- What do you notice in this passage? What questions does it raise for you?
- What does this passage say about humanity?
- What does this passage say about God?
- Assuming that these two passages are follow one after the other for a reason, what is the core point of these passages?
- One major question about this passage is: Is this a fragment of an ancient myth or is this a passage all about humanity?
- Final Question: According to this passage, is there any way for the Flood to have been avoided? Why or why not?
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹקִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה׳ לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹקִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ {פ}
(ה) וַיַּ֣רְא ה׳ כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל־הַיּֽוֹם׃ (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה׳ כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה׳ אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ה׳׃ {פ}
(1) When humankind began to increase on earth and daughters were born to them, (2) the [males among the] B'nai Elohim / Sons of God / divine beings saw how pleasing the human women were and took wives from among those who delighted them.— (3)[God] said, “My breath shall not abide in humankind forever, since it too is flesh; let the days allowed them be one hundred and twenty years.”— (4) It was then, and later too, that the Nefilim appeared on earth —when B'nai Elohim / Sons of God / divine beings cohabited with the human women, who bore them offspring. Such were the heroes of old, the men of renown.
(5) [God] saw how great was human wickedness on earth — how every plan devised by the human mind was nothing but evil all the time. (6) And [God] regretted having made humankind on earth. With a sorrowful heart, (7) [God] said, “I will blot out humankind whom I created from the earth — humans together with beasts, creeping things, and birds of the sky; for I regret that I made them.” (8) But Noah found favor with God.
The sons of the judges, the elite of the species who are here referred to as elohim, just as in Exodus 22:27 “you must not curse a judge/elohim”....
The explanations offered that the Torah refers to Uzza and Uza'el are very far fetched....[These are angels who voted against the creation of humanity and belittled humanity's effort to conquer its evil urge; punished by being consigned to earth to experience life on earth alone. Instead of proving their superiority, they were the first to succumb to the allurement of physically attractive females. Their request to return to the celestial regions was denied by God. This story is found primarily in the Book of Enoch and in Rabbinic Midrash Ed.]
According to Bereshit Rabbah 26:5, Rabbi Shimon ben Yochai cursed anyone who translated the words B'nai Elohim as “the sons of God.” He added that when the elite of the people are themselves guilty of the sins they want the common man to refrain from, their efforts are doomed to start with.
Another reason offered why these people were referred to as B'nai Elohim...is that these were the people enjoying carefree long lives, free from sickness and other impediments. Rav Hunna, quoting Rabbi Yossi, says that these people were granted such long lives in order to enable them to study the sky, observe the orbits of the stars and make calculations resulting in our calendar.
בני האלהים. כל הפירושים, העתיקים והחדשים, הרואים בבני האלהים סוג מסויים של בני אדם, (את הפירושים האלה הבאתי בפרטות במאמרי הנ״ל, עמ׳ 36) אינם מתקבלים על הדעת. כבר העירו מפרשים אחדים: א) שהביטוי בני האלהים בא כאן בניגוד לבנות האדם, ומלים אלו, בנות ו־אדם, אי אפשר להבינן בפסוק זה בהוראה שונה מהוראתן בפס׳ א׳. המדבר בוודאי על המין האנושי בכללותו, ולפיכך בני האלהים צריכים להיות עצמים עומדים מחוץ לחוגו של המין האנושי; ב) שבכל מקום שכתוב בני (ה)אלהים, או בני אלים, בוודאי הכוונה למלאכים (תהלים כ״ט, א׳; פ״ט, ז׳; איוב א׳, ו׳; ב׳,א׳; ל״ח, ז׳; וכן גם בדברים ל״ב, ח׳, לפי גירסת השבעים). מתוך כך, נראה יותר נכון לפרש: מלאכים או כיוצא בהם. הפירוש בהוראת מלאכים הריהו הקדום ביותר בתולדות הפרשנות (על הפירושים ממין זה עיין מאמרי הנ״ל, עמ׳ 35־36, 37־38), וקרובים לו גם פירושיהם של רוב חוקרי זמננו, הסוברים שיש כאן סיפור מיתולוגי, מעין שיור של האגדות המיתולוגיות הקדומות, שנשתמר כיסוד זר בספר בראשית (עיין על פירושים אלה מה שהזכרתי שם, עמ׳ 36, הערה 6). אמנם שלוש קושיות בדבר. הראשונה היא שהעניין המסופר כאן אינו מתאים לאופיים של המלאכים הנזכרים ביתר הפרשיות שבספר בראשית. שם רואים אנחנו תמונות טהורות ונעלות, מיצגות את ה׳, מדברות בשמו, ופועלות בשליחותו; וכאן מופיעות לפנינו אישיויות פועלות באופן עצמאי, ולאו דווקא בטהרה יתרה. – הקושיה השניה היא: אם דווקא במלאכים הכתוב מדבר, מדוע לא השתמש בשמות הרגילים, מלאכי אלהים או מלאכי ה׳? – והשלישית: התורה, כמו שראינו בכמה הזדמנויות בפרקים הקודמים, מתנגדת באופן שיטתי לכל מיני מיתולוגיה; וכיצד נוכל להניח, שיש כאן קשר לסיפור מיתולוגי? – ואולם, את הכל אפשר לבאר. בנוגע לקושיה הראשונה, מן הצורך יהיה לעמוד על התהוותם והתפתחותם של הביטויים בני (ה)אלהים ו־בני אלים. אין די להגיד, שכשם שהביטוי בני הנביאים פירושו האנשים השייכים לחוג הנבואה, כך הביטוי בני האלהים פירושו העצמים השייכים לחוג האלהות. מכיון שהמסורת הלשונית והספרותית העברית אינה אלא המשך של המסורת הלשונית והספרותית של הכנענים, עלינו להתחיל מזו. בכתבי אוגרית הביטוי בן אל (כלומר בני אל) מורה על האלים בכלל, והביטוי מפח׳רת בן אל או פח׳ר בן אלם (בני אלים) מורה על עדתם ועל אסיפתם של האלים. ובכתובת פיניקית: מפחרת אל גבל קדשם, כלומר: עדת אלי גבל הקדושים. מאידך גיסא, ההשקפה הדתית הישראלית, שאינה מכירה אלא אל אחד, מרכזת בה׳ או בשליחיו את כל הכוחות ואת כל התפקידים שהיו העמים האליליים מיחסים לאלים השונים, כגון הנהגת צבא השמים או יתר התופעות הטבעיות; היא מיחסת אותם לה׳ בעצמו אם הם עניינים מתאימים לכבוד השכינה, ואם לאו, מיחסת אותם לשליחיו ולמלאכיו. ומכיון שלפי זה נכנסו המלאכים במקומם של האלים הכנענים, הביטויים שהיו מורים על כללותם של האלים ועל קהל עדתם שינו את הוראתם בהתאם לתהליך זה. הביטויים בני אלים או בני (ה)אלהים, וכן עדת אל, קדושים, סוד קדושים, נעשו בכתבי המקרא למונחים מורים על פמיליה של מעלה, על עדת המלאכים העומדים לפני ה׳ לשרתו. לפי זה ברור מפני מה באיוב ל״ח, ז׳, מקבילות המלים בני אלהים למלים כוכבי בקר; הכוכבים, שהיו אלוהות בדת האלילית, נהפכו למשרתי ה׳ בדת ישראל (וכן באוגריתית הביטוי פח׳ר כבכבם, כלומר עדת הכוכבים, מקביל ל־בן אל), ועדת בני האלהים הבאים להתיצב על ה׳ באיוב א׳, ו׳; וב׳, א׳, מקבילה לאסיפת צבא השמים במלכים א כ״ט, י״ט. וכן כתוב בתהלים ק״ג, כ׳־כ״א: ברכו ה׳ מלאכיו... ברכו ה׳ כל צבאיו, ושם קמ״ח, ב׳: הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו. – כמובן, לפי התפיסה הישראלית מתחלקים המלאכים למחלקות שונות: יש מלאכים גבוהים ויש מלאכים נמוכים; יש מלאכים קרובים לה׳ כגון אלה שייקראו בתקופה מאוחרת מלאכי השרת, ויש אלה שייקראו שדים או מלאכי חבלה (שדים = אלי הגוים בדברים ל״ב, י״ז, ותהלים ק״ו, ל״ז). אין אמנם במקרא אנגילולוגיה מפותחת כגון זו שהלכה ונוצרה בזמן מאוחר, ואולם ברור שאף בתקופת המקרא מבחינים היו בין סוגים מעין אלה הנזכרים. ובפיסקה שלנו, למדים אנחנו מתוך העניין שאין הכוונה למלאכים גבוהים וטהורים, אלא למלאכים מהסוג נחות הדרגה. גם לפי חכמי התלמוד (חגיגה ט״ז, ע״א) מלאכי השרת אמנם אינם פרים ורבים, אבל השדים פרים ורבים. – לפיכך (ובזה מתורצת הקושיה השניה) לא השתמש הכתוב במלה מלאכים, המורה בכל ספר בראשית דווקא על המלאכים הגבוהים, המיצגים את כבוד השכינה, והעדיף את הביטוי הכללי בני האלהים, מכיון שהוא משותף לכל משרתי ה׳ הגבוהים והנמוכים, הטובים והרעים, וגם שדים ומלאכי חבלה במשמע. בספר איוב, גם השטן נכלל בתוך בני האלהים. וכן בדברים ל״ב, ח׳, לפי גירסת השבעים אין בני אל או בני האלהים אלא השרים של שבעים אומות. – ואשר לקושיה השלישית, נחזור עליה להלן. כי טֹבֹת הנה. דרשות רבות נאמרו על המלה טֹבֹת, וגם בספרי המפרשים החדשים, אבל אין פירושה אלא טובות מראה, יפות, כלשון הכתוב: ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב׳, ב׳). ויקחו להם נשים וגו׳. גם לפי הפירוש המסורתי של רבותינו וגם לפי רוב המפרשים החדשים מדובר כאן על עבירות חמורות, או על התנגדות לסדר העולם הרצוי בעיני ה׳, וזוהי הסיבה שגרמה לפורענות של דור המבול. ואולם, נדמה שפירוש זה אינו הולם את לשון הכתוב. ויקחו להם נשים אינו אלא הביטוי הרגיל לנישואין חוקיים. אין בכתוב, לא כאן ולא בדברי ה׳ שבפס׳ ג׳, אף מלה אחת שתרמוז לאונס או לניאוף או לשום מעשה נגד רצונו של ה׳. ואף אם נגיד שבני האלהים חטאו, למה להביא פורענות על בני האדם? לפי פשט הכתוב, נראה שהכוונה לנישואין כנים וישרים. בני אלהים האמורים כאן אינם שייכים לכת של מלאכי השרת, שאינם פרים ורבים, ומבחינה זו דומים הם לבני אדם; לפיכך אין להתפלא על זה, שנשאו להם נשים. מכל אשר בחרו. גם כאן נראה שאין בדברי הכתוב כוונה לגנות את מעשיהם של בני האלהים, כאילו לקחו את כל הנשים שרצו, בעל כרחן. אשר למ״ם שבמלה מכל, רבים מהמפרשים ראו בה מ״ם של הסבר, כמ״ם של מכל אשר בחרבה מתו (ז׳, כ״ב). ואין זה נראה נכון. נראה יותר שזוהי הכוונה: כל אחד מהם לקח אשה מתוך אותן הנשים שבכלל מצאו חן בעיניהם.
All interpretations, both ancient and modern, that consider the B'nai Elohim to be a particular type of human being are not acceptable to reason. Some commentators have already pointed out: (a) that the term 'B'nai Elohim' contrasts with 'daughters of men,' and these words, 'daughters' and 'men,' cannot be understood in this verse with a different meaning than their use in verse 1, which certainly refers to humanity as a whole. Therefore, the B'nai Elohim must be entities that exist outside the realm of humanity; (b) that wherever the term 'B'nai Elohim' or 'B'nai Elim' appears, it certainly refers to angels...Based on this, it seems more correct to interpret them as angels or something similar.
The interpretation of angels is the oldest in the history of exegesis, and most modern scholars are close to this interpretation, believing this to be a mythological story, a kind of remnant of ancient mythological legends that was preserved as a foreign element in the Book of Genesis.
The were called Nefilim because they fell (נפלו) and caused the downfall of (הפילו) the world (Genesis Rabbah 26:7). In the Hebrew, the term means 'anakim/giants.'
These bnei ha’elohim had...children that were very tall. They were, however, inferior to their ancestors in height and strength, [This is the meaning of the name Nephilim — inferior ones], just as the word Nephilim is used in the expression: I am not ‘nophel’ (inferior) to you. Still they were mighty men in comparison with the rest of the people.
Both Rashi and Ramban think that B'nai Elohim refers to a group of humans.
הנפלים. כלומר: הענקים (השווה במדבר י״ג, ל״ג). על האיטימולוגיה של שם זה הוצעו כמה הצעות דחוקות. נראה לחשוב שכך נקראו מכיון שלפי מה שהיה מסופר עליהם כולם נפלו בחרב וירדו שאולה. בספר יחזקאל ל״ב, כ׳ ואילך, מדובר על הגבורים שבשאול (גבורים כמו כאן בהמשך פסוקנו), ושם בא כמה פעמים הפועל נפל (פס׳ כ׳, כ״ב, כ״ג, כ״ד, כ״ז). – במלה זו נתלתה בזמן מאוחר האגדה על המלאכים שנפלו מן השמים (עיין את הביבליוגרפיה על אגדה זו במאמרי הנ״ל עמ׳ 37, הערה 17), וכדי להתנגד לאגדה זו אמרו רבותינו שבני האלהים הם בני הגדולים והשרים שבבני אדם, בני רברביא או בני דייניא (עיין שם במאמרי, עמ׳ 36). היו בארץ בימים ההם. נולדו מזיווגיהם של בני האלהים עם בנות האדם, ובימים ההם, כלומר לפני המבול, היו עדיין בארץ, ולא ירדו עדיין לשאול (המלה בארץ פירושה כאן בארץ החיים). וגם אחרי כן וגו׳. גם אחר המבול היו נמצאים בארץ אישים אחדים ממין זה, במקרים מיוחדים, כ־אשר יבואו אחדים מן בני האלהים ויתקרבו אל בנות האדם, וילדו להם בנות האדם בנים. המה הגבֹּרים. המלה גבורים חוזרת ביחזקאל, במקום הנ״ל. אשר מעולם. אשר היו בדורות הקדומים, ועכשיו אבדו. נתקיימה בהם האמרה האלהית: לא נשארה בהם רוח החיים לעולם (פס׳ ג׳), וכבר מעולם חדלו מלחיות. אנשי השם. אמנם רכשו להם שם בארץ, אבל עכשיו לא נשאר מהם אלא השם בלבד. מדוע מדגיש הכתוב ביטויים אלה, אשר מעולם ו־אנשי השם, נראה להלן. – ואולי מקבילה המלה האחרונה, כמשחק מלים, לשמו של שם בן נח הנזכר בסוף הפיסקה הקודמת. אשר לצורתה הפנימית של הפיסקה, כדאי לציין את ההקבלות הכיאסטיות שבין תחילתה לסופה. כתוב בתחילתה: יֻלדו להם... בני האלהים את בנות האדם; ובסופה כתוב: בני האלהים אל בנות האדם ויָלדו להם. ועכשיו, לאחר שפירשנו את דברי הפיסקה לפרטיהם, ננסה לעמוד על כוונתם הכללית. כידוע, נפוצות היו בתוך העמים הקדומים אגדות שונות על דבר יחסים מיניים בין אלים ובין בנות אדם, ועל דבר הבנים שנולדו מזיווגים אלה ונחשבו כאלים למחצה או הועלו לדרגת האלהות. גם אצל הכנענים, הקרובים ביותר לעם ישראל, היו רווחות אגדות ממין זה, כפי מה שמעידים לנו כתבי אוגרית. השירה האוגריתית על האלים הנעימים והיפים סתומה אמנם בפרטיה, ואולם זה ברור בכל אופן, שמדובר בה על אבי האלים, אֵל, שנשא לו לנשים שתי בנות אדם והוליד מהן שני בנים, שחר ושלם, שנעשו שניהם לאלים. רמז בלתי ברור לעניין דומה לזה נמצא אצל פילון מגבל (עיין בספרו הנ״ל של Clemen, עמ׳ 21־22, 44־45). והתורה בפיסקה הנידונת תופסת עמדה כלפי האגדות האלה וההשקפות התלויות בהן. הקורא שהגיע הנה יכול היה לשאול: כבר שמעתי כיצד נולדו ונתרבו ונסתעפו משפחות בני אדם, יוצאי חלציהם של אדם וחוה בדרך ההולדה הטבעית, אבל יודע אני שחיו בארץ לשעבר הענקים, גבורי הקומה והכוח הרבה יותר מבני אדם הרגילים, ומסורת בידנו מאבותינו שבשעת כניסתם לארץ מצאו עוד אחדים מיתר הענקים; מאין מוצאם של אלה, מכיון שלא היו דומים לבני אדם שכמונו? לשאלה זו, שהיתה יכולה להתעורר בלבו של הקורא, באה התורה לתת תשובה בפיסקתנו. תשובתה מתנגדת לאגדותיהם הנזכרות של העמים. בהתאם לשיטה הרגילה, אין כאן דברי פולמוס או ויכוח; התורה מבארת לפי רוחה את מוצאם של הענקים, ומכלל הן אתה שומע לאו. הענקים אינם מתיחסים חלילה אל האלהות כל עיקר, אלא רק אל בני האלהים, כלומר אל בני הפמיליה האלהית, אל משרתיו של האלהים, ודווקא אל הפחותים שבהם. והעניין מסופר בקיצור נמרץ. בכוונה צמצמה התורה את דבריה בפסוקים מועטים, כאילו תרצה להגיד, שאין העניין חביב עליה כלל וכלל, ולא לשם עצמו הוא נזכר, אלא רק כדי להרחיק דעות מסויימות מלבם של הקוראים. ודברי פס׳ ג׳ לא ידון רוחי באדם וגו׳ באים להגיד: אל תאמינו במה שמספרים העמים על בני אדם ממוצא אלהי שנעשו בני־אַלְמָוֶת: זה אינו, כי סוף כל אדם למות, בשגם הוא בשר. הבנים שנולדו מיחסיהם של בני האלהים עם בנות האדם היו אמנם ענקים וגבורים, אבל לא חיו לעולם, וכבר מעולם חדלו מלחיות. וכשחיו, בארץ חיו; גם לפני ירידתם לשאול, לא היו אלא בארץ, ומעולם לא הועלו לשמים. הם היו אנשי השם; אנשי שם אמנם, אבל בכל זאת אנשים היו, ולא יותר מאנשים. אם כן איפוא, אין כאן לפנינו שריד מאגדותיהם המיתולוגיות של עמי המזרח הקדמון שנשתייר בספר בראשית חוץ למקומו וחוץ לזמנו, כפי מה שרגילים לחשוב היום, להיפך, הכוונה היא להתנגד לאגדות העמים, ולהעמיד על המועט את תוכן המסורות הקדומות על הענקים. לא נשאר מאותו התוכן אלא מה שלא היה יכול להזיק לאמונה המונותיאיסטית של ישראל, וגם לא נגע במשהו בכבוד השכינה ואף בכבוד משרתיה הקרובים לה ביותר.
That is, the giants (compare Numbers 13:33). Several far-fetched etymologies have been proposed for this name. It seems reasonable to think that they were called this because, according to what was told about them, they all fell by the sword and descended to Sheol....In later times, the legend of the angels who fell from heaven became attached to this word, and to oppose this legend, our sages said that the 'B'nai Elohim' are the sons of the great and noble people, the sons of the mighty or the sons of judges. 'In the land in those days': They were born from the unions between the 'B'nai Elohim' and the daughters of men. 'These were the mighty ones, who were of old': Who were in the ancient generations and are now lost. 'Men of renown': Indeed, they acquired a name on the earth, but now only the name remains of them.
“God's heart was saddened.” According to Rabbi Acha bar Chanina in Breyshit Rabbah 27, when God watched as the earth appeared to head for destruction, God felt as if a mourner who has lost a dear relative.
An alternate interpretation of this expression: the subject in this verse is [comparing God to a] human, who mourns only from the heart like a person who had placed leavening in his dough, and who says to himself when the dough did not rise: “It was I who made the recipe, therefore it is I who must accept the blame if the product is unsatisfactory, seeing that I was aware that it contained a potentially dangerous ingredient.”
[God] saw how great was human wickedness on earth - a reference to the past. how every plan devised by the human mind - a reference to the future (when it would not improve)
וירא ה'. אמנם ה' ראה שגם מה שהמעיט מספר שנותיהם לא הועיל. כי רעת האדם רבה והולכת. וכל יצר. כי החוטא מצד התאוה יש תקוה שיחדל מלחטוא כשלא יתאוה או לעת זקנתו ורשעים כאלה מלאים חרטה, לא כן החוטא בעצת השכל שזה יוסיף תמיד ברשע, וז"ש שראה כי גם ציורי מחשבותיו רק רע ולא יעלה בנפשו ציור טוב מוסרי רק ציורי התאוות והמדות הרעות, וזה מתמיד כל היום:
God saw. Indeed, God saw that even reducing the number of their years was of no benefit, for humanity's wickedness was increasing. And every inclination. For the one who sins and is motivated by desire has hope that they will cease from those actions when they no longer desire or in their old age. Such people are filled with regret. However, the one who sins through the counsel of the intellect will continually increase in wickedness. Therefore, it is said that God saw that even the imaginations of their thoughts were only evil, and there was no moral good that would enter their minds, only imaginations of desires and bad traits, and this persists all day long.
This is evil is between a person and their fellow. The text shows how humanity had lost its human intellect to the point that all their thoughts were about harming others. Consequently, they were even worse than animals, since animals do not have the intent to harm like humans do. Furthermore, the nature of an animal's predation is not due to corruption, but is inherent in its nature to hunt for its needs, whereas humanity reached a point where they had corrupted their nature and had formed a habit - like a second nature - to harm whenever possible.