דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you may eat from among all the land animals:
זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁנִּכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:
זאת החיה THESE ARE THE ANIMALS — the word חיה is an expression denoting life and is purposely used here in preference to בהמה to express the following idea: because Israel cleave to the Omnipresent and therefore deserve to remain in life, [זאת החיה is thus taken to mean: This, O living nation (or, nation that lives), is what ye may eat!]. He therefore separated them from what is unclean, and imposed commandments upon them, whilst to the other nations who do not cleave to him He prohibited nought. A parable! It may be compared to the case of a physician who goes to visit a sick person: one who is incurable he permits to eat whatever he chooses, while to the patient who may recover he gives directions as to what he may eat and may not eat — as may be found in the Midrash of Rabbi Tanchuma 3:3:6.
זאת החיה לשון חיים כו'. כדאיתא במדרש רבי תנחומא דאם לא כן זאת הבהמה מיבעי ליה מאחר שהחיה בכלל בהמה:
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
On the eighth day Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel.
ולזקני ישראל. לְהַשְׁמִיעָם שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר אַהֲרֹן נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְלֹא יֹאמְרוּ מֵאֵלָיו נִכְנָס (תנחומא):
ולזקני ישראל AND TO THE ELDERS OF ISRAEL, to inform them that it was by the express command of God that Aaron was entering the Sanctuary and ministering in the high-priesthood, so that they might not say: “He is entering on his own authority, unbidden.”
אהל משה
יש להבין מדוע נקראו עתה הזקנים, למרות שבשעה זו שלא ציוה אותם ולא דיבר עמהם דבר.
בספר באר יוסף כתב לבאר את הענין של הקריאה לזקנים, דהנה כבר ביארו הראשונים שבחטא העגל תחילת כוונתם לא היתה לע"ז אלא שכוונתם היתה לעשות איזה דמות מוחשית ששם ישרה הקב"ה שכינתו, ואל השכינה אשר בתוכו יכוונו
לעבודתם וכו', ובכל אופן אע"פ שכוונתם היתה לפי דעתם ושיטתם לטובה וכהוגן, אולם המעשה אשר עשו "מדעת עצמם וברצונם מבלי מצות אלקים" חטאו בזה חטאה גדולה, ונסתובב מזה שחלק מן העם תעו אחר ע"ז ממש, אבל אם היו נושאים פנים לגדולי הדור, והיו שומעים לעצת הזקנים אהרן וחור, אז לא היו באים לעון הנורא הזה וכו'. נמצא שבגלל שלא התחשבו עם דעת הזקנים וגדולי הדור באו לידי החטא הנורא הזה, וזה היה עיקר שורש חטאם וכו', ומכיון שעיקר ושורש חטאם בעגל היה מה שלא שאלו ולא שמעו לעצת הזקנים, לכן כעת כשצום להקריב קרבן כפרתם... קרא משה "לזקני ישראל", כדי להורות לעם שכל דבר ודבר מוכרחים לעשות רק לפני הזקנים, במעמדם ובעצתם.
וזוהי גם כן הכוונה מה שאמר רבי עקיבא (במד"ר כאן), נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם.
המשיל כלל ישראל לעוף, כשהוא רוצה לפרוח ולהתעלות למעלה אז צריך הוא לכנפיו דוקא, כך ישראל בזמן שרוצים להתעלות ולהשיג איזו מעלה ולעשות מעשה בדרך עבודת ה', אף שכוונתם לשמים, אי אפשר להם להשיג ולעשות דבר כי אם על ידי זקניהם דוקא, עכ"ד
בדומה לזה אמר הגר"ח שמואלביץ, לבאר דברי ר"ע במדרש הנ"ל, דאע"פ שאומות העולם יכולים לעשות את כל שהם עושים גם בלא זקנים, ישראל אינם כך, וכמו שבהמה וחיה ממלאים את תפקידם בלא כנפים, ואילו העוף אם איבד את כנפיו, אינו יכול לחיות עוד יותר, וגרוע הוא מן הבהמה, כך גם אומות העולם מתקיימים בלי זקנים, אך ישראל אם אין להם זקנים אינם יכולים לעשות כלום, וגרועים הם מאוה"ע
אירע שפעם לחצו על הג"ר יעקב משה שורקין זצ"ל להשתתף באסיפת רבנים [משו' שלא היה נוהג ללכת לאסיפות], באותה אסיפה אמר הגר"א קוטלר זצ"ל את דעתו - "דעת תורה". כשחזר הרב שורקין מן האסיפה היה שרוי בריתחא וכעס, אמר שכף רגלו לא תדרוך עוד במקומות אלו לעולם.
כששאלו על מה ולמה, השיב, הלא ראיתי איך שרבי אהרן דרש שם את דעתו והשקפתו, ואחר כך קם רב אחד וענה ואמר שעם כל הכבוד לר' אהרן - אני חולק עליו, ועתה מה לי עוד עסק עמהם
בספר מכתב מאליהו חלק א, כתב בנוגע לענין ביטול הדעת לגדולי תורה וז"ל, חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו... זהו שורש כל חטאת ותחלת כל חורבן ר"ל, וכל הזכיות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא...אמונת חכמים, עכ"ל.
עה"פ "אל גנת אגוז ירדתי ללראות באבי הנחל" (שיה"ש ד-יא), אמרו ב'פסיקתא רבתי' (פי"א), האגוז הזה כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר, פירש ממנו משליכים אותו לאשפה. כך ישראל כל זמן שדבוקים לחכמים ושומעים דבריהם, הם זוכים לקנות שני עולמות העוה"ז והעוה"ב, פירשו מהם אבדו מן העולם. חזינן שהדביקות בת״ח מזכה את האדם לקנות שני עולמות, וכל זה משום שהאמונה בחכם כמוה כאמונת השי"ת שהת"ח מאמין ודבק בו (ע"ע 'אהל משה' שמות יד-ג, מש"נ בזה באורך).
כתב החזו"א (במכתב מיום יט כסלו תשי"ג, בענין "שרות לאומי" - הובא במלואו בספר פאר הדור ח"ה, עמ' נב), השיטה לעשות את התורה לחלקים שנים, הוראה באיסור והיתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שהתערבו בגוים ולא נשאר לפליטה... ההפלאה בין הוראות איסור והיתר להוראת הגדרים והגזירות הפלאה זו היא גילוי פנים לתורה, ומבזה תלמידי חכמים, ונמנין בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא ונפסלין לעדות, עכ"ד.
בספר 'רבי משה פיינשטיין' (עמ' 91 ) הביא בשם מרן הגרמ"פ זצ"ל שאמר כך, יש אנשים הטוענים שנבצר מתלמידי חכמים מלהחליט בשאלות פוליטיות, וכי על גדולי ישראל לצמצם עצמם בגבולות התורה וההלכה, אנשים כגון אלו אינם יכולים להימנות על מחנה התורה. אפשר בהחלט לומר שהתעלמות מעצתו של תלמיד חכם גרועה מעבירה על מצווה, אדם העובר על מצווה מפני שהוא חלש מכדי לעמוד בפיתוי, יודע לפחות שדרכו אינה נכונה. בניגוד לכך, אדם המתעלם מעצתו של תלמיד חכם הואמכחיש בכך את עליונות חכמתו של הלמדן, זוהי פירצה הרבה יותר רצינית, עי"ש.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃
Then Moses said to Aaron, “This is what יהוה meant by saying: Through those near to Me I show Myself holy, And gain glory before all the people.” And Aaron was silent.
הגר"מ שטרנבוך שליט"א פרשת שמיני תשפ"ה
ביאור עומק ה’מידה כנגד מידה’ בקבלת השכר של אהרן על כך ששתק
“וידום אהרן” פירש”י “קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין”, ע”כ.
ונראה לבאר עומק העניין, שאהרן קיבל שכרו במידה כנגד מידה, שהלא אהרן שתק בשעה שעפ”י רגש היה לו לבכות ולהתרגש מאוד, והעצים והגביר שכלו על הרגש לגמרי מתוך אמונה בקב”ה, ובמידה כנגד מידה נתן לו הקב”ה האזהרה על שתיית יין שעניינה להגביר את השכל, שהלא אפילו מי ששתה רק רביעית יין אסור לו להיכנס לבית המקדש, ואף שאינו שיכור אבל מ”מ שכלו נפגם במידת מה, וכדי להיכנס לבית המקדש צריך שהשכל יהיה בשלמות, וכמו שכתב החינוך מצוה קנ”ב “שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר כמו עניני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו”,
ולכן דוקא אהרן הכהן שהגביר את השכל לגמרי, זכה לקבל אזהרה זו שעניינה לשמור על השכל בשלמות.
אהל משה
אמר הפייטן "דוי הסר וגם חרון ואז אלם בשיר ירון", ר"ל כשכל הצער וחרון אף של הסתר הגלות יסורו מן העולם, אז מי שהי' אלם בשעתו בלמדו לעצמו אומנות האילום לקבל דיניו של הקב"ה בשתיקה, הוא ימצא בפיו שיר ורננים על החסד הנגלה בעוה"ב אשר שם יראה איך שכולו באמת הטוב והמטיב והוא האלם אשר בשיר ירון. ועי' ישעי' (לה-ו), מש"כ רש"י על ותרן לשון אלם.
"וידום אהרן"! מה טיבה של שתיקה זו - ומה מעלתה... הנה זה פשוט, כי אין מעלת השתיקה בזה שאדם יושב ושותק בשעה שהקב"ה עושה דין בעולמו, וכל שתיקתו כמתמיה ומתפלא בלי מלים לדבר, אלא דוקא כשתוכנה של שתיקתו יש בה מתוחלת המאמין שכן באמת דיין האמת הוא הוא הטוב והמטיב, ורק כל זמן שלא נתגלה יושב כאלם ומיחל לזמן ההוא אשר עוד יראה בחוש כי כולו הטוב והמטיב, ואשר כבר כאן בעוה"ז יודע ומאמין האלם הזה אשר ביום ההוא ימצא פתחון פה לבאר כל מאורעות חייו בטוב טעם ודעת. הוא אשר אומרים עליו בימים נוראים כשמבקשים על זמן העתיד "ובכן תן כבוד לעמך וכו' ופתחון פה למיחלים לך"!
ד"א האגוז הזה כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר פירש הימנו משליכים אותו לאשפות כך ישראל כל זמן שחביריהם דבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים העולם הזה והעולם הבא פרשו מהם אבדו מן העולם: