ניגון קול ביער
אתם מוזמנים לקרוא את שני המאמרים שהעלינו לדרייב שייתנו לכם רקע בנושא המתקת הדינים בשורשם
סיפור
הכל לטובה
סיפר הרב הצדיק ר' יעקב אריה ז"ל מטורבין. פעם אחת נסעו שני חסידים גדולים אל הבעש"ט על שבת קודש. בדרך פגעו במרכבה אחת שהלכה לפניהם. והמרכבה התנהלה לאטה, כי נתקלקלו אפני המרכבה ולא יכלה לנסוע במרוצה, ובתוך המרכבה ישב שר אחד. ומחמת שהחסידים יראו לנטות מן הדרך ולעבור לפני מרכבת השר הוכרחו גם הם לנסוע אחר המרכבה לאט. אמר אחד לחברו יש לי צער גדול מזה, שאם תמשך נסיעתם כך לא נגיע אצל הבעש"ט על שבת קודש. אמר לו חברו בטוחני בהשם יתברך שכל זה לטובה. אמר לו לחברו אילו היית בזמן החורבן היית אומר גם כן שהוא לטובה. בתוך נסיעתם באו למקום צר אשר אין שם דרך לנטות ימין ושמאל, ושם עמדו עגלות הרבה מלאות חביות עם חלב, ועגלה אחת נשברה ובגללה לא היו שאר העגלות יכולות לזוז ממקומן. כשהגיעה מרכבת השר לשם צעק השר לפנות לו מקום. הוכרחו הערלים לפרק את חביות החלב מן העגלה ולסלק את העגלה לצדדין ומיד נסעו כל העגלות וגם מרכבת השר. כשנסעו כברת ארץ קטנה נטה השר מן הדרך לדרך אחר. אז נסעו החסידים לדרכם במרוצה. באותה שעה הכיר גם החסיד השני שמרכבת השר לטובתם היתה. כשבאו אצל הבעש"ט וסיפרו לו המאורע אמר להם זהו החילוק בין נחום איש גמזו ובין תלמידי ר' עקיבא. [נפלאות הצדיקים 9]
סיפר הרב הצדיק ר' יעקב אריה ז"ל מטורבין. פעם אחת נסעו שני חסידים גדולים אל הבעש"ט על שבת קודש. בדרך פגעו במרכבה אחת שהלכה לפניהם. והמרכבה התנהלה לאטה, כי נתקלקלו אפני המרכבה ולא יכלה לנסוע במרוצה, ובתוך המרכבה ישב שר אחד. ומחמת שהחסידים יראו לנטות מן הדרך ולעבור לפני מרכבת השר הוכרחו גם הם לנסוע אחר המרכבה לאט. אמר אחד לחברו יש לי צער גדול מזה, שאם תמשך נסיעתם כך לא נגיע אצל הבעש"ט על שבת קודש. אמר לו חברו בטוחני בהשם יתברך שכל זה לטובה. אמר לו לחברו אילו היית בזמן החורבן היית אומר גם כן שהוא לטובה. בתוך נסיעתם באו למקום צר אשר אין שם דרך לנטות ימין ושמאל, ושם עמדו עגלות הרבה מלאות חביות עם חלב, ועגלה אחת נשברה ובגללה לא היו שאר העגלות יכולות לזוז ממקומן. כשהגיעה מרכבת השר לשם צעק השר לפנות לו מקום. הוכרחו הערלים לפרק את חביות החלב מן העגלה ולסלק את העגלה לצדדין ומיד נסעו כל העגלות וגם מרכבת השר. כשנסעו כברת ארץ קטנה נטה השר מן הדרך לדרך אחר. אז נסעו החסידים לדרכם במרוצה. באותה שעה הכיר גם החסיד השני שמרכבת השר לטובתם היתה. כשבאו אצל הבעש"ט וסיפרו לו המאורע אמר להם זהו החילוק בין נחום איש גמזו ובין תלמידי ר' עקיבא. [נפלאות הצדיקים 9]
( ש"י עגנון, סיפורי הבעשט, עמ' 187)
מקורות
כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״. אֲזַל וּבָת בְּדַבְרָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ תַּרְנְגוֹלָא וַחֲמָרָא וּשְׁרָגָא. אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא. אֲתָא שׁוּנָּרָא אַכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא. אֲתָא אַרְיָה אַכְלֵיהּ לַחֲמָרָא. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גְּיָיסָא, שַׁבְיַיהּ לְמָתָא. אֲמַר לְהוּ: לָאו אֲמַרִי לְכוּ כׇּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה.
The Gemara relates: Like this incident, when Rabbi Akiva was walking along the road and came to a certain city, he inquired about lodging and they did not give him any. He said: Everything that God does, He does for the best. He went and slept in a field, and he had with him a rooster, a donkey and a candle. A gust of wind came and extinguished the candle; a cat came and ate the rooster; and a lion came and ate the donkey. He said: Everything that God does, He does for the best. That night, an army came and took the city into captivity. It turned out that Rabbi Akiva alone, who was not in the city and had no lit candle, noisy rooster or donkey to give away his location, was saved. He said to them: Didn’t I tell you? Everything that God does, He does for the best.
נחום איש גם זו הוה רגיל דכל דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה יומא חד בעו [ישראל] לשדורי דורון לקיסר אמרי בהדי
Apropos Abraham’s miraculous weapons, the Gemara relates: Naḥum of Gam Zo was accustomed that in response to any circumstance that arose in his regard, he would say: This too [gam zo] is for the best. One day the Jewish people sought to send a gift [doron] to the emperor. They said: With
מאן נשדר נשדר בהדי נחום איש גם זו דמלומד בנסים הוא בכי מטא לההוא דיורא בעא למיבת אמרי ליה מאי איכא בהדך אמר להו קא מובילנא כרגא לקיסר קמו בליליא שרינהו לסיפטיה ושקלו כל דהוה גביה ומלנהו עפרא כי מטא להתם אישתכח עפרא אמר אחוכי קא מחייכי בי יהודאי אפקוהו למקטליה אמר גם זו לטובה אתא אליהו ואידמי להו כחד מינייהו אמר להו דילמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבינו הוא דהוה שדי עפרא הוו חרבי גילי הוו גירי בדוק ואשכחו הכי גהוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה שדו מההוא עפרא עליה וכבשוה עיילוהו לבי גנזא אמרי שקול דניחא לך מלייה לסיפטא דהבא כי הדר אתא אמרו ליה הנך דיורי מאי אמטית לבי מלכא אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטאי להתם שקלי אינהו אמטו להתם קטלינהו להנך דיורי:
(י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה׃ (יא) וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ (יד) יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן׃ {פ}
(10) As Pharaoh drew near, the Israelites caught sight of the Egyptians advancing upon them. Greatly frightened, the Israelites cried out to יהוה. (11) And they said to Moses, “Was it for want of graves in Egypt that you brought us to die in the wilderness? What have you done to us, taking us out of Egypt? (12) Is this not the very thing we told you in Egypt, saying, ‘Let us be, and we will serve the Egyptians, for it is better for us to serve the Egyptians than to die in the wilderness’?” (13) But Moses said to the people, “Have no fear! Stand by, and witness the deliverance which יהוה will work for you today; for the Egyptians whom you see today you will never see again. (14) יהוה will battle for you; you hold your peace!”
שמות רבה כא, ה
וּמַהוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב, אֶלָּא שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשׂוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יָפָה הָיְתָה הַקְרָבַת פַּרְעֹה לְיִשְׂרָאֵל מִמֵּאָה צוֹמוֹת וּתְפִלּוֹת, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּ אוֹתָן, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְתָלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהִתְפַּלְּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.
(כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ (כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃
(24) When Noah woke up from his wine and learned what his youngest son had done to him, (25) he said,
“Cursed be Canaan;
The lowest of slaves
Shall he be to his brothers.” (26) And he said,
“Blessed be יהוה,
The God of Shem;
Let Canaan be a slave to them.
“Cursed be Canaan;
The lowest of slaves
Shall he be to his brothers.” (26) And he said,
“Blessed be יהוה,
The God of Shem;
Let Canaan be a slave to them.
(כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רׇץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃ (ל) וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשׇׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃ (לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃
(29) Now Rebekah had a brother whose name was Laban. Laban ran out to the man at the spring— (30) when he saw the nose-ring and the bands on his sister’s arms, and when he heard his sister Rebekah say, “Thus the man spoke to me.” He went up to the man, who was still standing beside the camels at the spring. (31) “Come in, O blessed of יהוה,” he said, “why do you remain outside, when I have made ready the house and a place for the camels?”
בראשית רבה ס, ז
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי דוֹסָא כְּנַעַן הוּא אֱלִיעֶזֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁשֵּׁרַת אוֹתוֹ צַדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ. וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה', אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵית גּוּבְרִין עֲבַד לֵהּ אַפְטָרָה, וּמָה אִם אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי שֶׁשֵׁרַת אֶת הַצַּדִּיק בֶּאֱמוּנָה יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם גְּדוֹלֵיהֶם וְעִם קְטַנֵּיהֶם בִּידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
תורות
(א) מהבעש"ט. ביאור ש"ס (ברכות ס, ב) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכההוא מעשה דר' עקיבא. ובש"ס דתענית (תענית כא, א) דנחום אמר גם זו לטובה. ויש להבין שינוי לשון בין זה לזה. וכ' ביאור למתק הדינין בשרשן ע"י שימצא בשורש הדין איזה חסד אז נמתק הדין בשרש חסד זה ונעשה הכל חסד. ולכך נחום איש גם זו מצא החסד בשורש הדין ונעשה מיד חסד משא"כ בסתם בני אדם שאינו יודע שורש החסד מ"מ יהי' רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין מן הסתם גם שאינו יודע:
עיקר ראשי תיבות וקיצורים:
וכ' = וכתב
משא"כ - מה שאין כן
מ"מ = מכל מקום
מ"ז = מחשבות זרות
ושארז"ל = ושאמרו רבותינו ז"ל
לא"א = לאברהם אבינו
ע"ד = על דרך
וכ' = וכתב
משא"כ - מה שאין כן
מ"מ = מכל מקום
מ"ז = מחשבות זרות
ושארז"ל = ושאמרו רבותינו ז"ל
לא"א = לאברהם אבינו
ע"ד = על דרך
(א) ופרעה הקריב (שמות יד, י). פי' הבעש"ט כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד. הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מ"ז וכו' ודי בזה. ושארז"ל (ב"ר ס, ז) אליעזר עבד אברהם ע"י הטובה שעשה לא"א יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך והכוונה ע"ד הנ"ל:
סיפור לסיום
(א) רבי נחמן מהאראדענקע היה לו מדה שהיה אומר על כל שראה או שאירע לו אומר טוב ולטובה. והיה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל. פ"א העמידו אנשי חיל בק"ק מעזיבוז אצל היהודים. אמר לו הבעש"ט התפלל שלא יעמדו אנשי חיל אצל היהודים אמר לו שזה לטובה. אמר לו הבעש"ט כמה יפה שלא היית בדורו של המן שהיית אומר על הגזירה שגם זה טובה ואין לך מעלה אלא מה שתלו את המן שהוא ג"כ טוב.
עיקר ראשי תיבות
פ"א = פעם אחת
בק"ק = בקהילת קודש (בקהילה יהודית, מקדים שם עיר או כפר)
ג"כ = גם כן
פ"א = פעם אחת
בק"ק = בקהילת קודש (בקהילה יהודית, מקדים שם עיר או כפר)
ג"כ = גם כן
(כ) ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ {ס}
(20) Ah,
Those who call evil good
And good evil;
Who present darkness as light
And light as darkness;
Who present bitter as sweet
And sweet as bitter!
Those who call evil good
And good evil;
Who present darkness as light
And light as darkness;
Who present bitter as sweet
And sweet as bitter!
למעוניינים בהרחבה
״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.
The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai.
תורה
תולדות יעקב יוסף, פרשת בא, קלו
איברא (=באמת) נראה לי, דיש ב' סוגי אנשים, אחד שהוא למשא ומודעה, אם כן המן עשה טובה גדולה לישראל, שעל ידו קבלו התורה חמדה גנוזה, עד עכשיו היה באונס ועתה ברצון, כמו ופרעה הקריב (שמות יד, י), והנה קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב, נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד, הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מחשבות זרות וכו', ודי בזה. ואפשר שזהו כוונת חז"ל (בראשית רבה ס, ז) אליעזר עבד אברהם, על ידי הטובה שעשה לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, והכוונה על דרך הנ"ל, והבן.
תולדות יעקב יוסף, פרשת בא, קלו
איברא (=באמת) נראה לי, דיש ב' סוגי אנשים, אחד שהוא למשא ומודעה, אם כן המן עשה טובה גדולה לישראל, שעל ידו קבלו התורה חמדה גנוזה, עד עכשיו היה באונס ועתה ברצון, כמו ופרעה הקריב (שמות יד, י), והנה קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב, נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד, הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מחשבות זרות וכו', ודי בזה. ואפשר שזהו כוונת חז"ל (בראשית רבה ס, ז) אליעזר עבד אברהם, על ידי הטובה שעשה לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, והכוונה על דרך הנ"ל, והבן.
פרשנות לתורת הבעש"ט בעניין "גם זו לטובה"
דגל מחנה אפרים, לראש פרשת וישלח
ויש בזה פרטי דברים איך להעלות כל דבר לשורשו כי יש ג' בחי' משכיל מושכל שכל משכיל היינו האדם הרוצה להבין ולהשכיל איזה דבר מושכל היינו אותו הדבר שרוצים להשכיל אותו ושכל היינו שבו משכילין מה שרוצים להשכיל והשכל הוא שורש אלוקות שהוא החכמה העליונה וכשהוא מכניס השכל שלו בכל דבר שהוא עושה אזי מכניס שורש אלוהות באותו דבר ובזה הוא מעלה הדבר לשורשו וכמו שאיתא בגמרא אצל נחום איש גם זו שזה היה מדתו שבכל דבר שהיה עושה ושאירע לו היה מכניס השכל העליון היינו החסד כי החכמה הוא שורש החסד כידוע וע"כ כשאירע לו שגנבו מאתו אבנים טובות שהוליך לבי קיסר והניחו עפר במקומו אמר גם זו לטובה והיינו שהיה יודע שעפר הוא ג"כ מן הד' יסודות אף שהוא יסוד התחתון אעפ"כ יש בו שורש אלוהות והיה מכניס עם השכל שלו שדבוק לשכל העליון בחי' חסד שבו שהוא שורש אלוהות שיש בו שהוא יכול להפך ולשנות כל הטבעים ואז נמתקו כל הדינים והוא שרימז לו אליהו ז"ל דלמא מעפרא דאברהם הוא היינו שמצא החסד שבו שהוא שורש אלוהות שיכול להפוך כל הטבעים וזהו מדתו של אברהם שהיה מדת החסד וזהו מעפרא דאברהם.
דגל מחנה אפרים, לראש פרשת וישלח
ויש בזה פרטי דברים איך להעלות כל דבר לשורשו כי יש ג' בחי' משכיל מושכל שכל משכיל היינו האדם הרוצה להבין ולהשכיל איזה דבר מושכל היינו אותו הדבר שרוצים להשכיל אותו ושכל היינו שבו משכילין מה שרוצים להשכיל והשכל הוא שורש אלוקות שהוא החכמה העליונה וכשהוא מכניס השכל שלו בכל דבר שהוא עושה אזי מכניס שורש אלוהות באותו דבר ובזה הוא מעלה הדבר לשורשו וכמו שאיתא בגמרא אצל נחום איש גם זו שזה היה מדתו שבכל דבר שהיה עושה ושאירע לו היה מכניס השכל העליון היינו החסד כי החכמה הוא שורש החסד כידוע וע"כ כשאירע לו שגנבו מאתו אבנים טובות שהוליך לבי קיסר והניחו עפר במקומו אמר גם זו לטובה והיינו שהיה יודע שעפר הוא ג"כ מן הד' יסודות אף שהוא יסוד התחתון אעפ"כ יש בו שורש אלוהות והיה מכניס עם השכל שלו שדבוק לשכל העליון בחי' חסד שבו שהוא שורש אלוהות שיש בו שהוא יכול להפך ולשנות כל הטבעים ואז נמתקו כל הדינים והוא שרימז לו אליהו ז"ל דלמא מעפרא דאברהם הוא היינו שמצא החסד שבו שהוא שורש אלוהות שיכול להפוך כל הטבעים וזהו מדתו של אברהם שהיה מדת החסד וזהו מעפרא דאברהם.