"ואין לו אשה ובנים מעיקרא" - "מעיקרא" חסר בכל כה"י.
"'קצרים, יולדת ארוכים; שחורים, יולדת לבנים" - חסר ברוב כה"י.
"אמר רב הונא: במתנוונה" - בחלק מכה"י חסר "אמר רב הונא".
"ופריצותא מי אמר רחמנא" - חסר ברוב כה"י.
ונקתה - מן האלות ואף מן השבועות.
ונזרעה זרע - שאם היתה עקרה נפקדת' דברי רבי עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: אם כן' ילכu כל העקרות ויקלקלו בשביל שיפקדו, וזו שישבה הפסידה?! אלא, מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע"? שאם היתה ילדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, אחד יולדת שנים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים.
דבר אחר: ונקתה ונזרעה זרע - להוציא את האיילונית שאינה ראויה לילד.
דבר אחר: ונזרעה זרע - מפני שהיתה בכלל ויצאה לידון בדבר החדש החזירה הכתוב לכלל:
(יב) וּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ (יג) וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכׇל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
הלכה: אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה כול׳.
דִּלֹּכֵן מָה אֲנָן אָֽמְרִין? שָׁתָת וְלֹא בָֽדְקוּ אוֹתָהּ הַמַּיִם טְהוֹרָה הִיא, אֲנִי אוֹמֵר, הַזְּכוּת תָּלָה לָהּ.
נִיחָא כְּמָאן דְּאָמַר הַזְּכוּת תּוֹלָה וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת, בְּרַם כְּמָאן דָּמַר הַזְּכוּת תּוֹלָה וְנִיכֶּרֶת?
אָמַר רִבִּי יִצְחָק: כֵּן אֲנָן קַייָמִין, כְּשֶׁשָּׁתָת וְלֹא הָיוּ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. שֶׁלֹֹּא תֹאמַר, הוֹאִיל וְאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין בָּאֲנוּסָה אֶלָּא בִּמְפוּתָּה וְזוֹ אֲנוּסָה הִיא, מָה אֲנוּסָה שֶׁבִּכְהוּנָּה כְּרָצוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מֵימַר, מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ.
24-26. עם הכל האשה מטמאת, חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש. במשנתנו פ"ד מ"ד: על ידי כל עריות מקנאים חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. ופירשו בירושלמי פ"ד סה"ה, י"ט ע"ד (בכי"ר, ולפנינו נשמט הפירוש): וממי שאינו איש, פקוף (צ"ל: כקוף). וכן פירש רב פפא בבבלי כ"ו ב': למעוטי בהמה...
מעתה ספק גדול הוא בעיני אם המלה "כקוף" שבירושלמי כי"ר שהבאנו לעיל, ריש ד"ה עם הכל, היא מגוף הירושלמי, הואיל ואינה בכי"ל, ומסתבר שנוספה ע"פ פירוש רב פפא בבבלי כ"ו ב'. ובירושלמי לא פירשו את משנתנו כלל, ותפשו "שאינו איש" כפשוטו, שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה, ואין מקנאים על ידו, שהרי עדיו עמו, וכמו שדרשו "אין איש, בדק ולא מצא עצמו איש". וכנראה, שאף בבבלי לא היתה מסורת בפירוש משנתנו, ולא פירשו אותה כנ"ל, משום שהקשו כמה פעמים באותה סוגיא "פשיטא", ואם אינו איש ממש פשיטא שאינו מקנא על ידו, ולפיכך רצו לפרש מעין זו, שהכוונה לשחוף, וכפירוש ר"ח (שהובא בתוספות ד"ה שחוף), אלא שהקשו משמואל הסובר ששחוף מקנין על ידו...