Neciv Vájechi

ויחי יעקב וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה וכבר כתיב שהי׳ בבואו למצרים מאה ושלשים שנה. אלא הפי׳ ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל בזה בא״י :

והפריתי אתך וגו׳. לא הוצרך לברכה זו בשביל רבוי בנים שהרי כבר נתברך בזה. אלא לצורך ענין החדש. שיהי׳ פרה ורבה בכל חלקי העולם. באופן שיהי׳ בכח זרע אברהם להשכיל את כל הגוים.

וע״ז הוסיף עוד ונתתיך לגוים. שתהיה מלמד דעת לגוים כענין דכתיב בירמיה נביא לגוים נתתיך. היינו שינבא גם להם. כך הפי׳ כאן שתהא מחכים ומיישר דעת הגוים:

ויקרא משה וגו׳. ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות. מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך. היינו שאין הפזור כ״כ בכל העמים מקצה הארץ וגו׳ וגם אין הצרות בשעת חרבנם כ״כ וכמו שאמר דניאל ט׳ י״ב ויקם עלינו את דברו אשר דבר עלינו וגו׳ להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלים. ובא משה רבינו לפייס את ישראל. אבל אינו מבואר תנחומים אלו. ומה הודיע להם חדשות שירגיע בזה לבבם. וגם אינו מובן המקרא האחרון ושמרתם את דברי הברית וגו׳ מה שמירה ועשיה יש בברית הזה שאינו אלא קבלת ברכות וקללות. אמנם קודם שנבא לביאור הפסוקים. יש להקדים דישראל נקראו בשמו ית׳ לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א״א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע״ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו״ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע״ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע״ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע״מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה״מ הקב״ה עמ״כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ד׳. ועמ״כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידינו. א״כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע״ז כלל. וכבר נתבאר בס׳ בראשית י״ז ד׳ שזה היה ענין כי אב המון גוים נתתיך. שנתקדש אברהם וזרעו לאומה הנבחרת להיות לברית עם לאור גוים באמונתם אפי׳ באופן שלא יהיו גרים ונכנסים בקרב ישראל אלא להחליף עבודת הכוכבים מן הארץ. וגם זה נתבאר שם בפ׳ עקידה שנתקדשו זרע א״א לזה התכלית להגיע לידי כך אפי׳ ע״י כל הצרות שבעולם. וביארנו שם מאמר דוד המלך בשם ב״י כי דכיתנו במקום תנים וגו׳ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וע״ש. זהו כלל הענין. ומעתה נבא לביאור הפסוקים שפייס משה רבינו לכל ישראל. ואמר אתם ראיתם את כל אשר עשה וגו׳. והקדים אשר בכל אשר ראיתם הראה בזה תכלית רצונו ית׳ שיתגדל שמו וכבודו בכל הארץ. וביאר היאך הראה בזה לדעת זה התכלית:

ויאמר מי אלה. בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ועיני ישראל כבדו מזקן. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכ״מ הי׳ אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם הית׳ השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. א״כ לא הי׳ נצרך להאריך כ״כ. אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך . ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם:

והוא פי׳ הכתוב ירמיה ל״א. הבן יקיר לי אפרים וגו׳ כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד. הכונה בזה דמי שמדבר עם חבירו על דברת איזה אדם. אם הוא לא שונאו ולא אוהבו. מזכירו בשמו בתחלת הענין ואח״כ אומר בלשון נסתר הוא. וכבר מובן על מי הוא מדבר. אבל כשהנדבר הוא שונאו אינו מזכירו אפי׳ בתחלת דבורו. אלא מזכירו באיזה כנוי. כמו שהזכיר שאול את דוד בשם בן ישי. ושלמה אמר לאביתר ענתות לך על שדיך. קראו בשם ענתות ע״ש עירו. וכפי׳ הר״ן במס׳ ר״ה. ולהיפך אם הנדבר הוא אוהבו מזכירו בכל רגע בשמו. אע״ג שאינו לפי צורך הספור. והיינו דבר הכתוב בס׳ ירמיה. כי מדי דברי בו. ולא היה נצרך לפי הענין להזכיר שמו מכ״מ זכור אזכרנו עוד. והוא לאות על אהבה ושמחה לי בהזכירי שמו. וכן כתיב ה׳ זכרנו יברך. בשעה שמזכיר את שמנו מברך:

בחרבי ובקשתי. לפי הפשט כמשמעו הוא שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי וכתיב בס׳ יהושע י״ז א׳ כי הוא הי׳ איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג וכן כל א״י ע״י יהושע לא נכבש בתכסיסי מלחמה ומפורש כתיב בס׳ תהלים כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו :

זהו לפי פשוטו. אבל בת״א אי׳ בצלותי ובעותי. וכן הוא בגמ׳ ב״ב דף קכ״ג בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. ובתפלת שלמה אמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. ת״י לקבלא צלותא ובעותא. הביאור ע״ז דתפלה קבועה שהיה בכל זמן משעה שתקנו אבותינו ג׳ תפלות ביום. זה מיקרי צלותא. ומה שהאדם מוסיף צרכי עצמו באותה שעה מיקרי בעותא וכמש״כ בס׳ שמות ל״ב י״א בדקדוק לשון ת״א על ויחל משה. וצלי משה. וכבר ביארנו לעיל י״ח כ״ב שאין לאדם להעריך בקשה לצורך השעה כ״א בתוך תפלה קבועה. ומש״ה דקדק שלמה בסדר תפלתו במקרא כ״ט לשמוע את התפלה אשר יתפלל עבדך. ות״י צלותא היינו מה שיתפללו בכל יום תפלה קבועה ובמקרא ל״ג בהנגף עמך ישראל לפני אויב וגו׳ והתפללו והתחננו. ובמקרא ל״ה בהעצר שמים ולא יהיה מטר וגו׳ והתפללו אל המקום הזה. ולא כתיב והתחננו. היינו משום דמשמעות והתחננו כת״י ויבעון לצורך השעה שיוסיפו בתוך תפלה קבועה. משא״כ מטר שהוא פרנסה ועיקר תפלה קבועה באה לצורך פרנסה במקום קרבנות שהוא עבודה שמזין כמש״כ כ״פ וא״כ סגי תפלה קבועה לבד. ובמקרא מ״ד כתיב כי יצא עמך למלחמה וגו׳ והתפללו אל ה׳ דרך העיר וגו׳ והיינו תפלת ש״ע שהיא קבועה ואח״כ כתיב ושמעת אל תפלתם ואל תחנתם היינו צלותהון ובעותהון. ונמצא פי׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. תחלה תפלה קבועה ואח״כ בקשה לצורך השעה. והיינו פי׳ הברייתא ברכות דל״א יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל ת״ל לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה. היינו הך דאי׳ בב״ב הנ״ל תפלה הוא תפלה קבועה ובקשה הוא לצורך השעה. וא״כ צריך לפרש יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל. תחלה צרכי עצמו ואח״כ תפלה קבועה. וכמשמעות אותו לשון עצמו במס׳ עבודת כוכבים ד״ח ר״א אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף ואח״כ ולפני ה׳ ישפוך שיחו ר״י אומר מתפלל ואח״כ שואל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי ואח״כ צרתי לפניו אגיד. ושיח הוא תפלה קבועה. והכי הביא הרי״ף כאן סוגיא דעבודת כוכבים והכי מבואר בירו׳ ברכות פ״ד ה״ד אית תנוי תני מתפלל ואח״כ תובע צרכיו ואית תנוי תני תובע צרכיו ואח״כ מתפלל מאן דמר תובע צרכיו ואח״כ מתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף וגו׳ מאן דמר מתפלל ואח״כ תובע צרכיו שנא׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. [ובירו׳ לפנינו נתהפך בטה״ד] ממוצא דבר תשכיל בפי׳ הסוגיא דברכות הנ״ל לא כפרש״י בד״ה יכול ישאל צרכיו כגון ברכות אתה חונן ואחר כך יתפלל ג׳ ראשונות שהן של שבח. ורבינו פי׳ כן משום שהיה ק׳ דא״כ יקשה לר״א בע״ז. מש״ה פי׳ כאן בנוסח ש״ע. אבל מת״י והירו׳ מבואר כמש״כ. ולר״א צ״ל דכאן אמר שלמה לשמוע לתפלת רבים אשר יתפללו. וברבים מודה ר״א כדאיתא במס׳ עבודת כוכבים שם על משה דרב גוברי׳: וכד דייקת בס׳ דניאל בגזרת כורש שלא יבעון בעו מן כל אלה ואנש וגו׳ לא גזר אלא על בקשה לצורך השעה ולא על תפלה קבועה איש לאלהיו ודניאל לא עבר על גזרת המלך כלל אלא התפלל תפלה קבועה כל קבל די הוי עבד מן קדמת דנא ורק משום שדניאל החסיד לא עשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני הקב״ה. ולא כדרך המון העם בתפלה קבועה. מש״ה כתיב והשכחו לדניאל בעה ומתחנן קדם אלהה פי׳ שחשדוהו שהוא מבקש רחמים על איזה דבר לפי השעה. והוא אמר האמת דלא עבד חבולה קדם מלכא. היינו שלא עבר על גזירתו. ואחר שכן ראינו שתפלה קבועה מכונה חרב ותפלה לצורך השעה מכונה בשם קשת. יש להבין טעם כינוים הללו. והענין דכמו מלחמת תנופה לכבוש את המלך או השר הצבא שעומדים מרחוק מעומק המלחמה אבל הרבה שומרים סביביו. ע״כ תחלה תופשים בחרב להרוג את כל סביביו וכשמתקרבים אל מקום הראש טוב ונוח לירות אל המטרה להרוג את הראש. כך עיקר המטרה למצוא רצון מה׳ לצורך השעה. אבל הרבה מסטינים בינינו ובין אבינו שבשמים שמקטרגים ומעכבים את התפלה כדאי׳ בסנהדרין דמ״ד ב׳ על המקרא היערוך שועך לא בצר. ע״כ בא הרנה זו תפלה קבועה להיות זמיר עריצים. ואח״כ בא בתפלת הבקשה אל המטרה מש״ה מכונה תפלות הללו בחרבי ובקשתי:

ואגידה לכם. פרש״י בשם מ״ר ביקש לגלות את הקץ וכו׳ דקדק רבינו להעמיד זה הדרש על ואגידה לכם. וכ״ה בגמ׳ פסחים דמ״ד מ״ד האספו ואגידה לכם וגו׳ ביקש יעקב לגלות כו׳ ולא על גוף המאמר את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. דבאמת אין משמעות באחרית הימים בכ״מ על ימות המשיח תדע הרי בפ׳ וילך כתיב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. וגם בדברי יעקב אבינו יש הרבה דברים שלא יהי׳ כן בימות המשיח כמו זבלון לחוף ימים ישכון. ובחלוקה דס׳ יחזקאל אינו כן. ובלעם אמר לבלק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וזה אינו בימות המשיח שכבר בטל ונעקר אומה מואב מן העולם. אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו. מש״ה יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהי׳ ביציאת מצרים ומכניסתם לא״י בימי השופטים. שהי׳ נחשב כל המשך לביאה עד שנתיישבו בטח בסוף ימי דוד ושלמה ובלעם ג״כ דיבר בתקופה של כניסת א״י והאחזם בה ואחרית ימי תקופה זו הי׳ ימי דוד המלך ומשה רבינו דיבר בתקופה של חטאת ישראל כאשר החלו לסור מאחרי ה׳ אחרי שלמה המלך ומה שאמר וקראת וגו׳ הוא על סוף ימי הבית. והנביאים דברו על תקופת הגלות מש״ה כיוונו במה שאמרו באחרית הימים על סוף הגלות והוא ימות המשיח. ואחרי שכן אין מקום לדרש שרצה יעקב לגלות את הקץ של משיח אלא מדיוק הלשון ואגידה לכם. והגדה כאן הוא דבר סתר וסוד כמוס. ולמדו מזה כונה שניה דבאחרית הימים קאי על ימי העולם ג״כ והיינו ימות המשיח:

פחז כמים אל תותר. דמים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות כדאי׳ בסוכה דמ״ז ב׳ דנקב של יין הי׳ רחב משל מים כדי שיהיו שניהם כלין בב״א. עוד יש בין מים ליין או שארי משקאות. שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו משא״כ שאר מיני משקין נשאר מעט בדופני הכלי. ואמר יעקב כי ראובן הי׳ מבוהל כמים וגם משהה איזה משך במעשה הבהלות עד שלא תותר. וביאר כי עלית משכבי אביך. וברור שלא בעל ראובן ח״ו את בלהה. אלא הא דכתיב וישכב את בלהה היינו שכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה בשביל שהרגיש צער אמו. והנה אע״ג שלא הי׳ עצם החטא גדול כ״כ כמו שאם הי׳ בועל ח״ו. מ״מ בזה הי׳ גרוע. דהבועל בעבירה אינו משהה בעון אלא כמהר צפור אל פח משא״כ כששמרה מאביו הי׳ מוכרח לשכב כל הלילה ולא מצא עוד דעתו כמה מגונה פעולה זו. נמצא עשה בתחלת הענין פחז כמים וגם השהה עד שלא תותר:

כי עלית משכבי אביך. כל העת שהי׳ אפשר לאביך לשכב מש״ה כתיב משכבי בל״ר. היינו כמה שעות שהי׳ בידו לשכב:

אז חללת. בכל מעלה רוחנית שייך לשון חלול. כמו דשייך חלול בכהונה כך שייך חלול בבכורה. והיינו יצועי עלה. המעולה שביצועי והיא הבכורה. והקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר דמשום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא הכבוד דמי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו ומי שאינו יכול לשמור כבודו טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד. שלא ישבע חלילה קלון במדת הכבוד שלו. ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה דמלך עלול לשגות ולחטוא כמש״כ בס׳ ויקרא ד׳ כ״ב ובס׳ במדבר ט״ו כ״ח. אמנם המרגיש בהעותו ה״ז חוזר בו. אבל מי שעומד ע״ד משך רב הלא טוב לו שלא למלוך:

לא יסור שבט מיהורה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז״ל בסנהדרין ד״ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע״ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א״א כ״א באמצעות תלמידים כדאי׳ בתענית פ״א דאר״ח הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. ופי׳ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי׳ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי׳ המנהג לפנים שהרב הי׳ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב״מ דפ״ד דכי הוו יתבי כו׳ יתבי קמייהו ראב״ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די״ז ב׳ דן לפניהם בקרקע. וא״כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם:

והנה רבותינו ז״ל פירשו זה המקרא על בני בניו של הלל. ואע״ג שעיקר ברכת יעקב ונבואתו היה על אחרית התקופה של יצ״מ וביאה לארץ כמש״כ לעיל מ״מ דרשו מדכתיב לא יסור ולא אמר יהי שבט מיהודה. מש״ה פירשו לא יסור לעולם. ובודאי יש מעין זה גם היום. אבל כ״ז אינו אלא כונה שניה ועיקר הברכה קאי על משך יצ״מ דכתיב היתה יהודה לקדשו. וכל ימי שפוט השופטים שהיה תמיד מיהודה. ואפי׳ בעת שראש שופטי הדור היה משבט אחר מ״מ לא סר שבט. שהוא כעין ריש גולה מיהודה ומחוקק בתורה מבין רגליו עד שאפי׳ בימי דבורה וברק שהיה אז מעוז התורה בשבטי זבולן ונפתלי ומש״ה נצטוו המה לצאת למלחמה כמש״כ בס׳ דברים ל״ג כ״ג. מ״מ ראשי ישיבות היו מיהודה כדברי דבורה מני מכיר ירדו מחוקקים. ופי׳ חז״ל ביבמות דס״ב שהיו מזרע יהודה. היינו בני שגוב בן חצרון שנשא אשה בת מכיר בן מנשה והיו בניהם מחוקקים באותה שעה. וע׳ להלן נ׳ כ״ג: ועיקר התורה בימי השופטים היה תמיד בבית לחם יהודה עד אשר נבנה ונתכונן שערי ירושלים להיות שערים המצוינים בהלכה והיינו שאמר דוד מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. וכדאיתא בב״ק ד״ס ששלח דוד לשאול דבר הלכה משם: ומיכה הנביא אמר ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל ועמד ורעה בעוז ה׳ בגאון שם ה׳ אלהיו וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. נבואה זו סתומה מאד. ונראה שהיא קדומה מימי שפוט השופטים שהוכיח אז נביא את גדולי בית לחם. ובימי מיכה נטפלה נבואה זו עם שארי דבריו וכהא דאי׳ ברבה ויקרא פ״ו על שני מקראות בישעיה שהיו מכבר משל בארי ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה והרבה יש כזה בנו״כ. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ו׳ ד׳. ובחבורי העמ״ש שאילתא קס״ו אות ה׳. והיה אז התוכחה על ענין מחלון וכליון שהיו גדולי ישראל וראשי ישיבות בבית לחם אבל לא היו עמלים בתורה כ״צ ע״כ לא עמדו על ההלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומש״ה לא גיירו את ערפה ורות כדאי׳ במדרש רות. ונענשו הרבה עד שבא בועז והנהיג את ישראל. וזהו ביאורו. ואתה בית לחם אפרתה הישיבה המכונה בשם אפרתה כמו שראש ישיבה נקרא בשם אפרתי. צעיר להיות באלפי יהודה קטנת מלהיות ישיבה באלפי יהודה. ממך לי יצא להיות מושל בישראל מבית לחם עתיד לצאת מושל בישראל. ומוצאותיו מקדם מימי עולם מכבר היה מוכן שיהי׳ נמצא מבנות הנמצאות בסדום וכדאי׳ ביבמות דע״ז א׳. לכן שאת צעיר בלי יגיעה בתורה ואינך יודע כ״ז. יתנם הקב״ה לפגעי הזמן. ע׳ ס׳ במדבר כ״א ג׳: עד עת יולדה ילדה היא רות שילדה והיה גם אותו הולד גם ויתר אחיו מבנות מואב ישובון על ב״י. ומי הגיע לזה ועמד ורעה בעוז ה׳. רמז על בועז והיה שופט והוא אבצן מבית לחם. בגאון שם ה׳ אלהיו שתקן לשאול בשלום שם ה׳. כדאי׳ שלהי מס׳ ברכות וישבו בית לחם לכבודם. כי עתה יגדל עד אפסי ארץ באשר יצא ממנו דוד וכל זרע המלוכה וכ״ז הביט יעקב בברכתו:

יהודה מחוקקי - יש מקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מ״ט:י׳) וי"ל דההיא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים:

אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּאֵרִי לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים וְלֹא הָיָה בָּהֶם כְּדֵי סֵפֶר, וְנִטְפְּלוּ בִּישַׁעְיָה, וְאֵלּוּ הֵן: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, וַחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ וְנִתְפָּרֵשׁ שֵׁם אָבִיו, נָבִיא וּבֶן נָבִיא, וְכָל נָבִיא שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם אָבִיו, הוּא נָבִיא וְאָבִיו אֵינוֹ נָבִיא. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא (עזרא ה, א): וְהִתְנַבִּי זְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא, שֶׁהָיָה נָבִיא בֶּן נָבִיא. וְרַבָּנָן אָמְרִין בֵּין שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ וּבֵין שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ נָבִיא וּבֶן נָבִיא, שֶׁכֵּן עָמוֹס אָמַר לַאֲמַצְיָה (עמוס ז, יד): לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא, מַה זֶּה נָבִיא וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָבִיא אָנֹכִי, אַף אָבִיו הָיָה נָבִיא וְהוּא אוֹמֵר וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים ב כ, א): יְשַׁעְיָה בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים ב יט, ב): יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ, שֶׁהָיָה נָבִיא בֶּן נָבִיא. (ישעיה ח, יט): הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרשׁ, כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן תִּסְגּוֹד לֵאלֹהֶיהָ, (ישעיה ח, יט): הַמְצַפְצְפִים, אֵלּוּ הַמְצַיְינִין. (ישעיה ח, יט): וְהַמַּהְגִּים, אֵלּוּ הַמְנַהֲמִין, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרשׁ, כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן תִּזְכֹּר לֵאלֹהֶיהָ, (ישעיה ח, יט): בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאִבֵּד אֶת בְּנוֹ וְהָלַךְ לְתָבְעוֹ בֵּין הַקְּבָרוֹת, פִּקֵּחַ אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ אָמַר לוֹ בִּנְךָ שֶׁאִבַּדְתָּ חַי אוֹ מֵת, אָמַר לוֹ חַי, אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם דַרְכָּן שֶׁל מֵתִים לִהְיוֹת נִתְבָּעִים אֵצֶל חַיִּים שֶׁמָּא חַיִּים אֵצֶל מֵתִים, בְּכָל מָקוֹם חַיִּים עוֹשִׂים צָרְכֵי מֵתִים שֶׁמָּא הַמֵּתִים עוֹשִׂים צָרְכֵי חַיִּים, כָּךְ אֱלֹהֵינוּ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, י): וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת, מַהוּ אֱמֶת, אָמַר רַבִּי אָבִין שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֲבָל אֱלֹהֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֵתִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטו, ה ו): פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, מֵתִים הֵן, וְאָנוּ מַנִּיחִים חַי הָעוֹלָמִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַמֵּתִים. (ישעיה ח, כ): לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה, הַתּוֹרָה מְעִידָה בָּנוּ (ישעיה ח, כ): אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי אִמְּרוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר כַּדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מַזְרִיחַ לָכֶם אוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִמְּרוּ לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר, אִם לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַזְרִיחַ כֵּיצַד יַזְרִיחַ לַאֲחֵרִים. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חשֶׁךְ וַאֲפֵלָּה שִׁמְשׁוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י, כב): וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, ָל תֹּהוּ וָבֹהוּ לֹא שִׁמְּשׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵיכָן הֵן עֲתִידִין לְשַׁמֵּשׁ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לד, יא): וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ישעיה ס, ב): כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה וגו', אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, דִּכְתִיב (דברים ה, כ): כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ישעיה ס, ב): וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.