(ח) וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ס)
Beauty is vain...
והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות.
אשר צבאו פתח אהל מועד, approaching this holy domain was intended to show that they wanted to hear the words of the living G’d. That this was an acceptable practice is already documented in 33,7
והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, “anyone who wanted to seek out the Lord would go out to the Tent of Meeting.” The women who had donated these mirrors indicated that they had overcome their sense of vanity, they considered jewelry and the need for it a human weakness. Moreover, they knew that the time when these mirrors had been of constructive use was past.
במראות הצובאות, “with the mirrors of the serving women.” The word מראות is based on ראיה, “eyesight.” The laver was placed between the entrance to the Tabernacle and the copper altar (the altar on which most sacrifices were offered) slightly north of center. It was placed there so that the women who had contributed their mirrors could see it from the section in the courtyard reserved for women. It would also serve as a reminder that women whose husbands suspected them of infidelity without having proof that could be presented at court, and who had denied the accusation, would have to drink “bitter” waters drawn from the water in the laver, and would risk their lives by doing so if they had lied.
Sanctification of the Physical
(ח) במראת הצבאת. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֵן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָהֵן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרָיִם; כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כַּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח'), וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצּוֹבְאוֹת.
(8) במראת הצבאת OF THE MIRRORS OF THE WOMEN CROWDING — The Israelitish women possessed mirrors of copper into which they used to look when they adorned themselves. Even these did they not hesitate to bring as a contribution towards the Tabernacle. Now Moses was about to reject them since they were made to pander to their vanity, but the Holy One, blessed be He, said to him, “Accept them; these are dearer to Me than all the other contributions, because through them the women reared those huge hosts in Egypt!” For when their husbands were tired through the crushing labour they used to bring them food and drink and induced them to eat. Then they would take the mirrors, and each gazed at herself in her mirror together with her husband, saying endearingly to him, “See, I am handsomer than you!” Thus they awakened their husbands’ affection and subsequently became the mothers of many children, at it is said, (Song 8:5) “I awakened thy love under the apple-tree”, (referring to the fields where the men worked). This is what it refers to when it states, מראות הצבאת “the mirrors of the women who reared the hosts (צבאות)” (Midrash Tanchuma 2:11:9).
How do we define generosity?
"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" הכיור וכנו לא נעשו מתרומת העם, אלא מהמראות שהביאו בנות ישראל...
ואולי אפשר לומר, שהמראה היא חפץ מרכזי בחיי האישה, שבו היא בוחנת את עצמה ומתאפרת. היום אמנם יש לכל אחד ואחת כמה מראות, אולם בזמנן תרומת המראות, היה בה הקרבה גדולה ומסירות נפש, שכן בעקבות זאת, לא היתה להן מראה להסתכל בה. צריך להיות מודע, שמסירות נפש אינה דווקא בדברים גדולים, אלא גם בדברים הקטנים. גדולה מזאת, ישנם דברים שהקרבתם לאחד היא מסירות נפש גדולה, בעוד שלאחר ייתכן והמעשה הוא חסר חשיבות.
Also see Tosefes Bracha