Save "פרשת בשלח - המלחמה בעמלק"
פרשת בשלח - המלחמה בעמלק
"(ח) וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ (ט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ (י) וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ (יא) וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ (יב) וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יג) וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ (יד) וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ (טו) וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יהוה ׀ נִסִּֽי׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר" (שמות פרק י"ז פסוק ח - ט"ז).
(ח) וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ (ט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ (י) וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ (יא) וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ (יב) וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יג) וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ {פ} (יד) וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ (טו) וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יהוה ׀ נִסִּֽי׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ {פ}
(8) Amalek came and fought with Israel at Rephidim. (9) Moses said to Joshua, “Pick some troops for us, and go out and do battle with Amalek. Tomorrow I will station myself on the top of the hill, with the rod of God in my hand.” (10) Joshua did as Moses told him and fought with Amalek, while Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. (11) Then, whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed. (12) But Moses’ hands grew heavy; so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands remained steady until the sun set. (13) And Joshua overwhelmed the people of Amalek with the sword. (14) Then יהוה said to Moses, “Inscribe this in a document as a reminder, and read it aloud to Joshua: I will utterly blot out the memory of Amalek from under heaven!” (15) And Moses built an altar and named it Adonai-nissi. (16) He said, “It means, ‘Hand upon the throne of יהוה !’ יהוה will be at war with Amalek throughout the ages.”
"וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר" (שמות י"ז פסוק ט"ז).
רש"י (על שמות י"ז פסוק ט"ז) מקשה למה כתוב בפסוק "כֵּ֣ס" ולא כסא וגם למה שם יהוה נכתב ("יָ֔הּ") באופן חלקי? והוא מתרץ שזה משום ש "נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם"!
כי יד על כס יה. יָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הוּרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַעֲמָלֵק עוֹלָמִית, וּמַהוּ כֵּס וְלֹא נֶאֱמַר כִּסֵּא? וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ? נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח" (תהלים ט'), זֶהוּ עֲמָלֵק שֶׁכָּתוּב בּוֹ "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א'), "וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה" (תהלים שם), מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרָיו? "וַיהוה לְעוֹלָם יֵשֵׁב" — הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם, "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" — הֲרֵי כִּסְּאוֹ שָׁלֵם:
כי יד על כס יה BECAUSE THE HAND IS UPON THE THRONE OF JAH — the hand of the Holy One, blessed be He, is raised to swear by His throne that He will have war and enmity against Amalek to all eternity. And what is the force of כס — why does it not say as usual כסא? And the Divine Name, also, is divided into half (יה is only the half of the Tetragrammaton)! The Holy One, blessed be He, swears that His Name will not be perfect nor His throne perfect until the name of Amalek be entirely blotted out. But when his name is blotted out then will His (God’s) Name be perfect and His throne perfect, as it is said, (Psalms 9:7) “The enemy is come to an end, he whose swords were for ever” — and this refers to Amalek of whom it is written, (Amos 1:11; the paragraph is a prophecy against Edom — Esau — the father of Amalek) “he kept his wrath for ever”. The verse in the Psalm continues: “and thou didst uproot enemies, their very memorial is perished”, What does it say immediately after this? (Psalms 9:8) “But the Lord (the Divine Name as given here is the Tetragrammaton) shall now remain for ever” — you see that the Name will be perfect (after Amalek is entirely rooted out as is mentioned in v. 7); “He establishes his throne (כסאו not כס) in righteousness” — so you see that His throne will then be perfect (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 11).
הדברי דוד על רש"י (שמות י"ז, ט"ז) מסביר מה הכוונה "שאין שמו שלם", והוא מסביר שלא הכוונה חס ושלום שיש חיסרון בקב"ה אלא "שהקב"ה ממעט להראות כבודו בכסא שלם ובשמו שלם עד כי יבא בן דוד במהרה בימינו אמן סלה" וימחה שמו של עמלק כלו.
(א) כי יד על כס יה כו', שאין שמו שלם, חלילה לומר שיש חסרון למעלה אלא שהקב"ה ממעט להראות כבודו בכסא שלם ובשמו שלם עד כי יבא בן דוד במהרה בימינו אמן סלה:
ובמדרש מסבירים כוונת הפסוק במילים "מִדֹּ֖ר דֹּֽר",
"ר' אליעזר אומר מדורו של משה, ועד דורו של שמואל, ר' יהושע אומר מדורו של שמואל, ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אמר מדורו של מרדכי ואסתר, עד דורו של של מלך המשיח שהוא שלשה דורות" (מדרש תנחומא פרשת כי תצא סימן יח).
הרב דוד דב לבנון מסביר את מדרש זה,
מדורו של משה ועד דורו של שמואל היה ידוע שעמלק קיים, כי במלחמת יהושע בעמלק נאמר בפירוש "ויחלוש יהושע את עמלק" שרק החליש אותם אבל הם נשארו קיימים, אבל שאול החרים את כל עמלק לפי חרב, והשאיר רק את אגג מלך עמלק (שאול אומר לשמואל "הקימותי את דבר יהוה" ולכאורה קשה איך הוא מכחיש את העובדה שלא מילא את דבר יהוה והשאיר את אגג? אלא אפשר שלפי דעתו של שאול, מאחר שהרג את כל עם עמלק, ונשאר אגג מלך ללא עם, מחה את עמלק, וכך קיים את דבר ה'), וגם אותו שיסף שמואל והרגו, ונראה היה שעמלק כבר אינו קיים, עד הגיע דורו של מרדכי ושוב נתגלו ניצני עמלק בדמותו של המן בן אמדתא האגגי, שבקש להרוג ולהשמיד את כל היהודים, כמו שגילויו של המן בא בהפתעה כך גם לידתו, ולפי חז"ל בגלל העיכוב שהתעכב שאול מלהרוג את אגג נזרע זרעו הלאה ונולד המן, לאחר שנתבטלה הגזירה וניתן להם לעמוד על נפשם ולהכות את שונאיהם, חשבו שכבר נמחה זרעו של עמלק, עד שבמיוחד בדורנו חזרנו וגילנו את זרעי עמלק שתיכננו "פתרון הסופי" של העם היהודי, משמע שעמלק קיים, וכפי שחידש ר' יוסי "מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח (וכך משמע מהרמב"ם שעמלק קיים גם בזמן הזה. רמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ד ה) "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". ביחס לשבעת העממים אמר וכבר אבד זכרם, לא כן ביחס לעמלק שמצוה למחותם גם בזמן הזה)".
מביאור זה אנו מבינים את שלושת הדעות במדרש איך הם אינם סוטרות אחת את השנייה אלא מדברות על תקופות שונות.
https://www.yeshiva.org.il/midrash/7446
(א) ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק (שמות יז טז), תני בשם ר' אלעזר, שבועה נשבע הקב"ה, ואמר ימיני ימיני, כסאי כסאי, אם יבואו גוים מכל האומות אני מקבלן, ומזרעו של עמלק איני מקבל, ואף דוד עשה כן, שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (ש"ב א יג), אמר ר' יצחק בנו של דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמך על ראשך (שם שם טז), [דמיך כתיב], הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים.
(ב) מדור דור (שמות יז טז). אמר דוד אמר הקב"ה מדור דור ואנא בתריהון לדרי דרין, ר' אליעזר ור' יהושע ור' יוסי, ר' אליעזר אומר מדורו של משה, ועד דורו של שמואל, ר' יהושע אומר מדורו של שמואל, ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אמר מדורו של מרדכי ואסתר, עד דורו של של מלך המשיח שהוא שלשה דורות, ומנין לדורו של מלך המשיח שהוא שלשה דורות, שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים (תהלים עב ה), דור חד, דורים שנים, הא תלתא. ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא [אמר] כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, כביכול כאילו כנף מכסה את הפנים, אבד זרעו של עמלק מן העולם, ניטלה הכנף, שנאמר ולא יכנף עוד (את) מוריד וגו' (ישעיה ל כ).
(ג) [כי יד על כס יה]. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, לא הכס שלם, אבד זרעו של עמלק מן העולם, הכס שלם, והשם שלם, מה טעם שנאמר האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה (תהלים ט ז), מה כתיב אחריו ויהוה לעולם ישב כונן למשפט כסאו (שם שם ח), [הרי השם שלם והכסא שלם].
(1) (Exod. 17:15–16:) ADONAI-NISSI.> AND HE SAID: BECAUSE A HAND IS UPON THE THRONE OF THE LORD. THE LORD HAS A WAR WITH AMALEK FROM GENERATION TO GENERATION. It is taught in the name of R. Eleazar: The Holy One swore an oath and said: By my right hand, my right hand, my throne, my throne, if gentiles come from any of the peoples, them I will accept; but those from the seed of Amalek I will not accept. And David also acted in this way, as stated (in II Sam. 1:13): AND DAVID SAID UNTO THE YOUNG MAN WHO HAD TOLD HIM: WHERE DO YOU COME FROM? THEN HE SAID I AM THE SON OF AN AMALEKITE PROSELYTE. R. Isaac said: He was the son of Doeg the Edomite. Then David said to him (in vs. 16): YOUR BLOOD BE UPON YOUR OWN HEAD. [the written text (ketiv) is YOUR BLOODS.] You shed a lot of bloods in Nob, the city of priests.
(2) (Exod. 17:16:) FROM GENERATION TO GENERATION. David said: The Holy One said: FROM GENERATION TO GENERATION, and I am after them (i.e., after the Amalekites) for generations of generations. R. Eliezer, R. Joshua, and R. Jose differ: R. Eliezer says: From the generation of Moses to the generation of Samuel. R. Joshua says: From the generation of Samuel to the generation of Mordecai and Esther. And R. Jose says: From the generation of Mordecai and Esther to the generation of the Messianic King, which itself equals three generations. And where is it shown that the generation of the Messianic King equals three generations? Where it is stated (of the Messianic King in Ps. 72:5): LET THEM FEAR YOU AS LONG AS THE SUN ENDURES AND AS LONG AS THE MOON, A GENERATION AND GENERATIONS. GENERATION equals one, GENERATIONS equals two, for a total of three. R. Berekhyah [said] in the name or R. Abba bar Kahana: As long as the seed of Amalek remains alive in the world, it is, as it were, as though a wing is hiding the face. When the seed of Amalek has passed from the world, the wing is removed, as stated (in Is. 30:20): YOUR TEACHER (i.e., the Holy One) WILL NO LONGER HIDE HIMSELF.
(3) [(Exod. 17:16:) BECAUSE A HAND IS UPON THE THRONE OF THE LORD.] R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: As long as the seed of Amalek is in the world, the Name will not be at peace (literally: whole) and the throne will not be at peace. When the seed of Amalek passes from the world, the throne will be at peace, and the Name will be at peace. What is the evidence? That which is stated (in Ps. 9:7[6]): THE ENEMY IS NO MORE, IN EVERLASTING RUINS, AND YOU HAVE UPROOTED CITIES. THEIR VERY MEMORY HAS PERISHED. What is written after that (in vs. 8[7]): BUT THE LORD SITS FOREVER; HE HAS ESTABLISHED HIS THRONE FOR JUDGMENT. [Ergo, the Name is at peace, and the throne is at peace.]
הרמב"ן (על שמו י"ז, ט) כמו המדרש מסביר שהמלחמה אם עמלק היא המלחמה הראשונה של עם ישראל והאחרונה, "כִּי עֲמָלֵק מִזֶּרַע עֵשָׂו (בראשית ל"ו, י"ב), וּמִמֶּנּוּ בָּאָה אֵלֵינוּ הַמִּלְחָמָה בְּרֵאשִׁית הַגּוֹיִם, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה לָנוּ הַגָּלוּת וְהַחֻרְבָּן הָאַחֲרוֹן". ושאנחנו היום בגלות אדום וכאשר ננצח אותה יגיע הגאולה כמו שכתוב "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוה הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כ"א). ומעבר לזאת המלחמה אם עמלק בפרשתינו (בשלח) יש בה חזון לעתיד ש "כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם בָּרִאשׁוֹנָה יַעֲשׂוּ אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף עִם זַרְעָם, עַל כֵּן הִתְאַמֵּץ מֹשֶׁה בַּדָּבָר".
(א) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ נִרְאֶה מִכָּאן כִּי מֹשֶׁה מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ לְפָנָיו הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ, וְכֵן כָּתוּב (שמות ל"ב:י"ז) "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם". וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג טז), לְמַבָּרִאשׁוֹנָה יְדַבֵּר, הוֹדִיעֵנוּ כִּי זֶה הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן אֲשֶׁר בְּחָרוֹ בַּמְּרַגְּלִים הוּא אֲשֶׁר קְרָאוֹ מֹשֶׁה יְהוֹשֻׁעַ. וּכְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (סוטה לד:) שֶׁאָמַר יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, לְהַגִּיד כִּי בַּעֲבוּר זֶה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עָתִיד לָלֶכֶת עִם הַמְרַגְּלִים קָרָא לוֹ הַשֵּׁם הַזֶּה. אוֹ נֹאמַר כִּי אָז קָבַע לוֹ מֹשֶׁה אוֹתוֹ הַשֵּׁם בִּפְנֵי הָעֵדָה שֶׁלֹּא יִקָּרֵא שְׁמוֹ עוֹד הוֹשֵׁעַ וְיִהְיֶה שְׁמוֹ יְהוֹשֻׁעַ: וְהַטַּעַם שֶׁצִּוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, בַּעֲבוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל הוּא בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וְעָלָה שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּלְחָמִים וְיָשִׂים עֵינוֹ עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה, וְגַם הֵם יִרְאוּ אוֹתוֹ פּוֹרֵשׁ כַּפָּיו הַשָּׁמַיְמָה וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה וְיִבְטְחוּ בּוֹ וְיוֹסִיפוּ אֹמֶץ וּגְבוּרָה: וּבְפִרְקֵי ר' אֱלִיעֶזֶר (פרק מד) עוֹד, כָּל יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ חוּץ לְאָהֳלֵיהֶם וְרָאוּ אֶת מֹשֶׁה כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו וְהֵם כּוֹרְעִים עַל בִּרְכֵּיהֶם, נוֹפֵל פָּנָיו אַרְצָה וְהֵם נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם אַרְצָה, פּוֹרֵשׁ אֶת יָדָיו לַשָּׁמַיִם וְהֵם פּוֹרְסִים אֶת יְדֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִתְפַּלֵּל כָּךְ כָּל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו, וְהִפִּיל הקב"ה אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ. וְאִם כֵּן יִהְיֶה טַעַם "וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי" לוֹמַר כִּי כַּאֲשֶׁר עָלָה עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וְרָאָה אֶת עֲמָלֵק נָטָה יָדוֹ בַּמַּטֶּה לְהָבִיא עֲלֵיהֶם מַכּוֹת דֶּבֶר וְחֶרֶב וְאַבְדָן, כָּעִנְיָן הַנֶּאֱמָר בִּיהוֹשֻׁעַ "נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה" (יהושע ח יח), כִּי בְּעֵת הֱיוֹתוֹ מִתְפַּלֵּל וְכַפָּיו פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם לֹא יִתְפֹּשׂ בְּיָדוֹ דָּבָר: וְהָיָה כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עֲמָלֵק גּוֹי אֵיתָן וְחָזָק מְאֹד, וְיִשְׂרָאֵל אֵינָם מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אָמַר "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" (שמות י"ג:י"ז), וְהוּא עָיֵף וְיָגֵעַ, כַּכָּתוּב בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים כה יח), עַל כֵּן פָּחַד מֵהֶם וְהֻצְרַךְ לְכָל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת: וְיִתָּכֵן שֶׁפָּחַד מֹשֶׁה פֶּן יִתְגַּבֵּר בְּחַרְבּוֹ, מִפְּנֵי הֱיוֹתוֹ עַם נוֹחֵל הַחֶרֶב מִבִּרְכַּת הַזָּקֵן שֶׁאָמַר לוֹ "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז מ), כִּי הַמִּלְחָמָה מִן הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת הִיא הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה לְיִשְׂרָאֵל, כִּי עֲמָלֵק מִזֶּרַע עֵשָׂו (שם לו יב), וּמִמֶּנּוּ בָּאָה אֵלֵינוּ הַמִּלְחָמָה בְּרֵאשִׁית הַגּוֹיִם, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה לָנוּ הַגָּלוּת וְהַחֻרְבָּן הָאַחֲרוֹן, כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ע"ז ב:) שֶׁאֲנַחְנוּ הַיּוֹם בְּגָלוּת אֱדוֹם. וְכַאֲשֶׁר יְנֻצַּח הוּא, וְיֵחָלֵשׁ הוּא וְעַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִמֶּנָּה נִוָּשֵׁעַ לְעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אָמַר (עובדיה א כא) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוה הַמְּלוּכָה". וְהִנֵּה כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם בָּרִאשׁוֹנָה יַעֲשׂוּ אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף עִם זַרְעָם, עַל כֵּן הִתְאַמֵּץ מֹשֶׁה בַּדָּבָר:
(1) AND MOSES SAID TO JOSHUA. It would appear from here that from the day he came before him, Moses called him Joshua, and so it is also written: And Joshua heard the noise of the people. Scripture which states in the case of the spies, And Moses called Hoshea the son of Nun, Joshua, must then be referring to the beginning, [when Joshua first came to minister before him]. The verse informs us that this Hoshea the son of Nun, who was chosen to be among the spies, is the same one that Moses called Joshua. Our Rabbis commented [that Moses gave him this name of Yehoshua, which is a compound of Y-ah (G-d) and hoshea (help), because] he in effect prayed for him, “May G-d help thee that thou mayest not follow the [evil] counsel of the spies.” The intent of this comment is to state that because of this event of which Moses knew in advance, i.e., that Joshua was destined to go with the spies, he called him by that name [Yehoshua — Joshua] at the outset. We may also say that at that time [when the spies were chosen], Moses designated that name in front of the assembly, i.e., that his name henceforth be not Hoshea but Joshua. The reason that Moses commanded Joshua to fight with Amalek was so that he [Moses] might pray with the raising of hands on the top of the hill. He went up there so that he might see the Israelites engage in battle and train his sight on them to bring them blessing. They too, upon seeing him with his hands spread heavenward and saying many prayers, would have trust in him, and they would thus be endowed with additional valor and strength. In Pirke d’Rabbi Eliezer, we find additionally: “All Israel went outside of their tents, and they saw Moses kneeling on his knees, and they did likewise. He fell on his face to the earth and they did likewise. He spread his hands heavenward, and they also did so. [From here, you learn the principle that] as the public reader of prayers recites, so do all the people respond after him. And thus the Holy One, blessed be He, caused Amalek and his people to fall by the hand of Joshua.” But if so, [i.e., if Moses’ hands were spread heavenward], the sense of the expression, with the rod of G-d in my hand, must be that when Moses went up to the top of the hill and saw Amalek, he stretched forth his hand with the rod to bring down [upon the Amalekites] strokes of pestilence, the sword and destruction, just as it is said in the case of Joshua: Stretch out the javelin that is in thy hand toward Ai, for I will give it into thy hand. From the moment Moses began to pray and his hands were spread heavenward, he held nothing in his hand. Moses our teacher did all this because Amalek was an enduring nation and very powerful. The Israelites, on the other hand, were not accustomed to battle and had never seen it, just as Scripture says, lest peradventure the people repent when they see war. In addition they were faint and weary, as it is written in the Book of Deuteronomy. Therefore, he [Moses] feared them, and it became necessary for all this prayer and supplication. It is possible that Moses feared lest Amalek be victorious with the sword, for he was the nation that inherited the sword by virtue of the blessing of the patriarch [Isaac], who said [to Esau, Amalek’s ancestor], and on thy sword you shall live. The first and final wars against Israel stem from this family, as Amalek is of the descendants of Esau. It is from him who stood at the head of the nations [in power] that the [first] war came against us. From Esau’s descendants, [namely, Rome], the [present] exile and the last destruction of the Sanctuary came upon us, just as our Rabbis have said that today we are in the exile of Edom. When he will be vanquished, and he together with the many nations that are with him will be discomfited, we shall be saved out of it [i.e., the exile] forever, just as [the prophet] said, And saviors shall come up on Mount Zion, to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Eternal’s. Now whatever Moses and Joshua did with them [the Amalekites] at first, Elijah and Mashiach ben Yoseph will do with their descendants. This was why Moses strained himself in this matter.
ועולה השאלה הגדולה מהו "ְטַעַם הָעֹנֶשׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עֲמָלֵק יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים"? שכאשר שמעו העמים את הניסים שקראו לישראל הם פחדו מיפני הקב"ה "וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ" ולעומתם "עֲמָלֵק בָּא מִמֶּרְחָק כְּמִתְגַּבֵּר עַל הַשֵּׁם, וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה יח)". ועוד טעם שעמלק היה נטעב בעיני יהוה הוא מחמת פחיתות מעשיו ושחיתות מידותיו, שהרי קרוב הוא לישראל שהוא נינו של עשו ואף על פי כן לא נמנע מלהלחם בנו.
כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ יָדוֹ שֶׁל הקב"ה הוּרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַּעֲמָלֵק עוֹלָמִית. וּמַהוּ כֵּס וְלֹא נֶאֱמַר כִּסֵּא, וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ, נִשְׁבַּע הקב"ה שֶׁאֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם וְאֵין הַשֵּׁם מָלֵא עַד שֶׁיִּמַּח שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בֶּן עֵשָׂו, וּמִשֶּׁנִּמְחָה שְׁמוֹ יְהִי שֵׁם יהוה מָלֵא וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט ז) "הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח", זֶהוּ עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א יא), "אָבַד זִכְרָם הֵמָּה" (תהלים ט ז), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו "וַיהוה לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (שם ח), הֲרֵי הַשֵּׁם מָלֵא, "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (שם), הֲרֵי כִּסֵּא שָׁלֵם. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות י"ז:ט"ז). וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא (תנחומא תצא יא): וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה יָד עַל כִּסֵּא יהוה תִּהְיֶה מִלְחָמָה לַיהוה בַּעֲמָלֵק, וְכֵן תִּהְיֶה מִדּוֹר לְדוֹר. וְהָעִנְיָן, כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יהוה יִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וְהוּא רֶמֶז לְשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן, וְכֵן מִדֹּר דֹּר, לֵאמֹר כִּי כָל מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהִלָּחֵם בָּהֶם עַד שֶׁיִּמָּחוּ. וְגַם זֶה מִדְרַשׁ הַגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין כ:) כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, הֲרֵי לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ תְּחִלָּה, וְאֵין "כֵּס יָהּ" אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דהי"א כט כג) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה", כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (סנהדרין כ:). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נָכוֹן הוּא:וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כִּי הַיָּד אֲשֶׁר עַל כִּסֵּא יָהּ, וְהִיא מִלְחָמָה לַיהוה, הוֹיָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, כִּי מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה תִּהְיֶה בּוֹ לִמְחוֹתוֹ לְעוֹלָם מִדּוֹר דּוֹר. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים (תנחומא תצא טו) בַּשֵּׁם הַמָּלֵא וּבַכִּסֵּא הַשָּׁלֵם יִרְמֹז לָזֶה: וְטַעַם הָעֹנֶשׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עֲמָלֵק יוֹתֵר מִכָּל הָעַמִּים, בַּעֲבוּר כִּי כָל הָעַמִּים שָׁמְעוּ וַיִּרְגְּזוּן (שמות ט"ו:י"ד), וּפְלֶשֶׁת אֱדוֹם וּמוֹאָב וְיוֹשְׁבֵי כְּנַעַן נָמֹגוּ (שם) מִפְּנֵי פַּחַד יהוה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, וַעֲמָלֵק בָּא מִמֶּרְחָק כְּמִתְגַּבֵּר עַל הַשֵּׁם, וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה יח), וְעוֹד כִּי הוּא נִין עֵשָׂו וְקָרוֹב לָנוּ, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ:
FOR THE HAND UPON ‘KEIS Y-AH’ (THE THRONE OF THE ETERNAL). “The hand of the Holy One, blessed be He, is raised to swear by His throne that He will maintain [a state of] war and enmity against Amalek forever. Now what is the significance of the word keis, and why does it not say kisei [as usual]? Furthermore, even the Divine Name is divided into half! [The answer is that] the Holy One, blessed be He, swore that the throne will not be perfect and the Name will not be full until He will blot out the name of Amalek the son of Esau. And when his name will be blotted out, then will G-d’s Name be full and the throne perfect, as it is said, The foe — they are destroyed; perpetual ruins. [This refers to Esau, of whom it is said, And he kept his wrath for ever.] Their very memorial is perished. What is written after that? And the Eternal is enthroned for ever. Thus you see [that after Amalek’s memory has perished], G-d’s Name is full. He hath established ‘kis’o’ (His throne) for judgment. Thus you see that the throne will be perfect.” Thus far the language of Rashi, and it is a Midrash of the Sages.Some scholars explain the verse as meaning that “when there will be a ‘hand,’ [i.e., king, as explained further], upon the throne of the Eternal, the Eternal will have war with Amalek, and so shall it be from generation to generation.” The purport of this is that when there will be a king in Israel sitting upon the throne of the Eternal, he shall wage war against Amalek, thus alluding to Saul, the first king [of Israel]. And so shall it continue from generation to generation, that every king of Israel shall be duty-bound to fight with them until their name will extinct.The following is also a Midrash of the Gemara, as found in [Tractate Sanhedrin] in the chapter of the High Priest: “By saying, The hand upon the throne of the Eternal: the Eternal will have war with Amalek from generation to generation, Scripture intimates that the Israelites must first appoint a king over themselves [before they are to annihilate the offspring of Amalek], for the throne of the Eternal refers only to the king, as it is said, Then Solomon sat on the throne of the Eternal. In line with the plain meaning of Scripture, this is correct.And by way of the Truth, [that is, the mystic lore of the Cabala, the verse is to be understood as meaning] that the Hand, [i.e., the attribute of justice], which is upon the throne of Y-ah, and which is the war from the Eternal, will continue with Amalek from generation to generation, for the high attribute of justice will pursue his extinction forever from generation to generation. The Midrash of the Sages [mentioned above] concerning “the full Divine Name” and “the perfect throne” allude to this [interpretation by way of the Truth].Now the reason for the punishment of Amalek, i.e., why punitive measures were meted out to him more than to all other nations, is that when all the nations heard [of G-d’s visitation upon the Egyptians], they trembled. Philistia, Edom, and Moab and the inhabitants of Canaan melted away from before the terror of the Eternal, and from the Glory of His majesty, whereas Amalek came from afar as if to make himself master over G-d. It is for this reason that it is said concerning him, and he feared not G-d. Besides, he was a descendant of Esau and related to us, a passer-by who meddles with a quarrel not his own.Yithro
הרש"ר הירש מסביר (רש"ר הירש שמות י"ז, ח) בפירוט רב יותר למה עמלק קיבלו עונש כל כך חמור (שצריך למחות את כל זיכרו),
עמלק נוטר שנאת מוות, ובוז עמוק, כלפי אלה המעזים לחשוב שניתן לוותר על החרב; ושניתן לבטוח בכוחות הרוח והמוסר, אשר החרב אינה מבחינה בהם ואין ביכולתה לגעת בהם. בנציגי השלום והאצילות האנושית, רואה עמלק רק את הלעג לעקרונותיו, ואת האויב היחיד והאמיתי שלו, המחיש את נפילתו. מתוך תחושה טבעית איתנה הניזונת משנאה, נחפז נמרוד־עמלק למחוץ את מבשר הרוחניות, המוסריות, השלום והאצילות, מיד בעלייתו הראשונה על בימת ההיסטוריה העולמית. ״ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים״.
ואיך עם ישראל מצליח להילחם בעם כל כך חזק (רש"ר הירש שמות י"ז, ט - י"ב)?
מאחר והותקפו על ידי עמלק, היו מוכרחים ישראל לעמוד במבחן הקרב. אך לא הייתה זו חרבם של ישראל שניצחה את עמלק, אלא מטהו של משה. ולא היה זה כח קסמים במטה, אלא ה״אמונה״, הבטחון מתוך התמסרות ביהוה, כפי שמסמלת ומעוררת היד המורמת הגוברת על עמלק.
ומתי נצליח למחות את כל זכר עמלק (רש"ר הירש שמות י"ז, י"ד)?
רק כאשר תיעשה תורת יהוה המוסרית לאמת המידה היחידה לכולם, בין גדולים בין קטנים; וההכרה המוסרית תגדל בעולם ביחס ישיר, ולא הפוך, אל הגבורה והגדולה; וככל שיהיה האדם גדול וגיבור יותר; כן ייסלח לו פחות על משגה כלשהו בחוקי המוסר – אז ורק אז תעבור לעולמים ממשלת עמלק מן הארץ.
רש"ר הירש שמות פרק י"ז פסוקים ח - ט"ז,
(ח) ויבא עמלק וגו׳ – כל מה שעבר על ישראל במדבר עד כה – מרה, השלו, המן, השבת, המים מן הסלע – לימד את העם, המעותד להיות עם יהוה, מה עתיד להיות יחסו אל הטבע. מאורעות אלה הוכיחו לעם ישראל את העצמאות שהם ישיגו מכוחות הטבע, על ידי השתעבדותם הבלעדית לרצונו של האל האחד.
נותר להם עוד מאורע אחד שהיה עליהם להתנסות בו באותם שבועות של הכנה לקבלת התורה: מאורע שילמד אותם מה יהיה מעמד עם יהוה בעתיד כאומה בין האומות, ומה תהיה עמדתו ביחס לכוחות האדם ולשימושו של האדם בעתיד בכח הזרוע. היה עליהם להתנסות במאורע הזה בעודם ברפידים, והכלי אשר על ידו ילמדו לקח זה היה עמלק.
בתקופה מוקדמת יותר, כאשר רוחו של עשו נאבקה בלילה עם אביהם של ישראל, יעקב, שהיה בדרכו לעצמאות אישית; התנסה יעקב בכל המעלות והמורדות של המאבק, אותו יכפו צאצאי עשו על צאצאיו במשך מאות שנות החושך בתולדות ישראל. יעקב גם התנסה בנצחון הסופי שיכריז לעולם על כוחו הכל־יכול של יהוה.
כיוצא בזה, בשעת מסע ישראל לקראת עצמאותו הלאומית, הייתה האומה שיצאה מזרע עמלק נכדו של עשו, הראשונה והיחידה שהתנפלה והתקיפה את ישראל – וזאת ללא כל איום או התגרות מצד ישראל.
כמה ״עיף ויגע״ (דברים כה, יח) ודאי היה נראה העם הזה – על משפחותיו, נשיו וטפו – הנודד במדבר ומבקש אחר מולדת, וידו החזקה של יהוה פרושה עליהם, לשומרם ולהנחותם בדרך. כח יהוה נתגלה באופן כה מרשים ובולט, עד שאימתו ופחדו נפלו על האומות מסביב, נדמו כאבן: ״חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען״ (לעיל טו, יד–טו). רק עמלק מיהר לבוא, ללא כל התגרות, לעמוד פנים מול פנים ולהלחם עם אותו הכח שאף פרעה כבר נכנע לו.
עמלק לבדו לא פחד מיהוה: ״ולא ירא אלקים״ (דברים כה, יח). רק הוא היה יורשה של אותה רוח הבוחרת בחרב כחלקה, המבקשת תהילה בעטרת נצחון משוחה בדם, והשואפת לקיים הלכה למעשה את ה״חזון״ של ״נעשה לנו שם״ (בראשית יא, ד; עיין פירוש שם), שבו פתח נמרוד את ההיסטוריה העולמית. שאיפה זו מתקיימת על ידי השמדת רְוָחַת האומות ואושר בני האדם.
בקשת תהילה זו על ידי כח הזרוע היא אויבם הראשון והאחרון של האושר האנושי והמלכות האלקית בארץ. ה״פרעונים״ מלכי מצרים השתמשו בכח חסר רחמים כדי לקדם את עניניהם, והיה זה אך לטובת עצמם לקיים את עבדיהם בחיים. הם היו מסוגלים אף להיות ידידי החירות, אם שרת הדבר את ענינם. אך החרב מבקשת־התהילה של עמלק אינה יודעת מנוחה, כל עוד פועם לבו של בן־חורין אחד אשר אינו כורע לפניו, וכל עוד עומד על תילו משכן צנוע ובית מאושר אחד ששוכניו אינם נחרדים מפני גבורתו.
עמלק אינו שונא אומות השוות לו בכחן ובכלי זיינן, אלא רואה את המוכנות הצבאית שלהן כסימן של הערצה לחרבו. עמלק נלחם בהם אך מכבד אותם, מאחר והם מכירים בכחו ושותפים לעקרונותיו.
אך עמלק נוטר שנאת מוות, ובוז עמוק, כלפי אלה המעזים לחשוב שניתן לוותר על החרב; ושניתן לבטוח בכוחות הרוח והמוסר, אשר החרב אינה מבחינה בהם ואין ביכולתה לגעת בהם. בנציגי השלום והאצילות האנושית, רואה עמלק רק את הלעג לעקרונותיו, ואת האויב היחיד והאמיתי שלו, המחיש את נפילתו. מתוך תחושה טבעית איתנה הניזונת משנאה, נחפז נמרוד־עמלק למחוץ את מבשר הרוחניות, המוסריות, השלום והאצילות, מיד בעלייתו הראשונה על בימת ההיסטוריה העולמית. ״ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים״.
ברפידם – יתכן שעמלק לא היה פוגש את ישראל ברפידים, לולי ניסו את יהוה וגרמו בחוסר אמונתם להפוך את רפידים לנווה מדבר; שכן אילמלא מה שקרה ברפידים, היו יוצאים ישראל זה מכבר בדרכם לחורב. אך מכיון שהתמהמהו ברפידים, היה עליהם לסבול מאורע אימים נוסף.
(ט-יב) ויאמר משה וגו׳ וצא הלחם בעמלק וגו׳ ומטה האלהים בידי וגו׳ אמונה עד בא השמש – מאחר והותקפו על ידי עמלק, היו מוכרחים ישראל לעמוד במבחן הקרב. אך לא הייתה זו חרבם של ישראל שניצחה את עמלק, אלא מטהו של משה. ולא היה זה כח קסמים במטה, אלא ה״אמונה״, הבטחון מתוך התמסרות ביהוה, כפי שמסמלת ומעוררת היד המורמת הגוברת על עמלק.
ויהי ידיו אמונה – בצירוף מילים כזה, באה ״אמונה״ לציין תיאור אופי או משמעות של נושא כלשהו: ״כָּל־מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה״ (תהילים קיט, פו); ״וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי״ (שם פסוק עה), היינו, ״הבאתך עלי ייסורים, הייתה אמונה מצדך״. וכן גם כאן, הפירוש הוא: ידיו סימלו אמונה. אהרן וחור היו ליד משה כנציגי העם. לא אמונת המנהיג, אלא אמונת העם שהמנהיג עוררה, היא שהביאה לנצחון.
(יג) ויחלש – בעוד ש״חלץ״ מציין הרפיית חבל קשור, הווי אומר שחרור; הרי ש״חלש״ מורה על התרופפות הכוחות הטבעיים המאגדים דבר יחד, הווי אומר היחלשות.
יהושע רק החליש את עמלק, אשר מפלתו הסופית לא תבוא אלא באחרית הימים. גם ישראל לא הבשיל עדיין. ועד שישראל יגיע לכלל בגרות, יש צורך בקיומו של עמלק כניגוד, למען התפתחות ישראל.
(יד) בספר – בספר הידוע, ספר התורה והמצוות.
ושים וגו׳ – את מה שכתבת באופן כללי לזכרון, עליך למסור עם פרטיו וביאוריו ליהושע. הרי כאן לפנינו דוגמא היסטורית של מסירת דברים בכתב ובעל פה, כמו שמצאנו לענין התורה עצמה. השווה ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (להלן כא, א; עיין פירוש שם).
את זכר עמלק – הדבר המעמיד בסכנה את עתידה המוסרי של האנושות אינו עמלק אלא ״זכר עמלק״, תהילת זכרו של עמלק. כל עוד דברי הימים של האנושות מייחסים כבוד לגיבורי החרב, וכל עוד שחונקי ורוצחי אושר המין האנושי לא אבד זכרם, הרי שהדורות הבאים יביטו בהערצה על בעלי הזרוע האלה הידועים לשמצה, וזכרם יעורר את השאיפה ללכת בעקבותיהם במעשי אלימות ותהילה.
רק כאשר תיעשה תורת יהוה המוסרית לאמת המידה היחידה לכולם, בין גדולים בין קטנים; וההכרה המוסרית תגדל בעולם ביחס ישיר, ולא הפוך, אל הגבורה והגדולה; וככל שיהיה האדם גדול וגיבור יותר; כן ייסלח לו פחות על משגה כלשהו בחוקי המוסר – אז ורק אז תעבור לעולמים ממשלת עמלק מן הארץ.
כאן מפרש הכתוב שזוהי תכליתה הסופית של השגחת יהוה בהיסטוריה, לאחר שעמלק הוחלש בפעם הראשונה: ״כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. גם בתהילים (ט, ז) מובע הרעיון בקצרה, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יאבדו הם עצמם: ״אָבַד זִכְרָם הֵמָּה״!
(טו) ויבן משה מזבח – לאחר שיעקב זכה בשם ״ישראל״ במאבק הלילה עם שרו ורוחו של עמלק, אומר הכתוב: ״ויצב שם מזבח״ – לזכרון, ״ויקרא לו״ – לעצמו ולזרעו אחריו: ״אל אלהי ישראל״ (בראשית לג, כ; עיין פירוש שם). וכיוצא בזה כאן, משה בונה ״מזבח לזכרון״ לאחר הנצחון הראשון על עמלק ולאחר שנתגלתה לו משמעותו של נצחון זה.
גדולתו של עמלק טמונה בכח ההרס, אולם שליחות ישראל היא בבנייה – הווי אומר, לבנות ולרומם מתוך שלום ואנושיות, כל דבר ארצי לפני יהוה. בניית מזבח זה מסמלת שבאחרית הימים, כל הארץ כולה תתרומם ותהפוך למזבח ליהוה – היפוכה הגמור של חרב עמלק (השווה פירוש, להלן כ, כב).
יהוה נסי – עם מזבח זה שנבנה על ידי משה במדבר, החלה המלחמה בעמלק. משום כך הוא קורא לו ״ה׳ נסי״, היינו: יהוה קורא לי למלחמה, ומראה לי היכן עלי להלחם. ״נס״ אינו כלי זיין ואף לא מגן, אלא הדגל המונף אל־על להראות ללוחמים את כיוון ומקום הקרב.
מטרתו של המפעל שנוסד והתחיל על ידי יהוה באמצעות משה, אינה רק הקמת עם ישראל כשלעצמו. תכלית הבניין האלהי, רוממותו של כל דבר אנושי בישראל היא, להלחם בכל דבר בלתי־אלהי ובלתי־אנושי בארץ, ולגבור עליו. בנייה זו אין מטרתה לתקוף מישהו; אך היא נתונה תחת התקפה, כפי שעשה כאן עמלק, והיא חייבת להגן על עצמה. במאבק הגנה זה, עמלק יוכרע תחתיו.
(טז) ויאמר כי – הוא [משה] קרא לו [למזבח] שם זה (פסוק טו), ״ובכך אמר ש...״. אפשרות נוספת: ״הוא [משה] אמר זאת משום...״.
כס אינו מופיע באף מקום אחר בתנ״ך. מתוך הראיות שנוכל להביא, נראה שהאמת היא ש״כס״ מציין ״כסא״ בלתי שלם, כשם ש״י־ה״ אינו אלא חלק משם יהוה, כפי שאומרים חז״ל: ״לא השם שלם ולא הכסא שלם עד שיאבד זכרו של עמלק״ (מדרש תהילים ט). כל עוד האדם אינו משעבד את מעשיו לרצון יהוה; וכל עוד רואה הוא את פיסגת הגדלות בכח ובגבורה, ולא בקיום חוקי המוסר, המכניעים את לבו ליהוה – יהוה ימשול רק בטבע, אך לא בעולמו של האדם; לכל היותר, תהיה הכרה בממשלת יהוה על הטבע, אך לא על עולמו של האדם.
וכנגד זה מכריז כאן משה את ההפך: על אף שכסאו עדיין אינו שלם ולמרות שהכרת שמו טרם הגיעה לשלמותה, הרי שידה המכוונת של השגחת יהוה המושלת בכסאו, פירושה מלחמה ליהוה – הווי אומר, מלחמה למען ההכרה השלמה בשמו – נגד עמלק מדור לדור. הכְוָונת ההיסטוריה על ידי יהוה, בעיקר היא בדבר מלחמה בעמלק עד סוף כל הדורות.
https://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=10365&CategoryID=1832
https://www.yeshiva.org.il/midrash/3338
https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-devarim/parashat-ki-tetze/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9E%D7%9C%D7%A7
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור