וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר -
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא:
הִנֵּה אָנֹכִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי,
אַתְרִי טְפֵלָה לִי וְאֵין אֲנִי טָפֵל לְאַתְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי -
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
אֲנִי מַרְאֶה לְךָ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן לָהֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אָמַר רַבִּי אַסֵּי: הַסְּעוּדָה שֶׁל גַּן עֵדֶן רָאוּ נְבִיאִים וּמַתַּן שְׂכָרָן לֹא רָאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סד, ג): עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ,
וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (שמות לג, יט): וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ - מִדַּת הַטּוּב וּמִדַּת הַפֻּרְעָנוּת, (שמות לג, יט):
וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן -
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁל מַתַּן שָׂכָר שֶׁהֵן מְתֻקָּנִין לַצַּדִּיקִים.
וְהוּא אוֹמֵר: הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא?
וְהוּא אוֹמֵר שֶׁל עוֹשֵׂי מִצְווֹת.
וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא?
שֶׁל מְגַדְּלֵי יְתוֹמִים.
וְכָל אוֹצָר וְאוֹצָר.
וְאַחַר כָּךְ רָאָה אוֹצָר גָּדוֹל.
אָמַר הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא?
אָמַר לוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִשְֹּׂכָרוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ חִנָּם וְנוֹתֵן לוֹ מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן,
לְמִי שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָחֹן, וְכֵן (שמות לג, יט): וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
(כז) הי"ב - אשר נשבעת לאבתינו - יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל כֻּלָּם וּפֵרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז.) "וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן" (שְׁמוֹת לג, יט) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹצָר זֶה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יֵשׁ אוֹצַר חִנּוּנִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לָאָבוֹת אִם כֵּן עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יִזְכּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם מִזֶּרַע הָאָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם לְפִיכָךְ אַנְהִילֵם וְאַנְהִיגֵם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ.
(27) The twelfth: "Which You swore to our fathers" - there are people that are not proper, and the Holy One, blessed be He, has mercy on all of them. And they explained in the Gemara (Berakhot 7a), "and I will give grace to the one that I give grace" (Exodus 33:19) - "The Holy One, blessed be He, said, 'This storehouse is for those that are not proper.'" There is a storehouse of those given grace that the Holy One, blessed be He, graces and gives them [as] a free present. As the Holy One, blessed be He, said, "Behold, they have the merit of the fathers - I swore to the fathers. Therefore, even if they are not proper, they shall merit because they are from the seed of the fathers to whom I swore. Hence, I will lead them and guide them until they are refined."
(יד) כבר הזכירו רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד, לדוד מזמור. כששרתה עליו השכינה ואח"כ התעורר, זהו מזמור לדוד. וכשהוא מתעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה, זהו לדוד מזמור. וזהו המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות כמו שכתוב (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. משא"כ כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו הש"י אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בב"ר (מה, ו), וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט), הראה הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר האוצר זה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו', וכן כל אוצר ואוצר. ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא. א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובוודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו:
(14) We also have a statement by our sages explaining the two different introductions of the Psalms with ,לדוד מזמור or מזמור לדוד. In the former, the holy spirit came to David only after he had commenced to play the harp, whereas the words מזמור לדוד indicate that the holy spirit overcame David even before he commenced playing the harp (Pesachim 117). לדוד מזמור represented the highest spiritual achievement of man, seeing that he initiated his spiritual achievement. If man only responds to an "injection" of holy spirit the achievement is of a lower order. Malachi 3,7 exclaims: "Turn back to Me and I will turn back to you;" He asks Israel to initiate repentance. He urges us not to wait for God to initiate the Redemption since it would then be merely an act of love and mercy. When God says in Exodus 33,19 וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם, "I will be gracious to whom I choose, and I will be merciful to whoever I shall be merciful to," Shemot Rabbah 45,6 on this verse describes God as showing Moses all the rewards that he had stored up in His treasure chambers for the righteous. When Moses inquired who all these treasures were for, God answered that those people who possessed merit would receive some as a reward due them, whereas those who did not have any merits would receive a free gift from Him. Obviously, the amount of the handouts granted by God as unearned gifts is smaller than those gifts in store for the righteous.
(לו) וחנון הוא מדה חמישית, שהוא מורה על מתנת חנם, וכן דרשו על ואתחנן (דברים ג, כג) שאין הצדיקים רוצים לקבל שכר מצות בהאי עלמא רק מה שמקבלים רוצים שיהיה מתנת חנם. ועוד כי צדקתם מעוטה בעיניהם כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב, י) קטונתי מכל החסדים וגו'. ועוד אמרו באגדה (עי' שמו"ר מה, ו) ג' אוצרות פותח הקב"ה, אחד ללומדי תורה ומצות, ואחד לגומלי חסדים, ואחד למי שלא זכה לא לזה ולא לזה, וממנו נותן מתנת חנם. וזהו מה שכתוב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, רצה לומר אפילו אינו הגון:
(נ) וכתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כי זה החילוק הוא מה שהיה בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא, שרבי אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה, ורבי עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה (תענית דף כה ע"ב), כי רבי אליעזר היה לו זכות אבות והיה בוטח בזכותו ובזכותם, ורבי עקיבא לא היה לו זכות אבות כי היה בן גרים ולא מחשיב עצמו לכלום, לכך נענה.
(נא) וכן צריך אדם שלא ישאל אלא מאוצר העליון שהוא אוצר מתנת חנם, כמו ששאל משה רבינו עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) על ואתחנן אל ה' (דברים ג, כג).
A person must never request [recompense from God], but to receive from the upper treasury, which is the Treasury of Unearned Gifts. This is what Moses our Master did, as our Sages expunded upon the verse "And I pleaded with God" (Deut. 3.23)