"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹקִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם:" (שמות פרק ג פסוקים י"ג - י"ד).
(יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
(13) Moses said to God, “When I come to the Israelites and say to them, ‘The God of your fathers’ [house] has sent me to you,’ and they ask me, ‘What is [God’s] name?’ what shall I say to them?” (14) And God said to Moses, “Ehyeh-Asher-Ehyeh,” continuing, “Thus shall you say to the Israelites, ‘Ehyeh sent me to you.’”
הרמב"ן על שמות י"ג - י"ד,
"וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ" פסוק זה אינו מובן כי לא יכול להיות שיאמר משה את שם ה׳ כדי להוכיח להם שהוא הגואל, והרי שאלת שמו ואמירתו לעם ישראל לא יהיה אות למי שלא מאמין מלכתכילה. שאם ידעו ישראל את שם ה׳ גם משה היה יודע מהו ולכן ידיעה זו של משה אינה הוכחה כלל שהוא הגואל. ואפילו אם אומר להם את שם ה׳ יש חשש שלא יאמינו לו ולכן ה׳ בסוף כן נותן לו אותות ולכן קשה למה מבקש את שם ה׳ אם זה לא מהווה ראייה על אמיתות שליחותו?
הרמב"ן מביא את האבן עזרא על שמות ג', י"ג ומקשה עליו,
"וְאָמַר רבי אברהם כִּי שָׁאַל מֹשֶׁה מָה שֵׁם יֹאמַר לְיִשְׂרָאֵל מִשְּׁמוֹתָיו, כִּי בְּאֵל שַׁדַּי לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹת רַק בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל".
פירוש, משה שואל את ה׳ באיזה שם יעשה ה׳ את האותות ומופתים כדי לגאול אותם? עונה לו ה׳ שיעשה את המופתים בשם הויה. ומקשה הרמב"ן שמשה עדיין לא ידע שהקב"ה יעשה אותות ומפתים למעלה מדרך הטבע (שלשם כך צריך את שם הויה) והוא רק ידע שהקב"ה יציל אותם ממצרים ויעלה אותם לארץ וגם בשם אל שדי יכול לעשות כך ולהצילם וגם לנצח עמים.
הרמב"ן מביא לדבריו מספר ראיות,
"וּכְבָר הוֹצִיא שָׂרָה מִבֵּיתוֹ בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיא עָלָיו, וְנִצַּח אַבְרָהָם לְבַדּוֹ הַמְּלָכִים הַגְּדוֹלִים, וְכָל זֶה בְּעֶזְרַת אֵל שַׁדַּי הַשֵּׁם הַנּוֹדָע לָאָבוֹת, וְכָכָה יַעֲשֶׂה בַּבָּנִים. וְעוֹד כִּי יַעֲקֹב אָמַר "וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (בראשית מח כא), וְיוֹסֵף אָמַר "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם" (שם נ כה), וְהִנֵּה הַפְּקִידָה בֵּאלֹקִים". פירוש, עד עכשיו השתמש בשם אלוקים שהוא מידת הדין ודי בזה לגאול את עם ישראל ולכן קשה למה צריך לדעת את שמו של הקב"ה.
התשובה של הרמב"ן,
הרמב"ן מסביר שמשה בקש לדעת מי השולח אותו, כלומר באיזו מידה של הקב"ה משה נשלח אל עם ישראל. האם במדת אל שדי שעמדה לאבות או במידת הרחמים שתעשה אותות ומופתים מחדשים ביצירה. שישאלו אותו זקני העם באיזה אופן יעשה להם הנס ולא מחמת שלא שמעו על ה׳. ובגלל שלא נגלה אליו ה׳ בשם כולשהו להגיד לו שבשם הזה יפעל את הניסים אלא רק פעם אחת אמר לו שהוא אלקי אבותיו (ואפילו זאת לא אמר במפורש) ובגלל שבעתיד אמורים להיות ניסים עם שם ה׳ הסתפק באיזו מידה יציאת מיצרים תיהיה "וְעַל כֵּן שָׁאַל מָה אוֹמַר אֲלֵיהֶם".
הרמב"ן מביא את דעת המדרש,
שמשה אומר ליפני הקב"ה, "וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ", פירוש שיגיד להם את השם שכולל את מציאות ה׳ ואיך הוא משגיח על כל ברואיו בעולם הזה ובכך ידעו שהוא משגיח אליהם. והקב"ה השיב למשה "לָמָּה זֶה יִשְׁאֲלוּ לִשְׁמִי" הם לא צריכים ראיה אחרת כי אני יהיה איתם בכל צרתם ומתי שיקראו לי (בתפילה וכו) אני יענה להם. וזה היה הראיה הכי גדולה "שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל קְרוֹבִים אֵלֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו וְיֵשׁ אֱלֹקִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ".
ועוד אמרו במדרש אגדה,
מהו "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"? "כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה הוֹוֶה עִמִּי כָּךְ אֲנִי הוֹוֶה עִמְּךָ", פירוש כמו שאתם מיתנהגים עמי כך אני מתנהג עמכם (הנהגה זו היא ראיה למציאות ה׳ בעולם). אם תעשו צדקה אני אפתח את ידי ואם לא תעשו צדקה הקב"ה לא יעשה איתנו וייבש את הנביעות (מידה כנגד מידה).
ועוד דרשו,
"אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶם אֲנִי שֶׁהָיִיתִי וְעַכְשָׁו אֲנִי הוּא וַאֲנִי הוּא לֶעָתִיד לָבֹא, לְכָךְ כָּתוּב כָּאן אֶהְיֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים". פירוש, שכל הזמנים (עבר, הווה ועתיד) אצל ה׳ הם כמו בהווה שהרי הוא כולל הכל ולא שייך בו שינוי הזמנים. ו"אהיה" הוא לשון הווה, ובהווה הזה נכללים שאר ההויות והם העבר והעתיד, ולכך נכפל שלוש פעמים בפסוק "אהיה" כדי לרמוז על שלוש זמנים אלו.
ולפי תרגום אונקלוס (בתרגום אונקלוס שלפנינו לא תרגם כך ויש תרגומים שמצאו שתרגמו כמו מה שמביא הרמב"ן),
שאלת משה היא לדעת דרכי ה׳ משמו שבשמו רמוזים מדותיו אשר בהם מנהיג את העולם. והשיב לו ה׳ שזהו שמו "אהיה" ובשם זה אני יחון וירחם על האדם אבל לא תוכל להבין ממנו אפילו חלק מדרכי ה׳.
ולפי רב סעדיה גאון,
שפירוש "אהיה" הוא מאז ומעולם שהוא הראשון והוא האחרון. שהקב"ה ניצחי ותמידי.
והרמב"ם במורה הנבוכים,
לדעת הרמב"ם "אהיה" הראשון הוא המתואר, והוא נמצא, וכדי שלא תאמר שמציאותו הינה מקרה כמו כל הנבראים, לכך שנה "אשר אהיה", שמלת "אשר" מורה על שם תואר חסר (וכמו 'האיש אשר הוא מדבר', האיש הוא המתואר, 'אשר הוא מדבר' זהו התואר, ולפיכך אחר 'אשר' יבוא תמיד שם התואר). ואמר שאף תוארו הוא הנמצא, וכלומר הוא ומציאותו אחד הם (היינו התואר והמתואר אחד הם, ואין כאן שני דברים כמו הוא ומציאותו). כלומר 'אהיה' הוא על שם ההווה, והיינו שההווה אצל ה׳ הוא נמשך לתמידות ואינו פוסק (הוצאת עוז והדר פירוש רמב"ן המבואר, שמות פרק ג' פסוקים י"ג - י"ד).
קושיית הרמב"ן על הרס"ג והרמב"ם,
לדעתם (הרס"ג והרמב"ם) צריך לפרש שהקב"ה אמר למשה שיפרט לעם ישראל ראיות שכליות ולאחר מכן יקיים את המופתים ומכך יאמינו בו. כלומר לדעתם אמירת "השם" והסברו אינו מספיק להסיר מהם את האמונות הקדומות שהיו מאמינים בהם האפיקורסים, היה לאפיקורסים שתי אמונות קדומות,
א. שלא האמינו שקדם לעולם.
ב. לא האמינו כלל במציאות ה׳ ושהוא מנהיג בפועל את העולם.
ולכן מתי שהוא יבאר להם את שם ה׳ זה לא יסיר מהם את האמונות הקדומות עד שיוכיח זאת בעזרת אותות ומופתים.
המשך הקושייה,
פירושם של הרס"ג והרמב"ם אינו מסתדר אם הכתוב שהרי כפשוטו משמע שה׳ אומר למשה שבעזרת אמירת "השם" לעם ישראל יהיה לו ראיה וגם אות ומופת על השאלות שהם ישאלו.
המשך קושייה ותירוץ,
"לדעת הרמב"ם הוזקקנו לומר שעדיין הסתפקו בני ישראל בידיעת ה׳, ולפיכך הוצרך לבאר להם מציאות ה׳ ולהוכיח זאת באותות ומופתים, אולם לדעת הרמב"ן אין לומר כן, שהרי זקני ישראל היו חכמים גדולים וקיבלו מאת האבות, וידעו עניני מציאות ה׳ והשגחתו" (הוצאת עוז והדר פירוש רמב"ן המבואר, שמות פרק ג' פסוקים י"ג - י"ד). אלא התשובה (לפי הרמב"ן) הוא כמו שכבר אמרנו באיזו מידה של הקב"ה משה נשלח אל עם ישראל. האם במדת אל שדי שעמדה לאבות או במידת הרחמים שתעשה אותות ומופתים מחדשים ביצירה. והקב"ה הודיע רק למשה (ולא לבני ישראל) "שֶׁהוּא שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם בְּמִדַּת הַדִּין אֲשֶׁר בְּמִדַּת הָרַחֲמִים" ("אהיה" מידת הדין, "אשר אהיה" שהוא משולב בשם רחמים). ולכן לבני ישראל אמר "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, י"ד), שֶׁיַּזְכִּיר לָהֶם הַשֵּׁם הָאֶחָד לְבַדּוֹ לְהוֹרוֹת עַל הָאַחְדוּת" ולכן הקב"ה ציווה גם כן למשה בהמשך הפסוקים לומר "כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ ה׳... שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם" (שמות ג, ט"ו) כדי שידעו בני ישראל שיצאו מהגלות בשם הרחמים שבו יעשה ה׳ מופתים מחודשים בטבע. וזה תשובה לשאלה באיזו מידה הקב"ה יושיע אותם. (ולמשה הוסיף וביאר לו שבשם זה רמוזות כל המדות בהם מנהיג מנהיג את העולם).
(וקצאת קשה לי למה לפי תרוץ הרמב"ן בדברים הראשונים שהקב"ה רוצה שמשה יגיד לישראל הוא אומר בשם "אהיה" שלא עונה לפי דעת הרמב"ן על שאלת עם ישראל ולאחר מכאן בתרוץ השני אומר את שם הויה ועונה על שאלת עם ישראל).
(יש המשך לרמב"ן וכאן לא אבאר זאת).
(א) וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ הַפָּסוּק הַזֶּה אוֹמֵר לְךָ פָּרְשֵׁנִי; כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ לִהְיוֹת לָהֶם אוֹת שֶׁיַּאֲמִינוּ בּוֹ, כִּי שְׁאֵלַת שְׁמוֹ וַאֲמִירָתוֹ לָהֶם אֵינָהּ אוֹת לְמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין בּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁאִם יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הַשֵּׁם גַּם מֹשֶׁה כָּהֵם יָדַע אוֹתוֹ, וְהִנֵּה יְדִיעָתוֹ כִּידִיעָתָם וְאֵינֶנָּה אוֹת וּמוֹפֵת כְּלָל, וְאִם לֹא שָׁמְעוּ בּוֹ מָה הָרְאָיָה שֶׁיַּאֲמִינוּ בִּדְבָרָיו כְּלָל. וְהִנֵּה אַחֲרֵי הוֹדִיעוֹ אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל אָמַר "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד':א'), וְאָז נָתַן לוֹ אוֹתוֹת: וְאָמַר ר"א (אבן עזרא על שמות ג':י"ג) כִּי שָׁאַל מֹשֶׁה מָה שֵׁם יֹאמַר לְיִשְׂרָאֵל מִשְּׁמוֹתָיו, כִּי בְּאֵל שַׁדַּי לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹת רַק בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל. וְאֵין דְּבָרָיו נְכוֹנִים בְּעֵינַי כִּי עֲדַיִן לֹא נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּיצִיאַת מִצְרַיִם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְנִפְלָאִים, אֲבָל שֶׁיַּצִּילֵם מִיַּד מִצְרַיִם וְיַעֲלֵם לָאָרֶץ, וּבְשֵׁם אֵל שַׁדַּי יוּכַל לָבֹא בְּלֵב פַּרְעֹה לְהַצִּילָם וְגַם לְנַצֵּחַ הָעַמִּים, וּכְבָר הוֹצִיא שָׂרָה מִבֵּיתוֹ בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיא עָלָיו, וְנִצַּח אַבְרָהָם לְבַדּוֹ הַמְּלָכִים הַגְּדוֹלִים, וְכָל זֶה בְּעֶזְרַת אֵל שַׁדַּי הַשֵּׁם הַנּוֹדָע לָאָבוֹת, וְכָכָה יַעֲשֶׂה בַּבָּנִים. וְעוֹד כִּי יַעֲקֹב אָמַר "וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (בראשית מח כא), וְיוֹסֵף אָמַר "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם" (שם נ כה), וְהִנֵּה הַפְּקִידָה בֵּאלֹקִים: וּלְפִי דַּעְתִּי הָיָה מֹשֶׁה גַּם בָּעֵת הַהִיא אָב בְּחָכְמָה גָּדוֹל בְּמַעֲלַת הַנְּבוּאָה, וְדֶרֶךְ שְׁאֵלָה בִּקֵּשׁ שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ מִי הַשּׁוֹלֵחַ אוֹתוֹ, כְּלוֹמַר בְּאֵי זוֹ מִדָּה הוּא שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה וְעַתָּה ה׳ אֱלֹקִים שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ (ישעיה מח טז) וְהִנֵּה אָמַר יִשְׁאָלוּנִי עַל שְׁלִיחוּתִי אִם הִיא בְּמִדַּת אֵל שַׁדַּי הִיא שֶׁעָמְדָה לָאָבוֹת, אוֹ בְּמִדַּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִית שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהּ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים מְחֻדָּשִׁים בַּיְּצִירָה. וְזֶה בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר לוֹ "אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם" (שמות ג':ו'), וְלֹא פֵּרֵשׁ שֵׁם מִשְּׁמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים כְּלָל, וְשָׁמַע מֹשֶׁה שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַתַּן תּוֹרָה, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כִּי הַתּוֹרָה לֹא תִּנָּתֵן בְּשֵׁם אֵל שַׁדַּי הַנִּזְכָּר בָּאָבוֹת רַק הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ הָיָה הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן שָׁאַל מָה אוֹמַר אֲלֵיהֶם: וְרַבּוֹתֵינוּ נִתְעוֹרְרוּ לָזֶה (שמו"ר ג'), אָמְרוּ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם ר' סִימוֹן אָמַר מֹשֶׁה עָתִיד אֲנִי לֵעָשׂוֹת סַרְסוּר בֵּינְךָ וּבֵינֵיהֶם, כְּשֶׁתִּתֵּן לָהֶם הַתּוֹרָה וְתֹאמַר לָהֶם אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְבָּרֵר מֹשֶׁה עַל עֲסָקָיו, שֶׁנִּתְיָרֵא אִם יִשְׁאֲלוּ לוֹ מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ הקב"ה אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְזֶה עִנְיַן הַשְּׁאֵלָה: (ב) וְהִנֵּה עָנָהוּ הָאֱלֹקִים אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּצָרָה זוֹ וְאֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּצָרוֹת אֲחֵרוֹת, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דַּיָּה לַצָּרָה בִּשְׁעָתָהּ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על שמות ג':י"ד) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ברכות ט: שמו"ר ג'). וְהַכַּוָּנָה לָהֶם בָּזֶה, כִּי מֹשֶׁה אָמַר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, שֶׁיַּגִּיד לָהֶם הַשֵּׁם שֶׁיּוֹרֶה הוֹרָאָה שְׁלֵמָה עַל הַמְּצִיאוּת וְעַל הַהַשְׁגָּחָה, והקב"ה הֱשִׁיבוֹ לָמָּה זֶה יִשְׁאֲלוּ לִשְׁמִי, אֵין לָהֶם צֹרֶךְ לִרְאָיָה אַחֶרֶת כִּי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּכָל צָרָתָם יִקְרָאוּנִי וְאֶעֱנֵם, וְהִיא הָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל קְרוֹבִים אֵלֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו וְיֵשׁ אֱלֹקִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ וְזֶה פֵּרוּשׁ נָכוֹן בְּאַגָּדָה זוֹ: וְעוֹד אָמַר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) וּמַהוּ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה הוֹוֶה עִמִּי כָּךְ אֲנִי הוֹוֶה עִמְּךָ אִם פּוֹתְחִין אֶת יְדֵיהֶם וְעוֹשִׂין צְדָקָה אַף אֲנִי אֶפְתַּח אֶת יָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר "יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כח יב), וְאִם אֵינָן פּוֹתְחִין אֶת יְדֵיהֶם מַה כָּתוּב שָׁם, "הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ" וְגוֹ' (איוב יב טו). וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה אֱמֹר לָהֶם אֲנִי שֶׁהָיִיתִי וְעַכְשָׁו אֲנִי הוּא וַאֲנִי הוּא לֶעָתִיד לָבֹא, לְכָךְ כָּתוּב כָּאן אֶהְיֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (שמו"ר ג ו). וּבֵאוּר דַּעַת רַבִּי יִצְחָק, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהַזְּמַן הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד כֻּלּוֹ בַּבּוֹרֵא בַּהֹוֶה כִּי אֵין חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמּוֹ, וְלֹא עָבְרוּ מִיָּמָיו כְּלוּם, לְפִיכָךְ יִקָּרֵא בּוֹ כָּל הַזְּמַנִּים בְּשֵׁם אֶחָד מוֹרֶה חִיּוּב הַמְּצִיאוּת: וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת "אֱהֵא עִם מַאן דְּאֵהֵא", וְלֹא תִּרְגֵּם כְּלָל הַשֵּׁם שֶׁאָמַר לוֹ כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וְהַנִּרְאֶה מִדַּעְתּוֹ, כִּי אֶצְלוֹ ה׳ הַנִּכְבָּד שֶׁהוֹדִיעוֹ הוּא בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁצִּוָּהוּ "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", אֲבָל הוֹדִיעוֹ תְּחִלָּה עִנְיָנוֹ, כִּי שְׁאֵלָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לָדַעַת דַּרְכֵי הַשֵּׁם מִשְּׁמוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁחָזַר וְאָמַר "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות ל"ג:י"ג). וְכַאֲשֶׁר הֵשִׁיב לוֹ שָׁם "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה׳ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שם יט), לֵאמֹר כִּי בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַזֶּה אֲשֶׁר יִקְרָא לְפָנָיו יְחוֹנֵן וִירַחֵם, וְלֹא יוּכַל אָדָם לָבֹא עַד עֹמֶק דְּרָכָיו, כֵּן אָמַר בְּכָאן "אֱהֵא עִם מַאן דְּאֵהֵא", בִּשְׁמִי שֶׁתֹּאמַר לָהֶם שֶׁהוּא אֶהְיֶה, כִּי בוֹ אֲנִי עִם הָאָדָם לְחוֹנֵן וּלְרַחֵם: וְהַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה כָּתַב כִּי בֵּאוּרוֹ אֲשֶׁר לֹא עָבַר וְלֹא יַעֲבֹר, כִּי הוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן. קְרוֹבִים דְּבָרָיו לְדִבְרֵי רַבִּי יִצְחָק. וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (א סג) הַנִּמְצָא אֲשֶׁר הוּא נִמְצָא, כְּלוֹמַר רְאוּי הַמְּצִיאוּת. יְבָאֵר לָהֶם כִּי יֵשׁ נִמְצָא רָאוּי לְהִמָּצֵא שֶׁלֹּא הָיָה נֶעְדָּר וְלֹא יִהְיֶה נֶעְדָּר: וְהִנֵּה לְדַעַת אֵלֶּה הַחֲכָמִים צָרִיךְ שֶׁנְּפָרֵשׁ כִּי הקב"ה אָמַר לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לָהֶם זֶה הַשֵּׁם וִילַמְּדֵם אוֹתוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁיִּפְרֹט לָהֶם רְאָיוֹת שִׂכְלִיּוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְקַיֵּם אֵצֶל חַכְמֵיהֶם זֶה הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר הַמְּצִיאוּת אוֹ הַקִּיּוּם אֲשֶׁר לֹא עָבַר וְלֹא יַעֲבֹר, כִּי זְכִירַת הַשֵּׁם בִּלְבַד, יֹאמַר מַה שֶׁיֹּאמַר, אֵינֶנּוּ רְאָיָה לְבַטֵּל מֵהֶם דַּעַת הַקַּדְמוּת אוֹ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַמְּחֻשָּׁב בְּבִטּוּל הַמְּצִיאוּת לְגַמְרֵי. וְאֵין זֶה מַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל מִקְרָא, אֲבָל כִּי הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לָהֶם הוּא הָרְאָיָה וְהוּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת עַל דְּבָרָם שֶׁיִּשְׁאָלוּהוּ: וְעַל דַּעְתִּי לֹא יִסְתַּפְּקוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא כַּאֲשֶׁר אָמַר הָרַב וְחָלִילָה, אֲבָל זֶה הַשֵּׁם תְּשׁוּבַת שְׁאֵלָתוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְךָ, הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם בְּמִדַּת הַדִּין אֲשֶׁר בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְאָמַר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, שֶׁיַּזְכִּיר לָהֶם הַשֵּׁם הָאֶחָד לְבַדּוֹ לְהוֹרוֹת עַל הָאַחְדוּת, וּלְכָךְ צִוָּהוּ עוֹד "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי" (שמות ג':ט"ו), כִּי הַשֵּׁם הַזֶּה הוּא מִדַּת רַחֲמִים, וְיֵדְעוּ כִּי יוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ (ישעי' ס"ג י"ב), וִיחַדֵּשׁ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בָּעוֹלָם. וְהִנֵּה פֵּרֵשׁ לוֹ כִּי אֶהְיֶה אֲשֶׁר צִוָּהוּ לֵאמֹר לָהֶם, הוּא הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְהֵם שָׁוִים בִּלְשׁוֹנָם וּבָאוֹתִיּוֹת, כִּי שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁבַּשֵּׁם הָרִאשׁוֹן הֵם הַקּוֹדְמוֹת בָּזֶה, כִּי בָּרִאשׁוֹן יוֹרוּ עַל חָכְמַת שְׁלֹמֹה, כְּדִכְתִיב "וַה׳ נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה" (מלכים א ה׳:כ"ו), וּבָזֶה יוֹרוּ עַל חָכְמַת אֱלֹקִים, וְאוֹת הָאָלֶ"ף בָּרִאשׁוֹן תּוֹרֶה עַל הַקַּדְמוּת וְהַיָּחִיד, וְהַיּוֹ"ד בַּשֵּׁנִי עַל עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה. וְנִלְקְחוּ שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הָאֵלֶּה הָאָלֶ"ף וְהַיּוֹ"ד מִשְּׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְנִכְתְּבוּ תְּחִלָּה וָסוֹף בַּשֵּׁם הַנִּכְתָּב וְנִקְרָא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת, לְהוֹרוֹת כִּי הוּא אֲצִילוּת מִן הָרֹאשׁ וְעַד הַסּוֹף, וּמִדַּת הַדִּין בָּאֶמְצַע, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כ"ג:כ"א). וּמִכָּאן תָּבִין לָמָּה קְמָצוּהוּ. וְנִשְׁתַּמֵּשׁ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּשֵּׁם הַהוּא בְּכָל שֵׁם אַדְנוּת, כִּי מִמֶּנּוּ כָּל הַמֶּמְשָׁלָה וְהַשִּׁלְטוֹן. והקב"ה יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתוֹ:
(1) AND THEY SHALL SAY UNTO ME: WHAT IS HIS NAME? WHAT SHALL I SAY UNTO THEM? This verse calls aloud for an explanation. It is incomprehensible that Moses should say, And they shall say unto me: What is His name? meaning that this will be a sign to them to believe in him. The asking for His Name and Moses’ telling it to them are no sign to anyone who did not believe in Moses to begin with. If Israel knew that Name, Moses likewise knew it, and thus his knowledge thereof was equivalent to theirs and it would be no sign or wonder at all. If they had not heard of it previously, what proof would that be that they should believe in his words altogether? And now even after He informed him of the Great Name, Moses still said, But, behold, they will not believe me, and then He gave him the various signs! Rabbi Abraham ibn Ezra said that Moses asked which of G-d’s Names he should mention to Israel, for the Name of E-il Sha-dai (G-d Almighty) does not signify the performance of miraculous signs; only the Great Name, [i.e., the Tetragrammaton], indicates that. But this interpretation does not appear correct to me. Moses had not yet been told that He would make great and wondrous signs and portents at the going forth from Egypt. Rather, he was told that He would save them from the hand of the Egyptians and bring them up to the land of Canaan, and for that — to strike at the heart of Pharaoh, as well as to be victorious over the seven nations — the name E-il Sha-dai suffices. Sarah was taken out from Pharaoh’s house with great plagues, and Abraham alone subdued the great kings — all with the help of E-il Sha-dai, the Divine Name known to the patriarchs, and so likewise He would do to their descendants. Moreover, Jacob had said, And ‘Elokim’ (G-d) will be with you, and bring you back unto the land of your fathers, and Joseph also said, ‘Elokim’ (G-d) will surely remember you. Thus the remembrance is by Elokim! In my opinion, Moses even at that time was already the father of wisdom, great in achievement of the heights of prophecy, and inherent in his question was the request that He inform him Who is sending him, that is to say, by what Divine attribute is he sent to the Israelites, just as Isaiah said, And now the Eternal G-d hath sent me, and His spirit. Thus Moses said: “They will ask me concerning my mission whether it is with the attribute of E-il Sha-dai which stood by the patriarchs, or with the high attribute of mercy with which You will do signs and wonders which will be new phenomena in creation.” [Moses was obliged to ask] this question because He had said to him, I am the G-d of thy father, the G-d of Abraham, and He did not elucidate to him at all any of His sacred Names. Moses then heard that He assured him of the Revelation on Mount Sinai and the Giving of the Torah, and he knew that the Torah would not be given with the Name of E-il Sha-dai mentioned in connection with the patriarchs, but would be given with the Great Name with which the world came into existence. Therefore he asked, What shall I say unto them? Our Rabbis have alluded to this interpretation. Thus they said: “And Moses said unto G-d, Behold, when I come unto the children of Israel.” Rabbi Shimon related in the name of Rabbi Simon that Moses said: ‘I am destined to become the agent between Thee and them when Thou wilt give them the Torah and say unto them, I am the Eternal thy G-d.’ “And I shall say unto them: The G-d of your fathers hath sent me unto you. At that moment, Moses desired to be elucidated concerning his activities, for he feared lest the children of Israel ask him, What is His name? What shall I say unto them? At that moment Moses desired that the Holy One, blessed be He, inform him of the Great Name, [i.e., the Tetragrammaton].” This was the purport of Moses’ question. (2) And G-d answered him, “‘I WILL BE THAT WHICH I WILL BE. I will be with you in this sorrow, and I will be with you in other sorrows.’ Thereupon Moses said to Him, ‘Master of the universe! Sufficient is the evil in its time, [and why should I mention to them other sorrows in store for them in the future].’ G-d replied to him: ‘You have spoken correctly. Thus shalt thou say unto the children of Israel: I WILL BE hath sent me unto you.’” Thus the language of Rashi quoting the words of our Rabbis. Their intent in this Agadah is as follows: Moses had said before Him, blessed be He. And they shall say unto me: What is His name?, meaning that G-d should tell him the Name which wholly teaches His existence and His providence. The Holy One, blessed be He, answered him: “Why should they ask for My Name? They need no other proof, for I will be with them in all their affliction. They shall call, and I will answer them.” This is the great proof that there is a G-d in Israel near to us whenever we call upon Him, and verily there is a G-d that judgeth in the earth. This is a correct interpretation of this Agadah (homily). In a similar way it is said in a Midrash Agadah: “And what is the meaning of I WILL BE THAT WHICH I WILL BE? ‘As you are with Me, so I am with you. If they open their hands and give charity, I also will open My hand, as it is said, The Eternal will open unto thee His good treasure the heaven to give the rain of thy land in its season. And if they do not open their hands, what is written there? Behold, He withholdeth the waters, and they dry up.’” In a similar vein the Rabbis expounded: “Rabbi Yitzchak said that the Holy One, blessed be He, said to Moses: ‘I am He Who has been, Who is now, and Who will be in the future.’ This is why Eh’yeh is written here three times.” The explanation of Rabbi Yitzchak’s opinion is that since with respect to the Creator, past and future times are conceived completely in terms of the present — for there is no host succeeding host with regards to Him, and nothing of His time has passed — hence all times with reference to Him are called by one name, signifying a Being Whose existence is absolute. Now Onkelos translated the first two names, [i.e. ‘Eh’yeh Asher Eh’yeh’], as “I will be with him that I will be,” but he did not translate the third name Eh’yeh expressed in the verse, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ hath sent me unto you. It appears that Onkelos’ opinion is that the glorious Name of which He informed Moses was this four-letter Name of which He commanded him, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ hath sent me unto you. But He first informed him of the purport thereof, for Moses’ request had been to know the ways of G-d through His Name, just as he was once again to request [later on]: Let me know Thy ways, that I may know Thee. And just as He answered him then, And I will proclaim the name of the Eternal before thee, and I will be gracious unto whom I will be gracious — meaning that with this glorious Name which He will proclaim before him, He will be gracious and will show mercy, and no man can fathom the profundity of His ways — in the same vein He said to him now: “I will be with him that I will be,” meaning, “with My Name that you will tell them, namely, Eh’yeh, with that Name I am gracious and show mercy to man.” And the Gaon Rav Saadia wrote that its explanation is as follows: “[He is the Being] Whose existence has never ceased and will never cease, for He is the first and the last.” The opinion of the Gaon is not far from the opinion of Rabbi Yitzchak, [i.e., that the name Eh’yeh indicates eternity, as explained above]. And the Rabbi [Moshe ben Maimon] has said in the Moreh Nebuchim (Guide of the Perplexed) that the meaning of Eh’yeh Asher Eh’yeh is: “He is the existing Being which is the existing Being, that is to say, Whose existence is absolute. The proof which Moses was to give to the elders of Israel consisted in demonstrating that there is a Being of absolute existence, that has never been and never will be without existence.” Now according to these Sages, it is necessary to explain that the Holy One, blessed be He, said to Moses that he should tell them this Name and teach them its import. That is to say, Moses was to inform them of this Name and show the rational proofs by which His eternal being or existence would be firmly established among their wise men. The mere mention of the Divine Name — be it whatever it may —is no proof in itself to eradicate the doctrine of the eternity [of matter] from among them, or the calculated heresy of denying the existence [of the Supreme Being] altogether. But this is not the sense of the verse! Rather, [it clearly implies] that the very mention of the Name to them will be the proof, sign and token on the matter they will have asked of Moses. In my opinion, the elders of Israel never doubted the existence of the Creator, as the Rabbi [Moshe ben Maimon] said — Heaven forbid! But this Name does contain the answer to [Moses’ question of G-d], as we have explained it to you. He informed Moses that he is being sent to them with the attribute of justice, which is within the attribute of mercy, [suggesting that the miracles which will be done on behalf of their deliverance from the bondage will at the same time be acts of judgment against the Egyptians. This is the sense of Eh’yeh Asher Eh’yeh: “I will be in judgment that which I will be in mercy].” And then G-d said to Moses, Thus shalt thou say unto the children of Israel: ‘Eh’yeh’ sent me unto you, thus teaching the unity [of the two attributes, which explains why the Divine Name is not mentioned here twice]. It is for this reason that G-d commanded Moses yet further, Thus shalt thou say unto the children of Israel: The Eternal… hath sent me unto you, for this Name, [i.e., the Tetragrammaton], indicates the attribute of mercy, and thus they will know that He hath caused His glorious arm to go at the right hand of Moses and He will make new signs and wonders in the world. Thus G-d explained to Moses that the Name Eh’yeh which He commanded him to tell the children of Israel corresponds to this Great Name [the Tetragrammaton] and that they are alike in language, [as both signify eternal existence], and in letters, for the two final letters of the first Name [Eh’yeh] constitute the first ones in the Tetragrammaton. And may the Holy One, blessed be He, show us wonders in His Torah.
לאחר דיברי הרמב"ן שהסביר לנו ששאלת משה באיזה מידה הקב"ה יגאל את ישראל והקב"ה אומר למשה להגיד לעם ישראל שיגאל אותם במידת הרחמים. הרש"ר הירש מסביר את שאלה זו ברובד יותר עמוק. ש "שאלת משה, איזה שם עליו להציג בפני ישראל בשליחותו אליהם, הרי היא כשאלה: איזה מושג של אלקות עליו להציג בפניהם, בכדי לגרום לשינוי ברוחם, ולעוררם להמיר מרצונם החופשי את עבודת פרעה בעבודת ה׳?".
והרש"ר הירש מסביר (שמות ג, י"ג - י"ד),
תיבות אלה – ״אהיה אשר אהיה״ – מנתקות את כבלי האדם, בהם נאסר על ידי כל כח אחר, ומעמידות אותו זקוף קומה ובן חורין בעבודת ה׳, לבנות את העתיד בשותפות עם ה׳. אדם בן חורין, השומע בקולו של האל החופשי, מושל בעולם למען עתיד אשר קוויו שורטטו בידי רצונו החופשי של ה׳. בכל רושם של אלקות שהאדם מטביע בעולמו הפנימי, ובעולם החיצוני שמסביבו, עוזר האדם לבנות עתיד זה. והערבון שעתיד זה יתממש לבסוף לגמרי, נמצא טמון בכך שה׳ בחֵירותו ברא את העולם למען העתיד הזה. משום כך, גם מצבים ומאורעות המנוגדים לכאורה בתכלית, מובילים על כרחנו למטרה האחת, הבטוחה והנעלה הזאת. אנו מביעים בטחון זה בהכרזת הקדיש החוזרת ונשנית, השזורה בתוך סדר תפילותינו: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה״. הווי אומר: ״יוכר שמו הגדול של ה׳, בכל גדלותו וקדושתו, בתוך העולם אשר הוא עצמו ברא לפי רצונו החפשי״.
רש"ר הירש על התורה (שמות ג, י"ג - י"ד),
(יג) ואמרו לי מה שמו – נוכל להבין את שאלת משה, רק אם נזכור את המטרות העיקריות של שליחותו. הרי סוף כל סוף, שמותיו של הקב״ה, ה׳ ושדי, היו ודאי ידועים להם עוד מימי האבות.
מכל האמור עד כה, ברור היה למשה ששליחותו היא כפולה: האחת, אל פרעה: להושיע את העם מהעבדות; והשנייה, העיקרית והקשה לאין ערוך, השליחות אל ישראל: לחנכם, ובכך להכינם למטרה הנעלה – היותם לעם ה׳, אשר היא הייתה תכלית כל הגאולה, כפי שמובע באופן ברור במאמר ״בהוציאך״ וגו׳.
אילו כללה שליחותו בשלב זה את הגאולה מהעבדות לבדה, הייתה מכוּונת רק אל פרעה. אולם משה הבין, שתוכנו העיקרי של תפקידו הוא השליחות אל ישראל, לעשותם ראויים לגאולה, ובכך לקרבם יותר אל ייעודם העיקרי הנעלה. לא היו לו כל ספקות בנוגע למה שיאמר לפרעה, אך לגבי שליחותו לישראל ביקש הבהרה.
מכאן באה שאלתו: ״כשאבוא אל בני ישראל ואומר להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם״ – ושליחות זו מבשרת על תפקיד חדש ויחסי קירבה חדשים – ״באיזה שם אכנה את מי ששלחני?״ עצם השם צריך לתת להם את המפתח להבנת יחסים חדשים אלו עם ה׳, שאליהם אמורים הם עתה להכנס.
״שֵׁם״, הקרוב ל״שָׁם״ והנגזר מ״שום״, הוא המקום מהבחינה העיונית, הסוג שאליו דבר משתייך. לתת ״שֵׁם״ לדבר פירושו לקבוע לו את ה״שָׁם״ שלו, את מקומו בתחום מחשבתנו; הוא מציין להיכן משתייך דבר מהבחינה המושגית (השווה פירוש, בראשית ב, יט).
אפשר לומר באופן אחר, ש״שֵׁם״ נגזר מ״שמה״ (כמו ״בֵּן״ מ״בנה״), הקרוב ל״שמע״. ״שמע״ מציין מילוי צמא רוחני; כדרך ש״ראה״, הקרוב ל״רעה״ [עיין פירוש, בראשית ד, ב; יא, ג], מציין מילוי רעבון רוחני. עינינו מביאות אל הכרתנו את הבחינה הממשית והחמרית של הדברים, ואילו אזנינו קולטות את החיים הפנימיים ואת מהות הדברים. אין אנו שומעים אלא ״שמות״, האמת הפנימית של הדברים.
כל תפיסתנו באלקות מיוסדת על שמותיו של הקב״ה. כל מה שאנחנו אמורים לדעת על הקב״ה, כל מה שהקב״ה מגלה על עצמו, מיועד לא לעינינו אלא לאזנינו. והשמות בהם אנו מתייחסים אליו, מראים את תפיסתנו על גישתו כלפינו ועל יחסינו עמו. מכאן הביטוי רב המשמעות: ״דעת שם ה׳ ״, כדוגמת: ״אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי־יָדַע שְׁמִי״ (תהילים צא, יד), ״וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ״ (שם ט, יא). לפי זה, ״כִּי־הִגְדַּלְתָּ עַל־כָּל־שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ״ (שם קלח, ב), יתפרש: ״מה שהבטחת לנו לעתיד, עולה בהרבה על מה שידוע לנו עליך היום״.
אולם, רק אם יחסינו עם ה׳ קוראים אותנו לפעולה, נדרשת ״ידיעת שם ה׳ ״. אך אם תפקידנו אינו לפעול, אלא לעמוד על עומדנו ולהיוושע ולהתברך על ידו; אין צורך לשם כך בהכרת ה׳, יותר מאשר לרגע היוולדנו. רק כאשר חובתנו היא להכנס בקום ועשה לעבודת ה׳, כעבדי ה׳, נדרשת לנו ״ידיעה נכונה של שמו״. שכן בידיעת שמו אנו מביאים להכרתנו את המושג שינחה אותנו בהנהגתנו כלפיו, ואת המחשבות שקובעות את מעשינו ואת הימנעותנו ממעשה, על פי רצונו.
שאלת משה, איזה שם עליו להציג בפני ישראל בשליחותו אליהם, הרי היא כשאלה: איזה מושג של אלקות עליו להציג בפניהם, בכדי לגרום לשינוי ברוחם, ולעוררם להמיר מרצונם החופשי את עבודת פרעה בעבודת ה׳?
(יד) אהיה אשר אהיה – אם אמסור מושג על עצמי, אשר יחולל באדם שהבין אותו ונאחז בו, שינוי מכריע, שירומם אותו מעל ומעבר לכל יתר היצורים, ויביא אותו לידי קשר אישי ישיר ועמוק אתי; הרי אקוב בשמי ואומר על עצמי: ״אהיה מה שארצה להיות״.
כל שאר היצורים הינם מה שעליהם להיות; הווייתם קשורה ברצונו של מי שהוא לבדו יכול לומר ״אני הוֹוֶה״ וגם ״אהיה מה שארצה להיות״. שם זה מבטא את המהות האישית, המוחלטת והחופשית של ה׳. ומכיון שה׳ אינו אומר כאן ״אני הוֹוֶה״ אלא ״אהיה״, הוא מדגיש שהעתיד תלוי לגמרי ברצונו ושהוא חופשי ואינו תלוי בדבר. שם זה נותן ביטוי לתפיסה היהודית האופיינית של האלקות, תפיסה חדשה לחלוטין, אשר תיוודע לאנושות דרך גאולת ישראל ממצרים, ושתביא בסופו של דבר לגאולת כל העולם כולו.
המחשבה הלא־יהודית רואה את האל, לכל היותר, כסיבת קיומו הפיסי של העולם, מאז שבא לכלל הוויה. גם כאשר מחשבה זו מתעלה מעל להשקפה הרואה את האל כחלק מהעולם (אימננציה) – אשר דינה ככפירה – ומכירה בקיומו מעבר לעולם (טרנסצנדנציה), עדיין מגבילה היא את פועל האל אל העבר. ברגע אחד בודד היה האל במגע עם העולם, הרגע שבו הובא העולם מהכח – כוחו או רצונו של האל, אל תחום הפועַל – היינו לקיום ממשי. מאותו רגע – לפי השקפה זו – נשלם מעשה האל, הווי אומר העולם. וכל דבר, אף העתיד הרחוק ביותר, אינו אלא תוצאה הכרחית של הסדר הכללי שהוטבע בעולם בעת היווסדו.
לפי השקפת עולם זו, הכל נוהג לפי חוקים קבועים ובלתי משתנים, אשר לכל היותר נוצרו פעם מכחו העצום של מקור עליון. ולפיכך, רק האדם, עם מה שנראה ככוחות הפעולה החפשיים שלו, מסוגל ליצור עתיד חדש – למראית עין. אך השאלה הנשאלת היא, איך יתכן שהאלקים והעולם כבולים, והאדם בן חורין?! לכן, כדי להציל את כבודו של האל הכבול והמשולל חירות, נאלצת השקפה זו לכפור בחירותו של האדם. וחירות זו, מציאות מוחלטת זו שבהכרת כל בן אנוש, הסותרת את השקפתם של עובדי האלילים על העולם ועל האל, מוצגת משום כך כדמיון שווא. האדם אינו בן חורין. מה שהוא מתאר לעצמו כהחלטותיו החופשיות, אינן אלא תוצאותיהן הבלתי־מודעות של השפעות המושרשות ועולות מהעבר שלו. וכך, בשמים ובארץ ובכל תבל ומלואה, אין מי שיכול לומר ״אהיה״! שכן אין מי שיכול לומר ״ארצה להיות״!
״אהיה אשר אהיה״ מתקומם נגד דמיון שווא זה – הכפירה בחירות האל והאדם – הורס אותו עד היסוד, ומעמיד במקומו את האמת: את האלקים, הקובע מתוך חירות את העתיד; ועמו את האדם בן החורין, אשר עתידו נתון בידיו שלו.
הקבלה לרעיון זה נמצאת בתיאור קורות הבריאה. תיבות הסיום ״אשר ברא אלקים לעשות״ (בראשית ב, ג; עיין פירוש שם) מכריזות שמלאכת ה׳ לא נשלמה במעשה הבריאה, אלא רק החלה: השמים והארץ נבראו כדי שה׳ ימשיך בעשייתו. הוא מינה את האדם, אחרון הברואים, להמשיך בעשייה, והפקיד אותו על כל הבריאה.
תיבות הסיום ״אשר ברא אלקים לעשות״, מציינות את המעבר מהשלמת מלאכת ה׳ היוצרת בטבע אל תחילתה של מלאכת ה׳ היוצרת בהיסטוריה האנושית: קביעת צורתו והנהגתו של העתיד, עד סוף כל הדורות. כפי שאמר ר׳ פנחס בשם ר׳ הושעיא (ילקוט שמעוני בראשית, טז בסוף): ״ממלאכת עולמו שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים לא שבת, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו, מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ומראה לאלו מעין דגמטרין שלהן״ [דגמטרין, היינו דוגמא, רמז מהעתיד המצפה להם].
רק מאז והלאה (כמ״ש בבראשית ב, ד) מוזכר הקב״ה בשם ה׳ (שם הוי״ה, השם המפורש) כאלקי העתיד, בצד השם המציין אותו כבורא העולם: אלקים.
וכן גם כאן, בהתקרבות גורלית זו אל האנושות, בזריעת זרעי עתיד האדם; מביע ״אהיה אשר אהיה״ אמת זו, ומכריז עליה בוודאות גמורה, כאבן היסוד וראש הפינה של כל האמת והטוב. ולתכלית זו של עתיד האנושות, תכלית המובטחת על ידי רצונו המוחלט של ה׳, נקרא האדם להשתמש בכחו לצור את צורת העתיד, בעבודת ה׳ – הווי אומר, לעשות את רצון ה׳ לרצונו.
תיבות אלה – ״אהיה אשר אהיה״ – מנתקות את כבלי האדם, בהם נאסר על ידי כל כח אחר, ומעמידות אותו זקוף קומה ובן חורין בעבודת ה׳, לבנות את העתיד בשותפות עם ה׳. אדם בן חורין, השומע בקולו של האל החופשי, מושל בעולם למען עתיד אשר קוויו שורטטו בידי רצונו החופשי של ה׳. בכל רושם של אלקות שהאדם מטביע בעולמו הפנימי, ובעולם החיצוני שמסביבו, עוזר האדם לבנות עתיד זה.
והערבון שעתיד זה יתממש לבסוף לגמרי, נמצא טמון בכך שה׳ בחֵירותו ברא את העולם למען העתיד הזה. משום כך, גם מצבים ומאורעות המנוגדים לכאורה בתכלית, מובילים על כרחנו למטרה האחת, הבטוחה והנעלה הזאת. אנו מביעים בטחון זה בהכרזת הקדיש החוזרת ונשנית, השזורה בתוך סדר תפילותינו: ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה״. הווי אומר: ״יוכר שמו הגדול של ה׳, בכל גדלותו וקדושתו, בתוך העולם אשר הוא עצמו ברא לפי רצונו החפשי״.
להרחבה:
אהיה אשר אהיה. אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו' (ברכות ט'):
אהיה אשר אהיה I AM THAT I AM — I will be with them in this sorrow — I Who I will be with them in the subjection they will suffer at the hands of other kingdoms (Berakhot 9b). Whereupon Moses said to him: Lord of the Universe! Why should I mention to them other sorrows: they have enough with this sorrow! God replied to him: You have spoken rightly — כה תאמר THUS SHALT THOU SAY etc.… Ehyeh, “I am” — without the addition of אשר אהיה which has reference to future sorrows — has sent me unto you”.
יפה אמרת וכו'. וקשיא איך יתכן שיהיה בשר ודם מלמד למי שמלמד לאדם דעת (תהלים צד, י), ויש לפרש מפני ששאל משה רבינו עליו השלום "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (פסוק יג), והשיב הקב"ה על מה ששאל, בודאי אם ישאלו "מה שמו" צריך אתה לפרש להם כל השם, ולומר להם "אהיה אשר אהיה" – 'אהיה עמהם בצרה זו אהיה עמם בצרה אחרת', כי אם ישאלו "מה שמו" הרי הם שאלו כל המהות, על כרחך צריך אתה לפרש הכל, והיה משה רבינו עליו השלום מתמיה ואמר 'דיה לצרה בשעתה' (ברכות ט ע"ב), איך אומר להם 'אהיה עמכם בצרה אחרת', אז השיב לו הקב"ה 'יפה אמרת', וכך תעשה שלא ישאלו לך "מה שמו", ואין אתה צריך לומר להם 'אהיה עמכם בצרה אחרת', כי מיד שתבא עליהם תאמר להם "אהיה שלחני אליכם", ושוב לא ישאלו לך "מה שמו", שהרי אמרת "אהיה שלחני אליכם", והשתא אין צריך לומר 'אהיה עמכם בצרה אחרת', דהא הם לא שאלו לך "מה שמו" שאתה צריך להגיד להם כל מהות השם. והשתא לא היה משה מחזיר דברי השם יתברך, רק שאמר אם ישאלו ישראל "מה שמו" צריך לומר כל השם "אהיה אשר אהיה", רק היה מלמד לו השם יתברך שאין צריך לו להגיד להם כל השם. ומתחלה מה ששאל משה "ואמרו לי מה שמו" השיב לו הקב"ה, עד שאמר משה 'דיה לצרה בשעתה', אז השיב לו כראוי:ויש לפרש גם כן כך – דודאי דבר הגון וראוי לדעת כל השם, אף אם יצטער, מכל מקום יש לו לדעת אמיתת השם, אך כאשר אין האדם כל כך צדיק, כמו שהיו באותו פעם, ואינו מקבל עליו מדת הדין, אז אין ראוי לומר לו כל צרותיו, רק 'דיה לצרה בשעתה'. ואילו אמר הקב"ה מיד למשה "כה תאמר אהיה שלחני אליכם", אז היה משה רבינו עליו השלום מבין כי כן ראוי לכל אדם, ולפיכך השיב לו הקב"ה "אהיה אשר אהיה" – ולא כתב כאן "כה תאמר לבני ישראל", אלא אמר שכך הוא שמו, וכן הוא ראוי לדעת שיהיה עמהם אף בצרה אחרת. וידע הקב"ה כי משה רבינו עליו השלום שהוא נוטה ללב בני אדם שלא ירצה לדעת הצרות העתידות, ואמר 'דיה לצרה בשעתה', ואז השיב לו הקב"ה "כה תאמר וכו'". אי נמי, כי כך השיב לו גם כן בתחלה "אהיה אשר אהיה" אמתת שמי, ומכל מקום דבר זה לא יגיד לישראל רק "אהיה" בלבד, ולכך לא אמר כאן "תאמר לבני ישראל". ומשה רבינו מפני שהיה סבור שכך יאמר לישראל היה מתמיה 'דיה לצרה בשעתה', ואז אמר 'יפה אמרת כה תאמר וכו", שלא יאמר להם רק "אהיה שלחני אליכם", ולא אמרתי לך "אהיה אשר אהיה" רק ללמד למשה אמתת שמי, אבל לומר לישראל לא יאמר רק "אהיה" בלבד, וזה נכון בלי ספק:ויש לדקדק על זה כי משה אמר לו "מה שמו מה אומר אליהם", משמע שהיה שואל על השם בלבד, והשיב לו לומר להם 'אהיה עמהם בצרה זאת אהיה עמהם בצרה אחרת', והוי ליה לומר כאשר אמר אחר כך (ר' פסוק טו) "כה תאמר לבני ישראל ה' אלקי אבותיכם" לומר להם שם המיוחד, שהוא שמו המיוחד, ויש לך לדעת כי משה אמר שישראל ישאלו אותו מאיזה ענין בא להם התשועה הזאת, שאם יבוא להם התשועה הזאת בשם הגדול והקדוש יהיו יודעים כי תהיה התשועה שלימה ולא יבוא להם צער, כי הוא ברחמים, וזה היו רוצים לדעת מאתו כי הוא יתברך נקרא לפי פעולותיו, והיה רוצים לדעת באיזה שם תהיה הגאולה, וזהו "מה שמו" באיזה שם שלחך, ואז השיב לו הקדוש ברוך הוא "אהיה אשר אהיה", כי זה השם הגדול נקרא "אהיה", שהוויתו שהוא נמצא אל כל הנמצאים אשר הם צריכים לו יתברך, כי כן מורה השם שהוא באל"ף המדבר בעדו. כי כל מדבר הוא מדבר אל זולתו ונגלה אליו. ומפני כך השם הזה מורה על שהוא נמצא לכל הנמצאים, ובזה השם ידעו שהוא נמצא אל הנמצאות, ויהיה נמצא להם בכל אשר צריכין אליו. והוסיף לומר "אשר אהיה" לומר כי שמי הגדול אשר נמצא להם – הם אינם כל כך במעלה שיהיה זה נצחי אשר לא יוסר, אבל הוא סר. לכך הוסיף "אשר אהיה" כלומר שהוא נמצא להם וחוזר להיות מצוי להם, כי אין זה שהוא (הוא) יתברך עמהם נצחי תמיד, כי אין כל כך מעלת הנמצאים, לכך אמר "אהיה אשר אהיה", כלומר שהוא יתברך נמצא לנמצאים וחוזר להיות נמצא להם. ומזה ידעו ישראל מאחר שאין כל כך מעלת הנמצאים עד שיהיו במעלה שיהיה הוא נמצא להם והם דביקים בו בתמידות, אבל מקבלים הדביקות וחוזר להיות סר, וידעו מזה שישתעבדו. ולפיכך אין ראוי לומר להם כי אם שם "אהיה" בלבד. וזהו הפירוש הנכון בדברי חכמים, לא זולת זה הפירוש: ומה שאמר אחר כך "כה תאמר זה שמי וזה זכרי", כי מתחלה אמר אליו כי הוא המצוי אשר נמצא להם להוציא אותם מצרה, ואחר כך אמר כי עוד יאמר להם זה השם "ה' אלקי אבותיכם". וזה כי השם הראשון נזכר בו שיושיע אותם מן הצרה, אבל גאולה שלימה אין בזה, כי חלוק יש בין התשועה ובין הגאולה; כי התשועה נאמר על שלא יהיה בצרה עוד, אבל הוצאה מן הרשות לגמרי לא נזכר בשם "אהיה אשר אהיה", ואפשר להיות חוזרים ומשתעבדים למצריים. אבל בשם הזה, הוא שם הויה, בו גאולה שלימה. כי כמו שהשם הראשון שם "אהיה" המורה על שהוא הנמצא ומצוי לכל הנמצאים, כן שם הויה מורה שהוא נבדל מכל הנמצאות ולא נתלה בשום נמצא. ובשביל כך שם הראשון יש בו הצטרפות אל הנמצאות, כי נקרא בשביל זה "אהיה" באל"ף המדבר, כי המדבר לזולתו נגלה אליו. ורוצה לומר כי אני שהוייתי המצוי לכל. ושם בן ארבע אותיות נאמר על שהוא ההויה שאין לו התלות בזולתו, וזולתו אפס. ולפיכך נקרא בשם הויה שהוא ההוה בלבד בעצמו. ושם הזה הוא באות היו"ד, מפני כי מורה על נסתר, שהוא נסתר ונבדל מן הנמצאות, והראשון בשם אל"ף שהוא מורה על המדבר, שהוא נגלה לנמצאות. ודברים גדולים יש לך להבין בזה, כי מפני זה הוא אומר בשם הזה "זה שמי", רוצה לומר המיוחד לי, שהרי בשם הזה על שהוא נבדל מן הנמצאות ואין הצטרפות בו אל הנמצאות לכך הוא שמו המיוחד, ושם "אהיה" מפני כי הוא מצטרף אל המציאות אין זה שמו המיוחד, ודברים אלו גדולים ונפלאים:ולכך כאשר היה אומר להם על הגאולה הזכיר זה השם, כי בשם הזה הוא הגאולה כאשר תבין כאשר שם הזה נקרא עליהם, כי בו הוא מייחד הנמצאות שאינם ברשות אחרים, כי הוא מיוחד ואין לו התלות בזולתו, והוא נותן בו גם כן לבריות אשר הם ראוים גאולה, ונבדלים מן רשות אחרים, ואין להם התלות בזולתם, וזהו גאולה שלימה. ולכך אמר "ה' אלקי אבותיכם ה' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", הזכיר ג' אבות שהם שרשי ישראל, ובהם ראוים להיותם אומה לעצמה ולהיותם נבדלים מן האומות, כי מן אברהם יצחק ויעקב ואילך הוא התחלת ההבדל, ובהם נבדלים, ובשביל כך שם ה' נקרא עליהם גם כן, אשר זה השם נבדל מזולתו. וכל זמן שאין נגאלים אין ראוים לזה השם שנקרא שם המיוחד, שהוא מיוחד מזולתו. זהו פירוש הפסוקים על דעת רז"ל (ברכות ט ע"ב) יודעי בינה כאשר דקדקתי בהם, והוא הנכון:
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. היה ראוי שיאמר מה אות, כי האיש המתנבא אל עם בדבר ה' אין מחזיקין אותו כנביא ולא יאמינו בדבריו עד שיתן להם אות בעתיד ובא האות והמופת כאשר דבר וכל שכן שלא ישמעו אליו ללכת אחריו, ומה שאמר משה ואמרו לי מה שמו ידוע כי זכירת שם אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה איננו אות לישראל כלל, כי אם ידעו ישראל אותו שם גם משה אפשר לו שידענו כהם ומה הראיה בהגידו אותו להם, ואם לא ידעוהו ולא שמעוהו מעולם מה הראיה והמופת בזכירת השם שיאמין בו עתה מי שלא היה מאמין בו מתחלה, והרי אנו רואים כי משה אחרי שהודיע הקב"ה השם ההוא, אמר והן יאמינו לי, והוצרך הקב"ה לתת לו אותות. וע"ד הפשט באור מה שמו מה אמתת מציאותו ורצה לומר כי ישאלוהו ישראל על מציאות השם ועל דרך ההשגחה שהוא עקר האמונה, ועל כן בקש ממנו שיאמר לו שם שיורה הוראה שלמה על המציאות וההשגחה אצל החכמים שבהם שיאמינו בדבריו וישמעו לקולו, ועל כן השיבו הש"י אהיה אשר אהיה הודיעהו השם הזה הנמצא אשר הוא הנמצא כלומר ראוי המציאות והודיעהו לבאר להם. והרמב"ן ז"ל כתב בפירוש השם הזה הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי המציאות והודיעהו לבאר להם כי הוא נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יעדר, ולפי הענין הזה ששאלתו של משה היה בענין המציאות וההשגחה, יש לתמוה בזה איך היו זקני ישראל מסופקים במציאות ה' יתברך ובהשגחתו והמה חכמים מחוכמים ומקובלי האבות איך יצטרכו לשאול בזה הוראת ה' לברר להם עניני המציאות וההשגחה, והנה השם לא יהיה להם ראיה כלל כי אלו היו בהם אפיקורסין בבטול המציאות או מאמיני קדמות העולם לא היה השם הזה שום ראיה לבטל מהם הדעת הנפסד ההוא. וכתב החכם המחבר חובת הלבבות, ואמרו לי מה שמו, ענינו מה עצמו, כי מה שאנו מתארים אותו אלהי השמים ואלהי הארץ וכן אלהי הרוחות ומסמיכין אותו לזולתו מפני שאין אני משיגים עצמותו, אבל אלו השגנו עצמותו לא היינו צריכים לתארו ולהסמיכו לזולתו, ולכך בקש משה מה ישיב אם ישאלוהו מה עצמו. ומפני שהשם נודע משני צדדים מצד המושכל ומצד המקובל ע"כ השיב לו והודיעו משם הזה שהוא המושכל שמתוכו ישיגנו אדם מתוך מעשיו, ובעבור שהעם לא יבינו המושכל לכך הזכיר לו המקובל גם כן הוא שאמר ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם שהידיעה הזאת היא מצד קבלת האבות, וכענין שכתוב (איוב ט״ו:י״ח) אשר חכמים יגידו. וע"ד המדרש ואמרו לי מה שמו, בקש לידע שמו הגדול, אמר לו הקב"ה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהם כשאני עושה ברשעים מלחמה אני נקרא צבאות, כשאני תולה חטאו של אדם אני נקרא שדי, כשאני יושב בכסא רחמים אני נקרא ה', כונת החכמים במדרש הזה כי אין רבוי ביחוד, ומה ששמותיו יתברך רבים השכל יודע כי כלם נאמרים לבורא אחד אבל הפה אינו יכול לכלול אותם בבת אחת במלה אחת כאשר יכלול אותם השכל, וע"כ שמותיו יתעלה רבים מתרבים ומשתנים לפי הפעולות מצד המקבלים לא מצדו יתברך. ויש לך לדעת כי הזכיר בכאן ג' פעמים בפסוק אחד שם אהיה כנגד שלש הויות לרמוז שהוא יתברך שליט בשלשה זמנים, היה הוה ויהיה, ושם אהיה לבדו כולל שלשה זמנים הללו, כי מלת אהיה כולל הזמן ההוה ופירושו כאלו אמר אני הוה, וכולל ג"כ לעתיד וכולל ג"כ לשעבר, ויהיה פירוש אהיה אשר אהיה אני הוא אותו שהיה כבר, וכן בשם המיוחד נכללין שלש הויות וידוע ומפורסם הוא ואין צריך להאריך בזה, וא"כ הנה שניהם מורים ענין אחד. וע"ד השכל בחכמת הצרוף שם אהיה לבדו כולל שלש הויות הללו כי האל"ף ראשית האחדים כנגד היה, וה"א אמצעית האחדים כנגד הוה, והיו"ד סוף האחדים ותכלית כל חשבון כנגד יהיה, וה"א אחרונה להורות כי הוא בשלשה זמנים הללו וקיומו בכלם בהוה, גם השם המיוחד מורה כן. והושם אות היו"ד בראש מפני שהאל"ף ראשית האחדים והט' סוף האחדים וכשאנו חושבים ט' ואנו רוצים לחשוב יו"ד נצטרך על כל פעם לחזור לאל"ף ואי אפשר להשלים חשבון יו"ד כי אם עם האל"ף א"כ האל"ף ראשית ותכלית כן הבורא ראשית ותכלית לנמצאים כולם, והובלעו שתי אותיות אלו מהאל"ף והטי"ת ונעשה מהם יו"ד והיא בראש השם כדי לסתום הפתח ולהזהיר על השאלה הנמנעת, והיא שאלת מה לפנים מה לאחור, כי שאלת מה לפנים היא האל"ף ושאלת מה לאחור היא הטי"ת שהיא תכלית וע"כ הושם במקום שתיהן אות היו"ד הכולל ראשית ותכלית היה ויהיה, האל"ף כנגד היה והטי"ת כנגד יהיה, להורות כי הוא יתברך ראשית הכל ותכלית הכל, לפניו לא נוצר אל ואחריו לא יהיה, ואז נשאר בשם הזה להשלים שלש אותיות. וע"ד הקבלה, ואמרו לי מה שמו, איזה שם משמותיו הקדושים שולח אותך, כלומר באיזה מידה ממידותיו אתה שלוח. וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו על דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב חלילה וחס, אבל משה רבינו ע"ה היה ג"כ בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה ובקש דרך שאלה מי השולח אותו, כלומר באיזו מדה הוא שלוח אליהם, זהו ואמרו לי מה שמו כלומר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות שבה נעשו להם נסים נסתרים או במדת רחמים שבה נעשו נסים מפורסמים מחודשים ביצירה משנים טבעו של עולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם, וה' יתברך השיבו אהיה אשר אהיה הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר אהיה במדת רחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, ולא צוהו לומר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם, הכונה שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' וגו' שלחני אליכם, כי השם הזה מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו ויחדש אותות ומופתים בעולם, והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות כי שני אותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה כי בראשון יורו על חכמת שלמה שנאמר (מלכים א ה׳:כ״ו) וה' נתן חכמה לשלמה, ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות, ועל היחוד והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה, ונלקחו שתי האותיות האלה האל"ף והיו"ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחלה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל"ף דל"ת להורות כי הוא אצילתו מן הראש עד סוף ומדת הדין באמצע כי שמי בקרבו ומשם תבין למה קמצתו עד כאן לשון הרב ז"ל. באור דבריו במלת שוים כי האל"ף בזה הוא היו"ד שבזה כי היו"ד כנגד האל"ף והה"א כנגד הה"א נשאר יו"ד ה"א באחרונה שהם מורות על חכמת שלמה כנגד וא"ו ה"א שבזה, שהן רמז לחכמת שלמה גם כן אם כן הכל אחד. עוד מוסיף אני באור על דברי הרב כי שם אהי"ה ושם יהו"ה הכל אחד ושם אחד ודבר אחד, שהרי שם אהיה מספרו כמספר יה"ו שהוא עקר השם המיוחד כי הה"א כפולה, עוד אני אומר כי יש בידינו קבלה כי משה רבינו ע"ה בקש לדעת מהותו של שם כדי שיוכל להשיב להם תשובה ברורה, וזהו שאמר מה שמו כלומר מהות שמו, ומזה נרמז ונרשם בלשון שאלתו השם המיוחד לי מה שמו מה, וע"כ היה הענין מוכרח להשיב ולומר לו אהיה אשר אהיה שהוא המהות כי א"ה רמז לכתר עליון י"ה רמז לחכמה הרי שתי ספירות נכללות בשם אהיה, ועוד שם אהיה רמז לתשובה ונקראת בשם שתי הספירות הקודמות לה לפי שהיא נאצלת מכחם, והנה אהיה הראשון בכתוב הוא התשובה והשני על שתי הספירות הקודמות לה ויהיה פירוש אהיה אשר אהיה המאושר מן אהיה הראשון והכל דבר אחד, והשם הזה הוא העליון שבכל מדותיו של הקב"ה, ועל זה רמז דוד המע"ה ואמר (תהילים קל״ח:ב׳) כי הגדלת על כל שמך אמרתך, כלומר כי הגדלת על כל שם ושם שיש לך אמרתך, והיא האמירה הזאת שאמר למשה, הוא שכתוב ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, ולפי שלא היו ראוין ישראל לגלות להם מה שנכלל בשני שמות אלו גלה אותו למשה וצוה אותו שיודיע לישראל אהיה שלחני אליכם, לא גלה להם בשמות אלו כי אם הכח הנאצל להם שהוא פנימיות הרחמים וקרא אותו אהיה, וגלה אותו ליחידי הדור אותם שהיו מוסרין עצמם על הצבור והיו סובלין המכות בשעבוד החומר והלבנים כדי להקל עול אחיהם, וכבר זכו אלו למעלה גדולה במתן תורה שכתוב בהם (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, והם הם שזכו עתה לידיעת שם אהיה וזהו שהזכיר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם מלשון לבנים ולא אמר אל בני, ואח"כ חזר ואמר כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם לא היו אלו גדולים במעלה כל כך, וצוה אותם שיודיעום בשם המפורש גלוי הדבר המתפרש שאין סוד ההעלמה בו כל כך, ואחר כך הכניס את הזקנים בסוד העבור הוא שאמר פקד פקדתי אתכם כלשון (שם כ) פוקד עון אבות על בנים, הא למדת שחלק הקב"ה דבריו לד' חלקים, האחד למשה לבדו, השני לאותם שיש בהם זכות הלבנים, הג' לשאר ישראל, הד' לזקני ישראל, והזכירם באחרונה שמסר להם סוד השכינה שהיא האחרונה שבספירות, וצריך אתה לדעת כי אהיה הכולל שתי ראשונות ועוד אהיה שהוא רמז לתשובה ועוד אהיה השלישי בלתי הה"א שהוא רומז לפנימיות הרחמים שהיא התפארת שלשתם נכללין בשם המפורש כי היו"ד רמז לחכמה עם קוצה הרומז לכתר, ה"א לתשובה וא"ו לתפארת ה"א כנגד ה"א, מכאן תבין כי השם המיוחד שתי אותיות ראשונות הם רמז לאמתתו ושתים אחרונות רמז למדותיו, ועוד התבונן מה שהיו בתורה שתי אותיות ראשונות שם בפני עצמו ולא כן השתים האחרונות כי אינן שם, והטעם בזה כי כאשר נזכיר שתים ראשונות האחרונות בכללן כי הן התחלה ואי אפשר להיות בהן קצוץ אבל האחרונות שאינן שם אלו היו שם היה בזה קצוץ, ולכך לא נכתבו שתים אחרונות שם בפני עצמו, והמקום יראנו נפלאות מתורתו.
ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם? “when they will say to me: “what is His name? What shall I say to them?” Actually, Moses should have assumed that the people would ask him for a sign that he had been sent by G’d to be their redeemer. Deut. 13,13 describes the legitimization of a man claiming to be a prophet to be that he promises that a certain event or events would occur and that after these events have occurred he uses this as his legitimization as a prophet. Seeing Moses wanted the people to follow him out of Egypt, he most certainly would have to perform some very impressive miracle or miracles. When Moses asked G’d which of His names (attributes) he was to invoke to prove that he was a legitimate messenger this would not be considered a miracle or proof at all. If the people were familiar with such a name of G’d there was no reason why Moses should not also be familiar with it. It would prove nothing. If, on the other hand, the people were not familiar with that name of G’d, what proof would mention of that name be that the man in front of them had been appointed by their G’d to be their redeemer? We can therefore well understand Moses’ reaction: “but they will not believe me.” This is why G’d had to equip Moses with the ability to perform certain miracles to help convince the people that he was no charlatan. The plain meaning of the words “what is His name?” is: “what is the proof of His existence?” Moses wanted to know how to convince the people that G’d exercised supervision both of the universe and the fate of His people, something which had been sorely absent for so many years. He wanted that G’d reveal to him an attribute which would be adequate to convince the leaders of the people that He was real and took a real interest in them. This is the reason G‘d replied אהיה אשר אהיה, “I shall be whoever I shall be”, i.e. that He was the only true existence of this universe, that all other phenomena in this world are transient, bound to expire sooner or later. G’d meant for Moses to explain this concept to the elders of the people. Nachmanides explains the words as הנמצא אשר הוא נמצא which is Maimonides’ way of explaining the name אהיה אשר אהיה in his Moreh Nevuchim. It means that G’d’s Presence is capable and likely to become manifest. Not only had He never been absent, but He would never be absent in the future either (though His Presence might not always be manifest). According to the explanations provided by both Maimonides and Nachmanides, Moses’ question had been addressed to G’d’s being manifest and His providing proof of His intervention in the fate of man. If that were really so, we have to express our amazement that the elders of Israel at the time should have had the slightest doubt about such fundamental tenets of our faith. Why would they require proof and reassurance of something so basic? Moreover, how would the revelation of a name of G’d they had not heard before serve to strengthen their belief in His involvement in their fate? If there had been any heretics amongst them denying G’d’s existence, telling people like that of another name of G’d would hardly impress them. Rabbi Bachya Ibn Pakuda, author of the work חובות הלבבות, “duties of the heart,” writes in the tenth chapter of שער היחוד that when Moses quoted the Jewish people as asking him “what is His (G’d’s) name,” he meant that they would want to know something about G’d’s Essence. We always describe G’d in terms such as “the G’d of heaven and earth,” or “the G’d of the winds,” always comparing G’d to phenomena with which we are familiar. The reason we have to do this is because we have no idea of G’d’s Essence. It is something beyond our comprehension. Moses was quite astute therefore in asking: “what shall I tell them if they want to know Your Essence?” The fact is that knowledge about G’d may be acquired by two methods. It can be attained through tradition or it may be attained by means of an intellectual process of reasoning and observation. When G’d told Moses that אהיה אשר אהיה, He addressed people who looked for knowledge of Him by means of their intellect. In addition, He also informed Moses that He was the G’d of Avraham, Yitzchak, and Yaakov, i.e. there was a long tradition of knowledge about Him and about what He had done for the patriarchs. He did so because the common people would not be able to arrive at valid conclusions about G’d by using only their intellectual powers. The cognition of G’d via the process of קבלה, history, tradition, is described in Job 15,18 in the following words: “that which wise men have transmitted from their fathers and have not withheld.” A Midrashic approach to the above (based on Shemot Rabbah 3,6). Moses actually had asked to know G’d’s “great” name, i.e. His Essence. Thereupon G’d said to Moses: “You want to know My name? I am known according to My deeds. When I am busy judging My creatures, I am known as “elohim.” When I am preoccupied in fighting against the wicked, I am known as “tzeva-ot.” When I am suspending judgment of man’s sin temporarily, I am known as “shaddai.” When I am seated on the throne of Mercy I am known as ‘Hashem.’” What the sages of the Midrash wanted to convey to us by means of these illustrations is אין רבוי ביחוד, that there is no such thing as a “plural which can be applied to the Unique One, to G’d.” The fact that G’d enjoys being known by a multiplicity of “names” does not mean that each name represents a different deity or even a different “power.” G’d is One. The reason He is known by many names is that man cannot express in his language all the attributes of G’d which combine to make up His Essence in a single word or expression. The nearest thing we can do is to describe facets of G’d’s Essence in terms reflecting His activities. It is important that you, the reader, appreciate that in our verse (14) the attribute (name) אהיה is mentioned three times. This is meant to reflect G’d’s existence on three levels. It is a hint that G’d is supreme in three time zones. He is and was supreme in the past; He is and remains supreme in the present; He is and will remain supreme in the future. The reason this is so is because “time” does not effect G’d as it does any of His creatures. G’d is the “constant.” The creatures are the ones effected by the concept of time. If we would have to translate the words אהיה אשר אהיה, we would have to say: “I am the One who has not only been the same in the past as in the present, but I will continue to be the same in the future for all time.” Whenever we use the tetragram, the eternal nature of G’d is also meant to be part of that name. There is no need to elaborate on this further. A rational/scientific approach: The study of the permutations of the name or names of G’d yields the result that the letters in the name אהיה symbolise the existence of G’d in all three time zones. The letter א relating as it does to a “beginning,” is reminiscent of the “past;” the middle letter ה is reminiscent of something which is “in between,” i.e. the הוה the present. The letter י, the last one of the single digits (1-0) and the objective of all calculations is reminiscent of the future, i.e. יהיה. The last letter ה teaches that G’d’s existence during all the three time zones described is that of an ever-present one. He is no more or no less distant from the past than He is from the future. He relates to all time zones as if they were the present, the “here and now.” The spelling of the tetragrammaton (י-ה-ו-ה) alludes to the same thing. The reason it commences with the letter י is that the letter א is the head of all numbers beginning with the digit 1. When we think of the number 9 which is the last of the single-digit numbers for instance, and we then think about the number 10, we need to use the letter א)) in its capacity as the digit 1. It is impossible to write the number 10 in numbers without resorting to the digit 1. It follows that the letter א serves both as the beginning in the sequence 1-10 as well as at its end. In a similar manner the Creator (represented by the א) is also both beginning and end of all things, of all existence. The letter י then is to be viewed as being a combination of the two digits 9+1 respectively. It is the first letter of the Ineffable Name in order to preempt the inquiry of what had been prior to the beginning, prior to “number 1,” and what would come after the “end.” א represents the beginning, whereas ט represents the last digit. By placing the letter י (combining 1+9) at the beginning, the Torah wishes to forestall such questions. One may therefore conceive of the tetragrammaton as a combination of היה and יהיה. It teaches that G’d was “before” anything and will continue to exist “after” everything. His name will remain unchanged. A kabbalistic approach to the words: “they will say to me: ‘what is His name?’” Moses meant they would ask him in what capacity, i.e. which of G’d’s names (attributes) had communicated with him? Nachmanides writes as follows concerning all this: “I do not believe that the elders of the Jewish people at the time had the slightest doubt about the continued existence of the G’d of their forefathers as suggested by Maimonides. Moses was also sufficiently knowledgeable as befits someone appointed as a prophet to be aware of the intellectual and theological level of the elders of the Jewish people (compare Sifri Deut. 1). He simply exploited this opportunity to present G’d with a theoretical situation which might face him when trying to legitimize himself in the eyes of these elders, in order for him personally to obtain additional insights from G’d as to whether G’d would bring the redemption in His capacity as the attribute of Mercy or in His capacity as the attribute of Justice. During the lives of the patriarchs G’d manifested Himself by means of נסים נסתרים, miracles which did not openly contradict the laws of nature. Moses assumed that the elders might ask him if G’d were now going to perform נסים גלויים, visible miracles, i.e. phenomena which demonstrate His mastery over the laws of nature. The former type of miracles are usually performed by the attribute of Justice whereas the latter type are the domain of the attribute of Mercy. When Moses asked G’d what “name” he should tell the people about, he meant under what heading the forthcoming redemption would take place. G’d’s reply that He is אהיה אשר אהיה, meant that He intended to perform only “hidden miracles,” that He did not intend to upset the laws of nature in order to bring about the release of the Israelites. G’d made this plain when He told Moses that he should tell the people אהיה שלחני אליכם, “the One who is called אהיה has sent me to you.” Had G’d wanted to inform the people that He intended to employ both the attribute of Justice and the attribute of Mercy, He would have instructed Moses to present himself as the messenger from the One Who calls Himself אהיה אשר אהיה, and would have had to answer the inquiry by the elders with the words אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. When, in verse 15, G’d gives additional instructions to Moses how to speak to the people by telling him to refer also to the fact that He had been both Hashem and elohim for the patriarchs, this is to teach the people that though the element of Mercy, i.e. י-ה-ו-ה had played a role in His dealing with the patriarchs, this element had not been manifest to them. It was important that now the people understand that even though this element might manifest itself in front of their very eyes it was but another facet of the unique and indivisible G’d. He wanted Moses and the people to understand that even the letters in the name אהיה which we have explained as pointing at the attribute of Justice are (basically) the same as the letters in the Ineffable Name, the only difference being that the letter א at the beginning sums up the idea that G’d is both ”first” and ”last,” as we explained earlier. G’d informed Moses and had him inform the people that the attributes represented by both names would accompany him and enable him to discharge his mission successfully. The letters א and י respectively reflect the wisdom of Solomon and the wisdom of G’d respectively. The prophet in Kings I 5,26 wrote וי-הוה נתן חכמה לשלמה “and the Lord (tetragrammaton without the letter א in front) had granted wisdom to Solomon.” The verse commences with the conjunctive letter ו to show that this wisdom of Solomon was “secondary” to that represented by the name אהיה with the letter א in front. At this point the author digresses and explains the significance of the letters א-י at the beginning and end of the name of G’d which we use most of the time and which is spelled א-ד-נ-י. That name is also a combination of the attribute of Mercy and the attribute of Justice, seeing that when you subtract the letters א-י which represent the “Mercy” aspect you are left with the letter דן, “judged.” [I believe that Solomon’s wisdom consisted primarily in knowing how to judge truly when the evidence available to him was not adequate according to most yardsticks. This may be why our author uses this whole verse to mention Solomon. The author continues in this vein for some considerable length pointing out that such expressions by David (Psalms 138,2) as כי הגדלת על כל שמך אמרתך, “because You have exalted Your name, Your word above all,” can all be understood in terms of what G’d revealed in our verse. I have decided to condense the remainder of his comments on the mysticism involved here. Ed.] When the Torah emphasizes G’d saying to Moses כה תאמר אל בני ישראל a second time in verse 15, the words אל-בני, etc., which are quite unnecessary, may be an allusion to לבנים “the bricks” i.e. the same letters as אל-בני. The people making the bricks under intolerable conditions qualified for the attribute of Mercy. Actually, we find that the message of the Torah here is divided into four parts. Section one was addressed to Moses alone. Section two was addressed to the people making the bricks. Section three was addressed to the Israelites who were neither bricklayers nor elders. Section four was addressed to the elders. They were mentioned last as G’d revealed to them elements of the emanations which by definition grants the student of this discipline an insight into the relationship between the beginning and the end.
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי. הָיָה מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר לוֹ לְהוֹדִיעוֹ אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. אָמַר לוֹ: אִם יֹאמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע. לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא. כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא אֱלֹהִים. וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה נְקָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא צְבָאוֹת. וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חֲטָאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא אֵל שַׁדַּי. וּכְשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בְּמִדַּת רַחֲמִים, אֲנִי נִקְרָא רַחוּם. שְׁמִי הוּא לְפִי מַעֲשַׂי. אֶלָּא לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
Moses said unto God: Behold, when I come unto the children of Israel and I shall say to them the God of your fathers sent me. What shall I say to them (Exod. 3:13)? Moses pleaded with the Holy One, blessed be He, to divulge His great name to him. He said: If they should ask me, What is His name?, What shall I answer? He answered Moses: Do you desire to know My name? I am known according to My works. When I judge mankind, I am called God; when I take revenge upon the wicked, I am called Hosts; when I consider the sins of man, I am called Almighty God; and when I sit in merciful judgment, I am called Merciful One. My name conforms to My deeds. I urge you, however, to say to them: The God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob has sent me unto you; this is My name forever, and this is My memorial unto all generations (ibid., v. 15).
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע, לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא, פְּעָמִים שֶׁאֲנִי נִקְרָא בְּאֵל שַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בֵּאלֹהִים, בַּיהוה: כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא: אֱלֹהִים, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא: צְבָאוֹת, וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חַטָּאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא: אֵל שַׁדַּי, וּכְשֶׁאֲנִי מְרַחֵם עַל עוֹלָמִי, אֲנִי נִקְרָא יהוה, שֶׁאֵין יהוה אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): יהוה יהוה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, הֱוֵי: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אֲנִי נִקְרָא לְפִי מַעֲשָׂי. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם אֲנִי שֶׁהָיִיתִי וַאֲנִי הוּא עַכְשָׁו וַאֲנִי הוּא לֶעָתִיד לָבֹא, לְכָךְ כְּתִיב אֶהְיֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים. דָּבָר אַחֵר, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן רַבִּי אֲבִינָא בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא דְּצִיפּוֹרִין אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֱמֹר לָהֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה אֶהְיֶה עִמָּם, וּבְשִׁעְבּוּד הֵן הוֹלְכִין וְאֶהְיֶה עִמָּם, אָמַר לְפָנָיו וְכָךְ אוֹמֵר אֲנִי לָהֶם דַּיָּה לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּהּ, אָמַר לוֹ לָאו, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, לְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ, לָהֶם אֵינִי מוֹדִיעַ. דָּבָר אַחֵר, אֶהְיֶה, רַבִּי יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר בְּטִיט וּבִלְבֵנִים הֵן עוֹמְדִים, וּלְטִיט וּלְבֵנִים הֵן הוֹלְכִים, וְכֵן בְּדָנִיֵּאל (דניאל ח, כז): וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי, אָמַר לְפָנָיו וְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לָהֶן, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָא אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶהְיֶה לַאֲשֶׁר אֶהְיֶה בִּיחִידִים אֲבָל בִּמְרֻבִּים עַל כָּרְחָם שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָם כְּשֶׁהֵן מְשֻׁבָּרוֹת שִׁנֵּיהֶן מוֹלֵךְ אֲנִי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, לג): חַי אָנִי נְאֻם יהוה אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. דָּבָר אַחֵר, דְּאָמַר רַבִּי עֲנָנִיאֵל בֶּן רַבִּי שָׂשׂוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַמַּלְאָכִים שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וּמַגַּעַת לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח, ג): וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי. וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי שְׁלשָׁה מֵהֶן עֲשִׂיתִים יוֹשְׁבִים תַּחַת הָאִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ד): וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וּכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יהוה. וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי דִּבַּרְתִּי עִם אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, א): וַיַּעַן יהוה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
“God said to Moses: 'I will be what I will be,' and He said: 'So shall you say to the children of Israel: I will be has sent me to you” (Exodus 3:14). “God said to Moses” – Rabbi Abba bar Mamal said: The Holy One blessed be He said to Moses: You seek to know My name? I am named according to My actions. At [different] times I am named God Almighty [El Shaddai], [Lord of] Hosts [Tzevaot], God [Elohim], the Lord [Y-H-V-H]. When I judge [My] creatures, I am called Elohim. When I wage war against the wicked, I am called Tzevaot. When I abide a person’s sins, I am called El Shaddai. When I have mercy on My world I am called Y-H-V-H, as Y-H-V-H is nothing other than the attribute of mercy, as it is stated: “Y-H-V-H, Y-H-V-H, merciful and gracious God” (Exodus 34:6). That is, “I will be what I will be,” I am named based on My actions. Rabbi Yitzḥak says: The Holy One blessed be He said to Moses: ‘Say to them: It is I who have been with you in the past, and it is I now, and it is I in the future;’ therefore, “I will be” is written three times. Another interpretation: “I will be what I will be,” – Rabbi Yaakov son of Rabbi Avina said in the name of Rabbi Huna of Tzipporin: The Holy One blessed be He said to Moses: ‘Say to them: In this servitude I will be with them and into servitude they are going and I will be with them.’ He said before Him: ‘Is that what I should say to them? The present trouble is sufficient.’ He said to him: ‘No, “so shall you say to the children of Israel: I will be has sent me to you.” I am informing you, but I am not informing them.’ Another interpretation: “I will be [ehyeh]” – Rabbi Yitzḥak said in the name of Rabbi Ammi: They are standing with mortar and bricks, and to mortar and bricks they are going. Likewise, regarding Daniel: “I, Daniel, was stricken [niyeti] and became ill” (Daniel 8:27). He [Moses] said before Him: ‘Is that what I should say to them?’ He said to him: ‘No, but rather “Ehyeh has sent me to you.”’ Rabbi Yoḥanan said: I will be for whom I will be for individuals; but for the masses, even against their will, not for their well-being, while breaking their teeth, I will rule over them, as it is stated: “As I live, says the Lord God, surely with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with outpoured fury, I will rule over you” (Ezekiel 20:33). Another matter, as Rabbi Ananiel ben Rabbi Sason said: The Holy One blessed be He said: ‘When I wish, one of the angels, who is one-third the size of the world, extends his hand from the heavens and touches the earth, as it is stated: “He extended the form of a hand and took me by a lock of my head” (Ezekiel 8:3). And when I wished, I made three of them sit under a tree, as it is stated: “And recline under the tree” (Genesis 18:4). And when I wish, My glory fills the entire world, as it is stated: “Don’t I fill the heavens and the earth? – the utterance of the Lord” (Jeremiah 23:24). And when I wished, I spoke to Job from the tempest, as it is stated: “The Lord answered Job from the tempest” (Job 38:1); and when I wish, from the midst of the bush.’
מה שמו. מי הוא השולח אותך כלומר באיזו מדה הוא שולחך אלינו אם במדת אל שדי שעמדה לאבות אם במדת רחמים העליונים לעשות בו אותות ומופתים מחודשים ביצירה (רמב"ן):
ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו להודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת רחמים. ואמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כלומר שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות ולכן צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה׳' אלקי אבותיכם וגו' שלחני אליכם כי השם הזה מדת רחמים וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו ויחדש אותות ומופתים בעולם. והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות כי שני האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה כי בראשון יורו על חכמת שלמה כדכתיב וה׳' נתן חכמה לשלמה ובזה יורו על חכמת אלקים ואות האל"ף בראשון תורה על הקדמות והייחוד והיו"ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שני האותיות האלו האל"ף והיו"ד משני שמות הקדושים ונכתבו תחלה וסוף בשם הנכתב והנקרא באל"ף דל"ת להורות כי הוא אצילתו מן הראש עד הסוף ומדת הדין באמצע כי שמי בקרבו ומכאן תבין למה קמצותו ונשתמש לשון הקודש בשם ההוא בכל שם אדנות כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקדוש ברוך הוא יראנו נפלאות מתורתו עד כאן לשון הרב זכרונו לברכה. והנני מוסיף לך קצת ביאור על רמיזותיו. הנה הקדוש ברוך הוא אמר למשה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ולא מצינו שאמר להם רק שם יו"ד ה"א על כן רמז הרב ז"ל כי השלשה אהיה הנזכרים בכתוב רמז כי נתגלה לו השם יתעלה בשלשה שמות באהי"ה ביהו"ה באדונ"י ומסרם לו. הראשון אהיה הרומז לכתר עליון זה לא הורשה לו לגלותו אף לזקני ישראל ונקרא בשם זה על שאינו מושג רק לעצמו לא לזולתו. והשני ביו"ד ה"א הרומז לחכמת אלקים גלהו לזקנים והסתירו מישראל והשלישי באל"ף דל"ת לכל ישראל. ודע כי מארבע אותיות של שם ביו"ד ה"א יוצאים ארבע שמות מן היו"ד י"ה. מן הה"א ה"י מן הוא"ו ו"ה. מן הה"א ה"ו. דוגמא לדבר משם של ארבעים ושנים יוצא שם אחד מכל אות ונקרא המלוי והם ארבעים ושתים שמות. ושאר דברי הרב זכרונו לברכה רמזתים בפרשת בראשית. והנך רואה כי השם באל"ף דל"ת כולל שני השמות הראשונות האל"ף בראש והיו"ד בסוף ובאמצע ד"נ רמז למדת הדין זהו כי שמי בקרבו ובפסוק ובא ה׳' אלקים וכל קדושים עמך רמז כי כל שמות הקודש כלולים בשם ה׳' כי גם שם אהיה כלול בסוד קוצו של יו"ד. אמנם על צד הפרטות אמרו בעלי הקבלה כי הראשונה שמה א"ה והשנית שמה י"ה וזהו אהיה. והשלישית שמה י"ה עם תוספת ו"ה נמצא שהשם הוא א"ה יהו"ה והוא בגימטריא שלשים ושנים כמנין נתיבות החכמה. ודע כי הראשון יוצא ממזמור הבו לה׳' בני אלים. והשני מרננו צדיקים בה׳'. השלישי מהושיעני אלקים. ויש לך להתעורר על מלת כה תאמר הנזכרת כאן על שם אהיה. ובפסוק שני על שם ה׳' והסוד כי מלת כה רומזת לכנסת ישראל כמו שנפרש בברכת כהנים בגזירת האל. והיא הפתח להכנס בשני השמות הראשונות שהזכרנו כי בזאת יבוא האדם אל הקודש בתחלה לשם אדושם ואחר לשם ה׳' ואחריו לשם אהיה. ולפיכך כתב בשני הפסוקים שבהם אהיה וה׳' מלת כה זהו סוד כה אמר ה׳' שלח עמי. והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה׳' בזאת תדע כי אני ה׳':
(א) שנת תרע"ח.
(ב) ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וגו'. כל הפרשה עד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' ושאלה אשה משכנתה וגו' ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו'. וניתן לו שלש אותות לעשות לעיני העם, אות הנחש, והצרעת, והדם, ויש להבין דלכאורה איפכא מיבעי' לי' דתחילה הי' לו לומר והן לא יאמינו לי, כי כן הוא דרך הפשוט שאין להאמין לכל הבא ליטול את השם, מה גם שלא הי' גדל עמהם ולא הי' מכירין את מעשיו שבוודאי אין להאמינו בלי אות ומופת, ואח"כ היל"ל ואמרו לי מה שמו וגו' שידיעת השם איננו אות על השליחות כמ"ש הרמב"ן ותדע שאם הי' זה לבדו אות לא הי' לו לומר עוד והן לא יאמינו עד שניתן אותות, הלא אמרת שידיעת שמו זה הוא האות, אלא ודאי שאין זה אות כלל, אלא בירור עסקיו כבמדרש שנקרא זה בירור עסקיו, וא"כ הי' לו בראשונה לומר והן לא יאמינו לי ואח"כ כשניתן לו אותות אז שייך בירור עסקיו ולא להיפוך, ועוד יש לדקדק הא דאמר והן לא יאמינו לי בואו המרבה ומוסיף על ענין ראשון, ואינו מובן מה שייכות הוא למקרא שלמעלה, והלא אף בלא מקרא שלמעלה יוצדק הלשון והן לא יאמינו לי, ועוד הלא כבר א"ל השי"ת ושמעו לקולך ולמה הי' פשוט לו להיפוך שלא ישמעו, ובמדרש אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה א"ל ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, ומ"מ יש להבין דעתו של משה בזה, ולא עוד אלא שהי' פשוט לו שלא ישמעו, שלא אמר כמסתפק אלא בלשון ברור שכך יהי' כהוראת לשון הן, כלשון הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וגו' אתמהה:
(ג) ונראה דהנה יש להבין מה זה שאמר ואמרו לי מה שמו, וכי ח"ו לא ידעו מי ה' ה"ה מקובל בידם האמונה מהאבות הקדושים, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, והיתכן שזקני ישראל לא ידעו את ה', ועי' ברמב"ן, והוא ז"ל פירש שדרך שאלה ביקש באיזה מדה הוא שלוח אליהם, וגם זה צריך פירוש, דא"כ לא היל"ל שהם יאמרו מה שמו, אלא שמעצמו רוצה לידע באיזה מדה שלוח אליהם, ועוד שהרמב"ן כתב שמחמת ששמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה והוא היודע כי התורה לא תנתן בכם א"ש הנזכר באבות רק בשם הגדול שבו הי' העולם, וע"כ שאל מה אומר אליהם. עכ"ל, ואינו מובן אם הוא היודע הם שמא אינם יודעין, וא"כ לא יתכן לומר במוחלט שישאלו מה שמו, כי מה חסר להם שם המקובל מהאבות, ועיקר דברי הרמב"ן ז"ל לא זכיתי להבין דמאחר ששמע שהבטיחו השי"ת על מתן תורה והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם א"ש אלא בשם הגדול שבו הי' העולם, א"כ שוב מה זה שאלה הלא מעצמו מובן באיזה מדה הוא שלוח אליהם:
(ד) וכשאני לעצמי הייתי פותח פתחא לנפשאי ממדרש שיר השירים סדרא תנינא קול דודי הנה זה בא ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן, ר"י אומר בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו וכו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם כו' ר"נ אומר וכו' אמרו לו והלא אין בידינו מעשים טובים אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו' רבנן אמרי אמרו לו וכו' האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם וכו', הנה אשר שלשה טענות הי' לישראל לומר האיך אנו נגאלין, א) שעדיין לא נשלם הקץ, ב) שאין בידם מעשים טובים ואדרבה שבידם מעשים רעים, ג) שכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם, ומשה רבינו ע"ה ענה להם על כל שלשה טענות אלו הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט על כל אלה, היינו הן אמת שכפי מדת הדין והטעם צדקתם בטענותיכם, אבל באשר הוא חפץ בגאולתכם, וכל חפץ הוא למעלה מן הטעם [וכמו שאיתא בס' צרור המור בפ' וישלח בפסוק כי בי חשק ואפלטהו שמלת חשק מורה למעלה מן הטעם, וחשוקה וחפיצה בני בקתא חדא נינהו וכמו שאיתא שם במדרש בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה עיי"ש] והוא מקור הרחמים למעלה מכל דין וטעם, ע"כ אינו מביט על כל אלה:
(ה) ולפי האמור יתפרש הא דאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כפי דרך הרמב"ן באיזה מדה בא לגאלם דבמדת הדין לא יתכן כי בוודאי כמה מקטריגין יעמדו לקטרג שלש טענות הנ"ל, וא"כ טוב שלא להתחיל מלהתחיל ולא לגמור כי בהכרח שיגרע עוד יותר, וכעין שמצינו על הים שהי' ישראל נתונים בדין אם להנצל או חלילה לאבד עם המצרים, והנה ידוע שכל השמות באשר הם תוארים יש בהם מדת ההסתר שאינם מורים על העצם אלא על התואר וכל תואר הוא הסתר שהעצם מוסתר בהתואר, זולת שם הוי' ב"ה שהוא שם עצם, ודבר זה ידוע למבינים, ובאשר כל השמות הם תוארים וכל תואר הוא הסתר ע"כ הם מורים על מדת הדין המסתעף מן ההסתר, זולת שם הוי' ב"ה שבאשר הוא שם עצם מורה על מדת הרחמים, זהו שאמר משה שבוודאי ישראל עם חכם ונבון ודעו דבר זה ויאמרו לי מה שמו אם שם של מדת הדין לא יתכן מפני שלשה טענות הנ"ל, וע"ז השיב לו השי"ת שבמדת הרחמים יתנהג עמהם והודיע לו את שם הוי' ב"ה המורה על רחמים, וכך הי' באמת שטענו שלשה טענות הנ"ל והשיב להם משה רבינו ע"ה אם חפץ הקב"ה בגאולתכם כנ"ל היינו שיתנהג עמהם במדת הרחמים:
(ו) והנה מובן שמדת הרחמים שייך רק להציל את העשוק מיד עושקו, ואם זה יתקפו בכח יסלק את העושק ע"י עונשים קשים, ואף כהעונש את העושק הוא מדת הדין מ"מ הוא נכלל בכלל מדת הרחמים, שהרי היא מסתעפת מכלל הרחמים שעל העשוק, וז"ש ימינך ה' תרעץ אויב שימין מתייחס לרחמים ואעפי"כ תרעץ אויב כענין ניתן להצילו בנפשו, אך לשלול שלל ולבוז בז משכנגדו האויב לו זה איננו מסתעף ממדת הרחמים. אלא מדת הדין היא, בדבר אשר זדו עליהם. שכמו שהאויב רצה לעושקו יתהפך העושק על ראש האויב ויעשה עשוק:
(ז) ומעתה מובן שבכל הפרשה לא אמר משה והן לא יאמינו לי מאחר שא"ל השי"ת ושמעו לקולך בוודאי יאמינו אף שהבחירה חפשית, מ"מ לא שכר הי' מבקש מהם, ומה בצע לו להוליכם שולל, מה גם שהם בטבע מאמינים בני מאמינים, וכבר נודע להם שיגאלו והי' מצפים לגאולה ואם מפני שישה טענות הנ"ל כבר נתישב להם באמרו אם חפץ הקב"ה בגאולתכם כנ"ל שבשם הוי' ב"ה שהוא רחמים יתנהג עמהם, אך באמרו והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה וגו' ונצלתם את מצרים, שזה יתכן רק במדת הדין כנ"ל. ע"ז ענה משה ואמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך הוי'. היינו שם של רחמים, אלא שם של מדת הדין וחזרו שלשה טענות הנ"ל, וזה שאמר והן בואו מוסיף על ענין ראשון כלומר מאחר שתזהירם על ביזת מצרים שוב בוודאי יאמרו לא נראה אליך שם הוי' שזה יתכן רק במדת הדין:
(ח) ולפי האמור מובן שכסדר נאמרו הדברים שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. ומ"מ נחשב למשה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן כבמדרש אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי. ואף שמשה שפיר קאמר שמעתה חזרו שלשה טענות ישראל כנ"ל. מ"מ מאחר שהשי"ת אמר בהחלט ושמעו לקולך. שוב בוודאי השי"ת יסבב סיבות שישמעו. וגדולה מזו כתב האריז"ל בליקוטי התורה בראשית שמאחר שהשי"ת אמר כי ביום אכלך ממנו שוב הי' מוכרח לאכול. מכ"ש בכאן שלא יטענו כנ"ל:
(ט) ולפי דרכנו יש לפרש ענין השלשה אותות שניתן לו אות המטה שנהפך לנחש וחזר ונהפך למטה בכפו, ואות הצרעת שפרחה בידו וחזר ושב כבשרו, ואות המים שנהפכו לדם והי' לדם ביבשת. דלכאורה בלתי מובן למה נצרך שלשה אותות ולא סגי באחד, ולא עוד אלא דאמר הקב"ה והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. מה רבותא להאחרון מן הראשון. דבפשיטות אות הראשון לעשות ממטה נחש שהוא דבר היוצא מהיקש הטבעי ולא יעשנו הטבע בשום פעם ואפי' באורך הזמן הוא רבותא יותר מצרעת שהיא בטבע. וכבר דברנו מזה, וי"ל עוד דהנה יש לדקדק אחר שישראל מאמינים בני מאמינים ומשה הוא דקטעה לחשוב שלא יאמינו למה נצרך להאותות כלל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דבשביל דיבור של משה נתהווה רוח אחרת עם ישראל. וזהו כח הלשון כענין טעה בשיקול הדעת מה שעשוי עשוי וזהו ענין חטא לה"ר, ע"כ בשביל שאמר משה רבינו ע"ה כך הי' נצרך באמת לאותות עכ"ד, ועדיין אינו מובן דבמדרש פרשה ה' ויאמן העם עשו כמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך יכול לא האמינו עד שראו את האותות לא אלא וישמעו כי פקד ה' על השמיעה האמינו ולא על ראיית האותות. הרי שלא היו נצרכים להאותות. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה ניתן לו האותות כלל. והרי לא עביד קב"ה ניסא למגנא:
(י) אך לפי דרכינו תרי מילי נינהו אמונת הפקודה ואמונת תירוץ שלשה טענות הנ"ל. דבעצם הפקודה האמינו בלי האותות, וכמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך, אבל יתכן שעם אמונת הפקודה יפחדו מחמת שלש קושיות הנ"ל, ע"ז באו האותות להראותם תירוץ קושייתם כדבעינן למימר קמן:
(יא) ונראה דבעיקר טענתו דמאחר שהזהירם על ביזת מצרים מכח שהיציאה היא היא במדת הדין, ושוב יש שלשה טענות הנ"ל. וי"ל עפי"מ שידוע שיצ"מ הי' מענין בריאת עולם. וכמו שהעולם נברא במדת הרחמים ושתפה למדת הדין, כן נמי הי' גאולת מצרים, אלא שהרחמים נשתמש לישראל ומדת הדין להמצריים ואף שבהכרח נמצא גם בהרחמים קצת תערובת דן אין להם להתיירא. וע"ז מורין האותות כדבסמוך לפנינו:
(יב) ולפי דרכינו הנ"ל שבדיבורו של משה רבינו ע"ה נתהווה שישראל טענו שלשה טענות הנ"ל. ואף שמשה רבינו ע"ה השיבם אם חפץ ה' בגאולתכם אינו מביט על כל אלה, מ"מ לא נתיישבו הדברים בלבם כ"כ והוצרכו להאותות:
(יג) ונראה לפרש ששלשה אותות אלו סילקו את שלש טענות ישראל הנ"ל, דאף שכבר אמר להם אם חפץ הקב"ה בגאולתכם שפירשנו שהיא למעלה מן הטעם, עתה באותות אלו הראה להם האיך יסתלקו טענותם, ואף ששתפה למדת הדין ובה רחמים, נמי אי אפשר בלי קצת תערובת דין ג"כ אין להתיירא, והיינו דהנה טענות ישראל הי' שעוד לא נשלם הקץ. ואין בידיהם מעש"ט, וכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם. והנה ידוע שע"ז שורשה מגרש הקדמוני, וע"כ י"ל שבאות הנחש סילק טענתם מע"ז. היינו דטענתם הי' אחר שהם דבקים בע"ז איך יתכן שברגע יעשו להיפוך להיות דבוקים במקום, ולזה עשה אות הנחש מורה שכמו שהמטה נהפך לנחש, כן הם שמשורש קדושת האבות מוצאם ונהפכו להיות דבוקים בע"ז. מ"מ בידם להתהפך כרגע ולמשוך ידיהם מע"ז, וממה שהאדם בורח מסטרא דמסאבא בא לעומתו בסטרא דקדושה. וע"כ במה שימשכו ידיהם מע"ז יבואו לעומתם ממילא להיות דבוקים במקום. והוא כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחי לכם צאן של מצוה. וא"כ אדרבה זה עצמו שהיו דבוקים בע"ז מקודם יהי' להם לעת ולסעד לבוא לעומתו להיות דבוקים במקום. והוא עפי"מ שהגדנו כבר שיותר נקל לאדם לזכות ע"י סור מרע שמחמת הבריאה בא להיפוך כנ"ל. וזהו הרמז ויהי למטה בכפו. שמטה עשוי להיות נסמך בו, והיינו שזה עצמו שהי' נחש שורש ע"ז. שב להיות לעזר ולסעד לזכות להיות דבוק בהשי"ת. וא"כ אות הזה סילק טענתו שכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם, דאדרבה דמחמת שהם דבוקים בע"ז כ"כ יתעלו ע"י הבריחה ממנה עוד יותר. כמו שהגדנו כבר שעומק רום הוא לפי עומק תחת, והנחש עצמו ישוב למטה, והכל ברשותם ובידם:
(יד) ובאות הצרעת י"ל שבזה סילק טענת שעוד לא הגיע הקץ, דהנה אות הצרעת לא הי' יוצא מהיקש הטבע, אלא האות הי' מה שנתהווה בלתי המשך זמן. שברגע נתהפכה ידו להיות מצורעת כשלג אשר באם נתהווה צרעת עפ"י הטבע הי' צריך להמשכת זמן. מה גם כששבה להיות כבשרו הי' ממהרת עוד יותר כברש"י ובזה הראה להם שכל שהוא למעלה מהטבע אינו נופל תחת הזמן. וא"כ מאחר שהוא בא להוציאם בשם הוי' ב"ה שהוא מהוה כל הנמצאות ומהוה נמי את הזמן. א"כ אין טענת שלא הגיע הקץ טענה כלל:
(טו) ובאות הדם י"ל שסילק את הטענה שאין בידם מעש"ט, והטעה כי הגאולה היא דביקות ישראל באביהן שבשמים כמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, ולזה נצרך מעש"ט שבאמצעותם יתדבקו בשורשם, ובאשר חסר להם מעש"ט איך אפשר שיהי' הגאולה, לזה בא אות הדם להיות תשובה על טענתה. והיינו דם הוא מורכב ממים ואם קר וחם בגשמיות. והוא נמי ממוצע בין הנפש שבעליונים להגוף שמהתחתונים כמ"ש האריז"ל, והנה ידוע שמעלת מעש"ט איננו בכמות אלא באיכות ונאמרם ז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את לבו לשמים. והיינו שהמעש"ט נחשבים רק לפי מסת התלהבות וכח הנפש שבהן, ומעשה קטן שנעשה בהתלהבות וכח הנפש חשוב יותר מאלפי מעשים גדולים הנעשים בקרירת רוח. וזה שרמז באות הדם שהמים שהם קרים נעשו דם שיש בו חמימות וכח הנפש. והיינו שמעשיהם יהי' בהתלהבות ורשפי' רשפי אש, ואז המעט לרב יחשב לעשות חיבור בין ישראל לאביהן שבשמים, כמו טבע הדם בגשמיות להיות אמצעי ומחבר בין הנפש והגוף. כן הוא מחבר ומביא הגאולה על היפוך מה שבחורבן שנעשה נס והי' הדם מבצבץ ויוצא והי' מורה על סילוק החבור, מחמת העדר רעותא דליבא:
(טז) ולפי"ז יובן השינוי שבין אות זה לאותות הקודמים שחזרו לכמו שהי'. ובאות זה לא מצינו זה, שמשמע שנשאר דם ביבשת, ולפי דרכנו ניחא שבאותות הקודמיה נתבקש החזרה לכמו שהי' שיחזור להיות מטה לעזר ולסעד כנ"ל. ולהיות היד שבה כבשרו מהרה לרמוז על הגאולה למעלה מן הזמן אבל אות הדם נתבקש שיהיו המעש"ט שלהם נעשים בחמימות וברעותא דליבא כנ"ל ולא לחזור למים להיות בקרירות:
(יז) ולפי דרכינו יש לפרש דברי המדרש. למה עשה לו הקב"ה שלש אותות כנגד אברהם יצחק יעקב עכ"ל דהנה במאמר לך לך מארצך וגו'. נתקשה הרמב"ן ז"ל מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה גדולה שלא היתה כמוה בעולם מבלי שיקדים שהי' אברהם עובד אלקים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהי' בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים עכ"ל. וכבר הביאנו תירוץ מהר"ל ז"ל בזה, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגדנו לעיל שנקל לזכות ע"י סור מרע מאשר ע"י עשה טוב שעשה טוב צריך להיות בתכלית השלימות ואם יתערב בו מעט כיונה בלתי נרצית אין בה כ"כ שבח, אבל סור מרע נקל יותר שלא יתערב בה כוונה בלתי נרצית, ומ"מ לעומת הבריחה מהרע זוכין לעומתו בטוב. וע"כ אברהם נמי אף שכל מעש"ט שלו בוודאי הי' בתכלית הנקיון, מ"מ לזכות לשבע ברכות והבטחות כאלו עדיין לא הספיקו כאמרם ז"ל אלמלי התוכח הקב"ה עם האבות לא היו יכולין לעמוד בתוכחתו, ע"כ הי' עצת ה' שיזכה ע"י הבריחה מההיפוך, וזהו מאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. היינו להתפרד ולברוח מהם ומהמונם ומהמהם, שכל אנשי ארצו היו בתכלית הקלקול אוכלין ושותין ופוחזין מכשפים ומעוננים, וממולדתו שהיתה בתכלית הקלקול שתרח בא על אשתו נדה, ומחיבור רע זה נולד אברהם, ומבית אביו שמלא מטנופת ע"ז ותרח מוכר צלמים הי', והנה לא נאמר לו אנה ילך אלא הולך כתועה כמ"ש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי מורה שהכוונה, היציאה והבריחה ממקום שהלך ולא למקום שילך, א"כ נחשבת כל הליכתו בריחה מהטומאה ע"כ זכה לעומתו להבטחות וברכות כאלו, א"כ ענין אברהם שנתקרב וזכה למעלתו הרוממה הי' באותו סגנון שרמז עליו אות המטה, שנעשה למטה בכפו כנ"ל, ע"כ אות הנחש הוא כנגד אברהם:
(יח) והנה באות צרעת הגדנו לעיל שרמז להם שישראל זכו להיות למעלה מהזמן, והנה ביצחק מצינו שיחד הקב"ה שמו עליו בחייו מה שלא נמצא בשאר צדיקים, והטעם מפני שכהו עיניו, ואף שגם יעקב כבדו עיניו מזוקן, ואחי' השלוני ועוד כמה שכהו עיניהם ולא יחד הקב"ה שמו עליהם, נראה הטעם ביצחק מפני שמסר נפשו לקרבן לה' זכה למעלה העליונה להיות למעלה מהזמן, וע"כ אחר שכהו עיניו וכלוא בבית והרי הוא כמת ויצה"ר פסק ממנו שוב אין הפרש אצלו זמן זה מלאחר פטירתו, והנה זכותו זה הוריש לבניו אחריו שיהי' נחשב להם הגלות למעלה מהזמן. ויתחיל להתחשב מיום מולדתו [כי הגלות מדת הדין מתייחס ביותר אליו כמ"ש כי גר יהי' זרעך] כי הזמן אינו תופס מקום א"כ אות הצרעת שמורה על ענין זה כנ"ל הוא כנגד יצחק:
(יט) ואות הדם שהגדנו לעיל שהוא מורה על העבודה ברעותא דליבא שהיא החיבור בין ישראל לאביהן שבשמים כמהות הדם שהוא אמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמתחתונים כנ"ל בשם האריז"ל על רביעית דם שבאדם, היפוך ממה שבגלות טיטוס הי' הדם מבצבץ ויוצא שהי' מורה על סילוק החיבור, יש לומר שהוא מקביל ליעקב שהי' כולא לשמא דקב"ה בתכלית הרצון, וע"כ סעודה שלישית של שבת שהיא רעוא דרעוין מתייחסת ליעקב והוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה איש תם יושב אוהלים מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה, והוא היפוך משפ"ד כמו שכתבנו זה במק"א. ששפ"ד הוא סילוק החיבור ויעקב היפוך מזה ולא ראה טפת קרי מימיו, ע"כ אות הדם שהוא על החיבור שע"י הרעותא דליבא הוא כנגד יעקב:
(כ) ובמ"ש יובן ששלשה ענינים חלוקים הם ואין זה פוטר את של זה, ואין לומר שבכלל נס היוצא מהיקש הטבע את שאינו יוצא מהיקש הטבע, אלא אם לא יספיק להם אות הראשון ויהי' להם עוד טענה שני' יעשה את האות השני לסלק גם טענה שני' וכן גם השלישית:
כגוונא דיעקב דכתיב וכו': כעין יעקב, שכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים. כי ראה השבר של הגלות שהיה לו במצרים, ושם בטחונו בהקב"ה. ובני יעקב סבלו השבר של הגלות, ולא נשתנו מסוד אמונת אבותיהם. והשם של הקב"ה היה רגיל בפיהם.
וע"ד כתיב במשה וכו': וע"כ כתוב במשה, ואמרו ל י מ ה שמ ו מ ה, שסופי תיבות הוא י"ה ו"ה, שהיה רגיל בפיהם. משום שהיו יודעים אותו, ולא שכחו אותו לעולם, וסבלו שבר הגלות בשביל הקב"ה. ומשום כך, זכו לגאולות ולנסים ולאותות רבים.