Judaism 101 #8: Death & Mourning

(כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מׇת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃ (כט) וַיִּרְאוּ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

Numbers 20:28-29

(28) Moses stripped Aaron of his vestments and put them on his son Eleazar, and Aaron died there on the summit of the mountain. When Moses and Eleazar came down from the mountain, (29) the whole community knew that Aaron had breathed his last. All the house of Israel bewailed Aaron thirty days.

יומא פ״ה ב:ג׳

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״, אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְהוּ: ״וְחַי בָּהֶם״ — וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

Yoma 85b:3

Rabbi Shimon ben Menasya said: It is stated: “And the children of Israel shall keep Shabbat, to observe Shabbat” (Exodus 31:16). The Torah said: Desecrate one Shabbat on his behalf so he will observe many Shabbatot. Rav Yehuda said that Shmuel said: If I would have been there among those Sages who debated this question, I would have said that my proof is preferable to theirs, as it states: “You shall keep My statutes and My ordinances, which a person shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them. In all circumstances, one must take care not to die as a result of fulfilling the mitzvot.

כתובות ק״ד א:ב׳-ד׳

הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, גְּזַרוּ רַבָּנַן תַּעֲנִיתָא, וּבְעוֹ רַחֲמֵי, וְאָמְרִי: כֹּל מַאן דְּאָמַר ״נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי״ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. סְלִיקָא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי לְאִיגָּרָא, אָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי, וְהַתַּחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי. יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן דַּחֲזַאי כַּמָּה זִימְנֵי דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִילִּין וּמַנַּח לְהוּ וְקָמִצְטַעַר, אֲמַרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. וְלָא הֲווֹ שָׁתְקִי רַבָּנַן מִלְּמִיבְעֵי רַחֲמֵי. שָׁקְלָה כּוּזָא, שָׁדְיָיא מֵאִיגָּרָא [לְאַרְעָא], אִישְׁתִּיקוּ מֵרַחֲמֵי, וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי.

Ketubot 104a:2-4

§ It is related that on the day that Rabbi Yehuda HaNasi died, the Sages decreed a fast, and begged for divine mercy so that he would not die. And they said: Anyone who says that Rabbi Yehuda HaNasi has died will be stabbed with a sword. The maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi ascended to the roof and said: The upper realms are requesting the presence of Rabbi Yehuda HaNasi, and the lower realms are requesting the presence of Rabbi Yehuda HaNasi. May it be the will of God that the lower worlds should impose their will upon the upper worlds. However, when she saw how many times he would enter the bathroom and remove his phylacteries, and then exit and put them back on, and how he was suffering with his intestinal disease, she said: May it be the will of God that the upper worlds should impose their will upon the lower worlds. And the Sages, meanwhile, would not be silent, i.e., they would not refrain, from begging for mercy so that Rabbi Yehuda HaNasi would not die. So she took a jug [kuza] and threw it from the roof to the ground. Due to the sudden noise, the Sages were momentarily silent and refrained from begging for mercy, and Rabbi Yehuda HaNasi died.

שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:א׳

(א) מנהג המנחמים ודין מת שאין לו מנחמים. ובו ד' סעיפים:
אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לישב אצלו: (אין אבל או חולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא): (פ' א"מ):

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 376:1

(1) The comforters are not permitted to open [conversation] until the mourner opens first; and the mourner reclines at the head [of the mourner's meal]; and as soon as the mourner nods his head in a manner from which it is indicative that he dismisses the comforters, they are not permitted to remain seated by him.

שולחן ערוך, יורה דעה ש״פ:א׳

(א) דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים:
אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום (וכל דברי אבלות נוהגין בין ביום בין בלילה) (בתשובת הרשב"א סימן תמ"ו):

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 380:1

(1) The following are the things forbidden to the mourner: [He is forbidden] to engage in work, to bathe, to annoint himself, to put on sandals [or shoes], to have marital intercourse; he is forbidden to read the Pentateuch; he is forbidden to greet one 'with peace,' to wash [his garments], and he is dutibound to muffle his head and to invert his couch throughout the seven [days of mourning]; and he is forbidden to put on Tefillin on the first day [of mourning]; and he is forbidden to don laundried garments, to cut his hair, to rejoice and to resew a rent during the whole of the thirty days [of mourning].

שולחן ערוך, יורה דעה של״ט:א׳

(א) דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה' סעיפים:
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סי' קי"ד) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין):

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 339:1

(1) One in a dying condition is considered a living being in all respects. We may not tie up his jaws, nor may we annoint him with oil, nor wash him, nor stop off his organs of the extremities, nor may we remove the pillow from under him, nor may we place him on sand, clay-ground or earth, nor may we place on his stomach a dish, a shovel, a flask of water or a globule of salt, nor may we summon the towns on his behalf, nor may we hire pipers and lamenting women, nor may we close his eyes. And whosoever closes [the dying person's] eyes before death is regarded as one who sheds blood. One may not rend garments, nor bare the shoulder in mourning, nor make a lamentation for him, nor bring a coffin into the house in his presence before he dies, before his soul departs.

Physical vigor alone does not constitute total health. Nor is longevity the only purpose of living. Quality of living is as important as quantity of living.
-Rabbi Abraham Joshua Heschel,
"The Patient as Person”, The Insecurity of Freedom (1966)