(א) לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃ (ב) וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ (ג) וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ {ס}
(א) השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה. ובו ט"ס:
הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם:
(א) הרואה. ל"ד קאמר הרואה אלא הגביה ובאה לידו דהא אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידיה אבל על לא תוכל להתעלם עובר משעה שרואה ומעלים עיניו ממנה מליטלה. סמ"ע:
(ב) בד"א?
במקום שהוא חייב להשיב משם
ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה
ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה
ושלא תהי' מדעת
ושיהי' בה שוה פרוטה
ושיש סימן בגופה או במקומה
ושהיה מטפל בה אם היתה שלו
ושתהי' של מי שחייב להשיב אבידתו -
אבל אם חסר א' מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו:
(ג) כיצד? המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז, שלא נתייאשו הבעלים. ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל, או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם, אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן, שודאי נתייאשו הבעלים: הגה וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ):
(ד) לפיכך, המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם, יינה אסור בהנא', והקנקן מותר. ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה, ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה :
(ה) אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משורת הדין):
(ו) מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל, בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר, והוא של מוצאו. ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר, אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו:
(ז) המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (tide of the sea) ושלוליתו של נהר (overflowing river) הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח (מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה'). ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פ' אלו מציאות) ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש: הגה ואם הוא דבר שאין בו סימן, אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה, או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין, לא זכה בהן המוצא (טור). אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד, והוא עומד ואינו רודף אחריו, ודאי מייאש וסתמא (לא) הוי יאוש (תוס' ומרדכי פ' הנ"ל). אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן):
(ח) נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו כשמתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז: הגה וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז (נ"י פ' אלו מציאות):
(ט) אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו, חייב לגדור בפניהם כדי להציל: