אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י.) כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מ"מ התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כ"א ע"י בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו מ"מ בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. ר"ל שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. וע"ז נאמר אז יבדיל משה שלש ערים אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, וע"ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה. ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד יח) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם.
אז יבדיל משה וגו׳. בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון. ומש״ה נסמך לזה המעשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב״י. אשר אין לו ענין כאן לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ״י סוגית הגמ׳ דפי׳ אשר שם משה היינו כח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעה״י וידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא״י ומכ״מ הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידנו. משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה . וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים שנצרך ג״כ עיון והשגחה שיהיה עפ״י ההלכות המבוארות במס׳ מכות פ״ב ולא בנקל הי׳ למצוא ערים המסוגלות לזה. כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה י׳. ומזה נלמוד לעיון הלכה. ועפ״י דברינו יובן דרשת חז״ל על מקרא הסמוך:
וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. וע״ז אמר (בירמיהו ב׳:כ״ד) פרה למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשם ימצאונה. ות״י כערודא כו׳ כן כנשתא דישראל מרדת וטעת מן אורייתא ולא צביא למיתב נביא אמר לה כל בעהא דאורייתא לא ישתלהון בזמנה ישכחונה. פי׳ שת״ח לא נתייגעו בתורה ע״כ בבוא מעשה לידם טעו ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו אמר הנביא משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחלה וכסבורים אשר בחדשה. היינו בזמן שיחודש המעשה ימצאונה. היינו ימצאו יסדות ההוראה ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה. ומה שהוכיחם ירמיה כ״ז בשעת החרבן משום דעיקר חרבן בהמ״ק היה תלוי בכח מלחמתה ש״ת בישראל. כמו שיבואר בחבורי רנה ש״ת באורך כאשר יגזור האל בחיים. וכבר הוכחנו בקדמת העמק שאלה ח״ג אשר גם קהלת הזהיר ע״ז במקרא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ. דפירושו אשר הזהיר לבני שהוא ת״ח כמש״כ בס׳ בראשית מ״ה ט״ז. לעשות ספרים אין קץ מדברים מחודשים בשעת למודם. וכבר עשו כן נביאים הראשונים כמש״כ הרמב״ם בהקדמת חיבורו הגדול וכבר ביארנו בס׳ שמות ל״ד כ״ז שכן פי׳ דבר ה׳ למשה כתב לך את הדברים. לפי פי׳ הגמרא נדרים דף ל״ח יע״ש: