(ח) אִם־אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑תָּה וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל הִנֶּֽךָּ׃
(8) If I ascend to heaven, You are there;
if I descend to Sheol, You are there too.
(לג) אָשִׁ֣ירָה לַה' בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹקַ֣י בְּעוֹדִֽי׃
(33) I will sing to the LORD as long as I live;
all my life I will chant hymns to my God.
all my life I will chant hymns to my God.
(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:
(6) Yehoshua ben Perachiah and Nitai of Arbel received from them. Yehoshua ben Perachia says, "Make for yourself a mentor, acquire for yourself a friend and judge every person as meritorious."
דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.
Know, a person must judge everyone favorably (Avot 1:6). Even someone who is completely wicked, it is necessary to search and find in him some modicum of good; that in that little bit he is not wicked. And by finding in him a modicum of good and judging him favorably, one genuinely elevates him to the scale of merit and can bring him to repent.
וְזֶה בְּחִינַת (תהילים ל״ז:י׳): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ:
This is the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there” (Psalms 37:10). That is, Scripture warns to judge everyone favorably. Even if you see that he is completely wicked, you must search and seek the little bit of good in him, wherein he is not wicked. This is:
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה.
In yet a little bit the wicked man is not—You must seek the “yet a little bit” of good that he still has within him, because in that place he is not wicked. For although he is wicked, how is it possible that he does not still possess even a little bit of good? Is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And by your finding in him yet a little bit of good wherein he is not wicked, and your judging him favorably, you genuinely elevate him from the scale of guilt to the scale of merit, until, as a result of this, he returns [to God] in repentance.
וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל־יְדֵי־זֶה:
Thus, this is “In yet a little bit the wicked man is not.” By finding in the wicked person “yet a little bit” of good, as a result:
וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ – הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.
you will reflect upon his place and he will not be there—That is, when you contemplate and consider his place and level, he is no longer there in his original place. For by finding in him yet a little bit of good, some good point, and judging him favorably, we genuinely move him from the scale of guilt to the scale of merit.
וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן:
This is the explanation of “you will reflect upon his place and he will not be there,” as explained above. Understand this.
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,
That is, just as has been explained above, that we must judge others favorably, even the wicked, and find in them some good point, and by doing so move them from the scale of guilt to the scale of merit, in the aspect of “in yet a little bit… you will reflect…”—the same applies with regard to oneself. A person has to judge himself favorably and find in himself some remaining good point, in order to give himself the strength to avoid falling completely, God forbid. On the contrary, he will revive himself and bring joy to his soul with the little bit of good he finds in himself—i.e., that once in his life he merited doing a mitzvah or good deed.
וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת,
Likewise, he must go on searching until he finds in himself yet another good thing. And although this good thing too is mixed with much impurity, still, he must extract some good point from there as well. Indeed, he must go on searching and gathering further good points.
וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (במאמר ויהי מקץ בסי' נ"ד), בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ, עַיֵּן שָׁם. [וְהַכְּלָל, כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרַע, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרַע, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב].
And it is through this that melodies are made. As explained elsewhere, the aspect of playing a musical instrument is the aspect of gathering the good ruach from the ruach of gloom, depression; see there. {The principle is that music of holiness is extremely lofty, as is known. In essence, music is made through the separation of good from evil; by selecting and gathering the good points from the bad, melodies and songs are created. Study there well.}
כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל־פִּי רֹב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גֹּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו, עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גֹּדֶל עֹצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
For it is known that when a person becomes depressed over his gross physicality and evil deeds, and he sees how very distant he truly is from holiness, it generally makes him completely incapable of praying. He cannot even open his mouth at all, due to the magnitude of the depression, sadness and heaviness that come over him when he sees how exceedingly distant he is from God.
דְּהַיְנוּ שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאֹד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל־יְדֵי־זֶה כַּנַּ"ל, אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה':
that is, although he knows within himself that he committed evil deeds and numerous sins, and that he is exceedingly distant from God, yet he nevertheless searches and seeks until he finds some remaining good points in himself, as explained above, and he brings himself vitality and joy through this; for it is certainly right that a person feel ever-increasing joy over every good point stemming from the holiness of Israel that he yet finds in himself—then, when he revives himself and brings himself to joy through this, as explained above, he is then able to pray, sing and give praise to God.
וְזֶה בְּחִינַת (תהילים קמ״ו:ב׳): אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי – בְּעוֹדִי דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי, שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת: עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל־יְדֵי־זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' כַּנַּ"ל.
This is the aspect of “I will sing to God b’odee (with the little I have left)” (Psalms 146:2). Specifically b’ODee—i.e., by means of my OD that I find in myself, the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not,” as explained above. By means of this point I am able to sing and give praise to God, as explained above.
וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃
A little longer and there will be no wicked man;
you will look at where he was—
he will be gone.
you will look at where he was—
he will be gone.
II. Torah 12: Torat "Ayeh"
וְזֶה בְּחִינַת (תהילים כ״ט:ט׳): וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד – שֶׁבְּכָל מַאֲמָר מְלֻבָּשׁ בּוֹ כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו׳:ג׳).
This is the meaning of “and in His Sanctuary, everything declares: ‘Glory!’” (Psalms 29:9). Enclothed in each utterance is God’s glory, through which the world was created, for “the whole earth is filled with His glory” (Isaiah 6:3).
וַאֲפִלּוּ בַּעֲבֵרוֹת וּדְבָרִים רָעִים, חַס וְשָׁלוֹם,
And even in transgressions and evil things, God forbid…
שֶׁשָּׁם אֵין כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (ישעיהו מ״ב:ח׳): וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן, שֶׁיֵּשׁ גְּבוּל לְהַכָּבוֹד שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט לְשָׁם, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, עִם כָּל זֶה יֵשׁ גְּבוּל כְּשֶׁמַּגִּיעַ לַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל, שֶׁלֹּא יֵצֵא לְשָׁם, בִּבְחִינַת: וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן כַּנַּ"ל. וְיֵשׁ גְּבוּל לְכָל כָּבוֹד וְכָבוֹד, שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּכָל מַאֲמָר וּמַאֲמָר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט לַמְּקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים כַּנַּ"ל.
God’s glory is not present, as in “I will not give My glory to another” (Isaiah 42:8). For glory has a limit beyond which it will not spread, so that even though “the whole earth is filled with His glory,” there is nevertheless a limit when it reaches the aforementioned places, such that it will not extend out to there, as in “I will not give My glory to another.” Thus each [aspect of] glory enclothed in each one of the Ten Utterances has its limit that keeps it from spreading to the “outside” places.
אֲבָל דַּע, כִּי אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּוַדַּאי גַּם הֵם מְקַבְּלִים חִיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וַאֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים אוֹ בָּתֵּי עֲבוֹדָה־זָרָה צְרִיכִין גַּם כֵּן לְקַבֵּל חִיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.
… but know! despite this, indubitably they too receive life-force from God. Even the “filthy places” and temples of idolatry also need to obtain life-force from God.
וְעַל־כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאֹד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ, בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, הַמּוּבָא בִּסְפָרִים.
Therefore, when a person falls into places of this sort, God forbid—i.e., into the “filthy places,” falling into doubts, heresy and great confusion—if he then begins examining himself and sees that he is very far from God’s glory—and as a consequence of his seeing himself far from His glory, having fallen into such places, God spare us, he asks and seeks, “Where is the place of His glory?”—this, this, is the essence of his rectification and ascent, as in the concept brought in the writings: “The descent is for the sake of the ascent [that follows].”
שֶׁמִּגֹּדֶל הַסְתָּרָתוֹ וְהֶעְלֵמוֹ הוּא מְחַיֶּה מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ, וְעַכְשָׁו, עַל־יְדֵי שֶׁהוּא נָפַל לְשָׁם, וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ "אַיֵּה" מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם, וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ, וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה.
...by virtue of its great concealment and hiddenness, (G-d) gives life to those places. Thus now, by having fallen there and consequently sought “Ayeh is the place of His glory?” he re-connects himself to there, and so instills vitality into his downfall and rises up to the highest heights.