(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃ (יא) וַ֠יִּקֹּ֠ב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃
(10) There came out among the Israelites a man whose mother was Israelite and whose father was Egyptian. And a fight broke out in the camp between that half-Israelite and a certain Israelite. (11) The son of the Israelite woman pronounced the Name in blasphemy, and he was brought to Moses—now his mother’s name was Shelomith daughter of Dibri of the tribe of Dan—
Rashi, quoting the Medrash, explains what led to this blasphemous outburst:
(א) ויצא בן אשה ישראלית. מֵהֵיכָן יָצָא? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר מֵעוֹלָמוֹ יָצָא, רַבִּי בְּרֶכְיָה אוֹמֵר מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה יָצָא, לִגְלֵג וְאָמַר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה בְכָל יוֹם, שֶׁמָּא פַּת צוֹנֶנֶת שֶׁל תִּשְׁעָה יָמִים, בִּתְמִיהָ? וּמַתְנִיתָא אֲמַרָה מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא, מְחֻיָּב, בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְתוֹךְ מַחֲנֵה דָן, אָמְרוּ לוֹ מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם מִבְּנֵי דָּן אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב'), נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, עָמַד וְגִדֵּף (ספרא, ויקרא ל"ב): (ב) בן איש מצרי. הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה (שם): (ג) בתוך בני ישראל. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַיֵּר (ספרא): (ד) וינצו במחנה. עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה: (ה) ואיש הישראלי. זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ שֶׁמִּחָה בוֹ מִטַּע אָהֳלוֹ:
(1) ויצא בן אשה ישראלית AND THE SON OF THE ISRAELITISH WOMAN WENT OUT — Whence did he go out? Surely not from the camp, since Scripture states “and they strove in the camp”! Rabbi Levi said, “He went out from (by his blasphemous utterance he lost) his eternal life (עולמו; R. Levi evidently connects ויצא with the last word of v. 8; “the everlasting covenant, ברית עולם”). R. Berachya said, “He set forth (יצא) (started his argument) from the above section. He said sneeringly: “Every Sabbath he shall set it in order!? Surely it is the way of a king to eat fresh (lit., warm) bread every day; is it perhaps his way to eat bread nine days old (lit., cold bread of nine days)?! (The Hebrew word בתמיה “Say this in the intonation of a question” means nothing other than our question mark) (Midrash Tanchuma 38 23). A Baraitha states that ויצא means, he came out of the judicial court of Moses where he had been pronounced to be in the wrong in the following matter: although his father was an Egyptian he had gone to pitch his tent in the camp of the tribe of Dan to whom his mother belonged (cf. v. 11). They (the men of Dan) said to him, “What have you to do here" (lit., what is your character that gives you the right to come here?). He replied. “I am one of the children of the tribe of Dan”. Thereupon they said to him, “Scripture states: (Numbers 2:2) “Every man [of the children of Israel shall encamp] by his own standard, that bears the signs of their father’s house”! He thereupon went in to the judicial court of Moses to have the matter decided and came forth (יצא) declared to be in the wrong. He then stood up and blasphemed (Sifra, Emor, Section 14 1; Leviticus Rabbah 32 3).
Rav Chaim Shmulevitz points out that usually, the Yetzer Hara (The Evil Inclination) brings a person down through a “slow burn”, gradually convincing him to jettison different aspects of his Judaism, until he’s brought to his knees - in front of an Avoda Zara.
However, if a person experiences a sudden, traumatic event, they can “lose it” and fall instantly from the highest heights to the lowest pits.
In this particular case of the blasphemer, the trauma he suffered was being suddenly uprooted from his place.
Up until that day, he was part of the community; he went to the Dan JCC, worked at Dander Mifflin, and made Dan jokes with the other fathers in the park.
And then, in an instant, like a rug pulled from beneath his feet, his entire identity collapsed. The DPD showed up*1 at his door, and after conducting a quick background check, he was deemed ineligible to take part in their land, and his residency permit, so to speak, was revoked. He went from community member to outsider, from belonging to displacement.
The shakeup left him in an unhinged state, and he ultimately flew off the handle by cursing Hashem’s name.
We see how crucial it is to make sure that people have a place and a sense of belonging and how vital it is for a person's growth and feelings of self-worth.
I’d like to add that I think that perhaps the megadef learned this “coping mechanism” of self-sabotage from his mother, who also found herself in an awkward position, albeit through no fault of her own, as follows.
The passuk says in Shemos 2:11-12:
(יא) וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ (יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃
(11) Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen. (12) He turned this way and that and, seeing no one about, he struck down the Egyptian and hid him in the sand.
Rashi (ibid) gives the “background” as to why this taskmaster was picking on this particular Jew.
(א) ויגדל משה. וַהֲלֹא כְּבָר כָּתַב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי, הָרִאשׁוֹן לְקוֹמָה וְהַשֵּׁנִי לִגְדֻלָּה, שֶׁמִּנָּהוּ פַּרְעֹה עַל בֵּיתוֹ (ילקוט שמעוני): (ב) וירא בסבלתם. נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם (שמות רבה א'): (ג) איש מצרי. נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מַעֲמִידָם מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר לִמְלַאכְתָּם (שם): (ד) מכה איש עברי. מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם (שם):
(4) מכה איש עברי SMITING A HEBREW MAN — beating and flogging him. The latter was the husband of Shelomith, the daughter of Dibri (see Leviticus 24:11), and the Egyptian taskmaster had set his fancy upon her. During the night he compelled him (her husband) to rise and made him leave the house. He, however, returned, entered the house and forced his attentions upon the woman, she believing it was her husband. The man returned and became aware of what had happened, and when the Egyptian perceived that he was aware of it he beat him and flogged him the whole day long (Exodus Rabbah 1:28).
Rashi to our parsha (Vayikra 24:11) comments that the passuk in our Parsha calls the blasphemer’s mother by name (Shlomis bas Divri) to tell how praiseworthy Klal Yisrael was in Mitzrayim, that Scripture publicly mentions her name, telling us implicitly that of all the women in Klal Yisrael, she alone was a harlot.
(א) ויקב. כְּתַרְגּוּמוֹ "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף, וְהוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי (ספרא): (ב) ושם אמו שלמית בת דברי. שִׁבְחָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁפִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב לְזוֹ, לוֹמַר שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הָיְתָה זוֹנָה: (ג) שלמית. דַּהֲוָה פִּטְפְּטָה "שְׁלָם עֲלָךְ", "שְׁלָם עֲלֵיכוֹן", מְפַטְפֶּטֶת בִּדְבָרִים, שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹם הַכֹּל: (ד) בת דברי. דַּבְּרָנִית הָיְתָה, מְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם, לְפִיכָךְ קִלְקְלָה: (ה) למטה דן. מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ; כַּיּוֹצֵא בוֹ "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (שמות ל"א), שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ (ספרא):
(2) ושם אמו שלמית בת דברי AND HIS MOTHER’S NAME WAS SHELOMITH, THE DAUGHTER OF DIBRI, [THE TRIBE OF DAN] — it is to tell how praiseworthy Israel was that Scripture publicly mentions her name (exposes her), telling us implicitly that of all the women of Israel she alone was a harlot (Leviticus Rabbah 32 5). (3) שלמית (connected with שלום “peace”) — she was so called because she was always babbling: “Peace be with thee”, “peace be with thee”, “peace be with you” — she used to continually babble with many words (she was a בת דברי) — she enquired after the health of everybody (Leviticus Rabbah 32 5). (4) בת דברי (from the root דבר “to speak”) — she was talkative — talking with any man, and in consequence of this she got into trouble.
The super-commentaries on Rashi ask, according to the Medrash in Shemos, her act was not an act of harlotry - she was unaware that it was the Mitzri that had come onto her. If so, why does Rashi here in Vayikra use this terminology?
Gur Aryeh and Divrei David answer that although she was not at fault, nevertheless,the very fact of being with a non-Jew gave her this title.
(א) שהיא לבדה היתה זונה. אף על גב דרש"י פירש בפרשת שמות (ב, יא) שלא ידעה ממנו, ובטעות היה לה, שסבורה היתה שהוא בעלה, מכל מקום 'זונה' מיקרי, כיון שנבעלה לגוי עשאה זונה:
(א) ושם אמו כו' לבדה היתה זונה. לאו זונה ממש קאמר דהא היתה מוטעת דהיתה סבורה שהיא בעלה כדפירש"י בפ' שמות, מ"מ שם זונה עליה, ואע"ג דאין הולד ממזר בכותי שבא על בת ישראל כדאיתא ביבמות פ' הערל (דף מ"ה) מ"מ פגום לכהונה הוא, כדאיתא בגמרא מזהמין את הולד:
However, Maskil LeDavid says the reason she is given that title is because after she realized what had happened, she gave up hope on herself and decided to become a harlot.
(א) ושם אמו שהיא לבדה וכו׳. אע״ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש״י שם דסבורה שהיה בעלה מ״מ אחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשו״ה לא הזכיר שמה בתחלה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה:
Instead of accepting her unique situation and moving forward, she gave up on herself, feeling all hope was lost. Granted, Shlomis was justified to feel hurt and embarrassed, as the Medrash says, she was now the lone woman who had caused a breach in the “locked garden” - but instead of accepting that and moving forward, she folded.
(ה) דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס גַּל נָעוּל אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּן נָעוּל אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת, מַעְיָן חָתוּם אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן גַּן נָעוּל, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ שְׁתֵּי בְּעִילוֹת כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא גַּן נָעוּל, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה, נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כָּךְ (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ, שְׁלוּחַיִךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות יג, יז): וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר שָׂרָה אִמֵּנוּ יָרְדָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ. יוֹסֵף יָרַד לְמִצְרַיִם וְגָדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הָיָה גְּדוּר עֶרְוָה בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ... וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן. בַּת דִּבְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.
(5) Another matter: “The son of an Israelite woman…went out” – that is what is written: “A locked garden is my sister, my bride; a locked fountain, a sealed spring” (Song of Songs 4:12). Rabbi Pinḥas said: “A locked fountain” – these are the virgins. “A locked garden” – these are the married women. “A sealed spring” – these are the males. It is taught in the name of Rabbi Natan: “A locked garden,” “a locked fountain” – these are two forms of intercourse, typical and atypical. Another matter: Rabbi Pinḥas said in the name of Rabbi Ḥiyya bar Abba: “A locked garden” (Song of Songs 4:12) – because Israel restrained themselves from licentiousness in Egypt, they were delivered from Egypt...
Her son inherited this trait from her*2 - she essentially ingrained into her son that if you ever find yourself in an compromised position - even by no fault of your own - that’s the end of the world. It is a trauma you can’t overcome, so give up.
However this attitude is incorrect. Often, our greatest tests can be the source of our greatest strengths. Even if things don’t go exactly the way we may have had in mind for ourselves, we need to have emunah that everything that happens to us is in our best interests, it is all in the goodness of Hashem’s plan, even if we can’t quite see the good right away.
Good Shabbos!
Footnotes
*1
The Chasam Sofer has a few pieces where he asserts that it was a particular person who was trying to evict the blasphemer from the property of Dan - it was his maternal brother.
*2
A parallel assertion that the blasphemer "inherited" the core trait of his blaspheming from his mother, is found in Chasam Sofer in another place.
Agav, a question I have about the entire incident with the woman and the mitzri; the "mistaken identity" doesn't seem to fit with the Yerushalmi in Sanhedrin:
וּמִפְּנֵי מַה שִׁינָּה פַּרְצוֹפוֹתֵיהֶן. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹפֵץ וְהוֹלֵךְ לְאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ אוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם. מַרְאֶה פָנִים וְדַעַת וְקוֹל. מַרְאֶה וְדַעַת מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִין. וְקוֹל מִפְּנֵי הָעֶרְוָה.
Why did He change their looks? That no man should jump and go to another’s wife or another’s field. It was stated in the name of Rebbi Meïr: Three things did the Holy One, praise to Him, diversify in humans: looks of the face, understanding, and voice. Looks and understanding because of the robbers, voice because of forbidden women.
תני – שונה [התנא] בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): שלשה דברים שינה הקב"ה בבני אדם – בשלושה דברים אין בני האדם דומים זה לזה: מראה פנים ודעת וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין – אִילו היה מראה פניהם ומחשבתם של בני האדם דומים זה לזה, היו הגזלנים גוזלים זה מזה את נשותיהם ואת שדותיהם, שלא היו מכירים שאין הוא בעליהם של האישה או של השדה, כיוון שמראה פניהם ומחשבתם שלו ושל בעליהם דומה, וקול מפני הערוה – אִילו היה קולם של בני האדם דומה זה לזה, היו נואפים בלילה זה את אשתו של זה, שלא היתה האישה מכירה שאין הוא בעלה, כיוון שקולם שלו ושל בעלה דומה.