זכור את יום השבת לקדשו. ראה ראינו ליתן טוב טעם ודעת על השינויים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות א', בראשונות כתיב זכור את יום השבת ובאחרונות כתיב שמור את יום השבת. ב', בראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ובאחרונות כתיב בשבת ובכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך, ג', בראשונות נתן טעם לשמירת השבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובאחרונות נתן טעם אחר וזכרת כי עבד היית וגו'. ד', בראשונות לא הזכיר בשבת שור וחמור ובאחרונות אמר ושורך וחמורך וכל בהמתך. ה', בראשונות כתיב למען יאריכון ימיך ובאחרונות הוסיף למען ייטב לך. ו', בראשונות כתיב לא תחמוד ובאחרונות הוסיף לא תתאוה. ז', בראשונות לא הזכיר שדהו ובאחרונות הוסיף שדהו. ח', בראשונות הקדים בית רעך לאשת רעך ובאחרונות הקדים אשת רעך לבית רעך. ט', בראשונות כתיב עד שקר ובאחרונות אמר עד שוא. י', בראשונות לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו ובאחרונות כולם בוי"ו.
לא תרצח. חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, כמו שפי' חז"ל בבא בין על הזכירה בכל ימי השבוע שיספר אחד בשבת ב' בשבת לא כדרך שאחרים מורם שכל יום יש לו שם אחר, בין על הזכירה בכניסת השבת לקדש קדושת היום שהוא מדאורייתא, ובין ענינים שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו, וע"כ בחמשה הראשונות נזכר בכל אחד שם ה' אלהים ובאחרונות לא נזכר שם ה'. ובא האזהרה שלא יזיק לחברו לא בגופו לא תרצח, ולא בממונו לא תגנוב, שהגם שעקרו על גנבת נפשות כולל על עניני גנבה כמ"ש המפרשים, ובין דבר ממוצע בין גופו לממונו שהוא אשתו שהיא כגופו והיא ג"כ קנינו, כמ"ש דקיחה איקרי קנין, וגונב נפשות מזיק לחפשיותו ולכבודו, והזהיר שלא יזיק לו במעשה, ואף בדבור לא תענה ברעך עד שקר, ובדברות האחרונות הוסיף עד שוא אף דבר שאין בו ממש כמו רכילות ולה"ר להוריד כבודו ומעלתו, ואף לא יזיק לו במחשבה לא תחמוד, ובראשונות הקדים בית רעך כפי הצורך לו יותר שהבית קודם בצורך, ובאחרונות הקדים אשת רעך שסדר כפי חומר החטא. ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה שהחמדה הוא מצד החושים דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב מחמד עין מחמד עיניהם, והתאוה הוא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין ואין בו חמדה מצד יפיה, רק נפשו המתאוה אותה אותו כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים י״ב:כ׳) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם (שמואל ב כ״ג:ט״ו), ובא נסמך אל נפש תאות נפש ולא נמצא חמדת נפש, ואין דרך לתאו אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות כמו שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר, וע"כ בדברות האחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהיה עשיר כמוהו, ואמר בית רעך והוסיף שדהו והוסיף עבדו שכ"א מוסיף על הקודם לרבותא, וג' ראשונות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב הם מז' מצות ב"נ ולכן לא אמר רעך, אבל לא תענה ולא תחמוד אין נוהגים בב"נ לכן אמר רעך, וכלל עשרת הדברים הם מצות שהשכל מחייבם, שכל אדם יכיר בשכלו שיש סבה ראשונה ממציא כל הנמצאות ושראוי שלא לישא שמו לשוא, וכ"ש מצות האחרונות שהם מצות נמוסיות ששכל האדם מוכן אליהם בטבע, והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם מצות האלה השכליות אם יעשום רק מצד השכל והנחום לבד שלא מפני יראת אלהים שהזהיר עליהם בקולות וברקים, זרועות השכל לא יעמדו מפני התאוה, כמו שראינו עמים רבים שחלפו חק בין ברצח בין בנאוף וגנבה פרצו ודמים בדמים נגעו, וכמ"ש כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני ע"ד אשתי (בראשית כ׳:י״א), וכמו שפרשתי שם עיי"ש, לכן דבר ויקרא ארץ ואלהים הופיע לצוות עליהם, וכמ"ש חז"ל שאומות אדום וישמעאל לא רצו לקבל לא תרצח ולא תגנוב, וכבר האריכו הקדמונים להראות שעשרת הדברות הם שורש לתרי"ג מצות, וכמ"ש ר' סעדיה גאון והראב"ן במאמר השכל והרי"א פה בארך, עיי"ש:
אין ניאוף אלא באשת איש. פירש זה כאן, ולא בפרשת יתרו, משום דהוה אמינא ד"לא תנאף" על כרחך בשאר עריות, דאי באשת איש, הרי הזהיר הכתוב אפילו שלא יחמוד אותה בלב (פסוק יח), כל שכן שלא יהיה מזנה עמה, והוה אמינא ד"לא תחמוד" (שם) הוא באשת איש, ו"לא תנאף" בשאר עריות. אבל בפרשת יתרו לא הוצרך לפרש, דכלל שם (שמות כ, יד) "לא תחמוד אשת רעך" עם "עבדו ואמתו", ואין פירושו שם לזנות עמהם, אלא שהוא חומד אותם שיהיו שלו לגמרי, אף אשת רעהו שהוא חומד אותה שתהיה שלו, אבל החמדה לזנות עמה לא נזכר, ואם כן שפיר אתא "לא תנאף" שלא יזנה עמה. אבל בדברות אלו שינה הכתוב וכתב "לא תחמוד אשת רעך" בדבור בפני עצמו, ולא כלל אותו עם "עבדו ואמתו", והוה אמינא דאזהרת "לא תחמוד אשת רעך" כאן רוצה לומר שלא יחמוד אותה לזנות עמה, ואם כן אין לפרש "לא תנאף" באשת איש, רק בשאר עריות, או בפנויה, והזהיר החמדה לאשת איש, והניאוף בשאר עריות, או בפנויה מדבר הכתוב, והוצרך (רש"י כאן) לומר דודאי "לא תנאף" באשת איש, ו"לא תחמוד" היינו שלא יחמוד אותה שתהיה אשתו. אף על גב דמחלק "לא תחמוד" מן "עבדו ואמתו", מכל מקום הפירוש אחד
:ונראה לי, כי החמדה שני דברים; האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם, ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית – אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה (מד. ) שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה (להלן כב, ח) "כי תבנה בית חדש", ואחר כך אמר (להלן כד, ה) "כי יקח איש אשה חדשה". ויש מי שחומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בית ואשה, חומד לתוספת יצר. ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ואחר כך לבית. ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם "לא תחמוד אשת רעך", ואחר כך "לא תתאוה בית רעך". ומזה הטעם נראה שלא נכתב "שדהו" בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו, רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו, כיון שאינו משלים בעצמו, אבל התבואה והפירות הם משלימים. לאפוקי בדברות האחרונות, שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף "שדהו". וגם כתב (כאן) "לא תתאוה" מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות הוא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה, מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה. אבל אצל בית ושאר דבר כתיב "לא תתאוה", שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות, שרצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר, כי בבית ובאשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר. ודברים אלו דברים נכונים למי שמבין:
:ונראה לי, כי החמדה שני דברים; האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם, ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית – אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה (מד. ) שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה (להלן כב, ח) "כי תבנה בית חדש", ואחר כך אמר (להלן כד, ה) "כי יקח איש אשה חדשה". ויש מי שחומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בית ואשה, חומד לתוספת יצר. ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ואחר כך לבית. ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם "לא תחמוד אשת רעך", ואחר כך "לא תתאוה בית רעך". ומזה הטעם נראה שלא נכתב "שדהו" בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו, רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו, כיון שאינו משלים בעצמו, אבל התבואה והפירות הם משלימים. לאפוקי בדברות האחרונות, שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף "שדהו". וגם כתב (כאן) "לא תתאוה" מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות הוא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה, מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה. אבל אצל בית ושאר דבר כתיב "לא תתאוה", שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות, שרצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר, כי בבית ובאשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר. ודברים אלו דברים נכונים למי שמבין: