פרשת פקודי - כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה
בפרשת פקודי כתוב "כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" מעל עשרה פעמים. ועולה השאלה למה הביטוי חוזר על עצמו לאורך הפרשה?
"וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" (שמות ל"ט, א).
(א) וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}
(1) Of the blue, purple, and crimson yarns they also made the service vestments for officiating in the sanctuary; they made Aaron’s sacral vestments—as ה׳ had commanded Moses.
"וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂ֒הוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" (שמות ל"ט, ה).
(ה) וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂ֒הוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(5) The decorated band that was upon it was made like it, of one piece with it; of gold, blue, purple, and crimson yarns, and fine twisted linen—as ה׳ had commanded Moses.
"וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" (שמות ל"ט, ז).
(ז) וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}
(7) They were set on the shoulder-pieces of the ephod, as stones of remembrance for the Israelites—as ה׳ had commanded Moses.
"וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" (שמות ל"ט, כ"א).
(כא) וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}
(21) The breastpiece was held in place by a cord of blue from its rings to the rings of the ephod, so that the breastpiece rested on the decorated band and did not come loose from the ephod—as ה׳ had commanded Moses.
(כו) פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(26) a bell and a pomegranate, a bell and a pomegranate, all around the hem of the robe for officiating in—as יהוה had commanded Moses.
(כט) וְֽאֶת־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(29) and sashes of fine twisted linen, blue, purple, and crimson yarns, done in embroidery—as יהוה had commanded Moses.
(לא) וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(31) They attached to it a cord of blue to fix it upon the headdress above—as יהוה had commanded Moses.
(מג) וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃ {פ}
(43) And when Moses saw that they had performed all the tasks—as יהוה had commanded, so they had done—Moses blessed them.
(יט) וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת־הָאֹ֙הֶל֙ עַל־הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת־מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(19) He spread the tent over the Tabernacle, placing the covering of the tent on top of it—just as יהוה had commanded Moses.
(כא) וַיָּבֵ֣א אֶת־הָאָרֹן֮ אֶל־הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(21) and brought the ark inside the Tabernacle. Then he put up the curtain for screening, and screened off the Ark of the Pact—just as יהוה had commanded Moses.
(כג) וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יהוה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(23) Upon it he laid out the setting of bread before יהוה —as יהוה had commanded Moses.
(כה) וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יהוה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(25) And he lit the lamps before יהוה —as יהוה had commanded Moses.
(כז) וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(27) On it he burned aromatic incense—as יהוה had commanded Moses.
(כט) וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה שָׂ֕ם פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל־מוֹעֵ֑ד וַיַּ֣עַל עָלָ֗יו אֶת־הָעֹלָה֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(29) At the entrance of the Tabernacle of the Tent of Meeting he placed the altar of burnt offering. On it he offered up the burnt offering and the meal offering—as יהוה had commanded Moses.
(לב) בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וּבְקׇרְבָתָ֛ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֖חַ יִרְחָ֑צוּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יהוה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
(32) they washed when they entered the Tent of Meeting and when they approached the altar—as יהוה had commanded Moses.
הבית הלוי (על התורה, כי תשא) עונה "אם יעשה האדם איזו מעשה שלא נצטווה עליו בתורה רק מדעת עצמו אז אותו מעשה אינו מועיל כלום דהמעשה מצד עצמו לא יפעול בזה שישרה שכינתו עליהם". ולכן הביטוי "כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" חוזר על עצמו בפרשה, כדי להראות לנו שכול מעשה בניית המשכן הוא רק בגלל שהקב"ה ציווה את בני ישראל. ובכך באה הפרשה שלנו לכפר על חטא העגל שבחטא העגל רצו לעבוד את הקב"ה אבל לא דרך העבודה שהקב"ה ציווה אותנו לעשות ולכן באה בניית המשכן לכפר על כך ולהראות שאנו עושים את מה שהקב"ה ציווה אותנו. ולכן הביטוי "כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה׳ אֶת־מֹשֶֽׁה" חוזר על עצמו בפרשה.
(ב) והנה במעשה העגל כבר דברו רבים מה ראו ישראל על ככה והיאך דור דעה כאותו הדור נכשלו בחטא גדול כזה. ואשר נראה דידוע דבכל מצוה יש בה טעמים וכוונות הרומזים לסודות נסתרים וע"י קיום המצוה נעשים תיקונים וסדרים בכל העולמות העליונים כמבואר כל זה בספרי הראשונים, והנה נתפוס לדמיון מצוה של מלאכת המשכן שהיה בו השראת שכינה וגילוי כבודו יתברך הלא ודאי שכל מה שנעשה בו בכל פרטיו יש בהם טעמים נעלמים אשר רק בהשתלם בו כל הפרטים אז היה ראוי להשראת שכינת כבודו יתברך דהמשכן כולו בכללו וכל כליו כל אחד בפרט רומזים לסודות עליונים וסתרי מעשה מרכבה וסדרי מעשה בראשית וכולל כל העולמות והתקשרותם זה בזה ועבור זה היה מקום מוכן להשראת שכינה. והנה לכאורה יעלה בדעת האדם לפי שכל האנושי אשר אם היה נמצא בעולם אדם מיוחד אשר כבר בא בסוד יהוה ויודע סודות סדרי בראשית ומרכבה יוכל להבין מעצמו מהם היאך לעשות המשכן בכל הפרטים שבו ועל ידי ידיעתו בהסודות והכוונות יבין מן המוקדם אל המאוחר ויהיה יכול לידע מזה היאך לבנות משכן כבוד ליהוה. וענין זה הוא דביקשו ישראל אז אחרי שראו דמשה אשר היה עומד בין יהוה ובינם לא בא רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל אשר בו יהיה השראת שכינתו וכמו דבאמת היה אחרי כן במשכן ועל ידי ידיעתן בהנסתרים רצו להבין מזה המעשה אשר יעשון. ועוד לא סמכו על חכמת עצמן ועל כן הלכו אל אהרן הכהן שהיה גדול מהם והוא ידע עומק הדברים בסודותיהם יותר מכולם וביקשו ממנו קום עשה לנו כו' והכוונה שיהיה מקום מיוחד להשראת שכינה, ונמצא מחשבתם של ישראל היה בזה לטובה שיזכו ע"י מלאכתם זו להשראת שכינה אצלם. [ואפשר נמצא כתוב כדברים האלה על ספר. אמנם אנכי לא ראיתי כל זה ומדעתי אני כותב כן]. אמנם טעו בזה טעות אחד דהן אמת דמעשה האדם בעולם התחתון גורם תיקונים וסדרים טובים בכל העולמות כולם כי כן גזר הבורא יתברך אשר העולמות יהיו מתנהגים ע"פ מעשה האדם בזה העולם. אמנם כל זה הוא רק אם אותה המעשה ציותה עליו התורה לעשותה. וכן במעשה המשכן רק אז אשר ציום יהוה לעשותו בכל פרטיו ואז כשקיימו ציויו לעשותו ככל אשר ציום אז נעשו כל התיקונים למעלה ובזכות זה שעשו ציויו של מקום זכו שיהיה אותו מקום מוכן וראוי להשרות בו השכינה. אבל אם יעשה האדם איזו מעשה שלא נצטווה עליו בתורה רק מדעת עצמו אז אותו מעשה אינו מועיל כלום דהמעשה מצד עצמו לא יפעול בזה שישרה שכינתו עליהם. ועיקר התיקונים בכל המעשים הוא מה שעושה רצון בוראו ובלא"ה אינם רק תחבולות אנושי וכל ההתחכמות לא יועילו מאומה כי מי יאמר לו מה תפעל. ואדרבה עוד לחטא גדול יחשב. וע"כ נכשלו במעשיהם ויצא ממנו העגל. ואחר כן יצא מזה מה שיצא. ובזה מבואר מה שכשביקש משה רבינו רחמים עליהם אמר בתפלתו וראה כי עמך הגוי הזה, פירוש דגם חטאם לא היה מחמת שרצו לסור מעבודתך חלילה רק אדרבה עיקר הדבר היה לסיבת תשוקתם שיהיה קרבתך להם. (ג) ובזה נבין מה דבפרשת פקודי דעל כל פרט ופרט ועל מעשה ומעשה שעשו במשכן כתוב מפורש כאשר צוה יהוה את משה ותיבות הללו כתובים כמעט בכל פסוק ופסוק שבאותה פרשה והלא דבר הוא. רק הענין דמעשה המשכן הרי בא לכפר עליהם על מעשה העגל וכמו דאיתא במדרש רבה פרשה ויקהל חטאו בנזמים דכתיב פרקו נזמי הזהב ובנזמים נתרצה להם הביאו חח ונזם. וכיון דעיקר חטאם בעגל היה מה שרצו להתחכם מעצמם לעשות ע"פ ידיעתם וחכמתם מעשה אשר לא נצטוו עליו ולזה במעשה המשכן שבא לכפר נאמר על כל אשר עשו כאשר צוה יהוה כלומר דהגם דבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ והיה יודע רמזים וסודות במלאכתו עם כל זה במלאכתו היה כל כוונתם רק כאשר ציוה יהוה ונתכוונו רק לעשות ציויו ורצונו יתברך לא משום שהשכל של עצמם מחייבם לעשות כן, וזהו שכיפר להם על חטא העגל:
ורבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר א, צז) מסביר את אותו העיקרון, "וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹקִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹקִים", שהם חטאו בכך שעשו צורה שהייתה אסורה עליהם, ויחסו ענין אלוקי לדבר שהם עשו בידיהם ובבחירתם בלי ציוי של ה׳.
דברים אלו עקרון חשוב בעבודת ה׳ שאנו עובדים את אותו יתברך לא בדרך שבא לנו אלא באופן שבו הקב"ה ציווה אותנו.
(קג) (צז) אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹקִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹקִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת ה׳ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹקִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹקִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹקִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹקִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹקִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹקִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹקִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹקִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹקִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.
(103) 97. The Rabbi: All nations were given to idolatry at that time. Even had they been philosophers, discoursing on the unity and government of God, they would have been unable to dispense with images, and would have taught the masses that a divine influence hovered over this image. which was distinguished by some miraculous feature. Some of them ascribed this to God, even as we to-day treat some particular spots with reverence, going so far as to believe ourselves blessed by their dust and stones Others ascribed it to the spiritual influence of some star or constellation, or of a talisman, or to other things of that kind. The people did not pay so much attention to a single law as to a tangible image in which they believed. The Israelites had been promised that something visible would descend on them from God which they could follow, as they followed the pillars of cloud and fire when they departed from Egypt. This they pointed out, and turned to it, praising it, and worshipping God in its presence. Thus they also turned towards the cloud which hovered over Moses while God spake with him; they remained standing and adoring God opposite to it. Now when the people had heard the proclamation of the Ten Commandments, and Moses had ascended the mount in order to receive the inscribed tables which he was to bring down to them, and then make an ark which was to be the point towards which they should direct their gaze during their devotions,[2] they waited for his return clad in the same apparel in which they had witnessed the drama on Sinai, without removing their jewels or changing their clothes, remaining just as he left them, expecting every moment to see him return. He, however, tarried forty days, although he had not provided himself with food, having only left them with the intention of returning the same day. An evil spirit overpowered a portion of the people, and they began to divide into parties and factions. Many views and opinions were expressed, till at last some decided to do like the other nations, and seek an object in which they could have faith, without, however, prejudicing the supremacy of Him who had brought them out of Egypt. On the contrary, this was to be something to which they could point when relating the wonders of God, as the Philistines did with the ark when they said that God dwelt within it. We do the same with the sky and every other object concerning which we know that it is set in motion by the divine will exclusively, and not by any accident or desire of man or nature. Their sin I consisted in the manufacture of an image of a forbidden thing, and in attributing divine power to a creation of their own, something chosen by themselves without the guidance of God. Some excuse may be found for them in the dissension which had broken out among them, and in the fact that out of six hundred thousand souls the number of those who worshipped the calf was below three thousand. For those of higher station who assisted in making it an excuse might be found in the fact that they wished to clearly separate the disobedient from the pious, in order to slay those who would worship the calf. On the other hand, they sinned in causing what was only a sin of intention to become a sin in deed. This sin was not on a par with an entire lapse from all obedience to Him who had led them out of Egypt, as only one of His commands was violated by them. God had forbidden images, and in spite of this they made one. They should have waited and not have assumed power, have arranged a place of worship, an altar, and sacrifices. This had been done by the advice of the astrologers and magicians among them, who were of opinion that their actions based on their ideas would be more correct than the true ones. They resembled the fool of whom we spoke, who entered the surgery of a physician and dealt out death instead of healing to those who came there. At the same time the people did not intend to give up their allegiance to God. On the contrary, they were, in theory, more zealous in their devotion. They therefore approached Aaron, and he, desiring to make their plan public, assisted them in their undertaking. For this reason he is to be blamed for changing their theoretical disobedience into a reality. The whole affair is repulsive to us, because in this age the majority of nations have abandoned the worship of images. It appeared less objectionable at that time, because all nations were then idolators. Had their sin consisted in constructing a house of worship of their own, and making a place of prayer, offering and veneration, the matter would not have been so grave, because nowadays we also build our houses of worship, hold them in great respect, and seek blessing through their means. We even say that God dwells in them, and that they are surrounded by angels. If this were not essential for the gathering of our community, it would be as unknown as it was at the time of the kings, when the people were forbidden to erect places of worship, called heights. The pious kings destroyed them, lest they be venerated beside the house chosen by God in which He was to be worshipped according to His own ordinances. There was nothing strange in the form of the cherubim made by His command. In spite of these things, those who worshipped the calf were punished on the same day, and three thousand out of six hundred thousand were slain. The Manna, however, did not cease falling for their maintenance, nor the cloud to give them shade, nor the pillar of fire to guide them. Prophecy continued spreading and increasing among them, and nothing that had been granted was taken from them, except the two tables, which Moses broke. But then he pleaded for their restoration; they were restored, and the sin was forgiven.
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור