Save "פרשת פנחס - מה החשיבות של קורבן התמיד?"
פרשת פנחס - מה החשיבות של קורבן התמיד?
"(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ (ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַה׳ כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד" (במדבר כ"ח, א - ג).
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ (ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַה׳ כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃
(1)ה׳ spoke to Moses, saying: (2) Command the Israelite people and say to them: Be punctilious in presenting to Me at stated times the offerings of food due Me, as offerings by fire of pleasing odor to Me. (3) Say to them: These are the offerings by fire that you are to present to ה׳: As a regular burnt offering every day, two yearling lambs without blemish.
כותב הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ל"ט), "היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום, ואלו נקראין תמידין, והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד".
(א) היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום, ואלו נקראין תמידין, והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד. וכבר התבאר סדר הקרבתן ומעשיהן ביומא ובמסכת תמיד. (פינחס, תמידין ומוספין פ"א):
(1) That is that He commanded us to sacrifice two one-year old lambs in the Temple everyday, and these are called the daily offerings (temidin). And this is His saying, "two a day as a regular burnt offering" (Numbers 28:3) And the order and process of their offering has already been explained in Yoma and in Tractate Tamid. (See Parashat Pinchas; Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings 1.)
ועוד במשנה תורה (הלכות תמידים ומוספים א, א) מפרט הרמב"ם על מצוות זו ומדגיש שוב, "מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין".
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ג) "שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד" וְגוֹ':
(1) It is a positive commandment to offer two lambs as burnt-offerings every day. They are called the continuous offering. One [should be brought] in the morning and one in the afternoon as [Numbers 28:3] states: "Two each day, a continuous offering."
ומאיפה אנחנו לומדים שבכל יום צריך להקריב את קורבן התמיד? ומסביר רש"י (במדבר כ"ח, ב), "במועדו. בְּכָל יוֹם הוּא מוֹעֵד הַתְּמִידִים".
(ו)במועדו. בְּכָל יוֹם הוּא מוֹעֵד הַתְּמִידִים:
(6) במועדו [YE SHALL OFFER TO ME] IN ITS APPOINTED SEASON — Every day is the “appointed season” for the continual offerings.
ורבי יוסף בכור שור (במדבר כ"ח, ב) מפרט לנו שבקורבן התמיד אנחנו לא מפסיקים לשום ענין ואסור להגיד "אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר לכך נאמר "במועדו" שלא יהא הפסק".
תשמרולהקריב לי במועדו. שלא יפסוק בשום ענין ולא תאמרו אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר לכך נאמר "במועדו" שלא יהא הפסק:
יתר על זאת בגמרא ביומא (דף מ"ו עמוד א) כתוב, "רַב חִסְדָּא אָמַר: דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. (וְרָבָא) אָמַר: דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת".
מַאי אֵינוֹ דּוֹחֶה? רַב חִסְדָּא אָמַר: דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. (וְרָבָא) אָמַר: דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
Previously, the Gemara assumed that Rav Huna was discussing the possibility that the sacrifice of the daily offering overrides Shabbat. The Gemara now clarifies if this was his intention: What is meant by saying that the end of its service does not override the halakha? Rav Ḥisda said: Although the end of its service does override Shabbat, it does not override the halakha that it should not be brought in a state of ritual impurity. This is true although the beginning of the sacrificial service of the daily offering may, if necessary, be brought in a state of ritual impurity. And Rabba said: The end of its service overrides only the halakha that it should not be brought in a state of ritual impurity, but it does not override Shabbat.
וסיכום דברי הגמרא כדברי רבנו בחיי (במדבר כ"ח, ב), "במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה".
וע"ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
According to the plain meaning of the text: the word קרבני refers to the blood; the word את includes the salt which had to be added to each offering as we know from Leviticus 2,13. The reason we dip bread nowadays in salt before eating it at the beginning of our meal is that the Torah called a sacrificial offering לחם, bread. The word לחמי refers to the fat parts of the sacrificial animal, (or all its flesh as the case might be) which was burned up on the altar. The word לאשי refers to all that is given over to the fire on the altar. The word תשמרו refers to the Israelites standing in attendance during this procedure. The word במועדו, which means “at its appointed time” and seems superfluous seeing that the offering under discussion is presented daily, means that no other sacrifice is to be offered earlier in the day than these daily total-offerings. By the same token, no offering was to be presented after the evening daily burnt-offering. Another meaning of the word במועדו is that the legislation overrides the Sabbath legislation and that even on the Sabbath (Sifri 142) these daily burnt-offerings were offered as usual even if the laws of ritual impurity had to be set aside in order for this offering to be presented (compare Pessachim 76).
והחזקוני (במדבר כ"ח, ב) מוסיף על כך שבזמן של יהושע בטלו את התמיד בזמן שצרו על יריחו ובא מלאך כדי להוכיח את יהושע על כך, ומכאן שגם בזמן מלחמה צריך להקריב את התמיד וזה מראה לנו עד כמה חשובה קורבן התמיד.
להקריב לי במועדו אף בשבת אף בטומאה אם לא ימצא טהור לא יניח הקרבתו ואפילו בשעת מלחמה וכן מצינו ביהושע שהוכיח המלאך על שבטלו התמיד כשצרו על יריחו. ד״‎א במועדו שלא יקדימו קודם הבקר ולא יאחרו אחר הערב.
להקריב לי במועדו, “to present to Me at its appointed time.” This applies even if the appointed time occurs on the Sabbath, or if the person offering it is temporarily ritually unclean. (Compare Sifri) [I did not find the reference to ritual impurity in my edition of the Sifri. Ed.] According to the author, it must mean that if no priest can be found on that day that is ritually pure. This offering must not be skipped even during time of war. [There are stories in the Talmud describing that the priests paid fortunes to the besieging Babylonians or Romans to supply such animals for them. Ed. We find that the angel remonstrated with Joshua for not having seen to it that this offering was offered while the army laid siege to Jericho (Talmud, tractate Megillah folio 3) An alternate interpretation: the emphasis here is on the word במועדו, “at its appointed time,” it must neither be offered too early in the morning nor too late in the afternoon.
ולמה התורה מקפידה כל כך על קורבן התמיד, הרי את קורבן זה אנו מצווים להקריב "בכל יום" ולכאורה אין בו משהו מיוחד? התשובה היא שמה שמיוחד בקורבן זה השיגרתיות שיש בו ולכן בני ישראל מצווים להקפיד עליו. החשיבות שהתורה מקנה לקורבן התמיד מלמד אותנו על החשיבות שאנו צריכים לתת לשגרה בחיים שלנו. ולעניות דעתי זו הסיבה שאין לקורבנות התמיד תשלומין, בגלל שזה בה ללמד אותנו שאם אני לא מבצע כול יום את השגרה ואפילו פעם אחת מפספס אין לי לזמן הזה תשלומין ואני בחיים לא יוכל להחזיר את הזמן אחורה ולתקן!
ומסביר ספר החינוך (ת״א, ב) מה הסיבה לכך שאנו מצווים פעמים ביום על מצוות קורבן התמיד,
מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַקָּרְבָּנוֹת כָּתַבְתִּי בְּמִצְוַת הַמִּקְדָּשׁ בְּסֵדֶר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (מצוה צה) מָה שֶׁעָלָה עַל רוּחִי בִּפְשַׁט הָעִנְיָן, וְאַחַר אוֹתָם הַטְּעָמִים, אֲנִי מַמְשִׁיךְ גַּם כֵּן טַעַם הַתְּמִידִין לוֹמַר, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בַּעֲבוֹדָה זוֹ הַתְּמִידִית שֶׁהִיא פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּבִנְטוֹתוֹ לָעֶרֶב, לְמַעַן נִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, וְנָשִׁים כָּל לִבֵּנוּ וְכָל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לְדָבְקָה בַּשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁהָאָדָם נִפְעָל וְטִבְעוֹ מִתְעוֹרֵר לְפִי עֵסֶק מַעֲשֵׂהוּ, וְלָכֵן בִּהְיוֹת הָאָדָם נָכוֹן בְּטִבְעוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן לוֹ מָזוֹן פַּעֲמַיִם, עֶרֶב וָבֹקֶר, נִצְטַוָּה שֶׁיָּשִׂים מְגַמָּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּעֵסֶק עֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ גַּם כֵּן שְׁתֵּי פְּעָמִים לְבַל תִּהְיֶה עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לְעַצְמוֹ יְתֵרָה עַל עֲבוֹדָתוֹ לְרַבּוֹ, וְכָל זֶה לָמָּה? כְּדֵי לְעוֹרֵר רוּחוֹ וְחֶפְצוֹ תָּמִיד לִזְכֹּר אֶת בּוֹרְאוֹ, וּבְכֵן יַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו וְיִתְבָּרֵךְ מִמֶּנּוּ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי כאן) אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל חֵלֶק גָּבוֹהַּ מִכָּל קָרְבָּן אֵינוֹ, רַק חֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָשָׂה הָעֶבֶד מָה שֶׁצִּוָּהוּ רַבּוֹ, לְמַעַן יִכְשַׁר לִזְכּוֹת בְּטוּבוֹ בָּרוּךְ הוּא. עכ"ל.
ועוד מרחיב רש"ר הירש (במדבר ט, ב) בעניין "במועדו",
ויעשו בני ישראל וגו' – כדרך שנאמר כאן לגבי קרבן הפסח שיש להקריבו "במועדו", כך נאמר גם להלן (כח, ב) לגבי קרבן התמיד: "תשמרו להקריב לי במועדו". בשני המקומות דורשים חז"ל מתיבת "במועדו": " 'במועדו' ואפילו בשבת, 'במועדו' ואפילו בטומאה" (פסחים עז.). הווי אומר, שכאשר מגיע הזמן שנקבע לקרבן, צריך להקריבו בכל מצב שהוא, אפילו אם הזמן שנקבע לו חל בשבת, ואפילו אם ניתן להקריבו רק בטומאה – כגון שהכהנים או כלי השרת היו טמאים, או במקרה של פסח – אם כל ציבור מקריבי הקרבן או רובם היו טמאים. חז"ל אומרים שם עוד, שהלכה זו נוהגת גם בשאר קרבנות ציבור, שכן על כולם נאמר: "אלה תעשו לה׳ במועדיכם" (להלן כט, לט), "וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד); מכאן שדין "במועדו" נוהג באופן כללי בכל הקרבנות האלה: "הכתוב קבעו מועד אחד לכולם".
במסכת פסחים (סו–סז) מביאים חז"ל עוד ראיה מיוחדת מהכתוב, שקרבן התמיד קרב אפילו בשבת, וקרבן פסח אפילו בטומאה. לגבי תמיד בשבת נאמר: "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד" (להלן כח, י). לגבי פסח בטומאה נאמר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש" (פסוק י), ומשמעו: רק יחידים שהם טמאים לנפש מביאים פסח שני בחודש אייר, אך ציבור שהוא טמא מקריב את הפסח במועדו, בניסן. נמצא שהפסח בא בטומאה, כמאמר חז"ל שם: " 'איש' נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה". לאחר מכן נלמדות שתי הלכות אלו בגזירה שווה "במועדו במועדו", מתמיד לפסח ומפסח לתמיד.
נראה ששתי סוגיות אלה (פסחים סו והלאה, עז.) משלימות זו את זו, ורק על ידי הגזירה שווה מקבל "במועדו" את הגדרתו המדויקת. אילולא גזירה שווה זו שעל ידה נלמד דין טומאה מפסח לתמיד, היה הדין המשתמע מ"במועדו" נוהג בכל טומאות, ואם כן יוקרב הקרבן במועדו אפילו בטומאת זב וכדומה. הגזירה שווה מפסח מגבילה הלכה זו אך ורק לטומאת מת. ואילו הייתה בידינו רק הגזירה שווה, הייתה ההלכה מוגבלת רק לתמיד ולפסח; אך מכיוון שהגזירה שווה רק קובעת מהי משמעותו של "במועדו", הרי מוכח שההלכה נוהגת בכל קרבנות ציבור, שכן הכתוב כולל את כולם במושג של "מועד". ונראה, שיישוב זה של שתי הסוגיות עומד גם ביסוד דברי התוספות במנחות (עב: ד"ה שנאמר).
ואכן המושג המונח בלשון "במועדו" – קרבן שזמנו קבוע – הוא הגורם המכריע לדחיית שבת וטומאה. ואף על פי שהלשון השכיחה "טומאה הותרה בציבור" או "טומאה דחויה בציבור" (עיין להלן) נראית כמדגישה את עניין הציבור, וכן הסוגיות שהובאו לעיל מדברות כסדר על "קרבנות ציבור", מציינים חז"ל במסכת תמורה (יד.) ובמסכת יומא (נ.), שפר יום הכיפורים של כהן גדול וחביתי כהן גדול (ויקרא ו, יג) הם קרבנות יחיד אך דוחים שבת וטומאה, מה שאין כן פר העלם דבר של ציבור (שם ד, יג) ושעירי עבודה זרה (במדבר טו, כד) שהם קרבנות ציבור אך אינם דוחים טומאה. לפיכך אומרים שם חז"ל במסקנה שהכל תלוי ב"זמנו קבוע" בלבד: "נקוט האי כללא בידך, כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד, וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אפילו בציבור" (יומא שם).
אולם לאחר העיון אנו רואים שהמושגים "זמנו קבוע" ו"ציבור" שווים זה לזה במידה מסוימת. הגם שאי אפשר לומר על כל קרבנות ציבור שזמנם קבוע, אף על פי כן כל הקרבנות שזמנם קבוע הם קרבנות ציבור במובן היותר רחב של מושג זה. שכן נראה שיש לחלק בין קרבנות שהכהן הגדול מביא במסגרת תפקידו ככהן גדול – חביתין ופר יום הכיפורים, לבין קרבנות שהוא מביא מחמת סיבות אישיות ופרטיות – כגון שהיה מחוסר כפרה לאחר שנטהר מטומאתו. קרבנות מהסוג השני הם קרבנות יחיד ממש. לעומת זאת, חביתין ופר יום הכיפורים הם מיוחדים לכהן גדול, והמביאם ניכר על ידם ככהן גדול, הנציג האידיאלי של האומה במקדש. ייצוג זה אינו תלוי באישיותו הפרטית של כהן גדול מסוים זה; שכן אם נטמא או מת, מחליפה אותו האומה באחר. נמצא, שאף שהגמרא ביומא (שם) אינה מקבלת את הדעה שפר יום הכיפורים הוא קרבן ציבור במובן המצומצם, מכל מקום נראה לנו לומר – מהטעמים שנתבארו לעיל – שניתן לסכם את ההלכה הנ"ל כך: "כל קרבנות ציבור שזמנן קבוע דוחין את השבת ואת הטומאה".
ננסה עתה להבין את טעמן של הלכות אלה. נראה שהיסודות הכלולים במושג "במועדו" – כפי שהוגדרו לעיל – מבטאים את אותן האמיתות העולות גם מהלכות שבת וטומאה; והם מבטאים אמיתות אלה באופן כה חיובי עד שקיומם המעשי יכול לדחות שבת וטומאה.
שכן "מועד" (עיין פירוש, שמות יב, א–ב) הוא זמן שנקבע עבורנו על ידי ה׳ כדי שניוועד עִמו, ואנו נענים להזמנה זו על ידי קרבן לה׳. כל הזמנים האלה מיוסדים על מעשה מיוחד כלשהו של השגחת ה׳, אשר נתן לכל אחד מאותם זמנים את משמעותו המיוחדת לעלייתנו המוסרית. משמעות זו באה בנוסף למשמעותו של כל רגע ורגע במסגרת מהלך הזמן; שכן כל רגע יש לו משמעות על ידי השתלבותו בהתפתחות הטבעית של הזמנים.
נמצא שכל אחד מהמועדים האלה מגלה את ה׳ כאֵל בן־חורין, אישי וכל־יכול, אשר לא רק ברא את העולם, אלא גם מושל בו אחר הבריאה, וצר את צורתו בשלטון חופשי. לפיכך כל מועדי ה׳ – כולל ראש חודש (עיין פירוש, שמות יב, א–ב) – קשורים למעשי ההתגלות של תקופת ייסוד ישראל כעם. כל המועדים האלה מעידים על העובדה היסודית של בריאת העולם והנהגתו על ידי ה׳, והם מעידים עליה על יסוד האירועים ההיסטוריים שעברו עלינו בהתפתחותנו אנו. שבת היא הזיכרון הראשון והכלל־עולמי לאותה אמת יסודית, אלא שעדותה היא מעבר לכל אירוע העובר על האדם באופן אישי. לפי זה, כל מועדי ה׳ אינם אלא עדויות חדשות לשבת.
על פי זה תבואר ההלכה בנוגע לקרבנות המועדים בשבת. קרבנות אלה קרבים ביום הזיכרון למעשי ההתגלות של ה׳; אנחנו מקריבים אותם אל ה׳ שנתגלה אלינו ביום זה. לפיכך מלאכות האסורות בדרך כלל בשבת, מותרות לצורך קרבנות אלה. שכן מלאכה הנעשית למטרה זו אינה מחללת את השבת אלא אדרבה מקדשת אותה.
דברים אלה אמורים לא רק בזמני ההתגלות, המזמנים אותנו להיוועד עם ה׳, אלא גם קרבן התמיד – של שחר ושל בין הערביים – קשור למועדי ה׳ האלה; קרבן התמיד הושווה לקרבן הפסח, מאחר שבשניהם נאמר "במועדו". (אלה הם שני המקומות היחידים, שתיבת "במועדו" נכתבה בהם בכתיב מלא. נמצא ששורש "יעד", שהוא המושג המכריע כאן, מודגש כאן בבהירות מלאה.) מכאן אנו למדים שכל יום צריך להיחשב כמעשה מיוחד של ה׳. הרגיל והיום־יומי מצטרף אל האירוע הייחודי, ושניהם יחד מספרים כבוד אל. השמש הזורחת והשמש השוקעת, כל אחת נעשית ל"מועד", לזמן המעיד על הימצאות ה׳. בזמנים אלה אנחנו מביאים קרבן לה׳, לבקש את קרבתו בזמן התגלותו. לפי זה, זמן התמיד הוא התגלות ה׳ בהווה, כדרך שהשבת מעידה על התגלותו במעשה בראשית. לפיכך הקרבת התמיד בשבת אינה מחללת את השבת אלא מקדשת אותה.
וכן הוא גם בדחיית הטומאה. שכן טומאת מת – בניגוד למקדש – כופרת באל האישי בן־החורין ובאישיות האדם בעלת החירות המוסרית. אך בחינת ה"מועדו" של קרבן שזמנו קבוע מעידה על שתי אמיתות אלה, ועדות חיובית זו מבטלת את כפירת הטומאה. שכן רגע מסוים בזמן הופך למועד, לזמן קבוע, רק על ידי מעשה מיוחד של האל בן־החורין. על ידי מעשה זה, מעיד ה׳ על עצמו שהוא אל אישי ובן־חורין – וזהו תנאי מוקדם הכרחי לאישיותו בת־החורין של האדם. בזַמנו אותנו במועד, קובע ה׳ את חירותו האישית כיסוד חירותנו, וכך הוא ערב לנו לחירותנו המוסרית, המוצאת את ביטויה העליון בקרבן לה׳. המעשה החופשי של ה׳, המונח ביסוד כל זמן קבוע, מזמן אותנו למעשה אנושי חופשי, אשר ביטויו המתאים הוא הקרבן.
אך גם למושג הציבור יש כאן חשיבות מיוחדת. שכן נראה לנו שקרבן שזמנו קבוע יכול להיות מוטל רק על ציבור; לפיכך כל הקרבנות שזמנן קבוע הם קרבנות ציבור. רק הציבור יכול להקריב קרבן בזמן המיועד, שנה אחר שנה, משום שרק הציבור תמיד יהיה קיים בזמן זה כל שנה. היחיד מת בסופו של דבר, בעוד ש"אין הציבור מתים" (תמורה טו:); הציבור בכללותו הוא נצחי, בן אלמוות. אך בכך מהווה הציבור – כפי שהוא מיוצג בקרבנות שזמנן קבוע – ראיה שאין עליה פירכא למעמדו הרוחני הכעין־אלוקי של האדם בעל החירות המוסרית, מעמד שהוא למעלה מטומאת מת ואין למוות שלטון עליו. שכן מה שמאחד את ההמונים והופך אותם לציבור, הוא לא הצד הגופני שנועד להיעלם במוות, אלא היסוד הרוחני האלוקי. על ידי יסוד זה, גם החבר היחיד המתמסר לציבור, חי לנצח דרך הציבור. חייו נמשכים גם לאחר מותו הגופני; שכן הערכים הרוחניים האלוקיים שהוא הנחיל לציבור במהלך חייו הארציים עדיין חיים וקיימים, ודרכם עודנו חי בעולם הזה, ומעשיו הטובים קיימים לעד. לפיכך טומאה דחויה בציבור או הותרה בציבור, ודחייה זו נוהגת בטומאת מת בלבד.
(לפי הדברים האמורים יש חשיבות גם למושג הציבור לצד המושג של זמנו קבוע, וזהו הטעם ששלמי חגיגה ועולות ראייה אינם דוחים שבת וטומאה. שכן, הגם שהם באים רק ברגל [זמנם קבוע לרגל] ואם יעבור הרגל אין להם תקנה, אף על פי כן, מאחר שיש להם תשלומין כל שבעה, אינם דומים לפסח הבא "בכנופיא" על ידי כל קהל עדת ישראל בעת ובעונה אחת. לפיכך לא מתקיים בהם מושג הציבור במובנו המדויק. דבר זה יתרץ את קושיות התוספות בפסחים [עו: ד"ה קא]. והשווה לחם משנה להלכות חגיגה [א, ח], שמתרץ את הקושיות באופן שונה במקצת.)
אולם הרעיון המתעורר על ידי טומאת מת, הוא כל כך מנוגד למשמעות ומטרת המקדש, עד שטומאה אינה נדחית בציבור מאליה; אלא שלא כדעת המיעוט ש"טומאה הותרה בציבור", הדעה המקובלת היא ש"טומאה דחויה בציבור". לפיכך בכל מקום שטומאה נדחית – כמו בקרבן ציבור שזמנו קבוע – זקוקים אנו להשפעה החיובית של הציץ: "בעיא ציץ לרצות" (פסחים עז.). על משמעותו של הציץ בדחיית טומאה, עיין פירושנו לשמות (כח, לח).
עכ"ל.
(ב) מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַקָּרְבָּנוֹת כָּתַבְתִּי בְּמִצְוַת הַמִּקְדָּשׁ בְּסֵדֶר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (מצוה צה) מָה שֶׁעָלָה עַל רוּחִי בִּפְשַׁט הָעִנְיָן, וְאַחַר אוֹתָם הַטְּעָמִים, אֲנִי מַמְשִׁיךְ גַּם כֵּן טַעַם הַתְּמִידִין לוֹמַר, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בַּעֲבוֹדָה זוֹ הַתְּמִידִית שֶׁהִיא פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּבִנְטוֹתוֹ לָעֶרֶב, לְמַעַן נִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, וְנָשִׁים כָּל לִבֵּנוּ וְכָל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לְדָבְקָה בַּשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁהָאָדָם נִפְעָל וְטִבְעוֹ מִתְעוֹרֵר לְפִי עֵסֶק מַעֲשֵׂהוּ, וְלָכֵן בִּהְיוֹת הָאָדָם נָכוֹן בְּטִבְעוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן לוֹ מָזוֹן פַּעֲמַיִם, עֶרֶב וָבֹקֶר, נִצְטַוָּה שֶׁיָּשִׂים מְגַמָּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּעֵסֶק עֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ גַּם כֵּן שְׁתֵּי פְּעָמִים לְבַל תִּהְיֶה עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לְעַצְמוֹ יְתֵרָה עַל עֲבוֹדָתוֹ לְרַבּוֹ, וְכָל זֶה לָמָּה? כְּדֵי לְעוֹרֵר רוּחוֹ וְחֶפְצוֹ תָּמִיד לִזְכֹּר אֶת בּוֹרְאוֹ, וּבְכֵן יַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו וְיִתְבָּרֵךְ מִמֶּנּוּ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי כאן) אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל חֵלֶק גָּבוֹהַּ מִכָּל קָרְבָּן אֵינוֹ, רַק חֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָשָׂה הָעֶבֶד מָה שֶׁצִּוָּהוּ רַבּוֹ, לְמַעַן יִכְשַׁר לִזְכּוֹת בְּטוּבוֹ בָּרוּךְ הוּא.
(2) I have written what went up in my spirit about the simple understanding of the matter from the roots of the commandment of the sacrifices on the commandment of the Temple in the Order of Vayikchu Li Terumah (Sefer HaChinukh 95). And I will also continue according to those reasons in the explanation of the regular sacrifices, to say that we were commanded in this regular service, which is twice a day — with the rising of the sun and with its inclining towards the evening — in order that we be aroused from this action and that we place all of our hearts and all of our thoughts to cling to God, blessed be He. And we have said several times that a person is acted upon — and his nature is aroused — according to the involvement of his actions. And hence in that a man’s nature is designed that he needs to prepare nourishment for himself twice [a day], morning and evening, he is commanded that he place his industry and his occupation in the occupation of the service of his Creator two times [a day] as well, that the service of the servant to himself not be more than his service to his Master. And why all of this (what is its reason)? In order to regularly arouse his spirit and his desire to remember his Creator, and through this to make his actions proper and be blessed from [God]; as He is One Who desires kindness. [It is] as they, may their memory be blessed, expounded (Sifrei Bamidbar 143:3), “‘A fire, of pleasing smell to the Lord’ — since I said, and My will was done” — meaning to say, that the entire portion of the Higher from any sacrifice is only His desire, blessed be He, that the servant do what his Master has commanded him, in order that he be fit to merit His goodness, blessed be He.
ועוד נעמיק,
נקדים את דבריו של הרש"ר הירש (במדבר ה, ב - ג),
צו וגו' – תיבות "דבר אל בני ישראל" מתאימות אף הן לשמש כפתיחה לפרשה של מצווה; שכן דבר ה׳ מבטא את רצונו, אשר הוא כשלעצמו מחייב את האדם. לפיכך אם מצווה נפתחת במיוחד בתיבות "צו את בני ישראל", משמע שעל האדם להיות זהיר במיוחד בקיומה. חז"ל אומרים (ספרי) שלשון "ציווי" מורה תמיד "זירוז מיד ולדורות", היינו שהיא מזרזת אותנו לקיום מצווה שחיובה חל כבר עתה וכן גם בכל הדורות הבאים, ושלשון זו משמשת בייחוד במצוות שיש בהן "חסרון כיס" – הווי אומר, וויתור על נכסים חומריים [כאן הכוונה לַחיוב לצאת מן המחנה] (עיין פירוש, שמות כז, כ). עכ"ל.
ובספרי (במדבר קמ"ב, א) מובא המשל והנמשל הבא,
"וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם; משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר! מהו אומר (דברים לא) כי אביאם אל האדמה, עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי! לכך נאמר צו את בני ישראל: צו – צווי מיד בשעת מעשה, ולדורות, כדאיתא בריש וידבר".
ונראה לפרש (ביאורי רש"י של עוז והדר, במדבר כ"ח, ב) שכוונת המדרש שמשה ביקש מהקב"ה שימנה לעם ישראל מנהיג שיתפלל בעדם ובכך ידחה את הגזירות מעליהם - "אתה מפקדני על בני". אמר לו הקב"ה שיאמר לעם ישראל שישמרו להקריב את הקורבנות רק לפניו, ובכך לא יהיה עליהם שום קטרוג וגזירה רעה - "פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר".
ומסביר הרש"ר הירש (במדבר כ"ח, ב), צו את בני ישראל – עיין פירוש לעיל (ה, ב–ג). בלשון "ויצוהו" שבפרשה הקודמת הועמד יהושע בשירות הציבור, ובלשון "צו" וגו' שבפרשה זו הועמד הציבור בשירות ה׳. קרבן התמיד מזכיר לציבור בכל עת שעבודת ה׳ מוטלת עליו. זה הפירוש בספרי כאן: "עד שאתה מפקדני על בני, פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלקי נכר". עכ"ל.
(א) וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם; משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלקי הנכר! מהו אומר (דברים לא) כי אביאם אל האדמה, עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי! לכך נאמר צו את בני ישראל: צו – צווי מיד בשעת מעשה, ולדורות, כדאיתא בריש וידבר:
(1) (Bamidbar 28:1-2) "And the L-rd spoke to Moses, saying: Command the children of Israel … My offering, My bread, etc." What is the intent of this? Because Moses said (Ibid. 27:16-17) "Let the L-rd appoint" (over Israel) "someone who will go out before them, etc." An analogy: A king had a wife who, before her death, charged him over her sons saying: I pray you, take care of my sons, etc. The king: Before you charge me over my sons, charge them over me, that they not rebel against me and not cheapen me. Thus the Holy One Blessed be He to Moses: Before you charge Me over My sons, charge them over Me, that they not cheapen Me and that they not exchange My honor for foreign gods. And thus is it written (Devarim 31:19-20) "And now, write for yourselves this song … When I bring them to the land … and they turn to other gods and spurn Me, etc."
ועוד מעמיק הרש"ר הירש (במדבר כ"ח, ב) בעניין קורבן התמיד,
את קרבני וגו' – קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות, והוא מתואר כאן עם כל סימני ההיכר העיקריים של היחסים המובעים על ידי הקרבנות באופן כללי. קרבני: התקרבות אל ה׳, השגת קִרבת ה׳; לחמי: על ידי הפיכת כל ההשתדלויות הארציות לראויות להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות; לאשי: באמצעות נתינתם לאש המטהרת והמחיה של התורה (עיין פירוש, ויקרא א, ב,ט; ג, יא); ריח ניחחי: וכל זה אינו אלא ביטוי ברמז למימוש רצון ה׳ בחיים. לפיכך אומרים חז"ל (בספרי): " 'קרבני' זה הדם [הנפש המתעלה אל ה']; 'לחמי' אלו אמורים [שעבוד כל המטרות וההשתדלות]; 'לאשי' אלו קמצים ולבונה [אמצעי המחיה, העושר ושמחת החיים]". (אף על פי שאין מקריבים עם קרבן התמיד לא קומץ ולא לבונה, אלא מנחת הנסכים כולה נמסרת לאש המזבח, אף על פי כן מזכיר כאן הספרי אותן "מתנות אל האש" שאינן באות עם התמיד; משום שהתמיד הוא היסוד לכל שאר הקרבנות, והקומץ והלבונה של כל המנחות קשורים מבחינה רעיונית למנחת התמיד.) נמצא שכל החלק הארצי שבאדם ובאומות נהפך על ידי אש התורה לאמצעים להמלכת ה׳ עלי אדמות. " 'ריח ניחחי' אלו נסכים" (גרסת הגר"א), הסך הכולל של שמחתנו העליונה המושרשת ביסוד מקדש התורה, מעלה בתודעת ה׳ את קורת הרוח שיש לו מעמנו.
לפיכך, "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי", את הביטוי הזה, המדויק והתמציתי ביותר של כל מעמדנו וייעודנו היהודי לאומי, תשמרו להקריב לי במועדו, עלינו להקריב לה׳ בזמן שהוא קבע להיוועד עמו, ודרך עצם קרבן זה אנו נותנים ביטוי להיוועדנו עם ה׳. זהו הקרבן המוטל עלינו כאן כ"מצווה" וכ"שמירה": כחובה שיש לקיימה בהקפדה הראויה.
והעם היהודי ידע כיצד לקיים חובה זו! קרבנות הציבור, ובייחוד קרבנות התמיד (עיין מנחות סה.), באו אך ורק מתרומת הלשכה, מתרומת מחצית השקל השנתית אשר העידה על ההתמסרות הרעננה תמיד של כל בני האומה. תמיד הוחזקו שישה כבשים תמימים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם ההקרבה (עיין ערכין יג.–:). מבחינה זו דומה קרבן התמיד לקרבן הפסח (שמות יב, ג), שכן התמיד ביסודו הוא המשך של קרבן הפסח. כך היו הכהנים מקריבים כל יום ויום את הקרבן הלאומי במרומי הר המוריה בירושלים.
אך ישראל לא הסתפקו בעצם ההקרבה הזאת; הם לא ראו אותה רק כמעשה שיש לעשות כדי ש"האל" – במובן האלילי – יתפייס. שכן בתורה, באה מצוות הקרבת התמיד כך: לשון היחיד "תעשה" (פסוק ד) תופסת את האומה באחדות כלליותה; לפיכך ניתן להקריב את התמיד רק על ידי הנציג הלאומי של הכלל [הכהן]. ואף על פי כן, לשון הרבים "תשמרו" (פסוק ב) מחייבת את האומה על כל בניה לשמור תמיד על הקרבן הלאומי הזה. אשר על כן הבינו חכמי ישראל שקרבן התמיד של בית המקדש בירושלים צריך להיות קרבנה של האומה כולה. שכן אין די במעשה האחד של הקרבת התמיד, הנעשה מדי יום במרומי המרכז הלאומי; אלא יש צורך שהעם היושב בכל רחבי התחום הלאומי יכוון את דעתו אל ההקרבה הזו. כמאמר חז"ל: "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"! (תענית כו.). כלומר, איך ייתכן להקריב קרבן בשם אדם כלשהו, והוא אינו נמצא שם בגופו, או לכל הפחות ברוחו? האם אין התורה אומרת: "תשמרו להקריב לי במועדו"! לכן חילקו נביאים הראשונים את האומה לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות הכהונה (פירוש, דברים יח, ז–ח). משמרות כהונה אלו התחלפו כל שבוע בעבודת המקדש. על כל משמר של העם נמנו חברים היושבים בירושלים. חברים אלה היו שלוחי המשמר, ובמשך השבוע של אותו משמר היו באים אל המקדש להקרבת התמיד. באותו הזמן, היו שאר בני המשמר מתאספים בעריהם, ועל ידי קריאת התורה ותענית היו מצטרפים אל התמיד ברוחם. בדרך זו היו משיבים אל לבם שתכלית כל הקרבנות היא טהרת הלב והמעשה. "עמידה" זו על קרבן התמיד – בגוף או ברוח – קרויה "מעמד" (תענית כו.). מעמדות אלה היו מחזקים את ההכרה, בירושלים ובערי הארץ, בהשתתפות האומה כולה בהקרבת התמיד בירושלים.
דבר זה פיתח וחיזק אמונה כפולה בלבות בני העם: ראשית, כל יהודי הכיר שאחיזתם הרוחנית של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, לב האומה. שכן התורה שוכנת תחת כנפי הכרובים במקדש, ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציג הלאומי של הכלל. הקשר של היהודי עם ה׳ תלוי בתורה זו. שנית, ה"נדר" הלאומי, הבא לידי ביטוי בקרבן התמיד, נוגע לכל אחד ואחד מבני האומה. שכן האומה "נודרת" כל יום לשאוף כלפי מעלה אל ה׳ על ידי נאמנות לתורה, וקיומו של "נדר" זה מוטל על כל אחד ואחד מבני העם. גם היושבים בקצוות הרחוקים של הארץ נדרשים לקיימו.
אלפי שנים כבר עברו מאז נוסדה תקנה זו על ידי הנביאים הראשונים; ולפי המסורת שקיבלנו מהמנהיגים המאוחרים של גלותנו, הפכה האומה כולה הנפוצה בארבע כנפות תבל ל"מעמד" אחד. במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, זמן התמיד אשר מלפנים היה קרב בירושלים, עדיין מעורר את לבו של כל יהודי נאמן כשהוא מכוון פניו אל ארץ המוריה שבירושלים־ציון. באותה שעה הוא מבטא מחדש את "נדר" קרבן התמיד של שחרית ומנחה, אשר תורגם לתיבות התפילה. "נדר" זה הוא התחייבות לנאמנות לתורה, שהיא מורשה לנו מהר המוריה שבירושלים, ובעצם ה"נדר" הזה אנו מקשרים עצמנו עם ה׳ ועם כל אחינו שבכל רחבי תבל. ביסודו של דבר אין זה אלא הקיום הרוחני של מצוות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו".
עוד יבוא היום שבו נקיים מצווה זו בפועל ממש. נבנה מזבח חדש בירושלים, ומשִקלֵי הכלל של האומה נביא את קרבן התמיד, אשר מעשיו הסמליים, שנתקנו על ידי ה׳, יבטאו את ה"נדר" הלאומי היהודי הנצחי.
דברים אלה יכולים להסביר את התנגדות הצדוקים להבאת קרבן התמיד מכספי הכלל. שכן זהו הרעיון שעולה מקרבן התמיד של האומה:
כל יחיד מקרב העם שרוצה ללמוד תורה ולקדש את מעשיו, חייב לפנות לנציג הכלל במקדש, שבידיו הופקדו העדות והוראת תורת ה׳ (דברים יז, י). נציג זה הוא החרד להקריב בשם הכלל את קרבן התמיד של הכלל, הקרבן שמחדש כל יום את "נדר" הנאמנות לתורה.
ואולם, רעיון זה סותר לחלוטין את שיטת הצדוקים שבכל דור ודור. לפי השיטה הצדוקית, אדם יהודי יכול לקשר את עצמו לה׳ רק דרך התורה שבכתב, המצויה לכל: "כרוכה ומנחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין סו:). כל אחד יכול לפרש את הכתובים כאוות נפשו. הוא יכול ליטול מהם את הערב לחִכו, לראות זאת כרצון ה׳, ולקיים אותו על פי הבנתו שלו. השיטה הצדוקית מתעבת את רוח קרבן התמיד, משום שהתמיד מלמד שהיחיד יכול למצוא את ה׳ רק על ידי התקשרות לכלל ישראל, ושהוא ימצא חן לפני ה׳ רק על ידי קיום דבר ה׳ שהופקד ביד הכלל.
לפיכך, אחת המטרות הראשונות של הצדוקים הייתה לכוף את דעתם בעניין קרבן התמיד, ולומר שיחיד מתנדב ומביא תמיד. שכן לדעתם, התמיד אינו קרבן החובה הלאומי, אלא הוא מסור לחלוטין לרצונותיו הסובייקטיביים של כל יחיד. הם פירשו כפשוטה את לשון היחיד של "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (פסוק ד), תוך שנעלמת מעיניהם לשון הרבים של "תשמרו להקריב לי במועדו" ושל "אשר תקריבו לה׳ " (פסוק ג), המורה שהחובה מוטלת על הכלל, אלא שהכלל חייב לראות עצמו בקרבן זה ככלל אחד מאוחד.
דבר זה שהצדוקים ניסו לעשות נגע לעניין בעל חשיבות גדולה ומכרעת. ומשום כך, כאשר החכמים הצליחו להביא את העם להכיר בחולשתה הגדולה של דעת הצדוקים, הם כללו את "ימי הקמת התמיד" – "איתוקם תמידא" – בין הימים המנויים במגילת תענית. מגילה זו של זיכרונות לאומיים מונה את כל ימי הישועה שיש לשמוח בהם על ידי איסור תענית, ובמקצתם גם על ידי איסור הספד; ולא רק שנכללים בה ימי "איתוקם תמידא" אלא שהיא אף פותחת בהם: "אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא וכו', שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש, 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים', מאי אהדרו, 'את קרבני לחמי לאשי תשמרו', שיהו כולן באין מתרומת הלשכה" (מנחות סה.).
במועדו – עיין פירוש לעיל ט, ב.
חשיבות רבה נודעת לכך, שפרשה זו [של קרבנות ציבור] מכלילה את ההתרחשויות היומיומיות של הבוקר והערב עם האירועים הייחודיים של ההיסטוריה האנושית; שכן היא קושרת את זריחת החמה ושקיעתה אל עלילות ה׳ של יציאת מצרים, מתן תורה, והמסע המופלא במדבר, המעידים על ה׳ ומזמנים אותנו אל ה׳. התגלות ה׳ במצרים, בים סוף, בהר סיני ובמדבר, נקבעה כ"מועד", המעיד על ה׳ ומזמן אותנו אל ה׳, בכל יום־שנה לאירוע. וכך קבע ה׳ כמועד גם את הזריחה והשקיעה, אירועים החוזרים על עצמם מדי יום בקביעות שאין למעלה הימנה בכל תופעות הטבע האחרות.
כל קרן אור עולה או יורדת היא עד ושליח, המראה לנו את ה׳ בעיצומו של מהלך העולם, וקוראת לכל אחד מאתנו אל ה׳. מעשי ה׳ המופלאים במצרים, אשר ביטלו לשעה את הסדר הטבעי של הדברים, היו אותות המעידים על הימצאות ה׳. וכך גם דווקא קביעות חליפות העתים של סדר הטבע, מעידה על הימצאות ה׳. יתירה מכך, כל תכלית מעשי ה׳ המופלאים, שביטלו לשעה את חוקי הטבע, הייתה להראות שה׳ הוא הבורא של סדר זה ושל חוקים אלה, וכדי שקביעות הסדר האלוקי לא תשכיח מאתנו שה׳ הוא הבורא של חוקי הטבע השולטים בעולם. "חָק־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר" (תהילים קמח, ו), ה׳ הוא זה שיסד את החוק, והחוק לא ישתנה כל עוד ה׳ רוצה שיעמוד בתוקפו. כדרך ש"הוּא אָמַר וַיֶהִי", כך גם "הוּא־צִוָּה וַיַעֲמֹד" (שם לג, ט): ברצונו נוסד הסדר העולמי, וברצונו הוא קיים, כך ש"יִירְאוּ מֵה׳ כָּל־הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל־ישְׁבֵי תֵבֵל" (שם לג, ח): על בני אדם לדעת שהוא אדונם של הארץ ושל עולמו של האדם, והם צריכים להבין שיזרח עתיד מזהיר רק על אותם מעשים של אנשים ואומות המשתלבים בשלמות עם חוקי ה׳ ורצונו.
ה"מועד" של בריאת האור היומיומית עומד כאן בראש מניין כל המועדים ההיסטוריים, וכך אנו מוצאים גם במועדים האלה: הבחינה ההיסטורית קשורה תמיד לבחינה הטבעית של זמני השנה, כדי שנראה את ה׳ במבט אחד הן בטבע והן בהיסטוריה, ונלך בארצות החיים מלאים בהכרת ה׳.
עכ"ל.
להרחבה:
החיד"א (הנחל קדומים על התורה במדבר כ"ח, ב) ומסביר "כל המחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות".
קרבני לחמי. לומר לך כל המחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות וזהו לאישי לעניים הנדונין באש וזהו קרבן ריח ניחח. רבינו אפרים ז"ל:
העמק דבר מסביר שהמילה "לחם" מגיעה מהמילה "הלחמה" שהלחם מחבר בין הגוף והנפש. ולכן הקב"ה קרא לקורבנות בכלל לחמי. שהקרבנות מחברים בין הקב"ה לישראל.
את קרבני לחמי. שם לחם משמש פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק כלשון מדרש ויקרא רבה פ״ג עה״פ וישוב אל ה׳ וירחמהו. כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן ופירושו דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקן עד שרוח אויר לא יבא ביניהם. אז א״א להפרידם זמ״ז בש״א. וזה החיבור נקרא מלחים. ומזה הפעולה בא שם לחם שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל לחמי. שהוא מחבר כ״י את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד לחמי כדאי׳ בחגיגה די״ד לכו לחמו בלחמי זה תלמוד. ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש לחמי לאשי חיבור שלי לאשי:
העמק דבר מסביר שיש עוד משמעות ב "קרבני לחמי". שהלחם מפרנס את העולם וכך גם בזכות הקורבנות העולם ניזון.
אבל עוד משמעות יש בזה. היינו לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאי׳ בכתובות ד״י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ופירש״י בזכות הקרבנות העולם ניזון כו׳ ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם עבודה סתם יותר משארי מצות שבתורה משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ט״ו ט׳ ובכ״מ דעבודת הקרבנות הי׳ חוק לישראל היינו פרנסתם בא״י משא״כ כל המצוה אינן באין בשביל פרנסה בעוה״ז:
למה כתוב "תשמרו להקריב" שעבודת הקרבנות הוא פרנסתכם.
תשמרו. פי׳ שלא יהא כמו במדבר שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו. עתה תשמרו בכל אופן כי לחמם הוא. ובמנחות דס״ה א׳ אי׳ עוד במשמעות תשמרו שיהא דוקא מתה״ל. ולא כמו במדבר שלא הי׳ המצוה שיהי׳ מתה״ל מכל ישראל. עד שגם שהי׳ תרה״ל בפעם הראשונה. בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה די״ג שבא להקדים לשקלי המן. הרי שמצד אותה שעה לא הי׳ נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא הי׳ לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה ועפ״י הקדמה זו יבואר לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פ׳ התמיד בסדר תצוה בין פרשה שאנו עומדים. ובביאור לשון לחמי לאשי. תניא בתוספתא מנחות פ״ז בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם את קרבני לחמי כבנים שמתפרנסים מאביהם בשעת תוכחות מהו אומר לאשי ריח ניחוחי. כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש ואין הכונה שלא באים לרצון ח״ו. דא״כ למאי יקריבו. אלא ה״פ בזמן שברצון הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה עולה בשביל שהוא קיום אשי ה׳ ופרנסת מלאכי מעלה. ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם ב״כ וב״כ. תשמרו להקריב. שהוא פרנסתכם:
האור החיים מסביר: "בשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהילים כ״ד:א׳) לה׳ הארץ ומלואה".
את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהילים כ״ד:א׳) לה׳ הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא:
את קרבני לחמי לאשי, "My food which is presented to Me as a burnt offering, etc." The convoluted language is due to the daily communal offerings consisting of three parts. 1) The offering of the sheep as the sacrifice. 2) The tenth of an epha of flour which accompanied it as a gift-offering. 3) The drink-offerings consisting of a quarter Hin of newly pressed wine. With respect to the animal, the Torah speaks of קרבני, "My sacrifice;" with respect to the meal-offering (gift) the Torah speaks of לחמי, "My bread." Finally, with respect to the drink-offerings, the Torah speaks of ריח ניחחי, "sweet savour unto Me." The reason is that the drink-offering is poured onto the foundation of the altar descending into the hole called שיתין, and only its smell is noticeable on the altar. In each of these instances G'd uses the suffix "MY" to indicate that all of them are His and remain within His domain as proclaimed by David in Psalms 24,1: "The earth and all that is thereon belongs to G'd." The reason that G'd appended this possessive suffix even to the word אשי, "My fire," is that even the fire belongs to G'd. Israel should remember that whatever they offer to G'd as a sacrifice is really G'd's in the first place.
האור החיים מסביר: שהקב"ה נתן לנו אזהרה במילה "תשמרו" שאם לא נשמור אנו גוזלים נכסיו!
לזה נתחכם ה׳ ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום:
This was the reason which made G'd write the word תשמרו, "observe, i.e. take care to perform this commandment;" failure to offer these sacrifices means that when we use any part of the universe for our own purposes we are actually stealing G'd's property; we are violating a negative commandment. G'd adds the words להקריב לי, "to present for Me as an offering." This means that even when doing this we are only offering to G'd's presence a small part of His possessions by presenting them to Him. The vast majority of His possessions remain His, however.
האור החיים מסביר שסוד הקורבן הוא - שכשעולה לקב"ה ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".
עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה׳, והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה׳ ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו:
The Torah also alludes to a mystical dimension of sacrifice per se. Its purpose is to bring closer to G'd's Essence things which are "branches" of sanctity extant in the universe and as such are part of G'd Himself. This is the meaning of the word קרבני with the suffix י, i.e. "the sacrifice is something which brings sanctity close to Me." The means by which this occurs is that My bread is offered to Me as fire. When it rises in the form of smoke it turns into a sweet odour for Me.
לסיכום אנו לומדים מקורבן נתמיד את החשיבות של שגרה. ובנוסף לכך אנו לומדים מהקורבנות את החיבור שהם מביאים בינינו לקב"ה ואת הפרנסה שהם מביאים לעולם ובכך מזינים אותו.