ויקם מלך חדש. נחלקו רז"ל בזה יש מהם שאומרים חדש ממש ויש אומרים שנתחדשו גזרותיו. ונראה לפרש כי המלך הזה נולד בזמן שהיה יוסף בבית האסורים הוא שכתוב עליו (בראשית מ׳:כ׳) יום הולדת את פרעה, כלומר יום שנולד בו פרעה כי קרא המלך שם בנו כשמו, ויהיה כדברי האומר חדש ממש וזהו שאמר אשר לא ידע את יוסף כי לא ידעו ולא הכירו כלל כי הוא בן המלך הראשון הזקן.
ובמדרש אשר לא ידע את יוסף, כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה שהרי כתיב אשר לא ידע את יוסף ובסוף אמר (שמות ה) לא ידעתי את ה', משל למה הדבר דומה לאדם שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך התיזו את ראשו למחר עושה בי כן, והמדרש הזה נוטה למי שאומר נתחדשו גזרותיו.
וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ וְגוֹ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו מַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב חָדָשׁ וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו דְּלָא כְּתִיב וַיָּמׇת וַיִּמְלוֹךְ אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף דַּהֲוָה דָּמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ כְּלָל
§ The Gemara proceeds to discuss the sojourn of the Jewish people in Egypt. The verse states: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8). Rav and Shmuel disagree about the interpretation of this verse. One says that this means he was actually a new king, and one says that this means that his decrees were transformed as if he were a new king. The one who says that he was actually a new king holds that it is because it is written “new.” And the one who says that his decrees were transformed holds that it is because it is not written: “And the previous king of Egypt died and a new king reigned.” This indicates that the same king remained. According to this interpretation, the words: “Who knew not Joseph” (Exodus 1:8), mean that he was like someone who did not know him at all. Although he certainly knew Joseph and his accomplishments, he acted as if he didn’t.
ויצא אל אחיו. המצרים כי בארמון המלך היה וטעם מאחיו אחר הזכיר עברי ממשפחתו. כמו אנשים אחים:
THAT HE WENT OUT UNTO HIS BRETHREN. The Egyptians, for he was in the king’s palace. One of his brethren means one of his family, as in for we are brethren (Gen. 13:6). Our clause is to be so understood because Scripture has already noted that the man was a Hebrew.
וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:
AND HE WENT OUT UNTO HIS BRETHREN. This indicates that they told him he was a Jew, and he desired to see them because they were his brethren. Now he looked on their burdens and toils and could not bear [the sight of his people enslaved]. This was why he killed the Egyptian who was smiting the oppressed Hebrew.
ויצא אל אחיו. לא היה דרכו לצאת מן הפלטין ובית לימודו בחכמות. אך אל אחיו יצא:
ויצא אל אחיו. אותה יציאה יצאתו הצדיק. ויצא ביום השני:
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא, זה שאמר הכתוב גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ יא), שהרי משה רבינו אע״פ שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, שלא יהי׳ אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו.
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה, בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בֶּן אַרְבָּעִים. וַיִּגְדַּל משֶׁה, וְכִי אֵין הַכֹּל גְּדֵלִים, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁהָיָה גָדֵל שֶׁלֹא כְּדֶרֶךְ כָּל הָעוֹלָם. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, שְׁתֵּי יְצִיאוֹת יָצָא אוֹתוֹ צַדִּיק וּכְתָבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹ אַחַר זוֹ. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, הֲרֵי שְׁתַּיִם. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. מַהוּ וַיַּרְא, שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט, וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר רָאָה מַשֹּׂוֹי גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשֹּׂוֹי קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשֹּׂוֹי אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשֹּׂוֹי אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשֹּׂוֹי זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשֹּׂוֹי בָּחוּר עַל זָקֵן. וְהָיָה מַנִּיחַ דְּרָגוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם, וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנָהַגְתָּ בָּהֶן מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ג, ד): וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמשֶׁה שֶׁסָּר מֵעֲסָקָיו לִרְאוֹת בְּסִבְלוֹתָם, לְפִיכָךְ (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
And it came to pass in those days, when Moses was grown up (Exodus 2:11). Moses was 20 years old at the time, and some say 40 years old.
"When Moses was grown up" - and does not everyone grow up? Rather, this tells you that he grew up [in a manner] unlike the whole world.
"He went out unto his brethren." This righteous man went out twice, and the Holy One Blessed is He wrote them one after another. "And he went out the second day" (Exodus 2:13)--this is two.
"And [he] looked on their burdens." What is, "And [he] looked?" For he would look upon their burdens and cry and say, "Woe is me unto you, who will provide my death instead of yours, for there is not more difficult labor than the labor of the mortar." And he would give of his shoulders [i.e. use his shoulders to] assist each one of them. Rabbi Eliezer the son of Rabbi Yose the Galilean said: [If] he saw a large burden on a small person and a small burden on a large person, or a man's burden on a woman and a woman's burden on a man, or an elderly man's burden on a young man and a young man's burden on an elderly man, he would leave aside his rank and go and right their burdens, and act as though he were assisting Pharaoh. The Holy One Blessed is He said: You left aside your business and went to see the sorrow of Israel, and acted toward them as brothers act. I will leave aside the upper and the lower [i.e. ignore the distinction between Heaven and Earth] and talk to you. Such is it written, " And when the LORD saw that [Moses] turned aside to see" (Exodus 3:4). The Holy One Blessed is He saw Moses, who left aside his business to see their burdens. Therefore, "God called unto him out of the midst of the bush" (ibid.).
"When Moses was grown up" - and does not everyone grow up? Rather, this tells you that he grew up [in a manner] unlike the whole world.
"He went out unto his brethren." This righteous man went out twice, and the Holy One Blessed is He wrote them one after another. "And he went out the second day" (Exodus 2:13)--this is two.
"And [he] looked on their burdens." What is, "And [he] looked?" For he would look upon their burdens and cry and say, "Woe is me unto you, who will provide my death instead of yours, for there is not more difficult labor than the labor of the mortar." And he would give of his shoulders [i.e. use his shoulders to] assist each one of them. Rabbi Eliezer the son of Rabbi Yose the Galilean said: [If] he saw a large burden on a small person and a small burden on a large person, or a man's burden on a woman and a woman's burden on a man, or an elderly man's burden on a young man and a young man's burden on an elderly man, he would leave aside his rank and go and right their burdens, and act as though he were assisting Pharaoh. The Holy One Blessed is He said: You left aside your business and went to see the sorrow of Israel, and acted toward them as brothers act. I will leave aside the upper and the lower [i.e. ignore the distinction between Heaven and Earth] and talk to you. Such is it written, " And when the LORD saw that [Moses] turned aside to see" (Exodus 3:4). The Holy One Blessed is He saw Moses, who left aside his business to see their burdens. Therefore, "God called unto him out of the midst of the bush" (ibid.).
ויהי בימים הרבים ההם לא יאמר ''בימים ההם'' ו''ביום ההוא'' רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר ''ויהי אחרי כן,; והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו''ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (שמות ב׳:י״א), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א י״ח:א׳), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה:
ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו''ר ה, ב), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:
והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (שמות ב׳:ט״ו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים: והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם ''וישב בארץ מדין'', כי ראוי היה שיאמר ''וילך אל ארץ מדין'', אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:
ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב''ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר ''ויהי אחרי ימים רבים'', כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:
ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו''ר ה, ב), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:
והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (שמות ב׳:ט״ו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים: והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם ''וישב בארץ מדין'', כי ראוי היה שיאמר ''וילך אל ארץ מדין'', אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:
ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב''ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר ''ויהי אחרי ימים רבים'', כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:
AND IT CAME TO PASS IN THE COURSE OF THOSE MANY DAYS. Scripture uses the expression “in those days” or “on that day” only when alluding to a brief current event, but of a past event it says, and it came to pass afterward. In that case then, it should have said here, “and it came to pass afterward that the king of Egypt died.” It is for this reason that our Rabbis have said that because they were days of suffering [for Israel], Scripture calls them “many” although alluding to a brief current event. So also have the Rabbis said in connection with the above-mentioned verse, And it came to pass in those days when Moses was grown up, that his growth was unnatural, meaning, sudden and fast. Under all circumstances, the period [covered in the verses], and the king of Egypt died, and the children of Israel cried out and their cry came up unto G-d, was [altogether] a brief period of time.
However, we might also explain that in the course of those many days refers to the days of suffering and hard labor which were exceedingly many, as the exile became very prolonged. It was this [long period of suffering and hard labor] which caused them to cry out, and their cry came up unto G-d. Similarly, the verse, And it came to pass after many days, the word of the Eternal came to Elijah, in the third year, means that there were many days [of famine] and afterwards this event, [related there in the Book of Kings], occurred.
In my opinion, the purport of this verse, [And it came to pass in the course of those many days], is to allude to those days when Moses was a fugitive from Pharaoh. Indeed he was but a youth when he fled, as the verse said, And when Moses was grown up he went out unto his brethren, suggesting that immediately when he grew up and became self-conscious and they told him that he was a Jew, he longed to see the burdens, toils and oppressions of his brethren. On that [first] day on which he went out, he smote the Egyptian, and on the second day, they denounced him [to the authorities] and he fled. He was thus at that time approximately twelve years of age, as our Sages have mentioned, and at any rate not twenty, and when he stood before Pharaoh he was eighty years old. In that case, he was a fugitive from Pharaoh for about sixty years, [and it is with reference to those sixty years that Scripture speaks of those ‘many’ days].
It is likely that at the end of that period, Moses came to Midian and married Zipporah, since when this word [of G-d that he return to Egypt] came to him, he had begotten of her only his firstborn son Gershom [while Eliezer, his second son, was born during his journey to Egypt].
Scripture however mentions nothing of [the entire period of] his flight excepting, And he dwelt in the land of Midian, and he sat down by a well, since nothing happened to him in those other days which Scripture found necessary to relate. And it is logical. He who flees from the reach of a government does not tarry in a settled place or its environs. Instead, he flees from place to place in remote regions. Thus he stayed away for a long time, hiding himself and feigning to be a stranger, going about from nation to nation, from one kingdom to another people, and at the end of that time he came to Midian and stayed there. This is the meaning of the verse, And he dwelt in the land of Midian. It would have been fitting for Scripture to say, “and he went to the land of Midian,” but instead it implies that he did not dwell in any city until the end [of the period], when he came to the land of Midian and there he dwelt.
Now due to the fact that Scripture mentions his flight from Pharaoh and his dwelling in Midian, and it immediately relates that he was made to return to Egypt by command of the Holy One, blessed be He, it alludes to this entire period by saying, And it came to pass in the course of those many days, meaning [those days] when Moses fled from before Pharaoh and during part of which time he stayed in Midian. At the end [of that period], the king of Egypt died, and the Divine Revelation concerning it came to Moses and he was returned to Egypt and redeemed the children of Israel. It is for this reason that Scripture does not say, “and it came to pass after many days,” for the purport of that would have been that [the death of the king of Egypt] occurred long after Moses dwelt in Midian. But that is not so, for the expression those many days refers to all that is related above.
However, we might also explain that in the course of those many days refers to the days of suffering and hard labor which were exceedingly many, as the exile became very prolonged. It was this [long period of suffering and hard labor] which caused them to cry out, and their cry came up unto G-d. Similarly, the verse, And it came to pass after many days, the word of the Eternal came to Elijah, in the third year, means that there were many days [of famine] and afterwards this event, [related there in the Book of Kings], occurred.
In my opinion, the purport of this verse, [And it came to pass in the course of those many days], is to allude to those days when Moses was a fugitive from Pharaoh. Indeed he was but a youth when he fled, as the verse said, And when Moses was grown up he went out unto his brethren, suggesting that immediately when he grew up and became self-conscious and they told him that he was a Jew, he longed to see the burdens, toils and oppressions of his brethren. On that [first] day on which he went out, he smote the Egyptian, and on the second day, they denounced him [to the authorities] and he fled. He was thus at that time approximately twelve years of age, as our Sages have mentioned, and at any rate not twenty, and when he stood before Pharaoh he was eighty years old. In that case, he was a fugitive from Pharaoh for about sixty years, [and it is with reference to those sixty years that Scripture speaks of those ‘many’ days].
It is likely that at the end of that period, Moses came to Midian and married Zipporah, since when this word [of G-d that he return to Egypt] came to him, he had begotten of her only his firstborn son Gershom [while Eliezer, his second son, was born during his journey to Egypt].
Scripture however mentions nothing of [the entire period of] his flight excepting, And he dwelt in the land of Midian, and he sat down by a well, since nothing happened to him in those other days which Scripture found necessary to relate. And it is logical. He who flees from the reach of a government does not tarry in a settled place or its environs. Instead, he flees from place to place in remote regions. Thus he stayed away for a long time, hiding himself and feigning to be a stranger, going about from nation to nation, from one kingdom to another people, and at the end of that time he came to Midian and stayed there. This is the meaning of the verse, And he dwelt in the land of Midian. It would have been fitting for Scripture to say, “and he went to the land of Midian,” but instead it implies that he did not dwell in any city until the end [of the period], when he came to the land of Midian and there he dwelt.
Now due to the fact that Scripture mentions his flight from Pharaoh and his dwelling in Midian, and it immediately relates that he was made to return to Egypt by command of the Holy One, blessed be He, it alludes to this entire period by saying, And it came to pass in the course of those many days, meaning [those days] when Moses fled from before Pharaoh and during part of which time he stayed in Midian. At the end [of that period], the king of Egypt died, and the Divine Revelation concerning it came to Moses and he was returned to Egypt and redeemed the children of Israel. It is for this reason that Scripture does not say, “and it came to pass after many days,” for the purport of that would have been that [the death of the king of Egypt] occurred long after Moses dwelt in Midian. But that is not so, for the expression those many days refers to all that is related above.
וימת מלך מצרים ויאנחו. כל זמן שהיה אותו מלך חי היו מצפים שמא כשימות זה יתבטלו גזירות וכיון שמת ולא נתבטלו גזירותיו אמרו עתה אין לדבר סוף לא נצא עוד מעמל זה ויאנחו י"מ וימת מלך מצרים והיה משה יכול לשוב כמו שאמר הק' כי מתו כל האנשים וגו' וגם נאנחו בני ישראל ושמע הק"ב את אנחתם וריחם את בניו וגם זכר את בריתו שכרת לאבותם וחפץ לקיימו לשלם נדרו שנדר לתת להם ארץ כנען כל הדברים הללו גרמו ששלחו למשה ועתה מספר איך שלח. וי"מ וימת מלך מצרים ובין מלכא למלכא היה להם פנאי להתאנח ולהתפלל:
גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל אלהים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה' וכנגדם אמר ויזעקו, ולכך לא כללם יחד כי מה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה הם הטובים שהתפללו אל ה' כי עיקר התפלה בלב, ויזעקו מדבר בפחותים שזעקו כקוראי תגר לכך נאמר ותעל שועתם אל האלהים מן הכיתות אשר שועו אל אלהים מחמת העבודה עלתה שועה אבל לא מן כת הזועקים בלא תפילה.
One can also explain that there were two groups in Yisrael. The good amongst them cried out and prayed to God to save them from the weight of the labour, but the lesser among them didn't pray to God - they cried out like merchants to God, and regarding them it says cried out, and for this reason it didn't combine them together, since it says And the children of Yisrael sighed from the labour - these are the good ones, who prayed to God, for the principal of prayer is in the heart. And cried out - speaks of the lesser ones, who cried out like merchants. For this reason it says "And their call for help ascended to God" (ibid.) - from the groups, those who called for help to God from the labour, their calls for help ascended, but not from the crying group who did not pray.
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. וְאִם תֹּאמַר מַה תּוֹעִיל? והוצא את עמי. יוֹעִילוּ דְּבָרֶיךָ וְתוֹצִיאֵם מִשָּׁם:
ועתה לך ואשלחך אל פרעה COME NOW, THEREFORE, AND I WILL SEND THEE UNTO PHARAOH — And if you ask “What will this avail?” והוצא את עמי AND BRING FORTH MY PEOPLE — your words will prove effective and you will bring them forth from there.
ועתה. אחר שלא אושיעם ע"י השמים והטבע רק אגאלם באותות ובמופתים ובנפלאות שע"ז צריך שליח ב"ו שעל ידו אתרה בו וע"י אעשה את האותית, אתה הוא המוכן והראוי לדבר, ועז"א במדרש לכה שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, וזה עפ"י המבואר לחכמי הלשון שהפעלים שיבואו בה"א בסוף מורים על הבקשה וגלות הרצון, שאל"כ היל"ל לך בלא ה"א, ובאר לו שיהיה שליחותו לשני דברים, א] ואשלחך אל פרעה להתרות בו ולהכותו באותות ובמופתים, ב] והוצא את עמי, שהוא שליחות אל ישראל להחזירם בתשובה. שיבדלו מטומאת מצרים ושיסכימו ללכת אחרי במדבר בארץ לא זרועה: