"וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו. וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה. וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו" (בראשית פרק מ"ה פסוק א' - ג').
(א) וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ (ב) וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
(1) Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers. (2) His sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace. (3) Joseph said to his brothers, “I am Joseph. Is my father still well?” But his brothers could not answer him, so dumbfounded were they on account of him.
לאחר שיהודה אומר ליוסף שהאחריות להשיב את בנימין מוטלת עליו והוא מציע את עצמו כעבד במקום בנימין, יוסף לא יכול להתאפק עוד והוא אומר לאחיו "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף! הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י?", והאחים לא יכלו לענות לו ("וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ") ולמה? "כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו".
ורש"י מסביר לנו,
נבהלו מפניו. מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה!
נבהלו מפניו. מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה:
נבהלו מפניו [FOR] THEY WERE AMAZED AT HIS PRESENCE — out of shame.
רבי דוד חיים פַּארְדוֹ מקשה,
מה שרש"י כתב דבר פשוט שלא היה צריך לטרוח ללמדנו!
למה נכתב בושה בה"א הידיעה?
והוא עונה שזה כמו שכתוב במסכת חגיגה (ד:),
כאשר היה רבי אלעזר מגיע לפסוק זה היה בוכה "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מ"ה, ג), ומה תוחכה של בשר ודם כך שלא יכלו האחים לענות דבר, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה! (ביאור שטיינזלץ חגיגה ד:).
רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו״, וּמָה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ, תּוֹכֵחָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי״, וּמָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק הָיָה מִתְיָירֵא מִן הַדִּין, אָנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
The Gemara similarly relates: When Rabbi Elazar reached this verse, he cried: “And his brethren could not answer him, for they were affrighted at his presence” (Genesis 45:3). He said, in explanation of his emotional reaction: If the rebuke of a man of flesh and blood was such that the brothers were unable to respond, when it comes to the rebuke of the Holy One, Blessed be He, all the more so. When Rabbi Elazar reached this verse, he cried: “And Samuel said to Saul: Why have you disquieted me, to bring me up” (I Samuel 28:15). He said: If Samuel the righteous was afraid of judgment when he was raised by necromancy, as he thought he was being summoned for a Divine judgment, all the more so that we should be afraid.
ולכן רש"י הוצרך לכתוב את פירושו כי היה צריך להיכתב "וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ" אבל הוסיף הכתוב "כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו" שלכאורה דבר פשוט הוא שמיפני שנבהלו לא יכלו לענות לו. אלא שזה נכתב כדי ללמד אותנו מוסר ליום הדין "אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" (ומה תוחכה של בשר ודם כך שלא יכלו האחים לענות דבר, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה!) ולכן רש"י תרח ללמדנו.
ונכתב בושה בה"א הידיעה "מפני אותה הבושה הידועה לכך כתבו".
כי נבהלו מפני הבושה זה דבר פשוט שלא היה צריך רש״י לטרוח ללמדנו זה ועוד אמאי קאמר הבושה בה״א הידיעה אלא נר׳ כוונת הרב כמ״ש בחגיגה רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ומה תוכחה של ב״ו כך וכו׳ וז״ש רש״י שהוצרך הכתוב לכתוב כי נבהלו מפניו דהוה סגי למכתב ולא יכלו וכו׳ דדבר פשוט הוא שלא יכלו לפי שנבהלו אלא מ״ה כתבו מפני שמכאן נלמוד מוסר ליום הדין אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה והיינו דקאמר מפני אותה הבושה הידועה לכך כתבו:
הבית הלוי מרחיב על תוכחה זו,
שכתוב "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף! הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י?" "אמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה".
ובכך מוכיח אותם שיש "שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין ואם כן הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן, וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם". וכך גם הקב"ה מוכיח אותנו שעכשיו אתה מתרץ שאתה לא יכול לתת צדקה בגלל שאתה עני אבל אתמול היה לך כסף לבזבז על בילויים, ולכן למה עכשיו אתה לא יכול לתת צדקה. וזה התוחכה שאנו לומדים מכאן.
(וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו, ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, והגם דאין זה תירוץ מספיק כלל וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ז ) אם רואה אדם שמזונות מצומצמין יעשה מהם צדקה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. מ"מ קצת תירוץ ודיחוי הוא דהרי אינו לדמות עונש העשיר הקופץ ידו מצדקה לעונש המגיע לעני שאינו נותן צדקה. וא"כ בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו).
(ה) אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. הנה בפסוק זה יש להתבונן בו הרבה. אחד דהרי כל דברי יהודה אליו בויכוחו עם יוסף עתה היה רק שחושש לצערו של אביו וכמו שאמר לו כי איך אעלה אל אבי גו' והנער יעל אל אביו ותוך כדי דיבור שואל ממנו העוד אבי חי. וגם דהרי תיכף בעת ביאתם פעם שני למצרים שאל להם השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי והם השיבו לו כי הוא חי והלא מאז בואם למצרים עוד לא נסעו מזה ומה מקום יש לשואלם עכשיו שנית. ועוד יותר כי אם תתכן השאלה מדוע לא נאמר התשובה על זאת השאלה מה ענו לו אחיו על זאת השאלה: (ו) במדרש רבה איתא על פסוק זה אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה. וכבר דברו רבים לבאר זה המדרש וכוונתו, גם יש להבין מה תוכחה שהיה כאן להשבטים. רק נבהלו מההודעה הפתאומית שלא עלה על דעתם כלל שזהו יוסף. וגם יש להבין מה שחלק המדרש לשנים ואמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מהו דין ומהו תוכחה. וגם שארי דברי המדרש שהאריך בלשונו ואמר לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך. ויש להבין אומרו לפי מה שהוא וגם מהו הראיה מן הפסוק: (ז) ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל. ותדע דאח"כ בהפסוק השני אחר שנבהלו מפניו אמר להם שנית אני יוסף אחיכם הזכיר להם אחוה שהוא הוראה להם שאוהב אותם ומחשבם לאחים. ובפסוק ראשון לא אמר להם רק אני יוסף ולא הזכיר להם אחוה ואהבה כלל. ובהודע להם שהוא יוסף לא היה להם שום פיוס רק אדרבה עוד נתוסף להם יראה ופחד בהודע להם שזה האיש הנלחם עמהם עד עתה ומבקש עליהם עלילה בחנם הרי הוא יוסף שגמלו לו רעה והן עתה נפלו בידו וביכולתו לעשות בהם כרצונו ובודאי לפי השכל נקם ינקם והרי גם אח"כ כשכבר ראו טוב לבו עליהם ומ"מ כשמת יעקב חזרו להפחד ממנו ואמרו אולי ישטמנו יוסף והשב ישיב גו' ואף כי עתה בודאי דנפל הפחד עליהם וע"כ נתייראו ונבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו. וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל וכמו שכתבנו למעלה דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה יהוה התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן, וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם, וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו, ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, והגם דאין זה תירוץ מספיק כלל וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ז ) אם רואה אדם שמזונות מצומצמין יעשה מהם צדקה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. מ"מ קצת תירוץ ודיחוי הוא דהרי אינו לדמות עונש העשיר הקופץ ידו מצדקה לעונש המגיע לעני שאינו נותן צדקה. וא"כ בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה ב') תיסרך רעתך ומשובותיך יוכיחוך דהרע שעשה היא עצמה היא מוסר ותוכחה לעבירה אחרת שעשית. וזהו שחלקם המדרש לשנים יום הדין ויום התוכחה דדין הוא על עצם העבירה והתוכחה הוא הויכוח שמראים לו ממעשה אחרת על זו ויוגדל העונש עליהם עד שאין לו גם קצת התירוץ שהיה דומה לו להנצל על ידו וכמו שנבאר: (ח) והא שמסיים המדרש לראיה על דבריו מהפסוק שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך. הוא משום דהמשך פסוקים הללו הולכים ג"כ על כוונה זו היאך מעשיו סותרים זה את זה ושניהם הם נוטים רק לצד ואופן הרע שבשניהם דזהו מאמר הכתובים אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך. פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. המשך הכתוב אמר אם ראית גנב ותרץ עמו דעם הגנב כשיבא לידך אתה ברצון ומקבלו בסבר פנים יפות וגם לא תדבר עליו רעה ודופי, וכן עם מנאפים תהיה ברצון ותשתתף עמו בעסקך, וזהו היפך התורה שאה"כ הלא משנאיך יהוה אשנא ובתקוממיך אתקוטט. ואתה לא עשית כן רק אתה ברצון ובאהבה עמו. והגם כי הוא חטא גדול עם כל זה יש קצת אמתלא ותירוץ כאמרם לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכן אמרו והוה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וכן אה"כ בקש שלום ורדפהו ואמרו במדרש בקש שלום במקומו ורדפהו שלא במקומו, ויהיה פירושו דהגם לפי ערך הענין והמקום אין שם מקום לשלום עם כל זה יהיה גם שם רודף שלום. וכדומה טענות שיוכל האדם לרמות את עצמו שיש לו קצת תירוצים על זה. והוסיף הפסוק ואמר תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי דלהיפך אם ראית ת"ח תחפש עליו אולי תמצא בו איזו דבר שאינו הגון במעשה הת"ח והאדם כשר תדבר עליו בקביעות ובישיבה ותתן עליו דופי ואז לא יעצרך טענה זו של לעולם יהיה דעתו של אדם וכדומה מהטענות, וא"כ שני המעשיות שלך הם סותרים זה את זה. והוסיף הכתוב ואמר אלה עשית והחרשתי דעשית שני ההפכים הללו והחרשתי לך עד עתה דמית היות אהיה כמוך. דכל דרך איש ישר בעיניו וגם כשהולך בדרך עקלתון יוכל היצה"ר להטעותו כי כן הוא דרך הישר והתורה וכן הוא רצון יהוה, וכמו שנתבאר דעל כל אחד יש לו תירוץ דהנכון לעשות כן ומביא לו עוד ראיות מהפסוקים שכן הנכון להעשות. וכל זה שייך רק במי שכל מעשיו הולכים כולם בדרך אחד וכולם הם על אופן אחד וגם אם אינה ישרה עכ"ז בעיני עצמו נראית ישרה. אבל ההולך בדרך תהפוכות היום עושה כך ולמחר עושה ההיפך ממש והכל נוטים לצד הרע והאיסור וכמו שנתבאר הרי בע"כ אתה סובר בדעתך שברצון הבורא יתברך הוא רק כפי מה שתתרצה אתה בו וכל רצונו הוא רק כפי מה שתרצה אתה. היום אתה רוצה כך תסבור שבזה יתרצה יהוה וזהו דרך הישרה, ולמחר אתה עושה ההיפך ויהיה רצונו ג"כ ההיפך. וזהו שאמר הכתוב דמית היות אהיה כמוך ואין לי רצון בעצמו חלילה רק כפי מה שאתה תרצה כן ארצה גם אנכי, אוכיחך ואערכך לעיניך דהנני מסדר לפניך הני שני אופני מעשיך ונמצאת נלכד על מעשיך ממעשיך וכו': (ט) וזהו ביאור הכתוב (משלי י״ז:ט״ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת יהוה גם שניהם, אמר גם שניהם ובכל מקום גם הוא ריבוי רק אמר הכתוב דכל אחד בפני עצמו הוא חטא ועבירה גדולה אם יהיה מצדיק להרשע או להיפך מרשיע להצדיק וק"ו בן בנו של ק"ו אם אחד עושה שניהם וכמו שנתבאר דבכל דבר תופס לעשות ההיפך מדרך התורה. וכן הוא כוונת הפסוק דור עקש ופתלתול, דגם ההולך בדרך עקום רק לעולם בדרך אחד ולעולם לא יעקם עצמו לצד ההיפוך ומנגד לזה נקרא הולך בדרך עקום שלא בדרך הישר והוא דרך עקש ופתלתול פירושו שזור שנתעקב בשני הצדדים היום עקום לצד זה ואח"כ הוא עקום לצד שכנגדו ההיפך מהקודם ושני הצדדים הוא רק בעקמימות ולצד החטא: (י) וכן הוא בענין האמונה וכמו שאמר הכתוב (עמוס ב׳:ד׳) וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם. דבתורה יש חוקים ומצות, והחוקים הם דברים שאין להם מבוא בהשכל להשיגם וע"כ שמירת החוקים הם קשים קצת יותר משמירת המצות והמשפטים אחר שאין שכל האנושי מחייבן ומשיג אותם ולהחוקים צריך חיזוק יותר באמונה וע"כ עונש העובר עליהם לכאורה נראה דיהיה קטן מהעונש העובר על המצות המובנים בשכל האנושי כי בחוקים היצה"ר מתחזק יותר וכאמרם במדרש דעל החוקים היצה"ר ורשעים מונים לישראל. אמנם רואים אנחנו בחוש אשר כל אפקורסי הזמן, הכפירה והכחשת האמונה לא בא להם מחמת רוע מזגם שקשה להם להאמין דבר שאינם משיגים בשכלם רק אדרבה כל המינות שלהם בא להם ע"י אמונה, שראה באיזו ספר דברי מינות הגם שהכותב היה בור ריק גם משכל האנושי, והוא מאמין לכל דבריו וסומך עליו כסומא בארובה לכפור בתוה"ק ונמצא הכפירה באה להם ע"י אמונתם וכפתי מאמין לכל דבריו הכוזבים, [עד כי בטח נוכל לומר על משכילי זמננו כי הם אבערגלויבער] וזהו שהתאונן הנביא וחוקיו לא שמרו, דלא רצו להאמין בחוקים. ויתעום כזביהם דלהכזב ששמע משקרן אחד האמין בהם לתעות מהתוה"ק. וכן הוא בענייני למוד התורה אשר הרבה מהאנשים פוטרים עצמם מחיוב הלמוד יען כי שכלו אינו מוכשר להשיג לימוד התורה יען כי הוא בטבע גס השכל. אבל כשנתבונן רב השכל נמצא בו בעסקיו בענייני עולם הזה לרמות ולהשיג פרנסתו וכמו דאיתא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד וז"ל פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ כנגדי ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין אמר לי רבי יש לי דברים שאני משיב, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. אמרתי לו מה מלאכתך וא"ל צייד כו' אמרתי ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים נתנו לך דעת ולדברי תורה שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד לא נתנו לך דעת מיד היה מרים קולו ובוכה אמרתי לו אל ירע לך שכל באי עולם הם משיבין תשובה זו על אותו ענין שהם עוסקים בו אבל מעשיהם מוכיחין עליהם כו' עכ"ל. וכל זה מבואר כדברים הנ"ל:
ובמדרש חז"ל מקבילים את התוכחה כאן לתוכחה של אתונו של בלעם,
"בִּלְעָם חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ... יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ" (בראשית רבה צ"ג, י').
ועולה השאלה למה חז"ל הקבילו תוכחות אלא?
וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ (בראשית מה, ב ג), אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, בִּלְעָם חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כב, ל): הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, כא): אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית מה, ד): גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַמִּילָה. (בראשית מה, ד): אֲנִי יוֹסֵף (בראשית מה, ח): וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם וגו' וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, לְפַטְרוֹן בַּסִּילְיוֹן, לְאָדוֹן, לְרִבּוֹן, מוֹשֵׁל, לְשַׁלִּיט. (בראשית מה, ט): מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו, שֶׁלֹא תַעֲמִיד אֶת הַשָּׁעָה. (בראשית מה, יב): כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
“He raised his voice in weeping…. And his brothers could not answer him” – Abba Kohen Bardela said: Woe unto us from the Day of Judgment; woe unto us from the day of rebuke. Bilam, the wise man of the idolaters, could not withstand the rebuke of his donkey. That is what is written: “Have I been in the habit of doing so to you? He said: No” (Numbers 22:30). Joseph was the youngest of the tribes and they were unable to withstand his rebuke. That is what it is written: “And his brothers could not answer him because they were alarmed before him.” When the Holy One blessed be He will come and rebuke each and every one according to his status, as it is stated: “I would reprove you and set it before your eyes” (Psalms 50:21), all the more so. “Please approach me, and they approached” – he showed them the circumcision. “I am Joseph.” “And now, it was not you that sent me here, but God. He made me into a father to Pharaoh, and into a lord for all his house, and ruler over the entire land of Egypt” (Genesis 45:8). “And now it was not you that sent…He made me into a father to Pharaoh, [and into a lord [uladon] for all his house, and ruler [umoshel] over…]” – a patron to the king, “uladon” – a lord; umoshel – a ruler. “Hurry and go up to my father, and say to him: So said your son Joseph: God has made me lord for all Egypt; come down to me, do not tarry” (Genesis 45:9). “Hurry and go up to my father, and say to him” – do not miss the opportunity. “And, behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin, that it is my mouth that is speaking to you” (Genesis 45:12). “That it is my mouth that is speaking to you” – in the sacred tongue.
וצריך לחזור להבין כאן את מכירת יוסף,
"וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת".
(כא) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃
(21) They said to one another, “Alas, we are being punished on account of our brother, because we looked on at his anguish, yet paid no heed as he pleaded with us. That is why this distress has come upon us.”
והרמב"ן מסביר,
"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ - חָשְׁבוּ לָהֶם הָאַכְזָרִיּוּת לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַמְּכִירָה, כִּי הָיָה אֲחִיהֶם בְּשָׂרָם מִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵיהֶם וְלֹא יְרַחֲמוּ" (רמב"ן בראשית פרק מ"ב פסוק כ"א).
לדעת האחים דין אמת היה מכירת יוסף אבל הם חשו אשמה בכך ששמעו את תחנוני יוסף שיחוסו עליו ולא עלה רגש רחמים בליבם אלא "וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ". והם חשבו שזה היה טעותם.
(א) אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ חָשְׁבוּ לָהֶם הָאַכְזָרִיּוּת לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַמְּכִירָה, כִּי הָיָה אֲחִיהֶם בְּשָׂרָם מִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵיהֶם וְלֹא יְרַחֲמוּ. וְהַכָּתוּב לֹא סִפֵּר זֶה שָׁם, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּטֶבַע כִּי יִתְחַנֵּן אָדָם לְאֶחָיו בְּבוֹאוֹ לְיָדָם לְהָרַע לוֹ, וְיַשְׁבִּיעֵם בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, וְיַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר יוּכַל לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת, אוֹ שֶׁיִּרְצֶה הַכָּתוּב לְקַצֵּר בְּסֻרְחָנָם, אוֹ מִדֶּרֶךְ הַכְּתוּבִים שֶׁמְּקַצְּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וּמַאֲרִיכִים בּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהִנֵּה רְאוּבֵן עָנָה לָהֶם שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא תֶּחֶטְאוּ בוֹ, כִּי יֶלֶד הוּא וּמִפְּנֵי נַעֲרוּתוֹ חָטָא לָכֶם וְרָאוּי לָכֶם לְהַעֲבִיר עַל חַטֹּאות נְעוּרָיו, וְעַתָּה גַּם דָּמוֹ עִם הָאַכְזָרִיּוּת אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים הִנֵּה נִדְרָשׁ. אוֹ יִהְיֶה פֵּרוּשׁ "גַם דָּמוֹ" אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֲרַגְתֶּם אוֹתוֹ יִדְרֹשׁ הַשֵּׁם מִכֶּם דָּמוֹ, וְנֶחְשָׁב לָכֶם כְּאִלּוּ שְׁפַכְתֶּם דָּמוֹ, בִּהְיוֹתוֹ נִמְכַּר לְעֶבֶד עוֹלָם, כִּי יִתָּכֵן שֶׁמֵּת בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים וְלֹא נִסָּה לַעֲבֹד. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (ב"ר צא ח), דָּמוֹ וְדַם הַזָּקֵן:
(1) IN THAT WE SAW THE DISTRESS OF HIS SOUL, WHEN HE IMPLORED US. It is obvious that the brothers now considered their display of cruelty towards Joseph as deserving of a greater punishment than the sale itself since it was their blood-brother who was imploring and prostrating himself before them and they remained unmoved. Scripture, however, did not relate there [that Joseph implored them at the time of the sale], either because it is naturally understood that a person would implore his brothers when falling into their grip when their intention is to harm him, swearing by the life of his father, and doing all that is possible to save himself from death. It may be the desire of Scripture to speak only briefly of their sin, or it is possible that it is characteristic of Scripture to speak briefly about a matter in one place, and to elaborate on it in another place. Now Reuben answered them by saying: “Now I already told you at the time that the event took place that you should not sin against him for he is only a lad, and only on account of his youth did he sin against you, and it is therefore fitting for you to gloss over the sins of his youth. And now, his blood also, together with the display of cruelty which you mention, is required.” Perhaps the explanation of the phrase, his blood also, may be: “Even though you have not killed him, G-d will require his blood of you, and it will be accounted to you as if you spilled his blood since he was sold as a permanent slave, for it is possible that being a darling child, unused to work, he died.” Our Rabbis have expounded “The expression, ‘Also’ his blood, implies his blood and the blood of his aged father.”
אבל מתוך התוכחה "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף! הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י?" הם הבינו שלחינם אביהם היה ב כ"ב שנות אבל והם באמת אשמים במה שהם עשו ליוסף ובכל הצרות שעברו עליו עד שעלה לגדולה.
(לומדים מכאן שאדם יכול להיות שנים במחשבה לא נכונה וכשיגלה את האמת יתברר לו איך כל מה שחשב חסר ממשות וזה "הַבּוּשָׁה").
ואיך הם הבינו זאת?
יש אופן שבו אפשר לראות על פרצוף האדם אם הוא צדיק או לא (יש מבינים בצורת הפרצוף כמו האחים ויעקוב שיודעים לעשות זאת). ויוסף כדי שהאחים לא יגלו אותו הסתיר את מראית פניו מהם (לפי השם משמואל נראה שאפשר להסתיר את ההארת פנים הזאת) כדי שלא ידעו שהוא צדיק אלא הם חשבו שהוא "כאיש חכם מחכמי האומות ולא יותר". והאחים הבינו שהוא באמת צדיק מתי שיוסף אמר "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף! הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י?" שבאותו "רגע נהפך למראה מלאך ה׳ נורא מאד, ומזה הבינו עד כמה טעו בו בעת שמכרוהו שחשבוהו למחויב מיתה והנה הוא איש רם ונשא וגבה מאד" (שם משמואל ויגש ב'). ולכן גם כתוב בפסוק "כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו", שנבהלו ממראה פניו המאירים.
(ח) ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולא נאמר ממנו, נראה דמפניו דייקא היינו דעד כה שהסתיר עצמו מהם, הסתיר עצמו גם במראית פניו, אף שחכמת אדם תואר פניו, ובלי ספק שהי' פניו מאירים מאד כעין מעשה דנתן צוציתא, ועוד שהיו זיו איקונין של יעקב דומה לו ושופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר, מ"מ לא הכירו בו מאומה והי' נדמה להם רק כאיש חכם מחכמי האומות ולא יותר, ובודאי לא נקל הוא להסתיר עצמו כ"כ, ובפני אנשים חכמים וצדיקים כמו השבטים שבודאי הי' מבינים בצורת הפרצוף, וע"כ כשהתודע עצמו להם הי' כל האורות שבפניו בוקעים עוד יותר, כטבע כל דבר העצור כשהתפרץ לצאת בוקע ויוצא בכח גדול מאד והי' פניו בודאי נורא מאד, ובזה נבהלו מפניו דייקא ולשון נבהל הוא כמו עומד משומם ומתפעל לאמר מה זאת, לפני רגע הי' נראה כאיש פשוט, וכמו רגע נהפך למראה מלאך יהוה נורא מאד, ומזה הבינו עד כמה טעו בו בעת שמכרוהו שחשבוהו למחויב מיתה והנה הוא איש רם ונשא וגבה מאד, והי' העולם חשך בפניהם שלאיש כזה עשו מה שעשו, עד שלא יכלו לדבר ולא הי' להם מצח להרים ראש, ובזה יש לפרש פני שבת נקבלה והבן:
(ט) וזה שאיתא במדרש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קוטנן של שבטים וכו' לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכך לעיניך עאכו"כ, והיינו שלעתיד שיתגלה כבוד יהוה ויראה כל אחד בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, והוא רואה ומביט מאזין ומקשיב לכל תנועה קלה ומחשבה שבלב האדם, יזכור כל אדם למי עוללתי כה, ובפני מי עשיתי מה שעשיתי, וזה שכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, היינו שאין אומר ואין דברים רק שיהי' נערך לפני כל איש ואיש ומעצמו יראה ויבין מה עשה, בודאי הבושה ידכא לארץ חיתו ולא ישאר עוד לא פה לדבר ולא מצח להרים ראש:
השפת אמת מביא אותנו לעומק נוסף,
שיוסף צדיק נסתר היה, שבמבט שטחי היה מחובר לחומר ולחיצוניות, "וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ (בראשית מ"א, מ"ב). (ויוסף כמובן השתמש בחומריות הזו כדי ליישם את המשימות שלו כמו הכנת מצרים לירידת משפחתו).
(מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃
(42) And removing his signet ring from his hand, Pharaoh put it on Joseph’s hand; and he had him dressed in robes of fine linen, and put a gold chain about his neck.
ולכן ראו האחים בהנהגותיו שהם אינם טובות. בגלל שהאמינו שתיקון עולם צריך לבוא רק מתוך הקודש. לעומת יוסף "שבחינתו הוא להתדבק בה׳ אף שעושה עניני עולם הזה". ו"יוסף הוא בחינת המקשר עניני עולם הזה בכח הפנימיות שיש שם מה׳ יתברך".
(ז) ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':
(7) "And his heart fainted…and he saw the wagons that Yosef sent…and the spirit of Yaakov was revived" (Bereishis 45:26-27). It was difficult for Yaakov to go down to Mitzrayim, but this is why Yosef preceded him. Yosef represents the connection between worldly matters and the inner divine element (pnimius) within them, nullifying all externalities. The wagons (עגלות) symbolize this idea, as their root word עיגול means circle, indicating that everything returns to its source and is unified. This concept is also mentioned in the sefer Kedushas Levi. Initially, Yaakov did not believe his sons because his connection to them was through Yosef. The brothers acted as a chariot for Yaakov, and it was through Yosef that Yaakov was drawn to them. When he saw the wagons, he realized the deeper message and his spirit was revived.
ומכך שגגת השבטים "שטעו בקדושת יוסף על ידי ההסתר"!
(זה אולי יכול לתת עוד סיבה למה האחים מכרו את יוסף, בגלל שהאמינו שגישתו אינה נכונה).
ומכך שאמר "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף! הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י?", "נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו" שהבינו שמלחמתם על גישתו של יוסף הוכרע לטובת גישתו של יוסף.
במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:
The Midrash (Bereishis Rabbah 93:11) describes the brothers' shame when Yosef revealed himself, saying, “Woe to us on the day of judgment, woe to us on the day of rebuke.” Their embarrassment came from realizing they had misjudged Yosef's hidden holiness. This mirrors the future realization that mundane matters are filled with hidden holiness.This understanding should deter sinning. Recognizing that everything contains Hashem's life force makes it unthinkable to misuse it against His will. Yosef, representing the internal aspect (pnimius), guards the covenant (bris). The bris symbolizes inner holiness, and removing the foreskin represents shedding externalities. This is why the brothers feared Yosef upon recognizing his true nature.
ומכאן אפשר להבין למה חז"ל מקבילים את התוכחה כאן לתוכחה של אתונו של בלעם,
בלעם היה עושה באתונו "שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לָךְ רְכִיבוּת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה", כי הוא היה מבדיל בין השגותיו למעשיו, בין עולם הגשמיות לבין עולם הרוחניות.
אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אֲמַר לַהּ: אַקְרַאי בְּעָלְמָא. אֲמַרָה לֵיהּ: ״מֵעוֹדְךָ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לָךְ רְכִיבוּת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.
The donkey further said to Balaam: “Upon which you have ridden.” Balaam said to it: Merely at irregular occurrences. The donkey said to him: “All your life long unto this day” (Numbers 22:30). The donkey added: And moreover, I perform for you riding during the day, and marriage, i.e., intercourse, during the night. The Gemara explains: This is derived from the following comparison: It is written here that Balaam’s donkey said: “Was I ever wont [hahasken hiskanti] to do so to you” (Numbers 22:30), and it is written there, with regard to Abishag the Shunammite and King David: “And be a companion [sokhenet] unto him; and let her lie in your bosom” (I Kings 1:2). This teaches that the term hiskanti alludes to sexual intercourse.
הרב חיים יעקב גולדויכט מסביר את הבדלה זו בין העולמות,
"הנהגה נלוזה זו, מקורה בהנחה, שהדעת והגוף, הינם באי כח של שני עולמות חלוקים לגמרי, השוכנים במקרה בכפיפה, בנפש אחת. לא הגוף טוען נפש אלוקית. ואין הנפש יודעת לשמש בגוף. לכל אחד מהם דרכי ביטוי וצרכים חלוקים משלו. כי אי אפשר שיהא חומרו של גוף, טוען סגולות רוחניות. גופו של אדם ושל החמור, זהים איפוא במתכונתם. ועל כן, אף זיווגם בלעם אהדדי" (אסופת מערכות, ספר בראשית, כרך ב, מעמקיה של תוכחה).
שיטה זו של בלעם גם מעוותת את ההבנה שלו בכוח הדיבור, שכוח הדיבור הוא הביטוי של המיזוג של הנשמה בגוף.
"וַיִּ֩יצֶר֩ ה׳ אֱלֹקִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה" (בראשית ב, ז).
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יהוה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
(7) God יהוה formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being.
"וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא" (תרגום אונקלוס בראשית ב, ז).
"והוות באדם" - משניטעה ונמזגה הנשמה ביצירה ששמה 'אדם', רק אז הפכה - לרוח ממללא". נמצא איפוא, שהדיבור מבטא את כושר האיחוד והמזיגה שבין העולמות (אסופת מערכות, ספר בראשית, כרך ב, מעמקיה של תוכחה).
שדרך הביטוי של הנשמה בגוף הוא דרך הדיבור! הנפש אינה צריכה את הדיבור אלא רק ההרכבה שלה בגוף מצריכה כח זה של דיבור.
אבל בלעם חשב שהדיבור הוא ביטוי של הנפש לכשעצמה. שהרי לא יכול להיות חיבור בין שתי הפכים כמו הנפש והגוף!
(ז) וּבְרָא יהוה אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:
(7) Adonoy Elohim then formed the man, dust from the ground, and He blew into his nostrils the breath of life. And so man became a living [speaking] soul.
"ופתיחת פי האתון, טפחה על פניו באחת, וסתרה בבהירות את שיטת חייו. חמור מדבר, חושף ומבטא בבירור, שגם הגוף הגשמי כמות שהוא - ואפילו גופו הפחות של חמור - טעון סגולות של רוח. וכל כולו של החמור, לא נועד אלא לשמש לקדושה" (אסופת מערכות, ספר בראשית, כרך ב, מעמקיה של תוכחה).
ובכך תוכחת האתון מקבילה לתוכחת "אני יוסף" שבשתיהם נבהלו ובהלה זו אמורה הייתה אמורה לשמש כבסיס לבנייה רוחנית חדשה. וכך עשו האחים לעומת בלעם שהמשיך בדרכו.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.
Rabbi Elazar ben Azarya said: Woe unto us from the Day of Judgment; woe unto us from the day of rebuke. If the righteous Joseph, who is flesh and blood, when he rebuked his brothers, they were unable to withstand his rebuke, the Holy One blessed be He who is Judge, Litigant, sits on the bench of judgment, and judges each and every one, all the more so, that all flesh and blood people will be unable to stand before Him.
לסיכום יש לנו שלושה הסברים לתוכחה בפסוק,
1. טענת יהודה הייתה שנטילת בנימין תגרום צער עצום ליעקב. יוסף מצביע על הסתירה שהם עצמם לא חששו לצערו של אביהם כשמכרו אותו (יוסף) לעבדות. ולכן לא יכלו לענות לו בגלל שנבהלו מפניו.
2. האחים לא חשבו שהם אשמים בדין שעשו ליוסף וחשבו לדין אמת והתברר להם שהוא באמת צדיק (על ידי פניו) ולכן דינם לא היה נכון. ולכן לא יכלו לענות ליוסף כי נבהלו מפניו.
3. לאחים הייתה גישה לא נכונה לגבי עולם החומר ויוסף מוכיח אותם שהם טעו והם הבינו שהשקפת עולמם לא הייתה נכונה ולכן לא יכלו לענות ליוסף כי נבהלו מפניו.
מכל תוכחה יש מסכנה לחיינו,
1. הקב"ה מוכיח אותנו שעכשיו אתה מתרץ שאתה לא יכול לתת צדקה בגלל שאתה עני אבל אתמול היה לך כסף לבזבז על בילויים, ולכן למה עכשיו אתה לא יכול לתת צדקה!
