...כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת (כמו שאני עתיד לבאר) אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה'מצוה' כולה היא ללא תועלת נמצאת: ודע שהחכמה חיבה - ואם תרצה אמור שהצורך מביא - להיות שם חלקים שאין להם סיבה וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופן ההמנעות בו - שאמרך למה היה 'כבש' ולא היה 'איל'? - השאלה ההיא בעצמה היתה מתחיבת אילו נאמר 'איל' מקום 'כבש' שאי אפשר מבלתי מין אחד; וכן אמרך למה היו 'שבעה כבשים' ולא היו 'שמונה'? - כן היו שואלים אם אמר 'שמונה' או 'עשרה' או 'עשרים' שאי אפשר מבלתי מספר בהכרח. וכאילו ידמה זה לטבע האפשר אשר אי אפשר מבלתי היות אחד מן האפשרים ואין ראוי לשאולף למה היה זה האפשר ולא היה זולתו מן האפשרים? כי זאת השאלה תתחיב אילו היה בנמצא האפשר האחר מקום זה. - ודע זה הענין והבינהו
...The law that sacrifices should be brought is evidently of great use, as will be shown by us (infra, chap. xlvi.); but we cannot say why one offering should be a lamb, whilst another is a ram; and why a fixed number of them should be brought. Those who trouble themselves to find a cause for any of these detailed rules, are in my eyes void of sense: they do not remove any difficulties, but rather increase them. Those who believe that these detailed rules originate in a certain cause, are as far from the truth as those who assume that the whole law is useless. You must know that Divine Wisdom demanded it--or, if you prefer, say that circumstances made it necessary--that there should be parts [of His work] which have no certain object: and as regards the Law, it appears to be impossible that it should not include some matter of this kind. That it cannot be avoided may be seen from the following instance. You ask why must a lamb be sacrificed and not a ram? but the same question would be asked, why a ram had been commanded instead of a lamb, so long as one particular kind is required. The same is to be said as to the question why were seven lambs sacrificed and not eight; the same question might have been asked if there were eight, ten, or twenty lambs, so long as some definite number of lambs were sacrificed. It is almost similar to the nature of a thing which can receive different forms, but actually receives one of them. We must not ask why it has this form and not another which is likewise possible, because we should have to ask the same question if instead of its actual form the thing had any of the other possible forms. Note this, and understand it....
(א) שלא לעשות כו'. עיין ר"מ פ"א מהכה"מ ועובר ע"ז ח"כ או חטאת בשוגג וג"כ א"ח על לא הודע והוא ג"כ מח"כ שחייבים מלקות ע' במכות ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזו"נ ובכל אישי ישראל חוץ מחש"ו. ולענין תשובה נמי ככל לאוין של ח"כ ומבואר בר"מ מהש"ס דדוקא אם עשאו כדי לסוך אבל אם עשה להתלמד או למכרו לאחרים פטור. ובש"ס הלשון כדי למסרו לצבור ואין חילוק כי באמת אין הצבור צריך לשה"מ וה"ה לאיזה כוונה שעושה פטור רק לסוך כי דרך שה"מ למשוח חייב ג"כ אם עושה לכוונה זו כמו בקטורת דדרכו להריח חייב על כוונת הריח ה"נ חייב על כוונת המשיחה. ודוקא אם עושה כמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע וכמעשה הזה חייב. אבל הוסיף על המשקל או גרע או שמן זית פחות או יותר פטור ול' הש"ס שמן שפיטמה לחצאין פטור ופירש"י כגון שעשה ז' לוגין. אך באמת בהוסיף או גרע ודאי פטור דל"ה כמתכונתה כלל אף אם עושה תחלה לפי מדת המשקולת הללו כגון לששה לוגין מחצית ממשקל העיקרין דזה הוי כמתכונתו אך מכל מקום נלמד שפטור דל"ה כמוהו ובקטורת כה"ג חייב אף בחצי אבל אם הוסיף וגרע במשקל פטור בקטורת ג"כ וזה נכלל בלשון הר"מ שכתב וכמעשה הזה היינו שיהא שלם ולא חצי שצריך שיהי' דומה לכל צד לזה שעשה מרע"ה וז"פ. ולכאורה צ"ע אי נימא דבי"א א"א לצמצם עיין ר"מ פ"ט מה' רוצח ובתוס' חולין כ"ח כ' בשם ר"ש גבי מע"מ כרוב דאיכא ב' סברות חדא דלמא הוא יותר או מחצה וליכא אלא חד סברא דלמא הוא מיעוט ע"כ כשר דהוי כעין ס"ס דההיתר מצוי יותר וע"ש אם כן כאן המ"ל חיוב בעושה שמה"מ כיון דצ"ל העיקרין במשקל הזה בלא תוס' ובלא גרעון אם כן כשתצמצם כמשקל וכמדתו איכא ב' סברות לפטור דלמא שוקל יותר ופטור א"ד שוקל בפחות וג"כ פטור ולא נשאר אלא סברא א' לחיוב דלמא כיון הצמצום והיאך חייב (קטורת) [כרת] או מלקו' וסברא זו ע' תוס' בכ"מ בכורות י"ז סוכה ט"ז וש"מ. אך באמת ל"ק דהא גם על העשי' קשה דלמא הוסיף או גרע אף דאפ"ל דהי' ע"י נס דכמה נסים הי' בשה"מ מכל מקום התורה לא תסמוך במצות על נסים רק נס זה מרומז בתורה דכולו קיים לע"ל. אך באמת כיון דלא ניתנה תורה למה"ש אם כן כ"מ שציותה התורה לעשות במדה ובמשקל הכל לפ"ד ב"א לפי שכלו אם מצמצם כשר הן לענין מצוה וכן לענין חיוב. וזה מפורש בש"ס דבכורות שם דמקשה אמ"ד אי אפשר לצמצם ממדות מזבח וכלים ותי' שא"ה דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית עביד ניחא לי' והיינו דהתורה ניתנה לב"א לפי דעתו אבל בכל הנהו דמייתי שם אין המצוה תלוי במדה ובמשקל רק המצוה היא בפני עצמה רק אירע מקרה דאין אנו יודעין כגון דהיא מצות בכור אך שאירע מקרה שנולדו שניהם כא' ואין אנו יודעין וכן גבי ע"ע וכל המקומות ע"ז שייך שפיר היאך נעשה כיון דאי אפשר לצמצם וע"ז יש סברות אבל במקום דהמצוה כ"ה לא שייך לומר אי אפשר לצמצם דהתורה ניתנה לב"א על הארץ וכפי כוחינו כן המצוה והאזהרה ע"כ ל"ק קושית תוס' שם ממע"מ כרוב גבי שחיטה למ"ד כן וכן פרוץ כעומד גבי שבת למאן דשרי ופלפלו הא אי אפשר לצמצם דבאמת כיון דהתורה אגמרי' למשה לא תשייר רובא ולא תפרוץ רובא ואגמרי' דהשחיטה סגי במחצה הי' הציווי לפי דעת ב"א ולא יזיק אם יש פחות או יותר כיון דלפי כחנו אנחנו מצמצמי' ולנו ניתנה התורה ולא למה"ש. הכלל בקיצור כ"ה שיש מצוה ואזהרה במדה או במשקל לא שייך לומר אי אפשר לצמצם דהתורה נתנה הצמצום לפי דעת בני אדם וכן כל אכילת מצוה או איסור דהתורה אגמרי' שהם בכזית או שיעורים אחרים שיש בתורה התורה נתנה הצמצום לפי דעתנו ואין צריך לבא לס' ר"ש דיש שתי ס' דלמא הוא יותר או מצומצם דהא פעמים באכילת מצוה דאוכל האיסור מחמת דעדל"ת עש"א ה' מצה ול"ש דלמא הוא יותר דיותר אסור לאכול וגם פחות אסור כיון דאינו מקיים המצוה א"ו בדעת האדם תליא מלתא והתורה ציותה לנו כן אבל במצות שאין המצות תלוי בשיעור רק המצוה היא בפ"ע כמו בכור וכדומה אך אירע שאלה דאין אנו יודעין בודאי א"א לצמצם וע"ז יש פלוגתא שם כנלע"ד ועדיין לא הבאתי הדברי' בכור הבחינה: