(א) בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ח, בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הַפְּשִׁיטוּת וְכוּ': כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, שֶׁקּוֹרִין 'פְּרָאסְטִיק' וְכוּ' עַיֵּן שָׁם.
(ב) יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְסַפֵּר אֵיךְ וּבְאֵיזֶה עִנְיָן נֶאֶמְרָה זֹאת הַתּוֹרָה, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר בִּכְתָב כָּל מַה שֶּׁעָבַר בְּעִנְיָן זֶה. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן אֶרְשֹׁם מַה שֶּׁאֶפְשָׁר: דַּע כִּי זֹאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת נַחֲמוּ בְּאוּמַאן סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: בְּאוֹתָהּ הָעֵת בְּסָמוּךְ, נִכְנַס לְדִירָה אַחֶרֶת (שֶׁנִּסְתַּלֵּק שָׁם). וְאוֹתָהּ הַדִּירָה הָיְתָה טוֹבָה לְפָנָיו מְאֹד לְיַשֵּׁב בָּהּ, כִּי הָיָה לוֹ שָׁם רַחֲבַת יָדַיִם וַאֲוִיר יָפֶה, כִּי הָיָה שָׁם גַּן לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. אַךְ הַדִּירָה הָיְתָה שֶׁל וְכוּ' (הבעל הבית של הבית שעמד בו, היה רשע מפורסם וישב אז בפטרסבורג, אך בני ביתו הכניסו אותו לשם).
(ג) וְסָמוּךְ לְשַׁבַּת נַחֲמוּ נִכְנַס לְשָׁם. וְעַל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת נִתְקַבְּצוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו עַל שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְהָיָה קִבּוּץ גָּדוֹל.
(ד) וּבְלֵיל שַׁבֶּת קֹדֶשׁ נִכְנַס מֵחַדְרוֹ לַבַּיִת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם מְקֻבָּצִים שָׁם. וְהָיָה חָלוּשׁ מְאֹד מְאֹד כִּמְעַט לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְתֵכֶף קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס. וְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וְלֹא חָזַר לְחַדְרוֹ תֵּכֶף כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּעֵת הַקִּבּוּץ. וְיָשַׁב בַּחֲלִישׁוּת גָּדוֹל וְהִתְחִיל לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר מְעַט בַּחֲלִישׁוּת וּבַעֲיֵפוּת גָּדוֹל.
(ה) עָנָה וְאָמַר: "מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק 'פְּרָאסְטִיק' לְגַמְרֵי".
(ו) וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא 'פְּרָאסְטִיק'.
(ז) וְאָז אָמַר: שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לֹא וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי, רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל).
(ח) וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה זֹאת הִתְחִיל לְדַבֵּר וּלְבָאֵר כָּל עִנְיָן הַנּוֹרָא הַהוּא, אֵיךְ מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת הַפְּשִׁיטוּת מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁבָּזֶה מְחַיִּין אֶת כָּל הַפְּשׁוּטִים שֶׁבָּעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין פְּרָאסְטַאקִיס), הֵן לוֹמְדִים וּבַעֲלֵי תּוֹרָה בְּעֵת שֶׁבְּטֵלִים מִן הַתּוֹרָה, הֵן אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים שֶׁהֵם פְּרָאסְטַאקִיס גְּמוּרִים. אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לְקַבֵּל חִיּוּת וְכוּ' וְכוּ' (כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בַּסִּימָן הנ"ל עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב).
(ט) וּבְתוֹךְ זֶה נִכְלָל מַה שֶּׁנִּכְנַס לַדִּירָה הַנַּ"ל, כִּי מְבֹאָר שָׁם: וְגַם עַכְשָׁו כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ בָּאִין יִשְׂרָאֵל לִפְעָמִים לַמָּקוֹם וְכוּ', וְיִשְׂרָאֵל בָּאִין לְשָׁם וְכוֹבְשִׁין הַמָּקוֹם וּמְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר גַּזְלָנִים אַתֶּם וְכוּ', אַךְ עַל־יְדֵי "כֹּחַ מַעֲשָׂיו" (תְּהִלִּים קיא), עַל־יְדֵי־זֶה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לִכְבֹּשׁ כָּל הָעוֹלָם וּלְקַדְּשׁוֹ בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל.
(י) כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָהּ, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ וְכוּ' (שָׁם בְּרַשִׁ"י הַנַּ"ל) כַּמְבֹאָר שָׁם זֶה הֵיטֵב. וְגָמַר כָּל עִנְיַן הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
(יא) וְאַחַר־כָּךְ בָּא בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְצִוָּה לְזַמֵּר "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין" תֵּכֶף, קֹדֶם נְטִילַת־יָדַיִם לִסְעֻדָּה (מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְזַמֵּר אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא). וְגַם, בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהָיָה חֲלוּשׁ מְאֹד עַל־פִּי רֹב לֹא הָיוּ מְזַמְּרִים כְּלָל, אַךְ עַכְשָׁו מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה צִוָּה לְזַמֵּר תֵּכֶף. וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה מְזַמֵּר עִמָּנוּ יַחַד.
(יב) וְאַחַר־כָּךְ הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ עִמָּנוּ הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְחֵן אֲמִתִּי נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד. וְיָשַׁב כָּל הַסְּעֻדָּה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְדִבֵּר וְהֵשִׂיחַ הַרְבֵּה עִמָּנוּ וְחִזֵּק אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּכַמָּה וְכַמָּה לְשׁוֹנוֹת (וּקְצָת מִזֶּה נִדְפַּס).
(יג) וְאָז צָעַק מֵעֹמֶק הַלֵּב: גִּיוַואלְד זַייט אַייךְ נִיט מְיָאֵשׁ! (אֲהָה! אַל תְּיָאֲשׁוּ אֶת עַצְמְכֶם!) וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: קֵיין יֵאוּשׁ אִיז גָּאר נִיט פַאר הַאנְדִין!.
(יד) וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר הָרְמָזִים שֶׁרָמַז לָנוּ בִּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, אֵיךְ לְהִתְחַזֵּק עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְאָמַר שֶׁהוּא בְּיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה.
(טו) וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: אִיךְ בִּין הַיינְט פְרוּם פְרֵיילַךְ.
(טז) וּלְצַיֵּר וּלְבָאֵר הַחֵן הָאֱמֶת וְהַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת לֹא יַסְפִּיק כָּל עוֹרוֹת אֵילֵי נְבָיוֹת לְבָאֵר. וְאָז רָאִינוּ יְשׁוּעַת ה' וְנִפְלְאוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים שֶׁהוּא חוֹמֵל עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת שֶׁמִּתּוֹךְ הַעֲלָמָה וְהַסְתָּרָה כָּזֹאת נִתְהַפֵּךְ לְרָצוֹן כָּזֶה.
(יז) שֶׁבִּתְחִלָּה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל בֶּאֱמֶת, וּמִתּוֹךְ 'אֵינוֹ יוֹדֵעַ' כָּזֶה, בָּא לִידֵי הִתְגַּלּוּת כָּזֶה.
(יח) וְאִם בֶּאֱמֶת אֵין אָנוּ יוֹדְעִין כְּלָל בְּעִנְיָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּפְרָט בְּעִנְיַן הָ'אֵינוֹ יוֹדֵעַ' שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא עִנְיָן עָמֹק וְנִסְתָּר מְאֹד, וְאָמַר בְּעַצְמוֹ שֶׁהָ'אֵינוֹ יוֹדֵעַ' שֶׁלּוֹ הוּא חִדּוּשׁ יוֹתֵר מִידִיעָה שֶׁלּוֹ (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר), אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן בַּמֶּה שֶּׁמִּתְנוֹצֵץ בְּדַעְתֵּנוּ רָאִינוּ אָז נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְסַפֵּר.
(יט) וְהָעִקָּר מַה שֶּׁרָאִינוּ יְשׁוּעַת ה' מַה שֶּׁחָמַל עָלֵינוּ בְּרַחֲמָיו הַפְּשׁוּטִים וְגִלָּה לָנוּ דְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ מְחַיִּין אוֹתָנוּ וּמְחַזְּקִין אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַיּוֹשְׁבִים שָׁם.
(כ) וְכָל אֶחָד נִדְמֶה לוֹ שֶׁעִמּוֹ לְבַד הוּא מְדַבֵּר וְשֶׁאֵלָיו לְבַד מַגִּיעִים כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
(כא) וְגַם בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל כְּבָר זָכִינוּ לְהַחֲיוֹת עַם רַב עִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַעֲדַיִן דְּבָרָיו חַיִּים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּמְחַיִּין נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה. מָה אֲדַבֵּר, חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵינוּ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם.
(כב) אַחַר כָּךְ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי זֹאת הַתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי הַכְּתָב לְפָנָיו. וְתָפַס בְּיָדוֹ בְּרִפְיוֹן יָדַיִם, וּמֵחֲמַת זֶה נָפַל מִיָּדוֹ לַחוּץ עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי הַחַלּוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו אָז, וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ לַחוּץ לְתוֹךְ הַגָּן. וְהִגְבַּהְתִּי הַכְּתָב וְחָזַרְתִּי וּמְסַרְתִּי לְיָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהִסְתַּכֵּל וְרָאָה בּוֹ כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב עַד הַסּוֹף.
(כג) אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר: "מַה זֶּה כָּתַבְתָּ? הֲלֹא זֶה שַׂחְתִּי לִי בְּעַצְמִי" (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: וָואס הָאסְטִי דָא אוּף גִישְׁרִיבְּן? דָּאס הָאבּ אִיךְ מִיר אַזוֹי גִּישְׁמוּסְט.) וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.
(כד) אָמַר הַכּוֹתֵב, יְדִידִי הַקּוֹרֵא, עַיֵּן הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַשַּׁיָּךְ לְזֶה הַסִּפּוּר בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא" סִימָן ע"ח הַמַּתְחֶלֶת וָאֶתְחַנַּן וְכוּ', וְאָז תָּבִין הֵיטֵב סִפּוּר הַזֶּה וְיֻנְעַם לְנַפְשְׁךְ לָעַד:
(1) In Likutey Moharan II, 78, the Rebbe speaks of the simple conduct of true tzaddikim. Sometimes a tzaddik behaves like an ordinary person, a prustock.
(2) Much can be said about the background of this lesson. All the details cannot be put into writing, but I will record as much as possible. It was Shabbat Nachamu, the Shabbat after Tisha B’Av, in Uman, during the last months of the Rebbe’s life. He had just moved into new quarters where he would eventually pass away. His new apartment was spacious and airy, looking out on a bright lawn, and the Rebbe enjoyed it very much. However, the house belonged to [a maskil, a Jewish freethinker].
(3) The Rebbe moved into this apartment just before Shabbat Nachamu. Many of the Rebbe’s old followers gathered around him that Shabbat, along with many new ones. A very large group had come especially to be with the Rebbe.
(4) On Friday night, the Rebbe left his private room and came into the large chamber where the people were gathered. He was very weak and scarcely had enough strength to speak. He immediately said the Kiddush and then sat down to the table. He did not return to his room, as was his usual custom after Kiddush at such a gathering. He appeared very faint and began speaking in a very feeble voice.
(5) The Rebbe said, “Why do you come to see me? Don’t you realize that I know nothing at all now? (see “His Pilgrimage to the Holy Land” #33). When I have a lesson to teach you, then you have some reason to come to me. But why have you come now? Don’t you see that I know nothing at all? I am just a simple prustock — a common simpleton.”
(6) The Rebbe continued like this for some time, repeating over and over that he knew nothing and was an ordinary person, a simple prustock.
(7) He said, “The only thing that inspires me is the fact that I was in the Land of Israel.” He continued in this vein, saying that he knew absolutely nothing, that he was an ordinary prustock, and that his only inspiration came from his stay in the Holy Land (see “His Wisdom” #11).
(8) As he was talking about this, he started to explain this awe-inspiring topic: How, in his “ordinariness,” he would inspire himself with “the road to the Land of Israel.” And how, with that, he would give life to the ordinary people (prustocks), Torah students and scholars when they break from their studies, ordinary folk who are complete lowlifes, and even non-Jews who [also] need to receive life. All this is explained in the above lesson.
(9) In the same lesson, the Rebbe also alluded to his new apartment. He said: “Jews sometimes come to a place [where there is no holiness] … “They conquer this area and sanctify it, making it a Jewish place. It then enters into the category of the Land of Israel. “Others would then be able to say, 'You are thieves’ (Rashi on Genesis 1:1). “But it is written, 'The strength of His deeds He told His people, to give them the inheritance of the nations' (Psalms 111:6). “We have the power to conquer the entire world and sanctify it with the holiness of the Land of Israel. (10) “For God 'created it, and willed that it be given to them. With this same will, He took it from them and gave it to us’” (Rashi, ibid.). All this is included in the above lesson, which the Rebbe then completed.
(11) The Rebbe was very joyous and told us to sing Azamer BeShevachin even though he had not yet washed his hands for the meal. [His usual custom was to sing it after breaking bread.] During this period, the Rebbe was very weak and we usually did not sing at all. But he was so joyous this time that he told us to sing right then and he himself joined the singing.
(12) After breaking bread, the Rebbe spoke with us at length with true grace and joy. The entire atmosphere was awesome and wonderful. The Rebbe was in a very joyous mood throughout the meal, speaking and conversing with us at length. He encouraged us in many ways at this meal and some of what he said has already been published.
(13) Suddenly the Rebbe cried out from the depths of his heart, “Gevalt! Ziet eich nit meyeish! – Never give up! Kein yi'ush iz gar nit farhanden! – There is absolutely no basis for despair!”
(14) It is utterly impossible to describe the Rebbe’s holy gestures, by which he intimated the enormous importance of strengthening ourselves. (15) The Rebbe spoke about his own great joy He said, “Ich bin heint frum freilech – how his happiness was combined with awe. (cf. Psalms 2:11).
(16) That Friday night was one of indescribable grace, beauty, holiness, awe and joy. It is beyond our ability to put it into words. The skins of all the rams of Neviot (Isaiah 60:7; cf. Bava Kama 92a) would not suffice to record it. For then we saw God’s wonderful salvation and awesome miracles. We could perceive how God always has mercy on His people. A state of hiddenness and concealment could turn to the highest yearning.
(17) At first, the Rebbe actually knew nothing, but this state of ‘not-knowing’ brought about a great revelation.
(18) We actually do not know anything of such matters. What the Rebbe called ignorance was a perception that plumbed the most profound depths and mysteries. He himself said, “My not-knowing is even more unique than my knowing” (see note 108, p. XX). Even in the little that we could grasp, we saw awesome wonders that are beyond our power to describe.
(19) Above all, we saw God’s salvation. For He had mercy on us and revealed such things which inspired and encouraged those who were there.
(20) Every word seemed to be addressed to each one of us personally, as if the Rebbe were speaking to each one in particular.
(21) We were able to use his words and inspire many others. God was with us here, too. The Rebbe’s words still live and are an inspiration to many people. What cay I say? “His mercy is great to us, and God is true forever” (Psalms 117:2).
(22) The next day was Sunday and I wrote down Friday night’s lesson. I brought my manuscript to the Rebbe and he grasped it feebly in his hands. The Rebbe was standing near the window and looking out. He was so weak that the manuscript slipped out of his hand and drifted out the window into the garden. I went and lifted the manuscript from the ground, returning it to the Rebbe. He looked at it and read it from beginning to end.
(23) The Rebbe then remarked, “Vas hast-ti da oif geshriben? Das hab ich mir zoi geshmuest – What did you write ? This is what I myself discussed.” The words here are very deep.
(24) Editor’s note: look carefully at the lesson discussed here - Likutey Moharan II, 78, which begins with the verse, “I prayed to God” (Deuteronomy 3:23). You will be able to understand this entire account and your soul will derive everlasting pleasure.