"(א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃ (ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽה׳ וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃ (ג) וַיִּשְׁמַ֨ע ה׳ בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה" (במדבר כ"א, א - ג).
(א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃ (ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽה׳ וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃ (ג) וַיִּשְׁמַ֨ע ה׳ בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה׃ {פ}
(1) When the Canaanite, king of Arad, who dwelt in the Negeb, learned that Israel was coming by the way of Atharim, he engaged Israel in battle and took some of them captive. (2) Then Israel made a vow to ה׳ and said, “If You deliver this people into our hand, we will proscribe their towns.” (3)ה׳ heeded Israel’s plea and delivered up the Canaanites; and they and their cities were proscribed. So that place was named Hormah.
ומבואר בגמרא במסכת ראש השנה (דף ג עמוד א), ״וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָ״, מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע? שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן, וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, וּכְסָבוּר נִיתְּנָה רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב:״וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹ״".
פירוש, לאחר ששמע מלך ערד שמת אהרון ושנסתלקו ענני הכבוד מישראל היה סבור שזה סימן שניתן לו רשות להלחם בישראל ולנצח אותם.
"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר לג, מ), מה שמועה שמע? — שמע שמת אהרן, ושנסתלקו ענני כבוד מישראל, וכסבור כי ניתנה לו רשות (אפשרות) להלחם בישראל ולנצחם. והיינו דכתיב[וזהו שנאמר]:"ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט),
ומפרש רש"י (במדבר כ"א, א) שיש תכונה אצל עמלק שהוא "מְזֻמָּן בְּכָל עֵת לְפֻרְעָנוּת" ולכן ברגע ששמע מלך ערד שהיה מלך עמלקי (נסביר בהמשך) שאולי נגרע בזכותם של ישראל (משום שמת אהרון ושנסתלקו ענני הכבוד מישראל) הוא קפץ על ההזדמנות הזאת.
וישמע הכנעני. שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד כו', כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ג'), וַעֲמָלֵק מֵעוֹלָם רְצוּעַת מַרְדּוּת לְיִשְׂרָאֵל, מְזֻמָּן בְּכָל עֵת לְפֻרְעָנוּת:
וישמע הכנעני AND THE CANAANITE HEARD — He heard that Aaron had died and that the clouds of glory had disappeared and he believed that now he was at liberty to wage war against Israel, as it is related in Rosh Hashana 3a; Amalek was from olden times a whip for chastising Israel — always held in readiness to be God's agent for Israels punishment (Midrash Tanchuma, Chukat 18).
מה שמע עמלק? הסביר הרב מרדכי אליהו זצ"ל (ספר 'דברי מרדכי'),
כשמת אהרן בכו כל ישראל, ואילו כשמת משה לא כתוב שבכו אותו כל ישראל. הסיבה היא שמשה שימש כדיין לישראל. כאשר באו לפניו שני אנשים ניצים, היה משה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב. ובכל דין ודין היה צד אחד שמח ומרוצה, וצד שני כועס ומאוכזב. לכן אותם שכעסו על משה – לא בכו עליו כשנפטר.
אבל אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פ"א מי"ב). הוא היה משכין שלום בין הניצים. משום כך כשנפטר בכו עליו כל ישראל.
כאשר שמע עמלק שאהרן נסתלק מן העולם, הבין שמעתה אין שלום בעם ישראל ומתחיל הפירוד ביניהם. ואם כך – הרי הוכשרה הדרך למלחמה.
עלינו ללמוד מכאן עד כמה חשובה האחדות, וכמה יש לברוח מכל מחלוקת. כך נוכל להיות מובטחים שעמלק לא יוכל להילחם בנו, והאמת והשלום אהבו. עכ"ל.
המקור - ספר 'דברי מרדכי' במדבר: https://harav.org/books/divrey-mordechay4-5/
ורש"י ממשיך להסביר ש "יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב" זה עמלק שהרי כתוב, "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר י"ג, כ"ט). ואם כן למה כתוב "וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י" ולא עמלקי? בגלל שעמלקים רצו לעשות תחבולת מלחמה ולכן הם שינו את לשונם לדבר בלשון כנענית כדי שעם ישראל יתפלל לקב"ה שהם ינצחו את הכנענים, וכמובן שהם אינם כנענים אלא עמלקים וכך התפילות של עם ישראל כדי לנצח במלחמה מולם לא יהיו נגדם וכך יהיה לעם ישראל פחות זכויות לנצח. אבל עם ישראל ראה שהלבוש שלהם דומה לעמלקים אבל לשונם לשון כנען ולכן עם ישראל אמר "נִתְפַּלֵּל סְתָם"! כפי שנאמר בהמשך (במדבר כ"א, ב), "אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י", ולא כתוב איזה עם.
(ב)ישב הנגב. זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר י"ג), וְשִׁנָּה אֶת לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן כְּנַעַן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִים לְהַקָּבָּ"ה לָתֵת כְּנַעֲנִים בְּיָדָם, וְהֵם אֵינָן כְּנַעֲנִים, רָאוּ יִשְׂרָאֵל לְבוּשֵׁיהֶם כִּלְבוּשֵׁי עֲמָלֵקִים וּלְשׁוֹנָם לְשׁוֹן כְּנַעַן, אָמְרוּ נִתְפַּלֵּל סְתָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי" (עי' ילקוט שמעוני תשס"ד):
(2) ישב הנגב THE INHABITANT OF THE SOUTH COUNTRY — This was Amalek,as it is said, (Numbers 13:29), “Amalek was the inhabitant of the south country”. But he purposely changed his speech, talking in the “Canaanite” tongue, so that Israel might thereby be misled and would pray to the Holy One, blessed be He, that he should give the Canaanites into their power, whilst really they were not Canaanites, and their prayer would be ineffectual against the Amalakites. But Israel perceived that their clothing was as the clothing of Amalakites whilst their language was the language of Canaan; they thereupon said, “Let us pray against our enemies in general terms (without mention of any name), as it is stated (v. 2) that they said, “if Thou wilt indeed give this people into my hand”.
ובסוף הפסוק כתוב "וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי" (במדבר כ"א, א), למה כתוב 'שֶֽׁבִי' לכאורה זה מיותר?
מפרש לנו רש"י "אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת".
וישב ממנו שבי. אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת (ילקוט שמעוני שם):
וישב ממנו שבי (more lit.,) AND CAPTURED FROM THEM A CAPTIVE — it was only one maid servant (Yalkut Shimoni on Torah 764).
מסביר הרמב"ן (במדבר כ"א, א) שרש"י המביא את ביאורם של חז"ל. ולמה ביארו כך חז"ל? בגלל שעם ישראל תמיד מנצח במלחמת מצווה ולא נהרג איש אחד מהם (כל ימי משה), חוץ מהזמן שעם ישראל חוטא. וכאן כמובן לא מוזכר שעם ישראל חטא, ולכן כאן מפרשים חז"ל ש 'שֶֽׁבִי' הכוונה מה שהיה שבוי ביד ישראל, שפחה כנענית שהיתה ברשות ישראל. וזה היה רק שפחה אחת בגלל שכתוב 'שֶֽׁבִי' בלשון יחיד ולא 'שביה' בלשון רבים (מעשי תורה פכ"ט).
(ג)וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי – אֵינָהּ אֶלָּא שִׁפְחָה אַחַת, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״א:א׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. נִתְעוֹרְרוּ הַחֲכָמִים בָּזֶה מִפְּנֵי דַּעְתָּם שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְנֻצָּחִים כְּלָל מֵאוֹיֵב, זוּלָתִי בְּעֵת קַלְקָלָתָם, כְּגוֹן בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ״ (שמות יז ז), וּבַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי חֶטְאָם בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהִזְהִירָם מֹשֶׁה מִמֶּנָּה (לעיל יד מא-מה). אֲבָל בְּכָל מִלְחֶמֶת מִצְוָה לֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ כָּל יְמֵי מֹשֶׁה, וּלְפִיכָךְ פֵּרְשׁוּ הַכָּתוּב הַזֶּה, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְהִיא הַשִּׁפְחָה הַזּוֹ שֶׁשָּׁבוּ אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מֵהֶם, כִּלְשׁוֹן ״בְּכוֹר הַשְּׁבִי״ (שמות יב כט) שֶׁהוּא בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּי לֹא אָמַר וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ אֲנָשִׁים אוֹ נָשִׁים וָטַף. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט עִנְיַן הַכָּתוּב, כִּי לֹא הָרַג מֵהֶם הַכְּנַעֲנִי הַזֶּה שׁוּם אָדָם, אֲבָל שָׁבָה מֵהֶם מְעַטִּים, וְכַאֲשֶׁר נָתַן הַשֵּׁם אוֹתוֹ בְּיָדָם הֵשִׁיבוּ אֶת הַכֹּל וְלֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לְהוֹדִיעַ כִּי מִפְּנֵי שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל מִתְּחִלָּה כִּי גָּבַר הַכְּנַעֲנִי, נָדְרוּ הַנֶּדֶר הַזֶּה לְהַחֲרִים כָּל שְׁלָלָם לַה׳ וַיִּשְׁמַע הַשֵּׁם בְּקוֹלָם. וְיִתָּכֵן שֶׁנֹּאמַר עוֹד כִּי קָצַף הַשֵּׁם עַל הַכְּנַעֲנִי הַזֶּה בַּעֲבוּר שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים, וְרָצָה שֶׁיִּהְיֶה לְחֵרֶם, עַל כֵּן הִגְבִּיר אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּדְּרוּ לְהַחֲרִימוֹ לַה׳:
(3) AND HE TOOK SOME OF THEM CAPTIVE. “It was only one maidservant [of the Israelites that was taken captive].” This is Rashi’s language, based upon the words of our Rabbis. The Sages were induced to make this comment because they were of the opinion that Israel never suffered defeat at the hands of any enemy except at times when they sinned; such as at the first war with Amalek, because they had said, Is the Eternal among us, or not? and at the second [war with Amalek] on account of their sin in the [matter of the] spies, when Moses had warned them not to wage war. But in all wars which were by [Divine] command, not one man of them was missing throughout the days of Moses. Therefore the Sages explained this verse as meaning that they [the enemy] took captive from Israel that captive whom they had in their possession, namely this maidservant whom the Israelites had [previously] captured from them. [The usage here of the term shevi (captive) in the sense of “servant” is] similar to the expression ‘b’chor hashvi’ (the firstborn of the captive) which means the firstborn of ‘the maidservant’ [and so here too the word shevi denotes a maidservant], since Scripture here does not say: “and he captured men from him,” or “[he captured] women and children.” According to the plain meaning of Scripture, the sense of the verse is that these Canaanites did not kill any of the Israelites, but took a few of them captive, and when G-d [later on] delivered them into their hands, they brought them all back, and not a single one of them was missing. Scripture mentioned this in order to inform us that since the Israelites saw at first that the Canaanites were winning [the war], they made this vow to dedicate all spoil which they would take to G-d, and G-d hearkened to their voice. It is possible also that we explain that G-d was angry with these Canaanites because they came from a distant land to fight against Israel, and feared not G-d; therefore He wanted that they should be utterly destroyed, and caused them to prevail at first so that the Israelites would vow to destroy them [and dedicate the spoils] to G-d.
ולמה התורה מזכירה את השבי הזה הרי זה ניראה כדבר מיותר? ומתרץ העמק דבר (במדבר כ"א, א), היה בזה כונה מן הקב״ה ללמדם מלחמה דרך הליכות עולם והצלחה על ידי תפלה ונדר כמו שכתוב לעיל.
וישב ממנו שבי. שבי מיותר ומזה יצא הדרש דלא שבו אלא שפחה ששבו ישראל כבר. אבל בת״י איתא ושבא מנהון שביה רבה. ומיושב ג״כ שבי מיותר שהיה מסוים. והיה בזה כונה מן הקב״ה ללמדם מלחמה דרך הליכות עולם והצלחה ע״י תפלה ונדר כמש״כ לעיל:
ובגלל שמלחמה זו באה ללמד את עם ישראל איך להתנהל במלחמה מה אנו יכולים ללמוד ממלחמה זו?
נתחיל אם ההכנות למלחמה. עם ישראל ליפני תחילת המלחמה נודר נדר להקב"ה, "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה׳ וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִ -וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. איש מאתנו לא ייקח משללן" (ביאור שטיינזלץ על במדבר כ״א, ב).
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה׳ וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי– וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. איש מאתנו לא ייקח משללן.
Israel took a vow to the Lord, and said: If You will deliver this people into my hand, I will destroy their cities. None of us will take from the spoils.
ולמה ישראל נודרת נדר לקב"ה ליפני תחילת המלחמה? עונה הגמרא במסכת עירובין (דף ס"ד עמוד ב),
אמר רב חנין, ויש אומרים שהיה זה רבי חנינא שאמר: מהו המקרא שמרמז על כך שהרוצים בהצלחה, ראוי להם להקדיש ממנה לשם שמים, שנאמר: "וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽה׳ וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם" (במדבר כ"א, ב), (ביאור שטיינזלץ).
ולכן עם ישראל נודר נדר לקב"ה להקדיש את שלל המלחמה, כי הרוצה בהצלחה ראוי להקדיש ממנה לשם שמים!
ואמר רב חנין, ואיתימא[ויש אומרים] שהיה זה ר' חנינא: מאי קראה[מהו המקרא] המרמז על כך, שנאמר: "וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב) שהרוצים בהצלחה, ראוי להם להקדיש ממנה לשם שמים.
עוד אחד מהאופנים בהם עם ישראל התכונן למלחמה הייתה על ידי תפילה. ומסביר ספר החסידים (תשפ"ט, א), "אדם ששמע שבאו עליו בני עיר פלוני לעשות לו רעה אל יאמר רבון העולמים הושיעני מאנשי אותה העיר אלא מאותן ומכל צוררי שמא אחרים עמהם". ובעל הספר החסידים לומד זאת מהפסוק (במדבר כ"א, ב), "אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י", שכתוב העם הזה בלי לפרט עם מסויים בגלל שהסתפקו עם ישראל אם הם כנעניים או עמלקים (כפי שהסברנו לעיל רש"י על במדבר כ"א, א) ולכן אמרו בסתם "את העם הזה".
אדם ששמע שבאו עליו בני עיר פלוני לעשות לו רעה אל יאמר רבון העולמים הושיעני מאנשי אותה העיר אלא מאותן ומכל צוררי שמא אחרים עמהם שנאמר (במדבר כא ב) אם נתן תתן את העם הזה בידי שהיו מסתפקי' אם כנעניים הם או עמלקים ואמרו בסתם את העם הזה:
וניהול המלחמה של ישראל מופיע כך בפסוק (במדבר כ"א, ג), "וַיִּשְׁמַ֨ע ה׳ בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה".
(ג) וַיִּשְׁמַ֨ע ה׳ בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה׃ {פ}
(3)ה׳ heeded Israel’s plea and delivered up the Canaanites; and they and their cities were proscribed. So that place was named Hormah.
ומפרש רש"י (במדבר כ"א, ג), "ויחרם אתהם. בַּהֲרִיגָה". למילה 'חרם' יכול להיות שתי משמעויות, הקדש וגם הכרתה ואיבוד. ובפסוק הקודם כתוב (במדבר כ"א, ב), "וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם", וההחרמה כאן היא שעם ישראל נודר נדר להקדיש את השלל שלהם לקב"ה. אבל בפסוק שלנו מוזכר שתי החרמות, "וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם". ובגלל שבנדר של עם ישראל הם רק הקדישו את "עָרֵיהֶ֑ם" ולא את "אֶתְהֶ֖ם" (את האנשים). כנראה שהחורמה כאן מדברת על הכרתה ואיבוד.
(א)ויחרם אתהם. בַּהֲרִיגָה: (ב)ואת עריהם. חֶרְמֵי גָבוֹהַּ:
(1) ויחרם אתהם AND HE DOOMED THEM by slaughter, (2) ואת עריהם AND THEIR CITIES as things dedicated to the Most High.
ועוד מסביר המשכיל לדוד (במדבר כ"א, ג) למה עם ישראל הרג אותם? "דכיון שהיה מסופק להם אם היו מבני כנען מז׳ אומות דהרי הם בכלל לא תחיה כל נשמה הֲוָה לֵיהּ ספיקא דאורייתא לחומרא ואיך הותר להם לקיימם לעבדים ולהחרימם אלא ודאי הוא לשון הריגה".
ויחרם אתהם בהריגה וכו׳ כתב בש״ח דהיאך שייך לומר על בני אדם חרם. לכך מפ׳ בבני אדם לשון הריגה ובעריהם חרם גבוה ע״ש. ולא דק במ״ש דחרם שייך על הכל וגם על בני אדם דמחרים אדם עבדו ושפחתו הכנענים. וכתב הדר הוא בפ׳ בחקתי. אלא הכרחו של רש״י שהרי הם לא נדרו להחרים רק את עריהם ולא אותם. ועוד דכיון שהיה מסופק להם אם היו מבני כנען מז׳ אומות דהרי הם בכלל לא תחיה כל נשמה הו״ל ספיקא דאורייתא לחומרא ואיך הותר להם לקיימם לעבדים ולהחרימם א״ו הוא ל׳ הריגה:
ובפשטות, "ישראל החרימו את הכנעניים על ידי שהרגו אותם, ואת שללם על ידי שהקדישוהו לשמים" (ברכת אשר על התורה במדבר כ"א, ג).
"וישמע ה׳ בקול ישראל" וגו'. לכאורה פסוק מאוד קשה: (א) "ויתן את הכנעני" - בידי מי? (ב) "ויחרם אתהם" - מי החרים, ולמה בלשון רבים לעומת "כנעני" בלשון יחיד? (ג) "ויקרא" - מי קרא? נראה שנושא הרישא הוא ה׳ ומן הסתם זה של הסיפא - ישראל. והנה לפי רש"י גם ברישא הנושא - ישראל. כלומר ישראל החרימו את הכנעניים על ידי שהרגו אותם, ואת שללם על ידי שהקדישוהו לשמים. (פ' חקת תשס"ו)
ומהדרך הזו שבא ישראל ניהלו את ההכנה למלחמה וגם את המלחמה עצמה אפשר ללמוד לדורות מה האופן הראוי להתנהל בזמן מלחמה.
1. הרוצה בהצלחה במלחמה ראוי להקדיש ממנה לשם שמים.
2. כשמתפללים על נצחון לא להתפלל לנצח אויב מסויים אלא יתפלל להצלחה מכל צוררי שמא אחרים עמהם.
3. להכרית את האויב כדי שהוא לא יקום שוב להלחם בעם ישראל.
4. לעניות דעתי אפשר גם לומר שלעיתים יש חשיבות עליונה להגיב בתקיפות גם לפגיעות קלות בעם ישראל כדי לשדר מסר ברור שהדם היהודי אינו הפקר. תגובה כזו מחזקת את ההרתעה וגורמת לאויבים לחשוש מלפגוע בנו שוב בעתיד.