מרסל מוסרי, מעריב 25.11.2019
פרחה! שמחה! בכל שיר חינה, סרט ערבי או אפילו שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן מופיעה המילה "פרחה" בהקשר של יופי, של אור, של שחרור. אז מתי ובאמצעות מי הפך השם הזה לכינוי גנאי, לזונה, נהנתנית, כזו שנותנת מבלי שיבקשו? שמה של אמי, מרגלית, “מרגו" אם תרצו, אבן חן יקרה, זו שנוצרת בין צדפות הים ומוצאת ביניהן את מקומה בשלל גוונים. אבל בדיוק כמו השם “פרחה", בכל הסרטים הישראליים שהופיע בהם השם הזה “מרגו" כיכבו נשים מזרחיות כזונות. פעם הייתה זו השכנה שלא בוחלת באף גבר, פעם האישה הלא מוצלחת המנסה לפתות את בעלה דרך המיטה, פעם זונה שנכנסה לזינזאנה כשהיא מקללת את השוטר ואת אמ־אמא שלו.
אמי לא הייתה כזו, נכון, גדלה בלוד, נכון, הקלפים שניתנו לה ולמשפחתה לא היו מהטובים, אבל סבי וסבתי לא הניחו לאף אחד מהם. היא קנתה תקליטים של חוה אלברשטיין, שנסונים צרפתיים, שירי להקות צבאיות, אריק איינשטיין, הייתה האישה הראשונה בשכונתה שהתגייסה לצה"ל, אחר כך עבדה כבכירה בממן ואף שברה לבבות של כמה בני משפחות אצולה שהתלהבו מהיופי הצפון אפריקאי שלה, מהפזיזות, מהשנינות ומהתחכום. אבל בכל פעם שאמרו שלבת זוגם קוראים “מרגו", גיחכו חבריהם ושאלו “הכרתם בבורדל?". עד שפגשו אותה, כמובן, ומאז לא העזו.
טלפנתי לשמעון. “אני אקריא", אמרתי, ושלושה ימים אחר כך מצאתי עצמי יושבת למרגלות הבמה הגדולה בבית היוצר בתל אביב ומקשיבה לשמעון מקריא את “פרחה שם יפה" כששקט מופתי באולם. מיד אחריו עליתי, הקראתי סיפור קצר משל עצמי, משהו על אהבה, פשטות ולימונדה מתוקה. מהבמה הגדולה הבטתי על הקהל, זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להגיע לאירוע שירה. אבל הקהל, כמו ישב איתי בליל הסדר, כמו חגג איתי את ימי ההולדת שלי, כמו טעם אוכל הישר מידיה של סבתי. הכרתי את כולם, ולא היה להם גוון מסוים, לא צורת לבוש, ובאותו הרגע לא השתייכו לאף קבוצה. כולם ידעו שפרחה זה שם יפה, כולם ערגו לחוות את אותו סיפור האהבה שהקראתי, וכולם דמעו כשהקריא שמעון את השיר שנכתב על ידי הילד שבגר ונסע אל הגלות לכבוד אמו שמחכה במולדתו על המרפסת.
סמי שלום שטרית (נ' 1960)
כְּשֶׁנּוֹלְדָה פִּרְחִיָה בְּדַּר אִל-בֵּידָה
קָרְתָה אוֹתָהּ אִמָּהּ פְרֵחָה
שֶׁיִּהְיוּ חַיֶּיהָ מְלֵאִים בְּשִׂמְחָה
פְרֵחָה שֵׁם יָפֶה,
אָמְרָה פְרֵחָה שֵׁם יָפֶה
מלים אסי דיין (1945-2014) / לחן צביקה פיק / ביצוע עפרה חזה
אֵין לִי רֹאשׁ לְמִלִּים אֲרֻכּוֹת
וְאַתָּה מִין מִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁכָּזֹאת
צָ'אוּ יְדִידִי וד"ש לְחַיֶּיךָ
בְּתִקְוָה שֶׁתָּבִין אֶת הַפְרֵחָה
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל פַרַאג' קוֹרַעַת אֶת הַיָּם
וַאֲנִי מַפְלִיגָה בְּתוֹךְ הַכַּפְכַּפִים
לְאָן שֶׁיִּקְחוּ הָאוֹרוֹת אֲנִי שָׁם
עִם הַלַּכָּה הַלִּיפְּסְטִיק וּשְׁאָר דָּאווִין
כִּי בָּא לִי לִרְקֹד וּבָא לִי שְׁטוּיוֹת
בָּא לִי לִצְחֹק וְלֹא בָּא לִי עָלֶיךָ
בָּא לִי בַּיָּמִים וּבָא לִי בַּלֵּילוֹת
בָּא לִי לִצְעֹק: "אֲנִי פְרֵחָה"
פָּנִים שֶׁלֹּא עוֹשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן
וְגִ'ינְס בִּסְטַיְל שֶׁכָּתוּב בָּעִתּוֹן
סִלְסוּל נִצְחִי בַּשְּׂעָרוֹת
וְפּוֹסְטֵרִים בִּמְקוֹם קִירוֹת
רוֹצָה לֶאֱהֹב כְּמוֹ בַּסְּרָטִים
חָתִיךְ שֶׁיָּבוֹא בְּאַנְגְּלִית וּצְבָעִים
קָאם אוֹן בֵּיְיבִּי הַמָּטוֹס מְחַכֶּה
וְעוֹד חֲלוֹם שֶׁלִּי מַמְרִיא לוֹ וּבוֹכֶה
פַּעַם שֶׁיִּהְיֶה לִי זְמַן לִהְיוֹת גְּדוֹלָה
פַּעַם תִּגָּמֵר הַמְּסִבָּה
כִּי בְּסוֹף כָּל פְרֵחָה מִסְתַּתֵּר שִׁכּוּן קָטָן
בַּעַל לְדֻגְמָה וְאֶלֶף כִּוּוּנֵי עָשָׁן
א.
מוֹדְעוֹת אֵבֶל בִּרְחוֹב בַּר יוֹחַאי בַּקָטָמוֹנִים
מְסַפְּרוֹת כִּי פְרִֵיחָה מֵתָה אֶתְמוֹל, וְדַוְקָא
לֹא הָיְתָה נְשׂוּאָה לְעַרְס, דַּוְקָא לִיחֶזְקֵאל
בַּעְלָהּ. בְּשָׁרְשָׁהּ הָיָה פֶּרַח שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שִׂמְחָה,
אֲבָל נְכָדֶיהָ שֶׁשָּׁכְחוּ לְדַבֵּר עֲרָבִית הִתְבַּיְּשׁוּ
בִּשְׁמָהּ מִחוּץ לְכָתְלֵי הַבַּיִת. לֹא רָצוּ
שֶׁיִּצְחֲקוּ עֲלֵיהֶם, וְצָדְקוּ. גַּם כָּךְ לְנֶכְדוֹתֶיהָ
שֶׁל פְרִֵיחָה קוֹרְאִים פְרִֵיחוֹת בְּבֵית-הַסֵּפֶר,
וְהֵן לֹא מַסְבִּירוֹת שֶׁפְרִֵיחָה זֹאת שִׂמְחָה,
שֶׁנְּכָדוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת שְׂמֵחוֹת כְּשֶׁהֵן נִקְרָאוֹת
בְּשֵׁם סָבָתָן, שֶׁפְרִֵיחָה מֵתָה אֶתְמוֹל וְלָכֵן
הֵן שׁוֹתְקוֹת כְּשֶׁשּׁוּב קוֹרִין אַחֲרֵיהֶן פְרִֵיחוֹת
ב.
אֶתְמוֹל בְּבֵית הַסֵּפֶר הַיְּלָדִים אָמְרוּ פְרִֵיחָה
לָזֹאת וְעַרְס לָזֶה. עָצַרְתִּי אֶת הַשִּׁעוּר
כְּדֵי לִשְׁאֹל מִי מֵהֶם יוֹדֵעַ עֲרָבִית.
תַּלְמִיד אֶחָד יָדַע וְהִסְבִּיר מָה זֹאת
פְרִֵיחָה, אֲבָל לֹא זָכַר מַהוּ עַרְס.
הוֹצֵאתִי מֵהָאַרְנָק דַּף מְצֻלָּם וּמְקֻפָּל, עָלָיו
כָּתוּב שִׁיר אֶחָד שֶׁל סַמִּי שָׁלוֹם
שִׁטְרִית, וּבִקַּשְׁתִּי מֵאַחַד הַיְּלָדִים שֶׁיִּקְרָא: "פְרִֵיחָה
שֵׁם יָפֶה אָמְרָה. פְרִֵיחָה שֵׁם יָפֶה".
קָרָא וְהַיְּלָדִים צוֹחֲקִים. פְרִֵיחָה שֵׁם מַצְחִיק.
אוּלַי מֵעַתָּה, חָשַׁבְתִּי, כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ פְרִֵיחָה יַחְשְׁבוּ
עַל שִׁירָה, אוֹ עַל בָּתֶּיהָ הַלְּבָנִים
שֶׁל דַאר אֶלבִּידָא בְּמָרוֹקוֹ. כְּשֶׁיָּצָאתִי לָרְחוֹב
שֶׁמּוּל בֵּית-הַסֵּפֶר רָאִיתִי אֶת מוֹדְעוֹת
הָאֵבֶל לִפְרֵיחָה, וְלָחַשְׁתִּי לָהּ בְּלִי שֶׁיִּשְׁמְעוּ
הָאֲבֵלִים: מִי יָבִיא מְעַט מֵעֲפָרָהּ שֶׁל
דַאר אֶלבִּידָא לְהַנִּיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-
יִשְׂרָאֵל בְּקִבְרֵךְ, פְרֵיחָה, נְכָדוֹת רַבּוֹת לָךְ,
מִי מֵהֶן תָּבִיא מְעַט מֵעָפָר דַאר
אֶלבִּידָא לְהַנִּיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
מלים יהושע סובול (נ' 1939) / לחן שלמה בר
תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים
יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בַּגְּמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה תָּבִיאוּ שִׁבְעָה
תָּבִיאוּ שְׁמוֹנָה יְלָדִים
זֹאת לֹא בְּדִיחָה
הָאָרֶץ צְרִיכָה הַרְבֵּה צְעִירִים נֶחְמָדִים
תָּבִיאוּ תְּרֵיסָר וְלָמָּה לֹא ח"י?
תָּבִיאוּ עֶשְׂרִים יְלָדִים
אֱלֹהִים כְּבָר יִתֵּן
הַסַּעַד גַּם כֵּן
מָה שֶׁצְּרִיכִים יְלָדִים
אֱלֹהִים הוּא גָּדוֹל
קָשֶׁה לוֹ לִסְבֹּל
שֶׁאֶחָד יְקַבֵּל אֶת הַכֹּל
לְאֶחָד הוּא דּוֹחֵף כֶּסֶף, כֹּחַ וְכֵיף
וְלָכֶם הוּא נוֹתֵן יְלָדִים
קָנִיתִי חֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב
כְּדֵי לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ
כְּדֵי לִקְנוֹת שֹׁרֶשׁ
כְּדֵי לִמְצֹא מָקוֹם בְּרוֹוָל
אֲבָל
הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי
מִי הֵם הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל.
מַה יֵּשׁ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל.
מַה הוֹלֵךְ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל,
אֲנִי לֹא פּוֹנֶה לָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל
כְּשֶׁהָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל פּוֹנִים אֵלַי
אֲנִי שׁוֹלֵף אֶת הַשָּׂפָה
מִלִּים נְקִיּוֹת,
כֵּן אֲדוֹנִי,
בְּבַקָּשָׁה אֲדוֹנִי,
עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מְאוֹד,
וְהַבָּתִּים הָעוֹמְדִים כָּאן עָלַי
גְּבוֹהִים כָּאן עָלַי,
וְהַפְּתָחִים הַפְּתוּחִים כָּאן
בִּלְתִּי חֲדִירִים לִי כָּאן,
בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית
בַּחֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב
אֲנִי אֹורֵז חֲפָצִים
לַחְזֹר לַפַּרְבָּרִים
לָעִבְרִית הָאַחֶרֶת
חתונה מרוקאית
מלים ארז ביטון / לחן שלמה בר
א.
מִי שֶׁלֹּא רָאָה חֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית מִיָּמָיו -
שָׁמַעְנוּ שָׁמַעְנוּ,
בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,
שָׂרָה בַּת דּוֹדוֹ,
מִקְּצֵה הַכְּפָר וְעַד קְצֵה הַכְּפָר
עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.
רָאִינוּ רָאִינוּ
אֶת חֶבְיוֹנַיּוֹת הָעַרַק, אֶת שַׁרְשְׁרוֹת הַיּוֹנִים הַצְּלוּיוֹת
אֶת מַרְבְּצֵי הַתְּמָרִים בְּשִׁבְעָה מִינִים
בְּפֶתַח הַבַּיִת
אֶת כַּדֵּי הַזֵּיתִים הַגֵּאִים,
בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,
שָׂרָה בַּת דּוֹדוֹ,
עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.
לִבֵּנוּ מִתְרַחֵב לְאַט וְנַפְשֵׁנוּ שְׂמֵחָה.
ב.
אַיִּמָּה
עֶשֶׂר צִפּוֹרִים רוֹצוֹת לְהִנָּתֵק מִקִּבֹּרֶת חָזִי,
יַקִּיר יַקִּיר נַפְשִׁי, כְּמוֹ תָּמָר מִסּוּג בֻּסְקְרִי
שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר
שִׂפְתוֹתַיִךְ שְׁנֵי תְּמָרִים
מִסּוּג בֻּסְקְרִי שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.
אַיִּמָּה
אֶת אוֹר הָעֶרֶב הַזֶּה אֲנִי נוֹשֵׂא כְּמַשָּׂא הָאֹשֶׁר שֶׁלֹּא יוּשַׁר.
אַיִּמָּה
אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ הָאָרֶץ נְמוּכָה מִמֶּנִּי שְׁתֵּי אַמּוֹת
יַקִּירָתִי יַקִּירַת נַפְשִׁי
צַוָּארֵךְ כְּמוֹ אַמַּת-יָד דַּקָּה, כְּמוֹ אֶצְבַּע הָאֶצְבָּעוֹת
עֲדוּיָה בִּרְצוּעוֹת לִבִּי.
עוֹד יֹאמְרוּ: מֵאָז חֲתֻנָּתֵךְ לֹא הָיְתָה חֲתֻנָּה כַּחֲתֻנָּתֵךְ.
ג.
גַּם אֲנִי רוֹצֶה סָלַט פִּלְפֵּל מְבֻשָּׁל שֶׁמּוֹרִידִים קֹדֶם אֶת קְלִפָּתוֹ
וּמְתַבְּלִים אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה תַּבְלִינִים,
אִמָּא.
גַּם אֲנִי רוֹצֶה לַחְמָנִית עִם בֵּיצָה קָשָׁה מְרֻדֶּדֶת בְּלֶבְּזָר וְקָמוּן.
תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה
תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה
בְּטַנְבּוּל.
נַק תֶּעִישׁ (שֶׁתִּחְיֶה) אַשֵּׁיח חֲסֶן.
תִּשְׁתֶּה אִתִּי סֵפֶל עַרַק שֵׁיח חֲסֶן.
לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת כָּל הַתִּקְרֹבֶת הַזֹּאת
אַבּוּ מְחַמֶד הַיָּקָר שֶׁלָּנוּ.
וְאַתָּה הַמְּנַגֵּן בְּטַנְבּוּל,
מַה זֶּה הָיָה לְךָ בּוֹדֵד בַּפִּנָּה וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּמַנְגִינַתְךָ.
ד.
מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת סָבְתָא פְרֶחָה
מְסַלְסֶלֶת אֶת מַקָּמַת הָעֵרָגוֹן בְּאָזְנֵי הַכַּלָּה וְהֶחָתָן,
מִי שֶׁלֹּא יָשַׁב עַל הָאָרֶץ עַל כִּסְתוֹת פּוּךְ וְכָרֵי אַטְלָס,
מִי שֶׁלֹּא בָּצַע אֶת הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּי יָדָיו
מִי שֶׁלֹּא חָפַן בְּיָדָיו סָלָט נוֹזֵל
וְקִנֵּחַ וְשָׁטַף אֶת פִּיו בְּיַיִן מִמַּרַקֶשׁ,
מִי שֶׁלֹּא נָשַׁם אֶת הֶמְיַת הַנְּעוּרִים שֶׁל נַעֲרוֹתֵינוּ,
מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בּוֹא הִכָּנֵס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם
Moroccan Wedding
Erez Biton / Shlomo Bar
A.
He who has never seen a Moroccan wedding in his life
we've heard we've heard
blessed, curved are your palms on the tamtam drums,
Sarah bat dodo
from one end of the village to the other
Arabs and Jews we come
we've seen we've seen
the little barrels of Arak
the chains of roasted pigeons
the layers of dates in seven species
at the door
the proud jars of olives
blessed, bent are your palms on the tamtam drums
Sarah bat dodo
Arabs and Jews we come
our heart expands slowly and our soul rejoices.
B.
Ayima[1]
ten birds want to take flight from my rib cage
my dear (m.) my soul’s dear one like a date of the buskeri brand
which is the sweetest brand
your lips are like two dates
of the buskeri brand which is the sweetest brand
Ayima
the light of this evening I carry as the burden
of joy which will not be sung
Ayima
I feel as if the ground is two feet below me
my dear (f.) my soul 's dear one
your neck like a slender hand, like the finger of fingers
adorned with the straps of my heart
they are going to say: since your wedding there was no wedding such as your wedding
C.
I also want a salad of cooked Pepper
which they first remove its skin
and then season it with ten spices,
Ima.
I also want a small bun with a boiled egg layered with lebzaar[2] and cumin
te te te te te te
te te te te te te te te te
in the Tanboul[3]
Nak Teish (you should live long) Sheikh Hassan
drink with me a cup of Arak Sheikh Hassan.
you should not have brought all this offering
our dear abu Mhammed
and you the Tanboul player
why would you be alone in the corner and we
rejoice with your music
D.
He who never was in a Moroccan wedding, he who has never heard grandma Freha cantillating the makama of longing to the bride and groom
he who never sat on the ground on puffy cushions and silk pillows,
he who never tore bread with his two hands he who never cupped up liquid salad
and wiped and washed his mouth with wine fromMarrakesh
he who never breathed the youth hum of our young girls
he who never was in a Moroccan wedding here have a ticket
come and enter the turmoil of the chest which you have never experienced
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה כָּל כָּךְ מַצְחִיק
פָּשׁוּט בְּדִיחָה
אִישׁ קָטָן, כָּפוּף, עִם טְרַנְזִיסְטוֹר זָעִיר
וְאָזְנִיּוֹת פְּלַסְטִיק בָּאָזְנַיִם
הוּא תָּמִיד הָיָה כָּזֶה מַצְחִיק
כִּי הַמּוֹכֵר שֶׁמָּכַר אֶת הַטְּרַנְזִיסְטוֹר
נָתַן אָזְנִיּוֹת עִם חוּט נַיְלוֹן קָצָר
שֶׁחָנַק לוֹ אֶת הַצַּוָּאר
זֶה בִּמְפֹרָשׁ הִגִּיעַ לוֹ
כִּי הוּא רָצָה לִשְׁמֹעַ שִׁירִים בַּעֲרָבִית, אִיכְסָה
וַחֲדָשׁוֹת בַּעֲרָבִית, פִיכְסָה, הוּא כָּל כָּך הִרְגִּיז
אוֹתָנוּ, מְסַפֵּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִקְרֹא וְלִכְתֹּב
עֲרָבִית סִפְרוּתִית. אִישׁ מַצְחִיק, מִמָּתַי לָעֲרָבִים
יֵשׁ סִפְרוּתִית מִלְּבַד יָא חַבִּיבִּי אִי-אִי-אִי
חֲצִי שָׁעָה יָא חַבִּיבִּי בַּגָּרוֹן.
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בִּמְלֹא הָרְצִינוּת, הוּא
אַבָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה שֶׁלָּעַגְתִּי לוֹ יַחַד עִם חַבְרוֹתַי
מִכִּתָּה וָי"ו שְׁלִישִׁית, שַׂמְתִּי אֶצְבַּע עַל הָרַקָּה
סוֹבַבְתִּי וְצָחַקְתִּי טְרָלָלָה, אֵיזֶה טְרָלָלָה.
אֶצְלָן בַּבַּיִת הָיָה כָּזֶה כֵּיף, שָׁתוּ תֶּה עִם הֲמוֹן סֻכָּר
וְלֹא קָפֶה מַר, דִּבְּרוּ יִידִישׁ, שָׁמְעוּ קוֹל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרִית
הָלְכוּ בְּמִכְנְסֵי חָאקִי קְצָרִים וְחֻלְצָה בַּחוּץ
וְלֹא בְּמִכְנְסֵי קְלוֹשׁ אֲרֻכִּים וְחֻלְצָה בִּפְנִים.
הָיִיתִי מַמָּשׁ בַּת בַּיִת אֵצֶל חַבְרוֹתַי וְאָבִי לֹא הֵבִין
לָמָּה שָׂמַחְתִּי כְּשֶׁלְּפֶתַע שְׂעָרוֹ הִלְבִּין וְהִתְעַנְיַנְתִּי
אֵצֶל הַמּוֹרָה כַּמָּה זְמַן אַחֲרֵי זֶה זְקֵנִים מֵתִים.
אַף אֶחָד בְּעֶצֶם לֹא אָשֵׁם, לֹא אֲנִי, לֹא הֵן
אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁלֹּא יָפֶה לְהִתְעַקֵּשׁ
יֵשׁ לוֹ בָּנוֹת כְּמוֹ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה, יֵשׁ לָהֶן
חֲבֵרִים כְּמוֹ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה, כָּל מַה שֶּׁהָיָה שָׁם מֵת
אָמְרָה וְהוּא הִתְעַקֵּשׁ לִהְיוֹת טְרָלָלָה.
פַּעַם אַחַת כְּשֶׁצָּעֲקוּ אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי (כָּל כָּךְ הִתְבַּיַּשְׁתִּי)
הוּא אָמַר לָהּ בַּסּוֹף, בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, אֲנִי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת
אָדָם רֵיק. הִיא צָעֲקָה לְעֶבְרוֹ מַשֶּׁהוּ בְּצָרְפָתִית (בְּעֶרֶךְ בְּסִגְנוֹן זַבָּ"שְׁךָ)
וְהוּא שָׁתַק. דֹּק שֶׁל עַצְבוּת עָטַף אֶת עֵינָיו.
מֵאָז יָשַׁב בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת, נְקֻדָּה אִלֶּמֶת
עִם חוּט נַיְלוֹן קָצָר שֶׁחוֹנֵק לוֹ אֶת הַצַּוָּאר
לִפְעָמִים בּוֹכֶה לִפְעָמִים צוֹחֵק
לֹא מְסַפֵּר אֵיזֶה תַּחֲנוֹת יֵשׁ לוֹ בָּרֹאשׁ.
כָּךְ אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה
מְכֻוָּץ לְבַדּוֹ, עִם זַבָּ"שׁוֹ.
מִי הָיָה מַאֲמִין, אִמִּי, שֶׁהַיּוֹם
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ זַבָּ"שִׁי.
אלמוג בהר, נ' 1978
הֵקַמְתִּי כּוּתַאבּ קָטָן עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן.
בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם
לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה
וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד
אֲנַחְנוּ נִזְהָרִים בְּמִלִּים רַבּוֹת, בֵּינֵיהֶן אֱ-לֹהִים
ואללה וְהַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים,
וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד
יִרְאָה קָשָׁה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִּיק לוֹ אוֹתִיּוֹת
בִּדְבַשׁ, מְתַכְנֵן עִמּוֹ כֵּיצַד הַכּוּתַאבּ
יִתְרַחֵב עִם אֶחָיו וְאַחֲיוֹתָיו, וְנַמְתִּיק גַּם לָהֶם
אֶת הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְלֹא נִלְעַג לַנִּכְשָׁלִים,
וּנְבָרֵךְ יַחַד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַפְּסוּקִים.
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל בֹּקֶר בְּתֹם הַלִּמּוּד,
אָב חַיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ
חַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ מִבְּנֵי עִירוֹ לְלַמְּדוֹ,
אֲבָל אַתָּה בְּנִי, עָלֶיךָ לִזְכֹּר שֶׁגַּם יָבוֹא הַיּוֹם
שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו,
וְאָז תִּהְיֶה חַיָּב לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים
In the poem ‘Kuttab’, (Arabic: elementary school), Behar reflects on fatherhood, and a way to recover religious tradition without becoming dogmatic:
I assembled a small kuttab with my son in the living room.
On Friday mornings he gets up early with me
to study, and I remind him that in the cheder
there is no teacher and no student,
only Torah before us. Together we learn by heart
the verses in Hebrew and Aramaic and Arabic.
We are cautious about many words, among them God
and Allah and his many names
[...]
A father must teach his son Torah, and if he is unable to teach
he must hire a teacher for his son from the people of his city,
but you, my son, you should remember that a day will come
where you will feel as if your father never taught you
and then you will have to teach yourself all the verses
and the names and the letters and serifs
that never passed between us,
and those that passed between us
without us saying a word
about their place in our lives.
[Tr. Seth Shapiro]
ליהודה הלוי, במילותיו (א)
א.
אַל תִּשְׁאֲלָה אִשָּׁה עֲלוֹת כְּמוֹ יָרֵחַ
לֹא שָׁאֲלָה עִמָּךְ עֲלוֹת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ
הִיא בֵּין עֲצֵי עֵדֶן כַּהֲדַס פּוֹרֵחַ
וְאַתָּה כְּכוֹכַב נִדַּח וְכִכְסִיל זוֹרֵחַ
ב.
הַאֲזִינִי אֵיךְ מִלְּשׁוֹן אִלֵּם תַּעֲלֶה רְנָנָה
וּרְאִי אֵיךְ אֶל עֵין עִוֵּר תִּכָּנֵס תְּמוּנָה
וְאַתְּ עֲדַיִן עוֹמֶדֶת כְּחֶרֶב בִּנְדָנָהּ
אַתְּ שׁוֹמַעַת הַכֹּל וְאַתְּ לֹא עוֹנָה
ו.
אֵל בְּיוֹם בְּרָאֵךְ קֵרַב מִזְרַח וּמַעֲרָב
אָסָף אֶל טַבּוּרֵךְ הַנְּחֹשֶׁת וְהַזָּהָב
יְהִי חֹשֶׁךְ צִוָּה עַל שְׂעַר רֹאשֵׁךְ
וַיְהִי אוֹר אָמַר לְמִצְחֵךְ וּלְצַוָּארֵךְ
ז.
וְאִם אֹמַר כִּי אֲנִי הַיָּם וַהֲמוֹן גַּלָּיו
כִּי לִבִּי אוֹקְיָנוֹס עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
כִּי חֲדָרָיו צְמֵאִים לָאִיִּים וּלְַסוֹף הַסְּתָיו
כִּי שִׁירִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת סַךְ מִלָּיו
ח.
שָׂפָה בְּרוּרָה מָה לָךְ בֵּין עִלְּגִים
מַיִם חַיִּים מָה לָכֶם בֵּין מִקְדְּשֵׁי אֱלִילִים
יוֹנַת רְחוֹקִים מָה לָךְ בֵּין נְשָׁרִים
אַיֶּלֶת חֵן מָה לָךְ בֵּין זְאֵבִים
עקדת יִשְׁמַע-אֵל
אֲנִי שֻׁלַּחְתִּי לַמִּדְבָּר עִם יִשְׁמָעֵאל
וְעִם הָגָר אִמּוֹ בָּכִיתִי תַּחַת הַשִּׂיחִים
וְלֹא חָזְתָה עֵינַי בְּקוֹל מַלְאַךְ הָאֵל
וּבִגְרוֹנִי אָחַז צָמָא שֶׁל מִישׁוֹרֵי מִדְבַּר צְחִיחִים
וְנִזְכַּרְתִּי אֵיךְ הִשְׁכִּים אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר פַּעֲמַיִם
וְחָבַשׁ אֶת-חֲמוֹרוֹ וּמִלֵּא הַחֵמֶת מַיִם
וְלָקַח אֶת-בְּנוֹ אֶת-יְחִידוֹ אֲשֶׁר-אָהַב כִּפְלַיִם
עַד שֶׁנָּדַמּוּ כָּל הַקּוֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם
וְצָחֲקָה שָׂרָה כַּאֲשֶׁר גֹּרְשָׁה הָגָר
וְהִתְיַפְּחָה בַּיּוֹם בּוֹ לֻקַּח יִצְחָק
וְלֹא שָׁלְחָה אֶת רַחֲמֶיהָ לַמִּדְבָּר
וְלֹא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת הַמֶּרְחָק
וּכְשֶׁכָּרַע תַּחַת מַאֲכֶלֶת הַמִּדְבָּר הַכְּבֵדָה
לֹא שָׁאַל בֶּן הָאָמָה אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה
רַק רָאָה אֵיךְ אִמּוֹ נִשְׁאֶרֶת בּוֹדֵדָה
וּבָכָה עָלֶיהָ אֶת לִבּוֹ בְּלִי אֹמֶר מִלָּה
* * *
אֲנִי שֻׁלַּחְתִּי לְמִדְבָּר עִם יִשְׁמָעֵאל
וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְפַיֵּס אֶת בְּכִי הָגָר
יָמִים שֶׁל צִמָּאוֹן הָלַכְתִּי מִתְפַּלֵּל לְצֵל
עַד שֶׁסָּגַר גַּם עָלַי הַחוֹל וְהַמִּדְבָּר
וְיִצְחָק בּוֹ בַּזְּמַן עַל הַר הַמּוֹרִיָּה
דִּמְעוֹת אָבִיו הַחַמּוֹת נִכְנְסוּ אֶל עֵינָיו
וּכְשֶׁרָאָה אַבְרָהָם הָאַיִל יִצְחָק כְּבָר לֹא רָאָה
אֲבָל נִחֵשׁ קִרְבַת מוֹת הָאִמָּהוֹת וְהִתְרוֹקְנוּת חַיָּיו
אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיִּזְכּוּ שְׁנֵיהֶם לְהִנָּצֵל
כִּי יִשְׁמַע שְׁתִיקָתָם הָאֵל עַד בּוֹא הַלֵּיל
הִבַּטְתִּי בְּצַוָּארָם וּפִי מַר עִקֵּשׁ וּמְקַלֵּל
מִתְבַּלְבֵּל בֵּין אָח לְאָח וּבֵין אֵם לְאֵם בֵּין אֵל לְאֵל
נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ הִשְׁכִּים אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר פַּעֲמַיִם
וְחָבַשׁ אֶת-חֲמוֹרוֹ וּמִלֵּא הַחֵמֶת מַיִם
וְלָקַח אֶת-בְּנוֹ אֶת-יְחִידוֹ אֲשֶׁר-אָהַב כִּפְלַיִם
עַד שֶׁנָּדַמּוּ כָּל הַקּוֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם