הָעַמִּים. וְזֶה טַעַם כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים ל"ב:ל"ו), שֶׁיִּזְכֹּר ה׳ בְּרַחֲמִים כִּי הֵם עַמּוֹ מֵאָז, וְיִזְכֹּר כִּי הֵם עֲבָדָיו שֶׁעָמְדוּ לוֹ בְּגָלוּתָם כַּעֲבָדִים לִסְבֹּל הַצָּרוֹת וְהַשִּׁעְבּוּד, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סג ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ. וּכְבָר רָמַזְתִּי בִּבְרִיאַת הָאָדָם סוֹד נִשְׂגָּב וְנֶעֱלָם, צָרִיךְ מִמֶּנּוּ שֶׁנִּהְיֶה לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לָנוּ לֵאלֹקִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מג ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וְגוֹ':
(2) I WOULD MAKE THEIR MEMORY CEASE FROM AMONG MEN. This is a reference to our exiles among the nations — we, Judah and Benjamin, who have no significance among the nations and we are not considered a people or nation at all. Thus Scripture states that according to the attribute of justice we should remain in this condition of exile forever were it not that I was in dread of the wrath from the enemy. This teaches that, in our present exile, [the protecting influence of] the merits of the patriarchs have ceased and we have no deliverance from the hands of the nations except for the sake of His Great Name, similar to what He stated in the Book of Ezekiel, when I bring you out from the peoples, and gather you out of the countries wherein ye have been scattered; and I will be sanctified in you in the sight of the nations.And ye shall know that I am the Eternal, when I have wrought with you for My Name’s sake, not according to your evil ways, nor according to your corrupt doings, O ye house of Israel. And so also it is further stated, But I wrought for My Name’s sake, that it should not be profaned in the sight of the nations etc. Therefore Moses mentioned in his prayer, then the nations which have heard the fame of Thee will speak, saying etc. and G-d, blessed be He, acknowledged him in this, And the Eternal said: ‘I have pardoned according to thy word.’ This plea is not meant to demonstrate His power among His enemies, for All the nations are as nothing before Him; they are accounted by Him as things of nought, and vanity. Rather, [the explanation thereof is as follows:] G-d created man among the lower creatures in order that he acknowledge his Creator and be thankful to His Name, and He placed in his hand the choice to do evil or good. But when people sinned willingly and they all denied Him, only this people [Israel] remained devoted to His Name, and so He made known through them by means of signs and wonders that He is G-d of gods, and Lord of lords, and this became known to all nations. Now, if He were to reconsider and their memory [i.e., of Israel] be lost, the nations will forget His wonders and His deeds and they will no longer recount them. And if a person should mention them, they will think that it was [done by] one of the powers of the constellations which is overflowing as he passeth through, and thus the purpose of the creation of man will be annulled completely, for no one will be left among them who knows his Creator — only those who provoke Him. Therefore, it is appropriate as a consequence of the [Divine] Will which existed at the creation of the world to establish for Himself a people for all time, who are nearer to Him and who know Him more than all the [other] peoples. And the meaning of the verse For the Eternal will judge His people, and for His servants He will reconsider is, that G-d will remember in mercy that they are His people of old, and He will remember that they are His servants, for they stood by Him in their exile like servants to suffer the troubles and the bondage, similar to what is stated, For He said: ‘Surely, they are My people, children that will not deal falsely.’ I have already suggested that in the creation of man there is a sublime and recondite secret which requires that we be His people and He be our G-d, similar to what is stated, Every one that is called by My Name, and whom I have created for My glory, I have formed him, yea, I have made him.
ועדיין צריך להעמיק ולשאול למה ספציפית דרך עם ישראל ולא דרך כל עם אחר?
ובספר דברים (ז, ז - ח) כתוב כפשוטו התשובה לכך,
"לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכׇּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה׳ בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכׇּל־הָעַמִּֽים׃ כִּי֩ מֵאַהֲבַ֨ת ה׳ אֶתְכֶ֗ם וּמִשׇּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא ה׳ אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם".
(ז) לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכׇּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה׳ בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכׇּל־הָעַמִּֽים׃ (ח) כִּי֩ מֵאַהֲבַ֨ת ה׳ אֶתְכֶ֗ם וּמִשׇּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא ה׳ אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם׃
(7) It is not because you are the most numerous of peoples that ה׳ grew attached to you and chose you—indeed, you are the smallest of peoples; (8) but it was because ה׳ favored you and kept the oath made to your fathers that ה׳ freed you with a mighty hand and rescued you from the house of bondage, from the power of Pharaoh king of Egypt.
מסביר הרמב"ן (דברים ז, ז) שעם ישראל נבחר להיות העם סגולה "כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם בָּחַר בָּכֶם". ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר (עם ישראל) לאוהב (הקב"ה) צריך לסבול את אוהבו (הקב"ה) בכל הבא עליו ממנו. ועם ישראל ראויים לכך יותר בכל עם אחר. כמו שאמרו בשמות רבה (מ"ב, ט),
שלושה עזים הם, עז שבחיות - כלב, בעוף - תרנגול, ובאומות - ישראל. א"ר יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי: אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן (של ישראל). "או יהודי או צלוב"! (=אלה דברי הישראלי בעמדו בניסיון ובמסרו נפשו למיתה על קידוש השם). (פרשת ואתחנן תש"ד - בחירת ישראל, נחמה ליבוביץ, גיליונות נחמה).
(א) וְטַעַם חָשַׁק, שֶׁנִּקְשַׁר עִמָּכֶם בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ שֶׁלֹּא יִפָּרֵד מִכֶּם לְעוֹלָם, מִלְּשׁוֹן וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף (שמות כז י), וַיִּבְחַר בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם סְגֻלָּה וְנַחֲלָה לוֹ, כִּי הַבְּחִירָה בְּכָל מָקוֹם בְּרִירָה מִן הָאֲחֵרִים. וְאָמַר הַטַּעַם כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם בָּחַר בָּכֶם, שֶׁרָאָה אֶתְכֶם רְאוּיִים לְהִתְאַהֵב לְפָנָיו וְנִבְחָרִים לְאַהֲבָה יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים. וְלֹא הִזְכִּיר בָּזֶה טַעַם מִן הַבְּחִירָה, כִּי הַנִּבְחָר לְאוֹהֵב הַיּוֹדֵעַ לִסְבֹּל אֶת אוֹהֲבוֹ בְּכָל הַבָּא עָלָיו מִמֶּנּוּ, וְיִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לְכָךְ מִכָּל עַם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ביצה כה) שְׁלֹשָׁה עַזִּים הֵם, יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת, כִּי יַעַמְדוּ לוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת, אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב (שמו"ר מב ט). וְטַעַם בָּכֶם, בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁהִגִּיעַ עִנְיָנָם עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרֹם הַחֵטְא וְתִבְטַל הַבְטָחָתָם, וְעַל כֵּן הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּפְדְּךָ, רָמַז שֶׁהִכָּה אוֹתָם תַּחְתֶּיךָ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מג ג) נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ:
(1) CHASHAK’ (HE TOOK DELIGHT). The meaning thereof is that He had “bound” Himself with you with a mighty bond that He will never be separated from you, similar in expression to ‘vachashukeihem’ (and their fillets — silver threads encircling the pillars of the Tabernacle) shall be of silver. And He has chosen you from among all peoples that you be His treasure and inheritance, for “being chosen” always implies selection from others. And he stated the reason, But because the Eternal loved you He chose you, meaning, He saw you to be worthier than all peoples to be loved by Him and to be chosen for love. He mentioned for this no [other] reason except that you were chosen [because of His love for you], for he who is chosen to be loved, is known to be ready to suffer whatever comes upon him from his lover, and the Israelites are more qualified for that than any other people. As the Rabbis have said: “Three [creatures] are of strong character, Israel among the nations etc.,” for Israel has stood by Him in all trials. [When challenged by the nations, Israel has stubbornly declared,] “Either [we remain loyal] Jews or [we will be] nailed to the stake.” And the purport of the word you [and He chose ‘you’] is “because of your fathers,” who became so worthy that He swore to them in order that no sin should cause [His] promise [to them] to be nullified. Therefore He brought you out from the land of Egypt with a mighty hand. And He redeemed you — this is an allusion that He smote them in your stead, similar to what is said, I have given Egypt as thy ransom, Ethiopia and Seba for thee.
והטור הארוך (דברים ז, ז) בדרכו של הרמב"ן מסביר, "ויבחר בכם. מכל העמים כי הברירה בכל מקום ברירה בין אחרים. ואמר הטעם כי מאהבה בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב צריך לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראוים לכך מכל עם שהם עזים באומות שעומדין בנסיונותיו וחשק בכם בעבור אבותיכם שהגיע עמם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה".
ולסיכום מוסבר בספר ידיו אמונה (יסודות האמונה והעבודה מתורת הרמב"ן) את הקשר בין הקידוש ה׳ של עם ישראל לתכלית הבריאה,
על כל פנים מתבאר שאהבת ה׳ שלנו היא האמונה האיתנה שלנו בה׳ והמוכנות למסור את נפשנו על קידוש שמו, וכפי שבארנו תכלית הבריאה היא שהאמונה הזאת תתפרסם בכל העולם. נמצא אם כן, שתכלית הבריאה נמצאת באהבת ה׳ שלנו – האמונה בה׳ שמגיעה עד מסירות נפש. וזהו מה שמבואר בפרשת ואתחנן שה׳ בחר בנו מאהבתו אותנו, שהרי כפי שבארנו האמונה הזאת היא מטרתה של הבריאה, ומכיוון שרק אנחנו מחזיקים בכך, רק על ידינו העולם יכול להגיע למטרתו.
נמצא שתכלית הבריאה תלויה בנו, ומשום כך הקב"ה בחר בנו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית. וזהו בדיוק ענין האהבה שלו אלינו, שכפי שהרמב"ן ביאר האהבה הזאת מתבטאת במה שהוא לקח אותנו להיות עם סגולתו, דהיינו שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית ולא מסר אותנו לכוחות אחרים, נמצא אם כן שהכל ענין אחד. עכ"ל.
(ג)ויבחר בכם. מכל העמים כי הברירה בכל מקום ברירה בין אחרים. ואמר הטעם כי מאהבה בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב צריך לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראוים לכך מכל עם שהם עזים באומות שעומדין בנסיונותיו וחשק בכם בעבור אבותיכם שהגיע עמם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה:
(3) ויבחר בהם, “He chose them;” He chose you out of all the nations that He had at disposal. The word בחר always means that the one doing the choosing had the option to select his choice from a number of candidates. The reason why He chose the Jewish people was out of a feeling of love for them. G’d had seen that this nation was worthy of His love more than all the other nations. Moses does not spell out a special virtue of the Jewish people that made them worthy of this extraordinary love of Hashem. When someone has been chosen as another person’s especially beloved, he must henceforth endure with equanimity anything that results from the fact that he is so beloved. Israel qualified as being especially beloved by G’d because they were a tough nation, a nation capable of enduring a great deal when being tested by their lover, Hashem. He took a liking to you on account of your forefathers the three patriarchs whom G’d had subjected to so many trials all of which they had endured uncomplainingly so that He eventually swore an oath to them promising to give them the Holy Land. He swore the oath in order that His promise previously not reinforced by an oath, should not become null and void on account of sins that the offspring of these patriarchs might become guilty of. As a result of this oath, G’d took this nation out of Egypt amongst all the miracles that were needed to accomplish this.
הבאנו לעיל את אחת מדרשות המדרש (ויקרא רבה ל"ה, ז) על הפסוק, "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", שהכתוב כפל וכתב 'שמירה' וגם כן 'עשייה'. ובהמשך לכך נביא את המשך הדרשות שדורשת המדרש.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, כך אָמַר לָהֶם הקב"ה לישראל, אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה (לקיים את מצוות התורה) הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם שכר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם, בראתם ויצרתם את עַצְמְכֶם, שלולא קיום התורה והמצוות אין לכם זכות קיום. וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וכתוב "אֹתָם" בכתיב חסר 'ו', כדי לדרוש (סנהדרין צ"ט עמוד ב), ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ – אַל תִּקְרֵי ״אֹתָם״ אֶלָּא ״אַתֶּם״, שאם תשמרו לקיים את התורה ואת המצוות הרי כאילו עשיתם את עצמכם.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. רָבָא אָמַר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ – אַל תִּקְרֵי ״אֹתָם״ אֶלָּא ״אַתֶּם״.
Reish Lakish said: With regard to anyone who teaches Torah to the son of another, the verse ascribes him credit as though he formed that student, as it is stated: “And Abram took Sarai his wife…and the souls that they formed in Haran” (Genesis 12:5). They are given credit for forming the students to whom they taught Torah. Rabbi Elazar says: It is as though he fashioned [asa’an] the words of Torah themselves, as it is stated: “Observe the words of this covenant, va’asitem otam” (Deuteronomy 29:8), indicating that studying the Torah is like fashioning it. Rava says: It is as though he fashioned himself, as it is stated: “Va’asitem otam.” Do not read “va’asitem otam” as: And you shall fashion them; rather, read it as va’asitem atem, meaning: You shall fashion yourself.
דורש המדרש, "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם". "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ" - להיות עמלים בתורה. "וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ" - קיום המצוות, על מנת ש "וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם". (ספרא בחוקותי, פרשה א, ב).
(ב) [ב] "אם בחקתי תלכו" – יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר (ויקרא כו, יד) "אם לא תשמעו לי" – יכול אלו המצות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מצות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
(2) 2) "If in My statutes you walk": I would think that these are the mitzvoth. But in "and My mitzvoth you keep, to do them," mitzvoth are already stated. How, then, am I to understand "If in My statutes you walk"? — that you toil in Torah. And thus is it written (Vayikra 26:14) "And if you do not hearken to Me." I might think that these (words) are (spoken of) the mitzvoth. But in (Vayikra 26:14) "and do not do all of these mitzvoth," mitzvoth are already stated. How, then, am I to understand "If you do not hearken to Me"? — to toil.
שנה רַבִּי חִיָּא ברייתא, הַלָּמֵד תורה על מנת לַעֲשׂוֹת זוכה להבטחה בפרשתינו "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וכו'", ולֹא הַלָּמֵד (הלומד את התורה) שֶׁלֹּא על מנת לַעֲשׂוֹת (הוא לא מקבל את ההבטחות בפרשתינו). אלא הַלָּמֵד תורה שֶׁלֹּא על מנת לַעֲשׂוֹת, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַלָּמֵד תורה שֶׁלֹּא על מנת לַעֲשׂוֹת, נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו ליפני שנולד וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בגלל שאין תועלת בו אם לא לתכלית הבריאה, ליראה את ה׳ וללכת בדרכיו.
אָמַר רַבִּי אַחָא, הַלָּמֵד תורה עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת את המצוות הוא זוֹכֶה לְהַקְבִּיל (לקבל) רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מַה טַּעַם, ומהיכן לומדים זאת מהכתוב? שכתוב (יהושע א, ח), "לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", וְאֵין תַּשְׂכִּיל אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר, כמאמר הכתוב במזמור שדוד אומר מפיו של אברהם אבינו בהשכילו ברוח הקודש (תהילים פ"ט, א), "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (ועיין מדרש רבה מבואר ספר ויקרא, מכון המדרש המבואר).
וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר לָהֶם אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵינִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם תָּנֵי רַבִּי חִיָּא הַלָּמֵד לַעֲשׂוֹת לֹא הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַלָּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אַחָא הַלָּמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת זוֹכֶה לְהַקְבִּיל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מַה טַּעַם (יהושע א, ח): לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל, וְאֵין תַּשְׂכִּיל אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.
“And observe My commandments, and perform them” – Rabbi Ḥama ben Rabbi Ḥanina said: If you observe the Torah, I ascribe it to you as though you instituted them. “And perform them [otam]” – Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He said to them: ‘If you observe the Torah, I ascribe it to you as though you made yourselves.’ “And perform them” – Rabbi Ḥiyya taught: One who studies in order to perform, not one who studies in order not to perform. One who studies not to perform, it would be preferable for him had he not been created. Rabbi Yoḥanan said: One who studies not to perform, it would be preferable had his afterbirth overturned onto his face and he did not emerge to the air of the world. Rabbi Aḥa said: One who studies in order to perform merits to receive the Divine Spirit. What is the source? “So that you will take care to act in accordance with everything that is written in it, as then your way will prosper, and then you will succeed [taskil]” (Joshua 1:8). Taskil is nothing other than the Divine Spirit, just as it says: “Maskil by Eitan the Ezrahite” (Psalms 89:1).
המדרש דיבר על החשיבות של 'ללמוד על מנת לעשות'. והרמב"ן באגרת המפורסמת שעוסקת במוסר כותב לבנו שאם, "תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים", ובאגרת זו הוא גם כן כותב על החשיבות של 'ללמוד על מנת לעשות'. ובלשונו, "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".
(יא) וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.
(11) Take heed to study Torah constantly, so you will be able to fulfill its commands. When you arise from your learning reflect carefully on what you have studied, to find a lesson in it that you can be put into practice. Examine your actions every morning and evening, and in this way every one of your days will be spent in returning (to God).
והרב שלמה אבינר בביאור שלו לאגרת הרמב"ן (פרק, ללמוד ולקיים) מעמיק בדבריו של הרמב"ן,
כל לימוד ולימוד תאמר לעצמך: מה אוכל לקחת ממנו למעשה. זו הגדרתה של תורה: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". לשמור - לא תעשה. לעשות - עשה. שכשמה כן היא: תורה. לשון הוראה, הוראת דרך, שיטה המורה את הדרך. ישנם דברים רבים קדושים וטהורים ומלהיבים אך אינם מורים דרך, אלא דברים עליונים בעלמא. והתורה לא כן - היא מורה דרך! כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' קנט ד"ה תורה): "הוראה יצאה לישראל, לא חזון לב, לא תכונה של התיצרות חזיונית, לא התרגשות נפשית", טהורה כמובן, "לא התורה של איזה מעמד", קבוצה, "או מעמדים נפשיים פרטיים או כלליים, הראויים ליחיד או לציבור, לדור או לדורות, כי אם הוראה, תורה המורה את המציאות, המורה את החיים, המורה את הנשמה, המורה את הגויה, המורה את הפרט, המורה את הכלל, המורה את הדור, המורה את העולם, המורה דור דורים, המורה עולמי עולמים". זו הגדרתה של תורה, היא מורה את הדרך. עד כדי כך שהקשה רש"י (בראשית א, א), מפני מה התחילה התורה מבראשית, היה לה להתחיל מ"החודש הזה לכם ראש חודשים", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, הוראת ראש חודש. ואילו חומש בראשית, מה הוא מורה לנו? הלא אין בו מצוות כלל? ותירץ, שהוא מורה לנו הדרכות חשובות בעניין ארץ ישראל.
אם כן, התורה אינה התלהבות רוחנית רגשית תיאורטית. היא - לעשות! על כן "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". מה יש בו שאני יכול לקיימו למעשה? אין הכוונה כל רגע ורגע, שאם כן אי אתה יכול ללמוד. אלא באופן כללי, "וכאשר תקום מן הספר", יכול גם אחר שעות אחדות של לימוד. אמנם מסתבר שכאן מדובר לאו דווקא בתלמיד ישיבה הקבוע בלימודו, אלא בכל אדם. שהרי אמר למעלה: "הוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה", בכל רגע פנוי. אם כן, אדם, בעל בית, השומע שיעור מידי פעם חייב שייצא מהשיעור ודבר מה מעשי בידו. בוודאי אפשר שייפגש ברעיונות גדולים, שבלא זה גם הקיום יהיה דל, אבל מוכרח שיהיה ממנו 'מזון מעשי'. מעין כריך למעלה ולמטה תוכן מעשי ובין שניהם מעט מרקחת מתוקה. אבל אי אפשר שיאכל השומע מרקחת לבדה. אלא כאשר נהגו בגמרא, שדומה דרשת הרב לדרוש הספרדי: לרבות הלכה, לרבות אגדה, לרבות דברי מוסר הכל. אדם יוצא 'שבע', עם צידה לדרך. התורה עניינה לקיימה! אתה לומד ומוכן לקיים למעשה. כמובן, יש מצוות שאנו תפילה שלא ניאלץ לקיים - "והשיב את הגזילה", לתת גט לאשתו וכו'... אבל אתה מוכן לכל אלה, אם חלילה תידרש! התורה היא להאמין - ולעשות! להאמין ולקיים. לא כנוצרים, שדי להם באמונה. אינך חייב לקיים. סטרו על פניך - הושט לחייך השניה! והלא זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? זה בסדר, איננו בשביל שתקיים, הוא בשביל 'להאמין' בלבד. להאמין זה דבר טוב ויפה וראוי. והתורה לא כך כלל וכלל. אם כתב השו"ע שמצווה להניח תפילין מצווה עליך להניח תפילין.
הגמרא אינה 'כאן ועכשיו', היא מטיילת בכל העולמים ובכל הסוגיות. אבל אתה חי פה, והתורה ביסודה היא על מנת לעשות! "כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו" (ראה יבמות דף קט עמוד ב). אני לומד תורה בלבד, ואיני מקיים, אינו מענייני לקיים, רק ללמוד. כלומר, איני מבקש שכר על הקיום, רק על הלימוד - אפילו שכר לימוד אין לו (רש"י שם). שלא זה הלימוד שדיברנו בו. דיברנו על לימוד שאתה מקיים. ואם לא כן. מתברר למפרע שאיננו לימוד תורה כלל. אתה 'אדם מלומד', אתה ידען, אבל זה אינו מה שקראה התורה לימוד. על כן אפילו שכר לימוד אין לך. מבקש אדם מחברו: התוכל לסייע בעדי לרגע קט להעביר שולחן זה מפה אל שם? - וכי אינך רואה שאני עסוק כולי בכתיבת עבודה בנושא החסד?... טענו לפרופסור חשוב באוניברסיטה: כבודו מלמד תורת האתיקה, ומפני מה לא יקיים מה שהוא מלמד לאחרים? השיב: איני מבין, וכי פרופסור למתמטיקה חייב שיהיה משולש?... פעם אחת, באוניברסיטה דתית חשובה, ישב הסגל הבכיר ודן בשאלה: היאך תוכר אוניברסיטתנו בדתיותה יתר על חברותיה החילוניות? קם ראש החוג לכימיה והציע: לאחר כל שיעור, יאמר הפרופסור לתלמידיו מה מכל מה שלמדו היום, ניתן להשתמש בו לעבודת השם. מכובד. קם ראש החוג למחשבת ישראל ומחה: לא! פה אוניברסיטה, לא ישיבה!... פה לא נוקטים עמדה! אתה לא מעורב! אתה 'אוביקטיבי'! פעם עשתה סטודנטית עבודה בנושא חינוך, על פי כתביו של רב חשוב ציוני דתי. שמח אותו רב, הנה עשה מישהו סוף סוף סדר בכתבים. אמרו לו: קרא בפנים. הציץ. היה כתוב שם: "לדעת המחבר, אמונה בד' היא נושא חשוב". מבינים? היא אסורה בנקיטת עמדה. רק זה כך "בעיני המחבר". כך באוניברסיטה.
לא כן תורה. לא כן איגרת הרמב"ן. כולנו מגוייסים לדבר ד'. זהו 'לימוד מגוייס'. אנו מאמינים בזה וחפצים בזה ועושים זאת, כל אחד כפי יכולתו. לומדים על מנת לעשות. לפעמים לא מסתייע לעשות. לא מזדמן להשיב את הגזילה כי לא גזלתי... ובכן? אלא על דעת כן. אין עתה בית מקדש, אם כן אינך לומד על מנת לעשות? - על דעת כן, כאשר יהיה, אני מוכן. מובא בגמרא (קידושין מ ב): "נשאלה שאלה זו לחכמים: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". קושיה: אם כן, לפי זה התלמוד הוא אמצעי והמעשה תכלית, והמטרה גדולה מהאמצעי, יוצא שהמעשה גדול. אם כן מפני מה כתוב 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה'? היה לו לכתוב: מעשה גדול, שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה. מסביר המהר"ל (נתיב התורה פרק א): אינך מבין. תלמוד ומעשה אינם ביחס של אמצעי ומטרה, אלא יחס של סיבה ותוצאה. תלמוד גדול מהמעשה עד כדי כך שמביא לידי מעשה. כלומר מעשה בפני עצמו הוא מעשה בלבד, אבל תלמוד הוא לימוד ועשייה אחד! וזה פשט - תלמוד שאינו מביא לידי מעשה, אינו תלמוד. זו ידענות, זה משכיל ותו-לא. על כן אם אדם זמנו בידו - ילמד ולא יעשה. ומי יעשה? אחרים יעשו. או ימתין עם המעשה. שאם אתה לומד אתה עושה, אתה מקיים! לא ביום אחד, לאט לאט, בהדרגה, אבל מביא לידי מעשה.
מובא בגמרא (מועד קטן דף ט עמוד ב): "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה׳, הא חפצי שמים", מצוות, "ישוו בה. וכתיב 'וכל חפצים לא ישוו בה׳, דאפילו חפצי שמים", מצוות, "לא ישוו בה". אם כן, לראשון, ענייני הפרטיים אינם שווים תורה, אבל יש לי מצווה, אני מפסיק ללמוד ומקיים את המצווה. אבל כתוב "כל חפצים לא ישוו", אפילו יש לי מצווה לקיימה, אני ממשיך ללמוד תורה. תירוץ, אומרת הגמרא: "כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים". מצווה כזו, אתה חדל ללמוד תורה ומקיים המצווה. מצווה שיכולה לעשות על ידי אחרים, יעשו אחרים ואני לומד תורה. ואלו הם? מצווה המוטלת על האדם, כתפילין וכו', ומצווה שאין מי שיעשנה, כגון שרואה אדם טובע בנהר והוא לבדו שם, או אפילו אין מי שיעשנה טוב כמותו. מובא ברבנו חננאל: אב שלח בנו מקיסרי ללמוד תורה בטבריה. נודע לו שבמקום ללמוד תורה הוא מתנדב בחברא קדישא. שלח לו: המבלי אין קברים בקיסרי שלחתיך לטבריה? שלח לו הבן: אין מי שיעשנה. שאלה: מדוע כך? והלא אמרנו למעלה שתלמוד תורה כנגד כולם? תשובה: התורה מצוה ועליך לקיימה! ואם לא קיימת לא הבנת כלום! שהתורה ציוותה עליך ללמוד ולקיים. נכון שתלמוד תורה כנגד כולם - אבל מה שאתה עושה אינו תלמוד תורה, כי אינך מקיים. אלא כמו שאמרה הגמרא. בשעה שאתה מפסיק מלימוד תורה על מנת לקיים אינך מתנתק מהלימוד, אדרבה, אתה שליח של תורה, מקיים רצונה של תורה. "שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה" (ברכות יז א). סיכום: כאשר אתה קם מן הלימוד אתה מחשב, מה יוצא לי מן הלימוד באופן אישי למעשה. זהו מעין חשבון נפש, מעין תשובה, מה שמוליכנו להבין הסיפא של הפיסקה: "ותפשפש במעשיך בבוקר ובערב". "גם מקננו ילך עמנו... כי ממנו נקח לעבד את ד' אלקינו" (שמות י, כ"ו). כל דבר שלמדתי מה אני לוקח מצווה משם לעבוד את ריבונו של עולם. עכ"ל.
וכפי שכתוב במסכת אבות (ד, ה), "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת".
(ה)רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
(5)Rabbi Ishmael his son said: He who learns in order to teach, it is granted to him to study and to teach; But he who learns in order to practice, it is granted to him to learn and to teach and to practice. Rabbi Zadok said: do not make them a crown for self-exaltation, nor a spade with which to dig. So too Hillel used to say, “And he that puts the crown to his own use shall perish.” Thus you have learned, anyone who derives worldly benefit from the words of the Torah, removes his life from the world.
ומסביר רבינו יונה (על פרקי אבות ד, ה), "והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. ר"ל שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמתת הדברים ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת הרי זה למד על מנת לעשות. שכל עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמתי. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. שהכל בכלל המעשה".
(ב)והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. ר"ל שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמתת הדברים ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת הרי זה למד על מנת לעשות. שכל עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמתי. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. שהכל בכלל המעשה:
(2)One who studies in order to practice will be given the opportunity to study, to teach and to practice: He wants to say that his intention is to analyze his learning so as to know the truth of the matters and his will is to toil several days and [even] years to fathom a small thing and to conduct himself according to the truth; behold, this is one who studied in order to practice - as the whole thrust of his intent is only that his action be truthful. Therefore, he "will be given the opportunity to study, to teach and to practice" - as it is all included in action.
להרחבה:
אפשר גם להעמיק ולהסביר שהסיבה שאנחנו מאמנים בתורה היא בגלל שדרך המסורת לאורך הדורות וחכמי ישראל מתגלה שהתורה היא דבר ה׳ ולכן ללא חז"ל אין תוקף לתורה ולכן לא יכול להיות שנלמד את התורה דרך הבנה שהיא חיצונית לחז"ל.
חשוב גם להסביר שניתן לכל אחד רשות לחדש חידושים בתורה אבל כמובן רק באופן המותר שחז"ל לימדו אותנו.
[ה] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות; שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.
5) "If in My statutes you walk, and My mitzvoth you keep, to do them": (Scripture speaks of) one who learns in order to do, and not of one who learns in order not to do. For if one learns in order not to do, it is better had he not been created.
וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. מַאי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵּלֵכוּ וְתִשְׁמְרוּ, אֲמַאי וַעֲשִׂיתֶם. אֶלָּא, מַאן דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאָזִיל בְּאוֹרְחוֹי, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ עֲבִיד לֵיהּ לְעֵילָּא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִלּוּ עַשָׂאָנִי, וְאוֹקְמוּהָ. וְעַל דָּא וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם כְּתִיב וַדַּאי, וְהוֹאִיל וּמִתְעָרֵי עָלַיְיכוּ לְאִתְחַבְּרָא דָּא בְּדָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם וַדַּאי.
AND YE SHALL DO (MAKE) THEM. After walk and “keep” have been mentioned, why does it also say “do”? Because he who “keeps” the precepts of the Law and “walks” in God’s ways, if one may say so, “makes” Him who is above. Also it says, “You shall make them”, because the two aspects (of statute and judgement) are both aroused through you and join together so that the Holy Name is consummated.’
(א) דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג א) "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וְנֶאֱמַר (דברים כט כח) "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה׳ שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה׳ אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְ (במדבר כג יט) "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב":
(1) It is clear and explicit in the Torah that it is [God's] commandment, remaining forever without change, addition, or diminishment, as [Deuteronomy 13:1] states: "All these matters which I command to you, you shall be careful to perform. You may not add to it or diminish from it," and [Deuteronomy 29:28] states: "What is revealed is for us and our children forever, to carry out all the words of this Torah." This teaches that we are commanded to fulfill all the Torah's directives forever. It is also said: "It is an everlasting statute for all your generations," and [Deuteronomy 30:12] states: "It is not in the heavens." This teaches that a prophet can no longer add a new precept [to the Torah]. Therefore, if a person will arise, whether Jew or gentile, and perform a sign or wonder and say that God sent him to: a) add a mitzvah, b) withdraw a mitzvah c) explain a mitzvah in a manner which differs from the tradition received from Moses, or d) if he says that the mitzvot commanded to the Jews are not forever, but rather were given for a limited time, he is a false prophet. He comes to deny the prophecy of Moses and should be executed by strangulation, because he dared to make statements in God's name which God never made. God, blessed be His name, commanded Moses that this commandment is for us and our children forever, and, God is not man that He speak falsely.
(לד)ועל פי הדברים האלה שכתבתי, יתבאר המדרש בויקרא רבה פ' ל"ה (סימן ז') וזה לשונם, ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), א"ר חנינא בר פפא, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי אני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמיכם ועשיתם אותם. תני ר' חייא, הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. א"ר יוחנן הלמד שלא לעשות, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. א"ר אחא הלמד לעשות, זוכה להקביל רוח הקודש, מ"ט (יהושע א, ח) למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, ואין תשכיל אלא רוח הקודש כמה דאת אמרת (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי, עד כאן לשונם:
(34) Now we can also understand Midrash Rabbah Vayikra in section 35, concerning Leviticus 26,3: "If you observe My commandments and carry them out;" Rabbi Chama said in the name of Rabbi Chanina that the meaning is that if you observe the Torah laws, I, (G–d) will consider this for you as if you had carried them out, the word אותם meaning the same as אתם, you." Rabbi Chaninah son of Pappa said that you will be considered as though you had created them yourselves, and, by extension, have created yourselves. Rabbi Chiyah taught: "He who studies to perform, not he who studies in order not to perform- for in such an instance it were better he had never been created. Rabbi Yochanan says that if someone studies with the intention of not performing, he should have had the afterbirth flung in his face so that he would not have been born alive. Rabbi Acha says that he who studies in order to perform (the commandments) will have the merit of welcoming the Holy Spirit. How do we know this? It is written in Joshua 1,8: למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. "So that you may observe faithfully all that is written therein (the Torah). Only then will you prosper in your undertakings and only then will you be successful." The expression תשכיל means that one is granted Holy Spirit as we know from Psalms 89,1: משכיל לאיתן האזרחי "An inspired statement by Eytan the Ezrahite." Thus far the Midrash in Vayikra.