אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנִין בְּבֵי רַב.
כִּי אֲתָא, אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ תְּרֵי סְרֵי אַלְפֵי תַּלְמִידֵי...
אֲמַר: שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם — שֶׁלָּהּ הוּא.
אדר"ן ו
אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה:
Ketubot 62b–63a
He went and spent twelve years studying. When he returned home, twelve thousand students came with him.
Akiva said to them:
What’s mine and yours are hers!”
Avor deRabbi Natan 6:
He said to them: She suffered greatly with me for the sake of Torah.
מה היה תחלתו של רבי עקיבא?
אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר:
מי חקק אבן זו?
אמרו: לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום?
אמרו [לו]: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים.
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה
דברי תורה שקשה כברזל
על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם.
What was the beginning of Rabbi Akiva?
It is said: He was forty years old and he had not studied anything. One time he
stood at the mouth of a well and said:
‘‘Who hollowed out this stone?’’
He was told: ‘‘It is the water which falls upon it every day, continually.’’
They said to him: ‘‘Akiva, have you not read the verse, ‘water wears away stone’?” (Job 14:19).
Immediately Rabbi Akiva drew the inference that the verse applied to himself:
“if what is soft wears down the hard,
how much the more so shall the words of the Torah, which are as hard as iron, hollow out my heart, which is flesh and blood!”
Immediately he turned to the study of Torah.
Avot de Rabbi Natan, Version A, chapter 6
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
אֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי
כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל,
שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ,
וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
Rabbi Akiba said:
The whole world is not as worthy as the day on which the Song of Songs was given to Israel;
for all the Writings are holy,
but the Song of Songs is the holy of holies.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת וְלֹא נַעֲנָה.
יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר:
״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, לְמַעַנְךָ רַחֵם עָלֵינוּ״,
וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.
הֲווֹ מְרַנְּנִי רַבָּנַן,
יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה:
לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה,
אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִידּוֹתָיו,
וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו.
Once it happened during a drought that Rabbi Eliezer stood before the congregation and recited the twenty-four special
prayers for a fast day.
His prayer was not answered.
Rabbi Akiva stood before the congregation after him and prayed:
“Our Father, our King,
we have no King but You;
our Father, our King,
for Your sake have mercy upon us.”
And rains fell.
The rabbis murmured about Rabbi Eliezer, at which point a heavenly voice was heard saying:
“It is not because this man is greater than that man that caused one prayer to
be answered and the other not.
Rather it is because Rabbi Akiva is a forgiving person and the other is not.”
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא,
כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּיבּוּר —
הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר. וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ —
אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ,
וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת.
וְכׇל כָּךְ לָמָּה?
מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת.
It has been taught: such was the
custom of Rabbi Akiva —
when he prayed with the congregation,
he used to shorten his prayers in order not to be a burden on the congregation.
But when he prayed by himself, a person would leave Akiva standing in one corner and find him later in another corner, because of how much he bowed and moved during prayer.