(א) התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו־של־עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו.
(ב) אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
(ג) התפלה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפלה בכונה, מתקבצים בלב אבני־נגף רבים, שמרגישים על ידם כבדות־רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר, ומתנת התפלה נתנת ממרומים, הולכים בכל תפלה ומתפנים אותם המכשולים, והסיכורים הרבים, אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים. ועם אותה העליה הנשמתית, שהיא עולה בכל תפלה ביחש לערך זמנה, אחוזים ידועים באים בתור מרפא את חסרון העבר; אמנם לא בבת אחת נמנה החסרון, אבל הולך הוא ומתמלא, והצוהר של התפלה הולך ומגלה את אורותיו.
(ד) התפלה היא מוציאה אל הפעל והאור, אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפלה בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת בטויו על החיים. המלה הנגזרת, אור גדול שופע עמה. מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ומשופעים בעשרם היא לקוחה. וכפי אותה המדה של החדירה הפנימית שלה, ככה גדולה היא התעופה האורית שהיא מגלה, מהוה ומולידה. בירור הביטוי מברר פרטי האורה, מגשם את המציאות בחפץ ברור ומסומן, והדברים הולכים ונעשים, ואי־אפשר לתפלה שלא תעשה את רישומה. אם היא פועלת את פעולתה ע"פ המטרה הפרטית המסוימה שלה, או מסבבת דרכים רבים ומסובכים, – אלה הם מפלאות תמים דעים; אבל בכל אפן בנין עולם מלא מתגלה בתפלה, בין באותה הקבועה ומסודרת ושוה לכל נפש, בין באותה הפרטית הנובעת ממעמקי לבב כל יחיד וכל ציבור, לפי מצביו וצרכיו. יחד עם כל התכונות העולמיות, העליונות והתחתונות, עם כל ההשתלמות המעשית והחברתית, השכלית והמלאכותית, שהאדם הולך ומשתלם בהם, ומגיע באפן משופר להרחבת חייו והנעמתם, והעולם מסתדר בחצוניותו, ובאפנים ידועים גם בפנימיותו, תבא בראש כולם אותה ההסדרה הפנימית, ראש כל הגורמים לכל המאויים, – התפלה שתוסיף לתן כח ועצמה לכל הסתעפות החיים, לכל התכסיסים התרבותיים ושכלוליהם, ובבהירות ידע האדם לכוון את המניות של התפלה ושל המעשה, ושל התכללותם זה בזה. "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
(ה) התפלה היא מעמקת בנואת ההרגשה העליונה הקדושה, שהיא התמצית של ספיגת אור חי העולמים שבנשמתנו, והיא זורעת בנו אורות קדושים מצמיחים פרי ישועה. ולא לנו האישים הבודדים, בתור פרטיותנו, לבד, אלא כל מה שהתפלה עושה היא עושה בעדנו ועמנו ביחושנו לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר, העתיד, וההוה. ומה נפלאו ההופעות, מה נשגבו ההתנוצצויות, ההולכות ומתגברות מכל תפלה, אפילו כשהיא עראית פרטית ומבודדה, וק"ו כשהיא קבועה, כללית וחברתית. היא נובעת מהמעין האלהי העליון שכל המרום והקדוש, כל הנשא והנשגב, בו כלולים וממנו נובעים, ואליו היא שבה באדירות כח, בחיל ובחוסן מלא קודש קדשים, ומוסיפה היא ברכה במעין החיים, מסרעפת היא את עץ החיים כולו ומפארת את ענפיו. פלגיו אשר ישקוהו מתחברים אלו באלו, ולשדים רבים ושונים, שכל אחד מלא זיו ונהרה, ממלא נחלי עדנים, המספיקים אושר ותענוגי אצילות עולמים, מתאגדים יחד, והיו למקור ברכה לנהרי אהבת עולם ואהבה רבה וברכה ושלום לכל היקום. ותפלת ישראל בהנשאה למרום הקודש, בהרכזה בארץ חמדת עולמים, ובמרום מכון מקדש אלהי עולם, אדון כל המעשים, ב"ה, שטפי נהורים עוברים בכל עולמים, נשמות מרובבות מתחדשות בזיו של מעלה, והאידיאלים העליונים מתנשאים בגיאות קדושה, והכבוד העליון מתברך עדי עד. ברוך כבוד ד' ממקומו.
(ו) התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות.
(ז) התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת.ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות־אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים.
The constant prayer of the soul, neshama, strives continually to move from hidden to revealed, to spread over all the forces of life of the spirit and of the vital soul, and all the powers of embodied life. She yearns as well to reveal her essence and the power of her actions over all her surroundings, over all the world and life, and toward this end we require the accounting of the world which comes through Torah and wisdom. And so we find that the whole work of the Torah and all its wisdom is the constant revelation of the hidden prayer of the neshama. “Let the breath of all life (nishmat kol chay) bless Your name, oh Lord our God…”
(2) Prayer comes in its perfected form only with the consciousness that the neshama is always praying. Does she not fly, and join to her beloved without any break at all? It is only that, in the time of active prayer, the soul’s ceaseless prayer is revealed in actuality. This is her fineness and her pleasure, the glory and beauty of prayer, which is like a rose that opens its fair petals to greet the dew or the sun’s rays which appear on her in her radiance; therefore, “Oh, that one would pray all day long!” (Berachot 21a)
(3) Prayer asks that the neshama fulfill her role. When days and years pass without properly aligned prayer, battering-stones accumulate around the heart, through which we feel an inner spiritual lethargy. And when the good spirit returns, and the gift of prayer is given from above, we move forward with each prayer, removing the obstacles, and the many blockages which have gathered in the flowing river of the highest soul of life begin to clear. And with that neshama elevation gained through each prayer, relative to the value of its time, come known achievements as cures for the deficiencies of the past. Indeed, the lack is not filled all at once, but rather step by step, and the brilliance of prayer progressively reveals its lights.
(4) Prayer actualizes and brings to light, to complete life, that which is hidden in the depths of the neshama. And according to the measure of one’s inner purity, so is the magnitude of the impact of prayer’s appearance when their inner will emerges from their depths, as they turn to the Source of the life of all the souls and all the worlds. Great and wondrous is the effect of their expressions on life. A great light pours forth with a properly derived word, it is taken from secreted storehouses of a rich life, abundant in its opulence. And according to the depth of its inner penetration, so is the scope of the luminous flight which the word reveals, brings to being, births. The clarification of expression elucidates the particulars of this illumination, solidifies existence through a clear and specific desire, and things progressively come to be. It is impossible that prayer not make her impression. Whether she makes her impact according to her particular designated purpose, or sets in motion many complicated paths – these are the wondrous works of the One perfect in knowledge. In any event, the building of a whole world is revealed in prayer, whether in the one fixed, ordered and equal for all, or in that individual cry which issues from the depths of the heart of each individual and community according to their needs and situation. Together with all of the worldly traits, higher and lower; with all the practical and social, intellectual and artistic aspects through which humanity gradually perfects itself, arriving in a rectified fashion to a sweet and expansive life, the world orders in its exterior and, in known ways, even in its inner state - there comes at the head of all that internal order, the chief cause of all desires: prayer, which adds power and intensity into all the myriad branches of life, to all cultural stratagems and their enhancements, and one will know clearly how to apportion prayer and action, and their inter-inclusion one in the other. “For My House will be called a house of prayer for all peoples.” (Isaiah 56:7)
(5) Prayer deepens within us the highest holy feeling, which is the essence absorbed of the light of the Life-giver of the Worlds in our souls; she plants within us holy lights that sprout fruits of salvation. Not only for us isolated individuals in our particularity, but rather everything which prayer does for us and with us is in relation to all that is, to all life and existence according to all their value – past, present and future. And how wondrous the manifestations, how lofty the scintillations that intensify with each prayer, even when it is haphazard, individual and isolated; and all the more so when fixed, encompassing and communal. She flows from the transcendent Divine spring in which all that is elevated and holy are combined, all that is raised up, and from which they flow; and to it she returns in mighty strength, in power and potency, filled with the holiest of holy, adding blessing to the wellspring of life, girding the whole Tree of Life and glorifying its branches. Its rivulets join one to another, moistures various and abundant, each one brimming with radiance and light, filling rivers of delight which satisfy with joy and eternal noble pleasures, united as a source of blessing and rivers of worldly love and abundant love, and blessing and peace for all the cosmos. And when the prayer of Israel is lifted to the holy height, when she is centered in the Land of eternal desire, in the lofty sanctuary of the God of the world, of the Master of all works, blessed be He, streams flood all the worlds, myriad souls are renewed in the radiance from above, and the transcendent ideals are lifted up in holy pride, and the transcendent glory receives blessing forever. ‘Blessed is the glory of God from His place.’
(6) Prayer is for us, and for the whole world, an absolute necessity, and the most fitting pleasure among all pleasures. The waves of our soul pour outward, and we desire from ourselves and from the world a wholeness of the sort which bounded existence cannot provide, and because of this we find ourselves mired in great anguish, whose sadness has the potential to remove us from our consciousness of self and of Creator. But before much time passes, before these shallows can manifest within us, we come and pray. We pour out our plea and are lifted up to a world of existence whole to the utmost wholeness. Then our inner world is made truly whole, to the utmost wholeness, and our consciousness is filled with serenity, and that weight which our inner decision works on existence, of which our inner life is also a part, tips the entire world to the side of merit.
(7) Prayer is the ideal of all worlds. All being yearns for the source of its life – every sprout and every bush, every grain of sand and clod of earth, everything in which life is revealed and all in which it is hidden, all that is little in creation and all that is great, the heavens above and the fiery holy angels, all particularity in existence, and all its universality – everything moans, longs, yearns and thirsts toward the cherished wholeness of its transcendent source, the living, the holy, the pure, the mighty. And man absorbs these yearnings at all times and in every moment, and is lifted up and elevated through his holy pining. The time for the revelation of these longings toward the Divine loftiness comes in prayer, which strikes waves of light and emerges with vigorous freedom through her holy meditative musings into the Divine expanses. Man lifts up the entire creation through his prayer, and through it unifies with himself all that is, elevating everything, lifting all to the Source of blessing and the Source of life.