(ד) הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יִגְמַע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:
(4) One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes: however, he may dip his food in vinegar in his usual manner and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. One who is concerned about pain in his loins may not smear wine and vinegar on them on Shabbat because that is a medical treatment. However, one may smear oil on them. However, one may not use rose oil, which is very expensive and used exclusively as a cure. However, princes may smear with rose oil on their wounds on Shabbat because it is their usual manner to smear rose oil on themselves during the week for pleasure. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.
(י) חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי...
וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל.
לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר:
(10) When a sick person is not dangerously illThis refers to ailments which, although not threatening to a person's life, are after all serious, and cause him to be confined to bed all his needs should be cared for by a gentile.
Furthermore, if [the sick] require treatment that does not involve the performance of [forbidden] labors, they may be treated even by Jews.
For this reason, it is permitted to perform [physical activities for the benefit of the sick]; for example, one may lift [the tendons of] the ears, lift up cartilage around the heart,39There are times when the cartilage around the heart becomes compressed against the body and it must be lifted up in order to facilitate breathing (Avodah Zarah 29a). restore broken bones to their places, or perform other activities of this like.
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי כיצד אומרין וכו'. מימרא פ' מפנין (שבת דף קכ"ט) ופירוש דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו.
אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פ' כ"א:
ואם היו דברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ישראל וכו'. לפיכך מעלין אזנים. פי' גידי האוזן פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן. ודעת רבינו שאין סכנה בדבר...
1. שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה על ידי ישראל.
2. אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אף על פי שאין בכוחל אלא משום שבות כנזכר פ' כ״ג.
3. אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות.
אבל הרמב״ן ז״ל חלוק בדין הראשון ואומר שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה אלא דוקא שבות שיש בו שנוי ונעשה כלאחר יד אבל שבות הנעשה ע״י ישראל והוא נעשה כדרכו לא התירו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל
מכה של חלל אין מתרפאין מהן.
מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב כל מכה שצריכה אומד מחללין עליה את השבת.
אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת.
מהיכן מכה של חלל פירש רבי אמי מן השפה ולפנים בעי רבי אליעזר ככי ושיני מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דבראי דמו או דלמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמו?
אמר אביי ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא שפיר דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא חושש נמי קרי ליה?
internal injury, one may not be treated by them. The Gemara asks: What is the difference between the two versions of Rabbi Yoḥanan’s statement? There is a difference between them with regard to the case of one who was injured on the back of the hand or the back of the foot. As Rav Adda bar Mattana says that Rav says: Injuries to the back of the hand and the back, i.e., the top, of the foot are like an internal injury, and one may desecrate Shabbat for their treatment.
Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: With regard to any injury that requires a medical evaluation to determine whether or not it is fatal, one may desecrate Shabbat for its treatment.
Rav Shemen bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: And a burning fever is similar to an internal injury, and therefore one may desecrate Shabbat for its treatment.
The Gemara inquires: From what point on the body is a wound considered an internal injury? Rabbi Ami explained: From the lips inward. Rabbi Eliezer raises a dilemma: With regard to afflictions located in the gums [kakhei] or teeth, what is the halakha? Do we say that since they are located in firm parts of the body, they are similar to external injuries, or perhaps we say that since they are situated within the mouth, they are similar to internal injuries?
Abaye said: Come and hear a proof from a mishna (Shabbat 111a): One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes, as it is generally prohibited by rabbinic law to perform acts of healing on Shabbat. Abaye infers: It is only when he is merely concerned about pain in his teeth that he may not treat them, which indicates that if it hurts him greatly, it is permitted to seek treatment. The Gemara rejects this inference: Perhaps the tanna also characterizes a situation where it hurts one greatly as one of mere concern.
ומהיכן מכה של חלל פירש רבי אמי מן השפה ולפנים. בעי ר"א ככו ושני מאי. ולא איפשיטא וספק נפשות להקל ומחללין עליה את השבת.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת.
סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא.
א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא מיני' דרב יהודה אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים מותר.
רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת אמר להו רב שמואל בר יהודה מאן ציית ליהודה מחיל שבי לסוף חש בעיניה שלח ליה שרי או אסיר שלח ליה לכ"ע שרי לדידך אסיר
Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: With regard to an eye that rebelled, i.e., which is apt to pop out of its socket, it is permitted to apply blue eye shadow to it on Shabbat.
The Sages initially concluded from this that this statement applies only where one had already ground the ingredients yesterday, i.e., on Shabbat eve, but if he planned to grind them on Shabbat, or to bring them through a public domain, it would not be permitted, as this would constitute a desecration of Shabbat by Torah law.
To dispel this notion, one of the Sages, named Rabbi Ya’akov, said to them: This matter was explained to me by Rav Yehuda, who said that even if he plans to grind the ingredients on Shabbat and bring it through a public domain, it is permitted.
The Gemara relates that Rav Yehuda permitted someone to apply blue eye shadow to the eye on Shabbat. Rav Shmuel bar Yehuda said to the Sages: One who adheres to the ruling of Yehuda desecrates Shabbat. Ultimately, Rav Shmuel bar Yehuda himself suffered pain in his eye. He sent a message to Rav Yehuda, asking: Is it permitted or prohibited for me to treat my eye on Shabbat? Rav Yehuda sent back to him: For everyone else, it is permitted; for you, it is prohibited, as you treated my lenient ruling with disdain.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ — מְטִילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא. אֲזַל גַּבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: בְּשַׁבָּת מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי מִצְטְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית, אִישְׁתְּבַע: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא.
§ The mishna said: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: The Gemara discusses a related incident: Rabbi Yoḥanan suffered from the illness tzefidna, which first affects the teeth and gums and then the intestines.
He went to a certain gentile matron [matronita] who was a well-known healer. She prepared a medicine for him on Thursday and Friday. He said to her: What shall I do on Shabbat, when I cannot come to collect the medicine from you? She said to him: You will not need it. He asked her: If I do need it, what shall I do? She said to him: Swear to me that you will not reveal the remedy; then I will tell you, and you can prepare it yourself should you need it. He swore: To the God of the Jews, I will not reveal it. She told him the remedy. Rabbi Yoḥanan then went out and taught it publicly, revealing the secret of the remedy.
מִמַּאי הֲוָה? מֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דְּחִיטֵּי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. וּמַאי סִימָנֵיהּ — כַּד רָמֵי מִידֵּי בְּכַכֵּיהּ וְאָתֵא דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, עֲבַד הָכִי בְּשַׁבְּתָא וְאִיתַּסִּי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי?
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא הוֹאִיל וּמַתְחִיל בַּפֶּה, וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים.
§ The Gemara asks: From where does this disease tzefidna come? It is from eating wheat bread that is too hot and fish remains fried in oil. What is the sign of this sickness? When one puts something between his teeth, blood comes out from his gums. When Rabbi Yoḥanan suffered from tzefidna, he prepared this medicine described above on Shabbat and was cured. The Gemara asks: And how did Rabbi Yoḥanan prepare this medicine on Shabbat for an ailment which affects only the gums but is not life-threatening?
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Tzefidna is different, since it does indeed begin in the mouth and appears to be an illness of the teeth, but it ends up in the intestines and is dangerous.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא — וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, ... תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְחַמִּין חַמִּין לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לְהַבְרוֹתוֹ. וְלֹא שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְאֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין לוֹ שֶׁמָּא יַבְרִיא, אֶלָּא מְחַמִּין לוֹ מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְלֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise in accordance with this approach, as it was taught in the mishna: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one places medicine in his mouth on Shabbat, and the Rabbis do not disagree with him and say otherwise... That was also taught in a baraita: One heats water for an ill person on Shabbat, whether to give him to drink or to wash him, since it might help him recover. And they did not say it is permitted to desecrate only the current Shabbat for him, but even a different, future Shabbat. And one must not say: Let us wait and perform this labor for him after Shabbat, perhaps he will get well in the meantime. Rather, one heats it for him immediately because any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat. And this is so not only with regard to uncertainty whether his life is in danger on the current Shabbat, but even in a case of uncertainty with regard to danger on a different Shabbat.
מַתְנִי׳ עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ.
חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין, וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.
MISHNA: With regard to a pregnant woman who smelled food and was overcome by a craving to eat it, one feeds her until she recovers, as failure to do so could lead to a life-threatening situation.
If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts who determine that he indeed requires food. And if there are no experts there, one feeds him according to his own instructions, until he says that he has eaten enough and needs no more.
דבר שאין בו סכנה - חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה: אומר לארמאי ועושה - אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו:
(יד) עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַצִּנָּה קָשָׁה לְחַיָּה הַרְבֵּה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים.
אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחוֹלֶה לְהִתְחַמֵּם בָּהּ.
(14) A fire may be kindled for a woman after childbirth even in the summer, since cold is very difficult for a woman to bear after childbirth in the cold regions.
In contrast, a fire should not be kindled for other sick people to warm themselves.
...ובהשגות א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פ"ד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו'? ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא עכ"ל.
ומדבריו נראה שסובר שדברי רבינו הם בחולה שאין בו סכנה ודחק באפשר דההיא דפרק יה"כ שיש בו סכנה הוא.
ובודאי מוכרח הוא שם וסיפא דההיא ברייתא וספקו דוחה את השבת וכבר כתבה רבינו למעלה בראש הפרק בדין חולה שיש בו סכנה וכן יראה מדברי הר"א ז"ל דלחיה כל ל' עושין לה מדורה דכל ל' לענין מדורה [חולה] שיש בה סכנה [היא].
ואני הייתי סבור לפרש דחיה דוקא תוך שבעה וכמו שכתבתי למעלה וחולה לדעת רבינו אפי' יש בחולי סכנה אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים. "ומחממין לו חמין" מלתא אחריתא ואין דומה ל"עשיית מדורה."
אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה:
מתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ואפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו: גמ' ת"ר מנין יודעים שיאורו עיניו משיבחין בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמו. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. (נבילה) ושביעית מאכילין אותו שביעית. שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול. ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן: מתני' מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. והלכה כרבי מתיא בן חרש דאמר החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות דלא פליגי רבנן עליה דרבי מתיא אלא בכלב שוטה אבל בחושש בפיו לא פליגי עליה. ורבי יוחנן נמי חש בצפידנא שהוא כאב שינים ועבד ליה סם בשבת דמכה של חלל הוא. [דף פד ע"א] דאמר רב נחמן בר יצחק שאני צפידנא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעיים היא. מאי סימניה כי רמי מידי בככי אתי דמא מדריה פי' מעל הבשר שעל השינים: [דף פד ע"ב] וכל ספק נפשות דוחה את השבת לאיתויי מאי. אמר רב יהודה אמר שמואל לאיתויי אפי' ספק בשבת אחרת היכי דמי. כגון דאמדוהו לתמני יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכביה עד אורתא כי היכי דלא ניחל עליה תרי שבי קא משמע לן. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו חמין מיד וספיקו דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו. ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל פי נכרים אבל מצטרפות לדעת אחרת. כך כתבו בספרי והלכות גדולות ובתוספתא (פט"ז דשבת). והיה קשה לריב"א למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים וגבי יולדות נמי מחללין שבת על פי נשים. והיה ריב"א גורס אין עושים דברים אלו על פי נשים ולא על פי נכרים אבל מצטרפין לדעת אחרת כלומר אין אומרים בתכנת נפשות שלא יהו נאמנות אלא אף מצטרפין לדעת אחרת להכחיש את האנשים כנגדן. ולישנא דאבל דחוק קצת. והרב אלפס ז"ל גורס אין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי נכרים מפני שמצטרפין לדעת אחרת פי' שהנכרי יאמר אין חוששין שנעשה עבירה וכן תאמרנה הנשים. והיינו מצטרפין לדעת אחרת וכלומר לטעות שאין חוששין שעושה עבירה ואתי לידי סכנה: