---------------------------------------------------------------
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים:
Blessed are You, Adonoy our God, King of the Universe, Who gives sight to the blind.
כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״.
Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night. Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind. Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free. Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed. Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down. Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk. Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man. Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity. Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength. Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.
כֵּיצַד. לָן בִּכְסוּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּשֶׁעוֹמֵד מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. הָלַךְ יָחֵף אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁאֵין שָׁם רְחִיצָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְלֹא הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה. אִם לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם. וְכֵן שְׁאָר בְּרָכוֹת אֵלּוּ:
What is implied? One who sleeps in his outer garment should not recite the blessing "who clothes the naked" upon rising.One who walks barefoot does not recite the blessing, "for You have provided me with all my needs."On Yom Kippur and the ninth of Av, when one does not wash, one does not recite the blessing al netilat yadayim, nor the blessing "who removes the bonds of sleep...."One who does not relieve himself does not recite the blessing, "who created man in wisdom...." The same applies regarding the remainder of the blessings.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח: כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול, או לא הלך, או לא לבש, או לא חגר – אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. עד כאן לשונו. ורבינו הרמ"א כתב: ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן – מברך אותן. דאין הברכה דווקא על עצמו אלא מברכין שהקדוש ברוך הוא ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות. עד כאן לשונו. ואין זה דומה למה שאין מברכים בתשעה באב ויום הכיפורים "שעשה לי כל צרכי", משום דכל ישראל אסורים אז במנעלים. ולכן נראה לי ברור דלדעת רבינו הרמ"א גם אם לא יישן כל הלילה יאמר ברכת "אלהי נשמה" וברכת "המעביר שנה מעיני". וראיתי מי שכתב דבניעור כל הלילה לא יאמר שני ברכות אלו (אליה רבה סעיף קטן י"ב). ולא נראה לי, דוודאי לפי דעת רבינו הבית יוסף אין לומר. אבל לרבינו הרמ"א דעל מנהגו של עולם מברכין, אם כן הכא נמי כן הוא. ולכן לא דיברו הפוסקים בזה. ומתי יברך "הנותן לשכוי בינה", אם דווקא כשיאור היום או אפילו קודם אור היום – יתבאר בסוף סימן מ"ז, עיין שם. וכל ברכות השחר יכול לברך בפשיטות גם קודם אור היום. (וראיתי בשערי תשובה סעיף קטן י"ב שגם דעת האר"י ז"ל לברכם גם כשניעור כל הלילה. וכן האבל יכול לברך "שעשה לי כל צרכי" מפני שמברך על מנהגו של עולם.)
ומיהו בירושלמי אמרינן במסכת ברכות גבי ברקים היה יושב בביהכ"ס או בבית המרחץ אם יכול הוא לצאת בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור של ראיה ושמיעה אלא י"ל שסדר הברכות הללו שמברכין בשחרית בבית הכנסת ברכת השבח הן על מנהגו של עולם אפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל תורה היא כך כתב הרמב"ן ז"ל בלקוטיו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תפלה כתב שכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה וזה שנהגו העם לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בב"ה בין נתחייבו בין לא נתחייבו טעות הוא בידם:
כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול התרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אות' ברכה בלא הזכרת השם: הגה וי"א דאפי' לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות [טור ותוס' הרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו]:
[Regarding] all of these blessings, if one is not obligated in one of them - for example, if one did not hear the sound of the rooster, or one did not go out, or he did not get dressed, or did not put on a belt - one says that blessing without mentioning the Name. Rem"a: And there are those who say that even though one is not obligated in them, one blesses them [all], for the blessing is not just about oneself, but rather we bless that the Holy One Blessed be He created [for] the needs of the world. And so is the practice, and we do not change [it]. [Tur and Tosafot haRosh chapter "the one who sees" and Ran, first chapter of Pesachim and Kol Bo]
וי"א דאפי' לא נתחייב כו'. וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עססי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם: