וידבר וגו׳. כאשר השיב הקב״ה למשה על שאלותיו ותרעומותיו לשעה. בא דבור בפ״ע שנצרך גם לשעה גם לדורות לדעת דרכיו ית׳. ומש״ה הפסיק בסדרא בפ״ע. וכיב״ז בס׳ דברים פ׳ עקב ופ׳ נצבים כמבואר שם:
וידבר אלהים. כבר ביארנו בס׳ בראשית בתחלתו ובסופו דזה השם משמעו כ״פ על הנהגת הטבע שברא הוא ית׳ כדכתיב בראשית ברא אלהים. ומובן לפי הענין. וכן כאן משמעות המקרא וידבר אלהים שהוא בורא הטבע:
ויאמר אליו אני ה׳. המהוה הכל בהשגחה פרטית. ולא כבו״ד הבונה בית אין כחו בבית אלא עד שלא נבנה אבל אח״כ אין הבית עומד בכחו אבל התבל שנבראת בשם אלהים היא עומדת ומתקיימת בשם הוי׳ המהוה הכל. ובזה נכלל תשובה על שאלת משה שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו ית׳ אלא בטבע הענין כמש״כ. והשיב דגם הטבע היא בהשגחה. והנה כתיב כאן בשני לשונות וידבר ויאמר. וכבר ביארו חז״ל במכות די״א דבמקום שאינו דיבורי דיני תורה. ההבדל בין דבור ואמירה הוא שדבור משמעו קשות ואמירה רכות. וכאן כתיב שני לשונות הוא כמש״כ ריש ס׳ בראשית מאמרם ז״ל בב״ר מתחלה ברא הקב״ה עולמו בדין ראה שאינו מתקיים שיתף רחמי׳ בדין. וביארנו שם דמתחלה הית׳ הבריאה בדין. אבל הקיום א״א לעמוד אלא בשתוף רחמים. ומש״ה כאן וידבר אלהים. הוא שם הבריאה. והיה ראוי ע״פ הדין להעניש משה על דבריו. אבל ויאמר אליו אני ה׳ המהוה העולם. ובזה הוא בשתוף רחמים:
I am Adonoy. This teaches that the entire world is perpetuated by Hashem, utilizing Divine Providence. In contradistinction to a house, for example, that once it has been built the builder ceases work and it stands on its own, the world continues to exist only because Hashem keeps it in existence. With this, Hashem answered Moshe’s question in which he implied that Pharaoh’s decree was merely a result of natural events without Hashem’s Providence; Hashem replied that nature is also a result of Divine Providence.
לכן אמר לבני ישראל. כל הענין עד לבסוף ונתתי אותה לכם מורשה. שיבואר שכמו שיחל מעתה לעסוק ביצ״מ בכמה פרטים ולשונות של גאולה כאשר יבואר והוא התכלית להביא אל הארץ מקום מיוחד להשגחה פרטית. כך יהיה למורשה לדורות אפילו כשתצאו ממנה כאשר יבואר עוד בזה המקרא. זהו בכלל אמירה זו לבני ישראל. וצוה הקב״ה אמור לבני ישראל דמשמעו שיאמר משה בעצמו ולא ע״י אהרן וכמש״כ בס׳ במדבר כ״ה י״ב. וכן היה הדבור להלן בא דבר אל פרעה וגו׳. שהיה הרצון שלא יהא אהרן בכל הדברות אלא בפעם ראשונה כדי שלא יהיו מסרבים להאמין שנגלה ה׳ על משה מהטעם שביארנו שם. אבל עתה כאשר בא אהרן עמו והשריש אמונת הגאולה בלשונו שוב היה הרצון שיהא משה מדבר בעצמו. וכמו שהיה אח״כ מי״מ ואילך. אבל גם בזה סירב משה ונשתנה כאשר יבואר בפסוק י״ב ופסוק ל׳:
אני ה׳. כח כל הכחות שיש בעולם והיינו מהוה הכל:
והוצאתי אתכם וגו׳. ביאר ארבע לשונות של גאולה שידוע שקבעו חז״ל נגדם ארבעה כוסות של יין. ויש להסביר ענין ד׳ לשונות. וגם הלא יפה הקשה במרדכי פ׳ ע״פ למה זה קבעו ארבעה כוסות של יין ולא ארבעה מיני לחם או בשר וכדומה. והנה תניא בע״פ דקי״ז ת״ר כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. והובא נוסח זו ברי״ף ורמב״ם וש״ע שמצוה לעשות כוס ה׳ ואינו לעיכובא. והוא פלא ממ״נ או כי צריך להיות חובה או לא יבוא כלל. אבל הענין. דמושכל פשוט הוא שא״א לצייר שיהא איש המוני שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים ועלה במשך מועט למעלת ישראל ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורא גדול של גלוי שכינה. וע״כ נדרש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט. וכך היה בישראל שהיו מגושמים בצורה ובדעת ונתעלו במשך מועט עד שהגיעו לה״ס. והיינו ד׳ לשונות של גאולה. מתחלה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שהוא עסק חומר ולבנים שיצאו מזה משעה שהגיעו למכת ערוב כמו שיבואר להלן ח׳ כ״ח. ועדיין היו בחזקת משועבדים לעבדות עד שהגיעו למכת ברד שאז החל להוקיר את ישראל כמו שיבואר להלן ט׳ ל״ה. וע״ז כתיב והצלתי אתכם מעבודתם. הרי נתעלו עוד צלמם ודעתם לשבח. ועדיין היו תחת משרת המלוכה ודעת המלך עליהם. ובמכת בכורות הגיעו למעלת בני חורין ע״ז כתיב וגאלתי וגו׳. אח״כ העלה אותם הקב״ה למעלת ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳. וקבעו לזכרון ארבעה כוסות באשר שאין דבר מאכל ומשקה משנה תואר פניו ודעתו של אדם כמו שתיית יין המשמח לב ומטיב גהה. ובזה יבואר יפה ענין כוס חמישי להלן במקרא הסמוך:
וידעתם כי אני ה׳. הוא הבטחה אחרת. ולשון חמישי של מעלה. שכל כך תעלו בדעת עד שתגיעו למדרגה של וידעתם היינו דבקות ודעת אלהים. וכיב״ז מתפרש להלן ט״ז ו׳. והדבר מובן שיהי׳ בזמן מאוחר ממדרגה הקודמת כמו הלשונות הקודמים. והי׳ זה משעת מ״ת ואילך וראוי לדעת שהבטחה זו אין הפי׳ שיהי׳ כל ישראל בזה הבחינה. דזה א״א שיתנהג אומה שכל אנשיה יהיו משוקעים בדעת אלהים. אלא הפי׳ שיהי׳ בכם הרבה אנשי מעלה. ובריש ס׳ ויקרא ביארנו עפ״י מ״ר דעל אלה אנשי מעלה כתיב אדם אחד מאלף מצאתי. והיינו שביארנו ענין ד׳ כוסות שנשתנו כל ישראל בצורתם ובדעתם מכאשר היו. בד׳ מדרגות. אבל יש עוד כוס חמישי נגד זה הלשון של וידעתם וגו׳ ובאשר אין חובה לכל ישראל להגיע לזה המדרגה. ע״כ זה הכוס הוא מצוה ולא חובה. ועי׳ מש״כ להלן ט״ו ו׳:
ואמרת אל פרעה וגו׳. כ״כ יהי כחך גדול נגד פרעה עד שלבסוף תאמר אליו בני בכרי ישראל. דאע״ג שכל אוה״ע המה בתכלית הבריאה דאפי׳ המה היו עובדי כוכבים נמצא בהם חסידי אוה״ע המכירים כבוד ה׳ בכל דור. אבל ישראל נמשל לבן בכור של המלך שהוא יורש הכתר. שעוד בחיי המלך מסייע בהנהגת המלוכה כך ישראל מסייעים כ״י להשגחה והליכות עולם וכמבואר באורך בס׳ דברים ל״ג ג׳ עה״פ אף חובב עמים וגו׳:
Yisrael is My son, My firstborn. All the nations of the world are part of the purpose of creation. Even if they practice idolatry, nevertheless, there are pious gentiles in every generation who recognize the honor of Hashem. However, Yisrael is compared to the first born son of a king that inherits the crown; moreover, even during the lifetime of the king he assists in ruling the kingdom. In the same way, Yisrael assists Divine Providence and the running of the world.
את בנך בכרך. שהוא המסייע בעניני מלוכה. והי׳ בזה המאמר לפרעה סכנה גדולה יותר מכל המכות שלא נגעו בעצם המלוכה רק עונשי המדינה. או אפי׳ הגיעה המכה לפרעה עצמו. מ״מ לא הגיע׳ לעצם המלוכה. משא״כ כשאמר לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך. הי׳ לו להתפעל ולעשות כל האפשר איזה רע למשה. כמו שמצינו ביהויקים המלך כשקרא לפניו איכה ישבה בדד אמר אנא מלכא וכן עוד. וכשהגיע לפסוק היו צריה לראש ונגע בזה למלכותו יצא מן הגדר ושרף המגילה וביקש להרוג את הנביא. אע״ג שידע כי דבר ה׳ הוא. כך כל המכות שהרעו לפרעה לא הי׳ בהם להוציא את פרעה מן הגדר שהי׳ גדור לבלי ליגע במשה מחמת שיודע כי דבר ה׳ בפיו אבל באותו מאמר הי׳ בכח להוציאו מן הגדר ולשלוח יד במשה. וא״כ הי׳ למשה לירא להגיד לפרעה כזאת. אבל בשכר הבטחון שהי׳ למשה בלכתו לשוב מצרימה זכה לחוזק הלב שלא יירא מפרעה משום דבר. ועי׳ מש״כ להלן י״א י׳:
אלהי העברים נקרא עלינו. הפלא מה קוו משה ואהרן דבמה שיאמרו בלשון אחר יהי ניחת פרעה. ועוד אם באמת אמר הקב״ה בזה הלשון כה אמר ה׳ אלהי העברים. היאך שנו ואמרו אלהי ישראל. וג״ז אינו מובן למה התקצף פרעה על מאמר השני יותר מן הראשון באמרו עתה ברוגז למה משה ואהרן וגו׳ וגם יש להבין שאר השנוים בין שני המאמרים. אלא כך הענין. שהבינו משה ואהרן שפרעה טעה בכונתם. מדאמר וגם את ישראל. דמשמעו אנשי מעלה ביחוד. כמש״כ להלן ט׳ ד׳ ובכ״מ. מובן שכסבור פרעה שאין מבקשים אלא על ראשי העם לעשות איזה אסיפה ושמה יחוגו לפני ה׳. והבין פרעה כן משני טעמים. חדא ממה שאמרו אלהי ישראל ולא אלהי יעקב. שנית ממשמעות ויחגו לי. שענינו שמחה הבא במחולות וריקודים כדאי׳ בחגיגה דף י׳ ב׳ דה״ק רחמנא אכלו ושתו וחגו חגא. ועיין להלן י״ט ובס׳ דברים ט״ז ט״ו. ובכ״מ. אמנם לשון ויחגו לי משמעו לפני היינו גילו ברעדה כעומד לפני ה׳ ושמח. וזה א״א בכל המון. וגם ברגלים ובבהמ״ק אע״ג שהכל היו חייבים בקרבנות חגיגה ושמחה מכ״מ לא הכל רקדו וחלו בבהמ״ק לפני ה׳ כ״א חסידי הדור כדאיתא בסוכה פ״ה. משום שאסור לשמוח בפעולת הריקוד שם כ״א מי שיש לו רוח גבוהה של אהבת ה׳ ומשחק לפני ה׳. וכן הבין פרעה בחכמתו כי ויחגו לי. אינו אלא באנשי המעלה מישראל. ע״כ הבין כי רק אותם הם מבקשים. ומשמעות עמי. מתפרש כ״פ על המיוחדים לי. כמו הגד לעמי פשעם דמשמעו אלו ת״ח. כדאיתא בב״מ ספ״ב. והכי מתפרש במלכותא דארעא כמש״כ בס׳ בראשית מ״א מ׳ ונ״ה ע״ש. שהם אנשי חיל שומרי מלכותו ואחר שכן הבין פרעה. לא התקצף פרעה שלא היה בזה בטול מלאכה כ״כ. דאנשי מעלה היו מעטים ולא בעלי עבודה. ע״כ חזרו ואמרו בלשון אחר אלהי העברים נקרא עלינו בשעה שדבר עמנו אמר אלהי העבריים. וזהו משמעות נקרא באל״ף. והכי איתא בת״י אתקרי עלנא [והפלא על ת״א שפי׳ לעיל אתקרי וכאן תרגם אתגלי. ולהיפך מיבעי] ועברי משמעו פחותי ערך אפילו משם יעקב. אלא אדם שפל ומגושם רק מזרע העברים כמש״כ להלן כ״א ב׳. ובאמת היו שני המאמרים מפי ה׳. גם המאמר הראשון היה לאנשי המעלה ויחוגו לי. גם המאמר השני לפחותי ודלת העם ובלשון ונזבחה לה׳ אלהינו אע״ג שלא יחוגו לפני ה׳ מ״מ יקריבו כולם. ופי׳ עוד בזה המאמר בשם ה׳ נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. דמשמעו בברור שישובו אח״כ. וכך היה סבור פרעה בכל משך המכות. ועוד במכת הערב אמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו וגו׳. אבל כ״ז היה בעוד לא היה מכת חשך ולא מתו עוד קטני אמנה והיו הרבה מכונים עברים. משא״כ אחר מכת חשך ומתו בג׳ ימי אפלה הפחותים. וכל הנשארים היו בזה המשך מתעלים והולכים כמבואר להלן ר״פ וארא ו׳ ו׳ וכיון שהגיע למכת בכורות אמר משה לפרעה הלשון שאמר ה׳ לעיל ד׳ כ״ב. כה אמר ה׳ בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני וגו׳ אז קם המאמר הראשון אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי. ולא היה עוד הדבור דרך שלשת ימים וגו׳. ופרעה הבין כ״ז היטב. ע״כ בשלחו כלה שלח לחלוטין. אך עם מצרים לא ידעו מכ״ז כאשר יבואר בפ׳ בא:
וזהו ג״כ כוונת המאמר הלל הזקן. אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן. פי׳ אני משמעו כ״פ בתכלית השלמות כמש״כ בפ׳ שלח עה״פ ואולם חי אני ובכ״מ. ואמר הלל אם אני כאן היינו תכלית השלמות של אדם המעלה להיות דבוק בה׳ מתוך שמחה ש״מ. הכל כאן. היינו השכינה ומלכות שמים המכונה כל. כמש״כ הרמב״ן בספר בראשית כ״ד א׳. ועי׳ מש״כ בספר דברים ד׳ כ״ג. אם אין אני כאן. אם ח״ו הריקודים אינו בזה המעלה רק לשמחת הגוף ורוח אנושי. מי כאן. הרי אינו אלא קלות ראש בפלטין של מלך מלכי המלכים הקב״ה. בזה מוציאין את השראת רוה״ק:
והנה הקילו בזה בכבוד משה ואהרן. לומר שא״צ לזה חכמה יתירה ויגיעה של מעשה השדים. והיינו דאיתא במנחות דפ״ה שיוחני וממרא התלוצצו במשה ואהרן. ואמרו תבן אתה מכניס לעפריים. ומשה השיב אין אמרי אינשי למתא ירקי. ירקי שקול. ופרש״י דחוק. אבל הכונה האמיתית דתנן אין בם הבדל בין תבן טוב לרע. וא״כ ודאי אין להכניס תבן למכור אלא במקום שאין שם תבן כלל. משא״כ ירקות יש כמה מינים שונים. יש מהם פשוטים ונמכרים בזול ויש מהם נפלאים ויקרים מאד. ע״כ מי שיש לו איזה ירק נפלא אינו מביאו אלא במקום שיש שם הרבה ירקות ויודעים להוקיר זה הירק הנפלא. משא״כ במקום שאין מצוי שם מיני ירקות אינם יודעים להוקיר זה המין. יקר המציאות. כך לפי שהבינו יוחני וממרא שמשה ואהרן עושים כשפים שאלו יפה דלא במצרים יש להביא דבר כישוף אבל משה ואהרן בידעם שאין בזה דבר כישוף השיבו כי אין ראוי לעשות כזה כ״א במצרים ששם ידעו והבינו היטב כחות הכישוף וידעו להוקיר פעולתם שהוא נשגב ממעשה הכישוף. משא״כ במקום אחר יהיו סבורים שכל מה שנעשה ע״י משה הוא כישוף. (אחר כך ראיתי זה בדרשות הר״ן):
כצאתי את העיר אפרוש את כפי. בצפרדע ובערוב כתיב סתם אעתיר ולא פירש המקום והיינו משום שהיה בהכ״נ מיוחד לתפלה כמש״כ לעיל ה׳ כ״ב והיה בעיר ולא היה מקום לחוש מה שהעיר מלא גילולי ע״ז אבל כאן היה נדרש להעציר את המטר היורד מלמעלה שיחדלו מלירד היה נדרש פרישת כפי משה למעלה תחת שמי הרקיע. כמו שמצינו שאמר נעמן (במ״ב ד׳) אלי יצא יצוא וגו׳ והניף ידו אל המקום ע״כ היה מוכרח לצאת מן העיר שהיא מלאה גילולים:
ושמתי פדת. הראשונים פירשו לשון הבדל. ולא נמצא בתנ״ך עוד פעם על הבדל לשון פדות. וגם אינו מדויק בין עמי בין עמך. בין עמי לעמך מיבעי כמש״כ בס׳ בראשית א׳ דהרי בין משמע שיש אמצעי בין שני הקצוות. והתרגומים וכן הרמב״ן פי׳ מלשון כופר ופדיון כמו נתתי כפרך מצרים. ולא ביארו על מה בא הכופר וגם אינו מובן מהו בין עמך ותרגומים הוסיפו ע״ז ע״ש. והנראה משום שהיו כמה רשעי ישראל שסירבו לצאת וראוים היו למות כאשר באמת בא עליהם הדבר אח״כ וזהו ביד חזקה כמש״כ לעיל. אבל עתה אע״ג שלא היו ראוים לנס מ״מ לא שלטה בהם המכה כי יהי בזה מקום לומר אשר גם ישראל נלקים ומי יודע את לב העקוב של המסרב לצאת ע״כ ניצולו גם המה. והיה פדות מאוה״ע אחרים שהיו במצרים ולא היו ראוים ללקות. ומ״מ לקו כדי שיהיו כפרה ופדות עבור אותם ישראל שאין ראוים לינצל מצידם והיינו בין עמי ובין עמך. דעמי ניצולו בהשגחה פרטית לגמרי. ועמך נענשו במשלחת ממש. אבל שאר אוה״ע שלא בא עליהם הערוב בהשחתה. אבל מ״מ שלטה בהם המכה אם נזדמנו במקום מסוכן:
וידבר משה לפני ה׳. לא שדבר אל ה׳ כי לא מצינו לעולם וידבר משה אל ה׳. זולת יפקוד ה׳ וגו׳. ויש ע״ז דרוש ברבה שם שמי שתובע צרכי צבור בא בחזקה. אבל כאן לא הי׳ הדבור אל ה׳ אלא מדבר לעצמו. לפני ה׳. הקב״ה האזין צערו. אבל אם לא הי׳ הקב״ה משיב הי׳ הולך ומקים דבר ה׳:
לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ולא אמר ישמע אלי פרעה כמו שאמר להלן בפסוק ל׳. גם שם כתיב תחילה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע וגו׳ וכאן אמר להיפך. אבל מתחילה יש לדעת ההפרש בין לשון ישמעני. בין ישמע אלי. דישמעני משמעו שיהא נשמע לקבל דברו כמו אם אתה לו שמעני והיינו יקבל ממנו. אבל ישמע אלי משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו וממילא מובן הפי׳ ולא שמעו אל משה. היינו שלא הטו אוזן כלל לדבריו. והנה עוד זאת לדעת דכל הדברות שהיו ביד משה. מלבד שאמר הלשון שדבר ה׳ עמו כאשר הוא בלי שום שינוי. עוד הי׳ לו להסביר אח״כ איזה ביאור וכדומה וכמו שביארנו ריש פ׳ ויקרא ביאור לשון דבר ואמרת אליהם. ובזה יובן כמה פרשיות בזה הענין. והנה כשדבר משה בשם ה׳ לישראל כל אריכו׳ המאמר וביאורו לא הטו אוזן לשמוע כלל. ואח״כ כשצוה הקב״ה למשה שילך וידבר לפרעה השיב משה לאיזה תועלת יבא לפרעה ויקוה שיפיק רצון הלא ישראל הקילו בכבודו ולא שמעו לדברו כלל. ואיך ישמעני פרעה לקבל ולעשות כדברי. ואע״פ שמה שלא שמעו אלי ישראל. הוא משום שלא הסברתי להם דברי בביאור ובהסבר יען שמקוצר רוח לא אבו שמוע כלל. אבל פרעה שיטה אוזן לי אוכל להסביר לו ולבאר דברי ואז ישמעני לקבל ולעשות כדברי. ע״ז אמר ואני ערל שפתים. איני יכול להסביר היטב. ובמקרא ל׳ יבואר עוד: