# 11 – "וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָּה": הסרת לבושין – מרים ז'אנו ודוד שפרבר

^{ג’קלין ניקולס, תלמוד בבלי, מגילה, י"ב (ושתי ע"פ חז"ל), 2014}

^{בספרות המדרשית דמותה של ושתי מתוארת בהרחבה, לרוב באופן שלילי. חז”ל מדגישים את מוצאה המפוקפק כנכדתו של נבוכדנצר מחריב המקדש. סירובה להופיע בפני אחשוורוש מוסבר באופנים שונים במדרשים רבים: דרישתו ממנה להופיע עירומה; היותה מצורעת כעונש על יחסה המרושע לבנות ישראל; גבריאל המלאך הצמיח לה זנב. היא מכונה "ושתי הרשעה" ו-"חזירתה" ועונשה – הוצאה להורג.}

ניגון:

סיפור:

1. פעם אחת פנה הרבי מנדל מקוצק אל כמה אנשים נכבדים ושאל: "היכן נמצא אלוהים?" צחקו האנשים והשיבו: "בכל מקום – הרי נאמר 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'!" אמר הרבי: "הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס".

בגרסה נוספת של הסיפור (שיח שרפי קודש, מהד' בני ברק תשמ"ט, כרך א, עמ' קלב, בתרגום מיידיש), מופיע כי הרבי הוסיף ואמר: "ראוי שייתן אדם אפשרות למלך להיכנס. הרי המלך אינו נכנס במקום שיש טינופת. אם יעמדו חביות ובהן טינופת בפתח ביתו של המלך, כיצד ייכנס?"

2. רבי יחיאל מיכל מדרוהוביץ' היה נכדו של רבי ברוך ממז'יבוז'. פעם אחת בילדותו שיחק יחיאל מיכל במשחק המחבואים עם ילד אחר, ושהה במחבוא זמן רב כדי שלא יוכל הילד למצוא אותו. לאחר שעברה שעה ארוכה ולא בא חברו לחפשו יצא מן המחבוא ולא מצא את החבר, והרגיש שלא חיפשו חברו מלכתחילה. רץ הילד אל חדרו של הסב בבכי ובכעס על חברו שלא רצה לחפשו. כששמע ר' ברוך על מה שאירע החל לבכות בכי מר ואמר: "הלוא כך אומר גם הקדוש ברוך הוא – אני מסתיר את עצמי במחבואים ואין מי שמחפש אותי".

מקורות קדם חסידיים:

תהילים קמ״ז:י׳-י״א

(י) לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה׃ (יא) רוֹצֶ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃

Psalms 147:10-11

(10) He does not prize the strength of horses,
nor value the fleetness of men; (11) but the LORD values those who fear Him,
those who depend on His faithful care.

תהילים צ״ב

(א) מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (ב) ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ (ג) לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃ (ד) עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃ (ה) כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהֹוָ֣ה בְּפׇעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ (ו) מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהֹוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ (ז) אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃ (ח) בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כׇּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃ (ט) וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהֹוָֽה׃ (י) כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ ׀ יְֽהֹוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ (יא) וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃ (יב) וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אׇזְנָֽי׃ (יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃ (יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃ (טו) ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְֽרַעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃ (טז) לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהֹוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־[עַוְלָ֥תָה] (עלתה) בּֽוֹ׃ {פ}

Psalms 92

(1) A psalm. A song; for the sabbath day.
(2) It is good to praise the LORD,
to sing hymns to Your name, O Most High, (3) To proclaim Your steadfast love at daybreak,
Your faithfulness each night (4) With a ten-stringed harp,
with voice and lyre together.
(5) You have gladdened me by Your deeds, O LORD;
I shout for joy at Your handiwork. (6) How great are Your works, O LORD,
how very subtle Your designs! (7) A brutish man cannot know,
a fool cannot understand this: (8) though the wicked sprout like grass,
though all evildoers blossom,
it is only that they may be destroyed forever.
(9) But You are exalted, O LORD, for all time.
(10) Surely, Your enemies, O LORD,
surely, Your enemies perish;
all evildoers are scattered. (11) You raise my horn high like that of a wild ox;
I am soaked in freshening oil. (12) I shall see the defeat of my watchful foes,
hear of the downfall of the wicked who beset me. (13) The righteous bloom like a date-palm;
they thrive like a cedar in Lebanon; (14) planted in the house of the LORD,
they flourish in the courts of our God. (15) In old age they still produce fruit;
they are full of sap and freshness, (16) attesting that the LORD is upright,
my rock, in whom there is no wrong.

אסתר א׳:י״ב

(יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃

Esther 1:12

(12) But Queen Vashti refused to come at the king’s command conveyed by the eunuchs. The king was greatly incensed, and his fury burned within him.

מגילה י״ב ב

״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן״. אַטּוּ עַד הַשְׁתָּא לָא טָב לִבֵּיהּ בְּחַמְרָא? אֲמַר רָבָא: יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת הָיָה. שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — אֵין מַתְחִילִין אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִיפְלוּת. וְכֵן בִּסְעוּדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: מָדִיּוֹת נָאוֹת, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: פָּרְסִיּוֹת נָאוֹת. אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כְּלִי שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֵינוֹ לֹא מָדִיִּי וְלֹא פָּרְסִי אֶלָּא כַּשְׂדִּיִּי, רְצוֹנְכֶם לִרְאוֹתָהּ? אָמְרוּ לוֹ: אִין, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָּה. שֶׁבַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד — בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה מְבִיאָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמַפְשִׁיטָתָן עֲרוּמּוֹת וְעוֹשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשׁוֹךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ״, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂתָה — כָּךְ נִגְזַר עָלֶיהָ.

Megillah 12b

with zucchinis, indicating that often a man and his wife engage in similar actions. The verse states: “On the seventh day, when the heart of the king was merry with wine” (Esther 1:10). The Gemara asks: Is that to say that until now his heart was not merry with wine? Did it take seven days for him to achieve merriment? Rava said: The seventh day was Shabbat, when the difference between the Jewish people and the gentiles is most apparent. On Shabbat, when the Jewish people eat and drink, they begin by occupying themselves with words of Torah and words of praise for God. But the nations of the world, when they eat and drink, they begin only with words of licentiousness. The Gemara continues to detail what occurred at the feast. So too, at the feast of that wicked man, Ahasuerus, when the men began to converse, some said: The Median women are the most beautiful, while others said: The Persian women are the most beautiful. Ahasuerus said to them: The vessel that I use, i.e., my wife, is neither Median nor Persian, but rather Chaldean. Do you wish to see her? They said to him: Yes, provided that she be naked, for we wish to see her without any additional adornments. The Gemara comments: Vashti was punished in this humiliating way for it is with the measure that a man measures to others that he himself is measured. In other words, God punishes individuals in line with their transgressions, measure for measure. This teaches that the wicked Vashti would take the daughters of Israel, and strip them naked, and make them work on Shabbat. Therefore, it was decreed that she be brought before the king naked, on Shabbat. This is as it is written: “After these things, when the wrath of King Ahasuerus was appeased, he remembered Vashti, and what she had done, and what was decreed against her” (Esther 2:1). That is to say, just as she had done with the young Jewish women, so it was decreed upon her. The verse states: “But the queen Vashti refused to come” (Esther 1:12). The Gemara asks: Since she was immodest, as the Master said above: The two of them had sinful intentions, what is the reason that she did not come? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches that she broke out in leprosy, and therefore she was embarrassed to expose herself publicly. An alternative reason for her embarrassment was taught in a baraita: The angel Gabriel came and fashioned her a tail. The verse continues: “Therefore the king was very wrathful, and his anger burned in him” (Esther 1:12). The Gemara asks: Why did his anger burn in him so greatly merely because she did not wish to come? Rava said: Vashti not only refused to come, but she also sent him a message by way of a messenger: You, son of my father’s stableman [ahuriyyarei]. Belshazzar, my father, drank wine against a thousand men and did not become inebriated, as the verse in Daniel (5:1) testifies about him: “Belshazzar the king made a great feast to a thousand of his lords, and drank wine before the thousand”; and that man, referring euphemistically to Ahasuerus himself, has become senseless from his wine. Due to her audacity, immediately “his anger burned in him” (Esther 1:12). The following verse states: “Then the king said to the wise men, who knew the times” (Esther 1:13). The Gemara asks: Who are these wise men? These wise men are the Sages of the Jewish people, who are referred to as those “who knew the times,” for they know how to intercalate years and fix the months of the Jewish calendar. Ahasuerus said to them: Judge her for me. The Sages said in their hearts: What should we do? If we say to him: Kill her, tomorrow he will become sober and then come and demand her from us. If we say to him: Let her be, she has scorned royalty, and that cannot be tolerated. Consequently, they decided not to judge the matter, and they said to him as follows: From the day that the Temple was destroyed and we have been exiled from our land, counsel and insight have been removed from us, and we do not know how to judge capital cases, as they are exceptionally difficult. Go to the people of Ammon and Moab, who have remained permanently settled in their places like wine that is settled on its lees, and so their minds are settled as well. And they provided a good reason when they spoke to him, as they proved that one who is settled retains his reasoning: For it is written: “Moab has been at ease from his youth, and he has settled on his lees, and has not been emptied from vessel to vessel, neither has he gone into exile; therefore his taste has remained in him, and his scent is not changed” (Jeremiah 48:11). Ahasuerus immediately acted on their advice and asked his advisors, as it is written: “And next to him was Carshena, Shethar, Admatha, Tarshish, Meres, Marsena, and Memucan” (Esther 1:14). Rabbi Levi said: This entire verse listing the names of the king’s advisors is stated on account of offerings. Each name alludes to an aspect of the sacrificial service that was unique to the Jewish people, which the ministering angels mentioned as merit for the Jewish people. “Carshena”; the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, did the gentiles ever offer before You lambs [karim] of the first year [shana], as the Jewish people have offered before You? “Shethar”; have they ever offered before You two turtledoves [shetei torim]? “Admatha”; have they ever built before You an altar of earth [adama]? “Tarshish”; have they ever ministered before You in the priestly vestments, as it is written that on the fourth of the four rows of precious stones contained on the breastplate were: “A beryl [tarshish], an onyx, and a jasper” (Exodus 28:20). “Meres”; have they ever stirred [meirsu] the blood of the offerings before You? “Marsena”; have they ever stirred [meirsu] the meal-offering before You? “Memucan”; have they ever prepared [hekhinu] the table before You, on which the shewbread was placed? The verse states: “And Memucan said” (Esther 1:16). A Sage taught in a baraita: Memucan is Haman. And why is Haman referred to as Memucan? Because he was prepared [mukhan] to bring calamity upon the Jewish people. Rav Kahana said: From here we see that the common man jumps to the front and speaks first, for Memucan was mentioned last of the king’s seven advisors, and nevertheless he expressed his opinion first. The king sent out letters to the people of all his provinces, in which it was written: “That every man shall wield authority in his own house and speak according to the language of his people” (Esther 1:22). Rava said: Were it not for the first letters sent by Ahasuerus, which everybody discounted, there would not have been left among the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves, a remnant or a refugee. Since these first letters were the subject of ridicule, people didn’t take the king seriously and did not immediately act upon the directive of the later letters, calling for the Jewish people’s destruction. The Gemara continues. The reason that the first letters were not taken seriously is that they who received them would say: What is this that he has sent us: “That every man shall wield authority in his own house”? This is obvious; even a lowly weaver is commander [paredashekha] in his house. If so, why then did the king find it necessary to make such a proclamation? The verse describes Ahasuerus’s search for a new wife by stating: “And let the king appoint officers in all the provinces of his kingdom, that they may gather together all the fair young virgins unto Shushan the castle” (Esther 2:3). Rabbi Yehuda HaNasi said: What is the meaning of that which is written: “In everything a prudent man acts with knowledge, but a fool unfolds his folly” (Proverbs 13:16)? The verse highlights the difference between two kings’ approaches to finding a wife. “In everything a prudent man acts with knowledge”; this statement is referring to David, who also sought a wife for himself, as it is written: “And his servants said to him, Let there be sought for my lord the king a young virgin” (I Kings 1:2). Since he sought one maiden, whoever had a daughter brought her to him, for everyone wanted his daughter to be the king’s wife. With regard to the continuation of the verse: “But a fool unfolds his folly” (Proverbs 13:16), this statement is referring to Ahasuerus, as it is written: “And let the king appoint officers” to seek out many maidens. Since it became clear that the king would have relations with all of them, but in the end he would choose only one as his bride, whoever had a daughter hid her from him. The verse that initially describes Mordecai states: “There was a certain Jew in Shushan the castle, whose name was Mordecai the son of Jair the son of Shimei the son of Kish, a Benjamite” (Esther 2:5). The Gemara asks: What is it conveying in the verse by saying the names of Mordecai’s ancestors? If the verse in fact comes to trace his ancestry, it should continue tracing his lineage back all the way to Benjamin, the founder of his tribe. Rather, what is different about these names that they deserve special mention? The Gemara answers: A Sage taught the following baraita: All of them are names by which Mordecai was called. He was called “the son of Jair” because he was the son who enlightened [heir] the eyes of all of the Jewish people with his prayers; “the son of Shimei” because he was the son whom God heard [shama] his prayers; “the son of Kish” because he knocked [hikish] on the gates of mercy and they were opened to him. The Gemara points out a contradiction: Mordecai is referred to as a “Jew [Yehudi],” apparently indicating that he came from the tribe of Judah, but in the continuation of the verse he is called “Benjamite” [Yemini], which indicates that he came from the tribe of Benjamin. Rav Naḥman said: Mordecai was crowned with honorary names. Yehudi is one such honorary epithet, due to its allusion to the royal tribe of Judah, but it is not referring to Mordecai’s tribal affiliation. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yehoshua ben Levi said an alternative explanation: Mordecai’s father was from the tribe of Benjamin, and his mother was from the tribe of Judah. Therefore, he was both a Yemini, a Benjamite, and a Yehudi, from the tribe of Judah. And the Rabbis say that the dual lineage is due to a dispute: The families competed with each other over which tribe could take credit for Mordecai. The family of Judah would say: I caused the birth of Mordecai, as only because David did not kill Shimei, the son of Gera, when he cursed him (see II Samuel 16) was it possible for Mordecai to be born later from his descendants. And the family of Benjamin said in response: In the end he came from me, as he in fact was from Benjamin’s tribe. Rava said: The Congregation of Israel at the time said this from the opposite perspective, not as a boast, but as a complaint, remarking: See what a Judean has done to me and how a Benjamite has repaid me. What a Judean has done to me is referring to

קהלת ט׳:ה׳

(ה) כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃

Ecclesiastes 9:5

(5) since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died.

ברכות י״ח ב

״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.

Berakhot 18b

He was referred to in the verse as son of a living man. The Gemara wonders: Is that to say, the fact that the Bible referred to him with that appellation, that all others are children of the dead? Rather, the verse should be explained as follows: The son of a living man who lives forever, who even in death is referred to as living. Man of Kabze’el who had done mighty deeds, as he accumulated and gathered many workers for the sake of the Torah. Who killed the two lion-hearted men [Ariel] of Moab, as after his death he left no one his equal, in either the First Temple or the Second Temple periods, as the Temple is called Ariel (see Isaiah 29:1), and the two Ariel refers to the two Temples. The Sages disagreed over the interpretation of the rest of the verse: “And who descended and slew the lion in the pit on the snowy day.” Some say that this means that he broke blocks of hail and descended and immersed himself in the water to purify himself. Others say that he learned all of the Sifra, the halakhic midrash on the book of Leviticus of the school of Rav, on a winter’s day. In contrast to the righteous, who are referred to as living even after their death, the verse states explicitly: “The dead know nothing.” These are the wicked, who even during their lives are called dead, as the prophet Ezekiel said in reference to a king of Israel who was alive: “And you are a slain, wicked prince of Israel” (Ezekiel 21:30). And if you wish, say instead that the proof is from here: “At the mouth of two witnesses or three witnesses the dead shall be put to death” (Deuteronomy 17:6). This is puzzling. As long as the accused has not been sentenced to death, he is alive. Rather, this person who is wicked is considered dead from the outset. The Gemara relates a story on this topic: The sons of Rabbi Ḥiyya went out to the villages to oversee the laborers. They forgot what they had learned and were struggling to recall it. One of them said to the other: Does our deceased father know of our anguish? The other said to him: From where would he know? Isn’t it written: “His sons are honored yet he shall not know it, they come to sorrow and he shall not understand them” (Job 14:21)? The dead do not know. The other said back to him: And do the dead truly not know? Isn’t it written: “Only in his flesh does he feel pain, in his soul does he mourn” (Job 14:22)? Based on this verse Rabbi Yitzḥak said: Gnawing maggots are as excruciating to the dead as the stab of a needle to the flesh of the living. The dead must have the capacity to feel and know. In order to reconcile this contradiction they said: They know of their own pain but do not know of the pain of others. The Gemara challenges this: And is it so that the dead do not know of the pain of others? Wasn’t it taught in a baraita: There was an incident involving a pious man who gave a poor man a dinar on the eve of Rosh HaShana during drought years, and his wife mocked him for giving so large a sum at so difficult a time? And in order to escape her incessant mockery, he went and slept in the cemetery. That night in his dream (Ritva, HaKotev, Maharsha), he heard two spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain [pargod], which separates the Divine Presence from the world, what calamity will befall the world. The other spirit said to her: I cannot go with you, as I am buried in a mat of reeds, but you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and came back. The other spirit said: My friend, what did you hear from behind the heavenly curtain? She replied: I heard that anyone who sows during the first rainy season of this year, hail will fall and strike his crops. Hearing this, the pious man went and sowed his seeds during the second rainy season. Ultimately, the crops of the entire world were stricken by hail and his crops were not stricken. The following year, on the eve of Rosh HaShana, the same pious man went and slept in the cemetery at his own initiative, and again he heard the two spirits conversing with each other. One said to the other: Let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, have I not already told you that I cannot, as I am buried in a mat of reeds? Rather, you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and returned. The other spirit said to her: My friend, what did you hear from behind the curtain? She said to her: I heard that those who sow during the second rainy season blight will strike his crops. That pious man went and sowed during the first rainy season. Since everyone else sowed during the second rainy season, ultimately, the crops of the entire world were blighted and his crops were not blighted. The pious man’s wife said to him: Why is it that last year, the crops of the entire world were stricken and yours were not stricken, and now this year, the crops of the entire world were blighted and yours were not blighted? He related to her the entire story. They said: It was not even a few days later that a quarrel fell between the pious man’s wife and the mother of the young woman who was buried there. The pious man’s wife said to her scornfully: Go and I will show you your daughter, and you will see that she is buried in a mat of reeds. The following year, he again went and slept in the cemetery, and heard the same spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, leave me alone, as words that we have privately exchanged between us have already been heard among the living. Apparently, the dead know what transpires in this world. The Gemara responds: This is no proof; perhaps another person, who heard about the conversation of the spirits secondhand, died and he went and told them that they had been overheard. With regard to the deceased’s knowledge of what transpires, come and hear a proof, as it is told: Ze’iri would deposit his dinars with his innkeeper. While he was going and coming to and from the school of Rav, she died, and he did not know where she had put the money. So he went after her to her grave in the cemetery and said to her: Where are the dinars? She replied: Go and get them from beneath the hinge of the door in such and such a place, and tell my mother that she should send me my comb and a tube of eyeshadow with such and such a woman who will die and come here tomorrow. Apparently, the dead know what transpires in this world. The Gemara rejects this proof: Perhaps the angel Duma, who oversees the dead, comes beforehand and announces to them that a particular individual will arrive the next day, but they themselves do not know. The Gemara cites another proof: Come and hear, as it is told: They would deposit the money of orphans with Shmuel’s father for safekeeping. When Shmuel’s father died, Shmuel was not with him, and did not learn from him the location of the money. Since he did not return it, Shmuel was called: Son of him who consumes the money of orphans. Shmuel went after his father to the cemetery and said to the dead: I want Abba. The dead said to him: There are many Abbas here. He told them: I want Abba bar Abba. They said to him: There are also many people named Abba bar Abba here. He told them: I want Abba bar Abba, the father of Shmuel. Where is he? They replied: Ascend to the yeshiva on high. Meanwhile, he saw his friend Levi sitting outside the yeshiva, away from the rest of the deceased. He asked him: Why do you sit outside? Why did you not ascend to the yeshiva? He replied: Because they tell me that for all those years that you didn’t enter the yeshiva of Rabbi Afes, and thereby upset him, we will not grant you entry to the yeshiva on high. Meanwhile, Shmuel’s father came and Shmuel saw that he was crying and laughing. Shmuel said to his father: Why are you crying? His father replied: Because you will come here soon. Shmuel continued and asked: Why are you laughing? His father replied: Because you are extremely important in this world. Shmuel said to him: If I am important, then let them grant Levi entry to the yeshiva. And so it was that they granted Levi entry to the yeshiva. Shmuel said to his father: Where is the orphans’ money? He said to him: Go and retrieve it from the millhouse, where you will find the uppermost and the lowermost money is ours, and the money in the middle belongs to the orphans. Shmuel said to him: Why did you do that? He replied: If thieves stole, they would steal from our money on top, which the thief would see first. If the earth swallowed up any of it, it would swallow from our money, on the bottom. Apparently, the dead, in this case Shmuel’s father, know when others will die. Since Shmuel did not die the next day, clearly the angel Duma could not have informed them (Tosafot). The Gemara responds: Perhaps Shmuel is different, and because he is so important they announce beforehand: Clear place for his arrival. In any case, with regard to the crux of the issue, Rabbi Yonatan also reconsidered his opinion, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that the dead converse with each other? As it is stated: “And the Lord said to him, this is the land that I swore to Abraham, Isaac and Jacob, saying: I will give it to your offspring” (Deuteronomy 34:4). What is the meaning of “saying”? It means that God told Moses: Go and tell Abraham, Isaac, and Jacob, that the oath that I swore to you I have already fulfilled for your descendants.

הפוליטיאה, ז' (בתרגום י. ג. ליבס); משל המערה של אפלטון:

[סוקרטס:] "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר-חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי-כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה – צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם".
"רואה אני", אמר [גלאוקון, אחיו הבכור של אפלטון].

"ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם –חלק מנושאי-הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם – ישתוקו".
"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".
"הם דומים לנו", אמרתי אני; "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?"
"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?"
"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?"
"מובן שלא".
"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?"
"בהכרח".
"ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?"
"חי זיוס! לדעתי, לא!" אמר.
"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?"
"הכרח גמור", אמר.

"התבונן-נא אפוא", אמרתי אני, "בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם […] דומני, אפוא, שיהא עליו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ולאחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני אדם וכל השאר, ואזי – בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, ומשיביט ביום אל השמש ואור השמש."

"כמובן".
"ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש – לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא".
"בהכרח", אמר.

[…]

"וגם על זאת תן דעתך", אמרתי אני: "אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?"
"מאוד מאוד", אמר.
"ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"
"בוודאי", אמר.
"והנה", אמרתי אני, "את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם: המְשֶל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שבו – לכוח השמש; ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע".

תורת האידאות של אפלטון:

תורת האידאות של אפלטון היא דגם מושלם, יציב ולא משתנה המתאר את מהותו של דבר, בין אם דבר זה הוא עצם, תכונה או רעיון. אידאה זו היא המגדירה את קבוצת כל הדברים שיש בהם מן האידאה. לא ייתכן כי האידאה תתקיים בעולם המוחשי, אך כל הדברים בעולם המוחשי הם ייצוגים (או צללים או בבואות) של אותה אידאה. כמו כן, האידאה תמיד תהיה עליונה – דרגת הממשות שלה היא גבוהה יותר, האידאות קיימות ברמת קיום שונה ועליונה מהעולם המוחשי. אידאות אלה מאפשרות ידיעה – כי ידיעה מלאה לגבי העולם המוחשי אינה אפשרית, אך ניתן לדעת דברים עליו דרך הכרת עולם האידאות.

תורות הבעש"ט:

יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, קאריץ, תקמ"א. פרשת מקץ עמ' של"ט-ש"מ:

דשמעתי ממורי זלה"ה משל שאמר קודם תקיעת שופר, שהיה מלך אחד חכם וגדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים וציווה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך ויש שהלך עד שער אחד וחזר ויש וכו' עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים והנמשל מובן ודברי פי חכם חן.

בעל שם טוב, עקב י״ז, כ"ב-כ"ו:

ובספר לקוטי אמרים (של המגיד ממזריץ') דף כ"ט ע"א באמצע ד"ה כלל הדברים איתא שם וז"ל: וזהו (תהלים קמ"ז, י-י"א) "לא בגבורת הסוס יחפץ", הוא רמז למדרגות התחתונות, שהסוס טפלה לרוכב, והמדרגות התחתונים הם טפלים היינו שבא לו פחד מאיזה דבר, זה מעורר לו יראה [...] "ולא בשוקי האיש ירצה", שהשוקים הם מדרגות תחתונות, לא מפני שיפחד מפני זה שלח לו הקדוש ברוך הוא, רק "רוצה ה' את יראיו המייחלים לחסדו", להעלות היראה, שמיראה זו בא לו אהבת הבורא.

ונמשיל משל לאיש חיל שבא אל האדם לקרוא אותו אל המלך, ובא בכעס גדול ובפחד, ומלובש בגדי אימה ופחד, ובאמת אינו כלום, כי אין לו לאדם לירא ממנו כלל רק מפני שיראת המלכות מלובש בו, שבגדיו הוא סימן שחותם המלכות בו אבל בעצמו אינו כלום, ואם האדם הוא חכם אינו חש לדבר עמו, ואינו מתיירא ממנו מפחדו ומאימתו, רק תיכף הוא ממהר לילך אל המלך עצמו, או לפעמים בא איש בתנועת אהבה, ומי שהוא טפש הוא מתענג ומשתעשע עם השליח, מחמת ששומע ממנו דברי אהבה, אבל מי שהוא חכם יודע שעיקר הוא רצון המלך ואהבתו, ואומר מה לי לדבר ולהתענג עם שליח הזה, אלך לעיקר ושורש התענוג והאהבה, והולך אל המלך ואינו משגיח על השליח.

כך כל הדברים שבאים, הן אהבה הן יראה, ילך למלך שהוא הקדוש ברוך הוא, ויעלה הכל למעלה, הן אם בא לו איזה יראה חיצונית או היזק ח"ו, או נזדמנה לו איזה שמחה ותענוג, הכל יעלה למעלה למלך עליון, ולא יעשה כמו השוטה שהוא מתענג ומשתעשע ואוכל ושותה ושוהה עם השליח, השלוח לו מאת המלך, ומחמת זה הסיח דעתו ושכח ששלח המלך לקרוא לו, ואף אם אחר כך בוא יבא לפני המלך יחר בו אף המלך מאוד, ושמחתו נהפך לו לתוגה, ולא כן החכם אשר עיניו בראשו, לאמר, מה לי להרבות דברים עם השליח, טוב לי לילך מיד להמלך לעשות רצונו, עכ"ל.

^{אנדי ארנוביץ, נקמתה של ושתי, 2014}

בעל שם טוב, מגלת אסתר א׳

(א) להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות וגו', ובגמרא (מגילה די"ב ע"ב) ובלבד שתהא ערומה, שמעתי בשם הבעל שם טוב זללה"ה, ותוכן הדברים דברי קודש, כי בחינות הקליפות אין להם בחינות המציאות בעולם, כי אם דרך הלבשה באיזה בחינה, וכיון שאמר המלך להביא את ושתי, המורה על קליפה, שכנגד אסתר שבקדושה, וציוה להביא את הקליפות ערום בלא לבוש, ולכן לא באה, כי מאין לה לבוא, שאין לה שום מציאות, בלתי אמצעיות ההלבשה, והענין עמוק, ולאו כל מוחא סביל להבין את דבריו הקדושים:
(אור המאיר)

Ba'al Shem Tov, Esther 1

...

בעל שם טוב, מגלת אסתר ב׳

(א) ידוע שהיצר מלביש את עצמו במצוה, שזה ידוע לו שכשיאמר לאדם לעבור עברה בוודאי לא יציית אותו, לכך מלביש את עצמו בלבוש מצוה, וזה הלבוש הוא ליצר לפנים, שיש לו על ידי זה פנים להסית אותו, כי בלא זה אי אפשר לאדם לבא לידי עברה, כמו ששמעתי בשם הרב הקדוש אור עולם ריב"ש, ז"ל שציווה המלך אחשורוש לושתי לבא ערומה ולא באה, והבן:
(תולדות אהרן פ' מקץ)

Ba'al Shem Tov, Esther 2

...

^{סיונה בנז'מין, ושתי, 2006}

ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף, ז' ע"א:

הרי שיש כמה לבושין וכיסויין שהקב"ה מסתתר בהם. אמנם, כתבתי לקמן ששמעתי ממורי, זכרו לחיי העולם הבא, שאם ידע האדם שהקדוש ברוך הוא מסתתר שם – אין זה הסתרה, כי נפרדו כל פעלי אוון. וזהו שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם" (דברים ל"א, י"ח), רוצה לומר שיסתיר מהם שלא ידעו שהקב"ה שם בהסתרה […] ואחר שידע האדם כלל זה, שהוא כלל גדול, שאין שום מסך מבדיל בינו ובין אלקיו […] וגם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות, שהם לבושין וכיסוין שהקב"ה מסתתר שם, מכל מקום אחר שידע האדם שהקב"ה מסתתר שם – אין זה הסתרה כלל.