(ב) לבשר אחד. הַוָּלָד נוֹצָר עַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם וְשָׁם נַעֲשֶׁה בְשָׂרָם אֶחָד (שם נ"ח):
לבשר אחד ONE FLESH — Both parents are united in the child.
The correct interpretation appears to me to be that in cattle and beast the males have no attachment to their females. Rather, the male mates with any female he finds, and then they go their separate ways. It is for this reason that Scripture states that because the female of man was bone of his bones and flesh of his flesh, he therefore cleaves to her and she nestles in his bosom as his own flesh, and he desires to be with her always.
It was taught: R. Meir used to say, Why did the Torah ordain that the impurity of menstruation should continue for seven days? Because being in constant contact with his wife [a husband might] develop a loathing towards her. The Torah, therefore, ordained: Let her be impure for seven days in order that she shall be beloved by her husband as at the time of her first entry into the bridal chamber
(19) When a woman has a discharge, her discharge being blood from her body, she shall remain in her impurity seven days; whoever touches her shall be unclean until evening.
“It is precisely in order to underscore the significance of sexual relations, in order to focus attention upon their character and consequences, that tevila was ordained. The restraints imposed on tevila are intended to assure that relations not be casual. They generate interactive awareness which serves to ennoble and enhance sexuality, elevating it, redemptively, from the bestial to the human.”
(ו) ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנדה (לא ב) על צד הפשט. רצוני לומר שכונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצות מלבד רב עקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המכשר ולא יקוצו זה מזה לרב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רב האמות שאינם גדורים בגדרינו החמורים, וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרנו בנדה (שם).
our Sages of blessed memory wrote about the menstruant by way of a plain meaning - by which I mean they intended to reveal one of the great benefits that lie in the precept, apart from its great and mighty main values:they wrote that there is an advantage in keeping a woman distant for a short time: (it is) so she should be the more beloved to her husband in the proper, felicitous time, and they should not grow disgusted with one another on account of the too great constancy of their closeness, and thus cast their eyes on other bodies - as do most of the nation thus are not bound by our stringent ''fences'' (protective restriction). this reason of theirs will likewise be enough, by way of plain meaning, for a woman giving birth (to explain it): that he should not be distastefully intimate with her once, for fear that she may become degraded in his eyes and he will be disgusted with her, as we stated about a menstruant.
הרב י"ד סולובייצ'יק, 'צירוף', דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 244-246
מהי גבורה בהלכה? על איזו דרך ממליצה בפנינו ההלכה להשגת שיעור הקומה ההירואי? התשובה היא: עלינו לנוע בתנועה הדיאלקטית. הצירוף ההלכתי משתקף בתנועה פרדוקסאלית בשני כיוונים מנוגדים- התפרצות נועזת לפנים ונסיגה נכנעת לאחור. התנסותו ההירואית של האדם הינה התנסות קוטבית וסותרת את עצמה. האדם חותר קדימה רק כדי לסור ולסגת לאחוריו לאחר מכן.
התורה רוצה באדם שיהיה נועז והרפתקן בבקשתו אחר שעת הכושר לפעולה של גבורה, אולם ברגע האחרון, כשהניצחון נראה כבהישג ידו, יעצור, יפנה לאחוריו וייסוג. הרגעים המרוממים ביותר של ניצחון והגשמה חייב אדם לוותר על שיכרון הניצחון ולכבוש את עצמו. כך פעל יעקב. הוא לא השלים את ניצחונו במקום זאת שילח את יריבו המובס. על ידי שיחרורו של האוייב שנחל מפלה, ניצח יעקב את עצמו. הוא נסוג מעמדה שכבש לעצמו באומץ ובעוז רוח. פרש ונירתע לאחוריו.
...אין תחום שבו מודגשת תורה זו של הצירוף הדיאלקטי ביתר תדירות מאשר בתחום האסתטי-תענוגני. כיצד מצרף אדם עצמו בתחום זה? על ידי הכנסו בתנועה דיאלקטית, על ידי נסיגתו בהיותו אל מול פיסגת תשוקתו. ככל שתגבר שליטתו של הדחף הפיסיולוגי, ככל שיגדלו השיכרון ותמהון החושים לקראת סיפוק התאווה, כן יתעצם כוחם הפודה של הצירוף הדיאלקטי, של תנועת הנסיגה לאחור....
חתן וכלה צעירים, חסונים, ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת, חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים לאחור. הוא, כדרך האבירים, מציג גבורה פרדוקסאלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו מתלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; משוררים לא ישירו על שני צעירים ענווים צנועים אלה. הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם, בדממת הלילה. האיש הצעיר כיעקב בשעתו, חוזר ונרתע לאחוריו. ברגע שבו נראית ההגשמה כמובטחת- הוא נסוג ופורש"
|
Rabbi Joseph Soloveitchik, “Carthesis” Bride and bridegroom are young, physically strong and passionately in love with each other. Both have patiently waited for this rendezvous to take place. Just one more step and their love would have been fulfilled, a vision realised. Suddenly the bride and groom make a movement of recoil. He, gallantly, like a chivalrous knight, exhibits paradoxical heroism. He takes his own defeat. There is no glamor attached to his withdrawal. The latter is not a spectacular gesture, since there are no witnesses to admire and laud him. The heroic act did not take place in the presence of jubilating crowds; no bards will sing of these two modest, humble young people. It happened in the sheltered privacy of their home, in the stillness of the night. The young man, like Jacob of old, makes an about- face; he retreats at the moment when fulfilment seems assured. |