תפארת שמואל פרשת תזריע
אין קיום לעולם בלא התורה
יב, ב דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.
"ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר בראשית ד, ז לפתח חטאת רובץ". נדה ל:
צ"ע למה המלאך מלמד התינוק במעי אמו כל התורה, אם כשנולד בא המלאך ומשכח ממנו כל מה שלמד.
וי"ל, כיון שהתינוק מצוי בלוע תוך מעי אמו, הוא כמו בעולם אחר. וכל עולם אין לה קיום אפילו רגע אחד בלא לימוד ה
תורה, כמש"כ ירמיה לג, כה "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".
ורבי חיים מוואלאזין זצ"ל היה אומר שהטעם שהחמה סובב את כל העולם, וממילא יש במדינות שונות זמנים שונים, הוא כדי שבכל עת יהיה מישהו שילמד תורה. שאי אפשר לעולם להתקיים אפילו רגע אחד בלי תורה. וכן נהגו בישיבת וואלאזין, שהיו קיימים סדרים בישיבה משך כל כ"ד שעות היום, כדי שלא יהיה רגע אחד בלא לימוד התורה.
וממילא, כל העת שנמצא שם ב"העולם שלו", בלי התורה לא היה יכול להתקיים. ולכן הוא צריך שהמלאך יבוא שם ללמוד עמו תורה, כדי שיהיה לו קיום.
החומר של איסור לשון הרע וכל דיני בין אדם לחבירו
יג, מה טמא טמא יקרא. וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו. רש"י
צ"ע דאיתא במסכת סוטה ח: "ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה", ולמדין משם לשמור אף על כבוד הנידון למוות, שלא יתבזה בשעת מיתת בית דין. וא"כ, מי שדיבר לשון הרע
ונעשה מצורע ר"ל, והוא צריך לישב בדד חוץ למחנה, ואפילו מצורעים אחרים אינם יכולים לישב עמו. ולמה לא חסה התורה על בזיונו, עד שהצריכו התורה לפרסם לכל "טמא טמא יקרא".
ועוד איתא שם במסכת סוטה לב: "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה" וכו'.
ואילו כאן, לא רק שאין התורה שומרת על בזינו, אלא גם כן מחייבתו התורה להשמיע שהוא טמא. וי"ל, דיש שני מיני עבירות, יש עבירה שפוגע ביהדות, שעובר על איסורי התורה כמו המחלל את שבת או המועדים, או אוכל מאכלות אסורות או לובש שעטנז וכו' ר"ל. שהוא נעשה עבריין על ידיהן, שהוא פוגע בציוויי התורה. אבל יש עבריין, כמו מי שמספר לשון הרע, שלא רק שפוגע ביהדותו, אלא הוא פוגע גם בעצם
האנושיות שלו. דמי שמספר לשון הרע, עבירתו ופשעו חמורה כל כך, כיון שהוא בא כולו משורש רעה להרע לאחרים, שעושה פירוד בין איש – לאשתו ובין אדם לחבירו, וא"כ אין הוא פוגע רק בהלכות התורה, אלא גם בעצם אנושיותו כבן אדם.
וכן אמר הכתוב "ומה יתרון לבעל הלשון", שאין לו שום הנאה, מלבד זה שהוא מרע לאחרים. וכיון שכך, הרי הוא פוגע ממש במה שהוא אדם, "ער איז קיין מענטש נישט".
ואדרבה, כל יתרון האדם על הבהמה הוא בכח הדיבור, וכמש"כ בראשית ב, ז "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלס "והות באדם לרוח ממללא". וממילא מי שמזלזל בכח הדיבור ומשתמש בה להרע לאחר,
לא רק שאינו מתרומם בכח דיבור על הבהמה, אלא אדרבה, הוא נעשה גרוע יותר, שמשתמש בכח מעלתו, מה שאין לשאר בעלי חיים, כדי להרע לאחרים. וממילא אין חיוב לכבדו מצד אנושיותו, שהרי במעשיו מראה שאין לו שום אנושיות.
ועיין בדברינו בפרשת נשא, דאשה סוטה שמזנית תחת בעלה, מאחר ש"בטח בה לב בעלה", והיא מזנית תחתיו ובוגדת בבעלה, לילך וליסתר עם איש אחר, אחר שקינא לה בעלה. חטא זה פוגע בהאנושיות "רירט אהן די מענטש", ולפיכך,
מביאין אותה למקום המקדש ומתנוולת בפירסום, וכדאיתא במשנה בסוטה ז. "עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה". ועוד שם יד. "ר"ג אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה" שבא מנחתה מן השעורים. ולפי שנהגה כבהמה בלי אנושיות, אין צריכין לדאוג על כבוד האדם שלה.
החומר של לשון הרע על שאר עבירות ועיין בדברינו בפרשת שמות על הפסוק ב, יד "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", על דברי רש"י שם ד"ה ויירא משה, שפירש "דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל". ועוד שם ברש"י ד"ה אכן נודע הדבר, "ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומותלהיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך". והדברים מבהילים עד מאוד, איך שחסרון של בין אדם לחבירו, ובפרט "דילטוריא" דהיינו המספר לשון הרע, הוא גרוע יותר מפגם של חטאים בין אדם למקום, שאע"פ שבמצרים חטאו בע"ז ונפלו למ"ט שערי טומאה, הפגם של בין אדם לחבירו ו"דילטוריא" גרוע יותר, ורק מפני
זה הבין משה רבינו על מה היתה קושי השיעבוד.
ובפרט האיסורים של לשון הרע ורכילות ומוציא שם רע, הם האיסורים החמורים ביותר של איסורי בין אדם לחבירו, ובספר חפץ חיים מנה כל כך הרבה עשין ולאוין וארורין שמקושרות
לאיסורים אלו.