2. אדם יכול להיות שנים במחשבה לא נכונה וכשיגלה את האמת יתברר לו איך כל מה שחשב חסר ממשות וזה "הַבּוּשָׁה" ולכן צריך לעבוד על כך שנראה את האמת ונפעל על פיה.
3. שהגישה הנכונה בחיים היא לקשר עניני עולם הזה בכח הפנימיות שיש שם מאת מה׳ יתברך.
ובעזרת ה יתברך שנזכה לפעול על פי האמת בלי צורך בלתרץ את מעשיינו!
הרחבה:
(א) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר דבר משום אבא כהן ברדלא. אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם שבאומות היה. ולא יכול לעמוד בתוכחת אתונו. שנאמר ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. ויאמר לא (במדבר כב ל). יוסף קטן שבשבטים היה. ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה. כענין שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ כא). ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי ג ה). ר' יוחנן כי מטי לההוא קרא בכי. אמר עבד שרבו מעיד בו. כלום תקנה יש בו. יבין וישכיל האדם שהבורא הוא העד הוא בעל דין. הוא הדיין. שנאמר ואנכי היודע ועד נאום יהוה (ירמיה כט כג). הוא ששנינו שוב יום אחד לפני מיתתך. וכתיב כי גדול יום יהוה. ונורא מאד ומי יכילנו (יואל ב יא). שבזמן שהקב"ה יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. אם על הנעלמות יביא אותו בדין. מה יעשה על הזדונות. ארז"ל מאי על כל נעלם. זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. לפי שלב חבירו נמאס יביא לזה למשפט. כל שכן על היזק גמור. וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה (תהלים טו ג).
ובמדרש רבה איתא משם אבא כהן ברדלא וז"ל אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם של הגוים לא היה יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הק"בה ויוכיח לכל א' וא' לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה עכ"ל ע"ש. והנה צריך להבין דברי המדרש שאמר לכשיבא הק"בה ויוכיח לכל א' וא' לפי מה שהוא מה בא להורות כזה והוה סגי באומרו ויוכיח לכל א' וא' שנא' אוכיחך ואערכה לעיניך. ויובן בס"ד להורות דלא מבעיא מה שצריך להוכיחו על עבירות חמורות שחטא להק"בה אלא אפי' על חטא כל דהו ר"ל על קלקול כל דהו שקלקל במעשיו וז"ש לפי מה שהוא ע"ד חמץ דינו כמה שהוא כלומר דבר מועט על אחת כמה וכמה דאפי' על דבר קטון מי יכול לעמוד בתוכחתו:
ורז״ל אמרו, (בר״ר צג יא) שמבהלה זו יוקח לימוד על יום הדין, כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו כשהקב״ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר (ישעיה י ג) ומה תעשו ליום פקודה וגו', כי האחים סברו שיוסף הזכיר עונם בדרך שנתבאר, ומה יעשה האדם ליום פקודה כי יפקד מושבו ומשאו ומתנו, וביד כל אדם יחתום לומר ראי דרכך מה עשית, ודעת ר״א שלכך כתבה לנו התורה שאחיו נבהלו כדי שהמשכיל יתן אל לבו חרדת יום הדין וללמוד ק״ו מאחי יוסף.
ובמדרש אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיהו י׳:ג׳) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, וכתיב (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו.
According to Tanchuma Vayigash 5 Joseph said to them: “did you not say: ‘this one’s brother is dead?’ I shall call upon him now and he will come to me.” Thereupon he started calling: “Joseph, son of Yaakov, come to me!.” The brothers looked at each of the four corners of the room and nothing happened. Then Joseph said: “what are you looking for, I am your brother Joseph!” When the brothers heard that they lost consciousness. This is why they could not answer him. Rabbi Yochanan used this experience of Joseph’s brothers to exclaim “woe to us on the day of our death, woe to us when we will be called upon to answer for our sins.” If the brothers were so stricken when they heard Joseph reveal himself to his them, how much more will we be frightened when we stand before G’d to be judged! This is what is meant by the verse in Isaiah 10,3: “What will you do on the day of punishment, when the calamity comes from afar?” Another verse on the same theme is found in Maleachi 3,2: “But who can endure the day of his coming, and who can hold out when he appears?”
ולא יכלו אחיו לענות אותו אמר רבי יוחנן אוי לנו מיום הדין ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענותו כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק יבוא ומי מכלכל את יום בואו:
ולא יכלו וגו'. רבי אלעזר כי מטי להאי קרא הוי בכי, אמר, ומה תוכחה של בשר ודם כתיב בה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה .(חגיגה ד' ב')
כי נבהלו מפניו. א"ר אליעזר בן עזריה אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, בתוכחותיו של הקב"ה מלך מלכי המלכים שהוא עד ודיין ובעל דין, ויושב על כסא רם ונשא בדין, ודן את כל אדם לפי מעשיו על אחת כמה וכמה שאין בריה יכולה לעמוד לפניו, שנא' אם תוכיח יהוה מי יעמוד, וכתיב כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב):
ועתה אל תעצבו (בראשית מה ה). להבין אומרו ועתה. נ"ל כי הנה אמרו רז"ל (ברכות דף י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו וכו'. והנה אחר שנבהלו מפניו מפני הבושה כפירוש רש"י (בראשית מה ג, ד"ה נבהלו), וכבר נמחל להם, אמר להם כמה יש להם לשמוח על שעה זו שבה נטלו איפוכין על עונותיהם. וזה אומרו (בראשית מה ד) אני יוסף אחיכם וגו', והיש עון גדול מזה למכור רק אח, אף שאינו יוסף שמסר לו יעקב כל מה שלמד משם ועבר (ב"ב פפ"ד ח'), ויוסף אף שאינו אח, על אחת כמה וכמה אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה למקור הטומאה, ואף על פי כן ועתה נפעל שאל תעצבו שוב על זה כי כבר נמחל, היש שעה מוצלחת יותר מזו, והבן. והנה אל תעצבו הוא על הדאגה בעונש העתיד, ואל יחר בעיניכם על ההוה במה שמכרתם אותי, ועל ידי זה נגמר מה שרציתם להרחיק, כי למחיה וגו' והוא טובה גדולה לכם, ומיושב כל הקושיות של האברבנאל, דמה ששאל העוד אבי חי מיושב, כמ"ש הרי"ף בחידושי אגדות במסכת חגיגה פרק א' בגמרא (חגיגה דף ד':) שם רבי אלעזר כי מטא להאי קרא ולא יכלו וגו', בכי עיין שם. ויומתק עוד יותר, כי מזה בעצמו הראה להם כמה שעה זו מוצלחת, כי אם בתוכחתו כך, על אחת כמה וכמה אם היה בא הקב"ה להוכיחם על זה, ועכשיו אין להם לעצוב על זה. וזה מכוון גם כן באמרו אני יוסף אחיכם בשר ודם כמוכם אשר מכרתם אותי כי אנכי הקטן שבכם, ואף על פי כן לא יכלתם לעמוד בתוכחתי, על אחת כמה וכמה בתוכחתו של הקב"ה ועתה אל תעצבו עד כמה שעה זו מוצלחת והבן, ועיין בעין יעקב שם בחגיגה (דף ד') מה שמביא בשם הילקוט, ועיין מה שהניח בצריך עיון על הגמרא שאמר קל וחומר מה תוכחה של בשר ודם כך, של הקב"ה לא כל שכן, מהפסוק מפורש (בשמואל ב' סימן כד יד) שאמר נפלה נא ביד יהוה כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, עיין שם. ולדידי לא קשיא מתרי טעמי. א', דיש לחלק בין עונש לתוכחה, והבן. והשנית, דמבשר ודם אין בהלה כל כך, לפי שאין בידו לעשות מה שירצה, אבל כשהשי"ת מוסרו ביד אדם ח"ו, ודאי עושה באכזריות טפי, והבן. עוד יתכן שנתכווין באמרו ועתה אל תעצבו, רק אחר זמן רב בזמן עשרה הרוגי מלכות, ואחר כך מצאתי רמז זה על עשרה הרוגי מלכות בכלי יקר בשם יש אומרים.
כי נבהלו מפניו. אמרו במדרש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה שבלעם לא הי' יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו שבטים לא היו יכולין לעמוד בתוכחתו של יוסף שנאמר כי נבהלו מפניו. הבנת דבריהם י"ל ע"פ מאמר הכתוב (ירמי' ד) כבסי מרעה לבך למען תושעי עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך. פרש"י אונך חמסך. ולדעתי הפי' אונך כחך כמו מצאתי און לי. ואמר עד מתי יהי' מחשבתך על כחך דע שאין כחך יכול להושיעך רק הכיבוס מהרעה תושיעך, והנה דין נקרא מי שתבע את חבירו שחייב לו אבל מי שיאמר לחבירו שלא יעשה זאת לאיש זולתו נקרא תוכחה דבזה ל"ש דין. ולזה אמרו אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מיום הדין נגד העבירות שבין אדם למקום שיש להמקטריגין עלינו. ונגד עבירות שבין אדם לחברו נקרא תוכחה. ולזה נגד עבירות שבין אדם למקום לימד מבלעם שחטא נגד המקום שאמר לו אל תלך ולא הי' יכול לעמוד נגד ברי' קלה של מקום ששלחה להיות לה דין עם בלעם מכ"ש כשיהי' להקב"ה עצמו דין ונאמר (איוב ט) חכם לבב ואמיץ כת מי הקשה אליו וישלם וכו' ונגד עבירות שבין אדם לחברו לימד משבטים ויוסף דאף שאלהים חשבה לטובה רק שמחשבתם הי' לרעה מכ"ש אנחנו כשהקב"ה בא לעשות תוכחה על עבירות שישיב לרע מעשה רע מכ"ש שאוי לנו מיום התוכחה:
(ג) אכן כוונת דברי יעקב הם כי הגם שנתבשר כי עודנו חי זה הועיל לדעת שישנו במציאות אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נם ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקודש שאמר (ל"ז) טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, (ב"ר פ' פ"ד) ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר, לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פי' צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות יח.) ונכון:
(3) Actually Jacob had now reassured himself about something that the brothers could not have told him at the time. He had been satisfied that Joseph was alive, well and powerful; he had not yet been certain that in view of all the experiences Joseph had undergone both as a slave and subsequently as a powerful ruler, that he had been able to preserve his righteousness. Jacob himself had experienced a loss of the presence of Holy Spirit at the time he had mistakenly exclaimed that Joseph had been devoured by a wild beast. He naturally was afraid that Joseph too had been cut off from such Holy Spirit seeing he had lived in close contact with people who represented the קליפה, the personification of impurity. It is a well known fact that the righteous prefer the disappearance of a son to such a son embarassing them by abandoning his spiritual heritage. It was only when he set eyes on Joseph that he realised that Joseph had not changed. We have numerous examples in the Bible of righteous people being able to tell by merely looking at the faces of people that such people were upright and righteous. This is why Jacob was able to say אחרי ראותי את פניך, "after having seen your face." Jacob was now able to accept death without regret whenever it would occur. Berachot 18 mentions that the righteous are called חיים, alive, during their lifetime. Jacob expressed this thought when he called Joseph as "still alive" after having set eyes on him.