Save "Idealism, Fantasy, Truth,

and Collective Reward
"
Idealism, Fantasy, Truth, and Collective Reward

Questions for thought:

What would you say to those you love, not in the last moment, but in the moment of the last lesson / the last piece of advice you would be able to give them?

Would your words be idealized or realistic?

(יב) וְהָיָ֣ה ׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (יג) וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִירֹֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃ (יד) בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכׇּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ׃

(12) And if you do obey these rules and observe them carefully, your God יהוה will maintain faithfully for you the covenant made on oath with your fathers: (13) [God] will favor you and bless you and multiply you—blessing your issue from the womb and your produce from the soil, your new grain and wine and oil, the calving of your herd and the lambing of your flock, in the land sworn to your ancestors to be assigned to you. (14) You shall be blessed above all other peoples: there shall be no sterile male or female among you or among your livestock.

Questions for thought:

Why make a statement with a reward that will so quickly and obviously be proved false / shame the people?

What is the power of idealized vs. realistic language?

הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו':

A person's life is lived on two planes. One lives privately within the circle of their family, and one lives as a member of society, and must interact with such society in greater or lesser measure. The good one does must be divided then between the good one does within the family circle, and the good one does by contributing to the well being of the community they live in. One will receive rewards for both their good deeds within the family circle and for the good deeds performed as part of society. To the extent that the good performed as part of society benefits everyone in that society equally, the reward can be collective. Since every member of that society benefitted equally by the input of good, so the reward is the kind that lets everyone benefit equally. Output is commensurate with input. The promise of the Jewish people living together in security, enjoying economic prosperity etc., is a reward for such good deeds performed by dint of being part of a certain society. It is a reward for the physical part of humanity, but it is allocated on a collective basis. Reward for the spiritual part of the input of everyone involved, is based on the degree of dedication that each person's contribution represents. It is in the nature of things that every individual brings a different degree of kavanah, intent, dedication to the performance of their mitzvoth. That is why our sages say that in the world to come everyone will occupy a level of their own. Since there are many commandments which can be fulfilled only collectively, the building of the temple for instance, the reward for such mitzvot, spiritual though it may be, will be collective.

Questions for thought:

What is the difference between our personal and communal actions?

What is the difference between our personal and communal rewards?

How are they connected?

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
And now, O Israel, what does your God יהוה demand of you? Only this: to revere your God יהוה, to walk only in divine paths, to love and to serve your God יהוה with all your heart and soul,
וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״.

Tangentially, the Gemara cites an additional statement by Rabbi Ḥanina concerning principles of faith. And Rabbi Ḥanina said: Everything is in the hands of Heaven, except for fear of Heaven. A person has free will to serve God or not, as it is stated: “And now Israel, what does the Lord your God ask of you other than to fear the Lord your God, to walk in all of God's ways, to love the Divine and to serve the Lord your God with all your heart and with all your soul” (Deuteronomy 10:12). The Lord asks people to perform these matters because ultimately, the choice is in their hands.

הכל בידי שמים – כל הבא על האדם ביד הקב"ה כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור הכל בידי שמים הוא אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים:

Everything is in the Divine's control - Everything that is given to a person is under Divine control, whether one is tall or short, poor or rich, wise or a fool, white or black, everything is in the hands of the Divine. But, whether one is righteous or wicked is not in the hands of the Divine, rather this was given over to the hands of each person, with two paths placed before us, and a person choose for themselves to have awe of the Divine.

(ה) צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם׃

(5) Thorns and snares are in the path of the crooked;
One who values their life will keep far from them.

Questions for thought:

Do you connect more with the positive, “God gave us the ability to do good” or the negative, “God put thorns and snares for us to avoid” concept of free will as described in these texts?

Why?

(יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃
(17) Thereupon I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.
Eikev – Broken to be built
By Naftali. Posted on August 7, 2020
In Parshas Eikev Moshe is continuing his goodbye speech to Klal Yisrael. He cautions us to guard all of the mitzvos, even the ones that seem minor and one could figuratively trample with their Eikev – a heel. He then continues his review of the events of the Jewish nation’s 40 years in the desert. Exposing and showing the lessons we are to learn from each and every incident. One pasuk highlights something unprecedented Moshe did and until now Moshe himself never said anything about it. “[Moshe said to the Jews ‘When I saw that you made a golden calf,] I grasped the two luchos and hurled them from my two hands, shattering them before our eyes” (9:17)
What is higher, The Torah or the Jewish people?
When Moshe looked down and saw Klal Yisrael worshipping a golden cow, just a month after the revelation at Har Sinai, he had two choices. He looked down, saw the Jews – his people whom he loved. He looked up and saw Hashem, saw the luchos – the Torah he was holding in his arms like a father holding his newborn son.
Here, he had to pick one or the other for if he were to pick the Torah he would lose his people, they would surely be destroyed because of their sin. Yet if he chose his people he would have to figuratively drop the Torah. Without hesitation not only did he figuratively drop the Torah, he literally “grasped the two luchos and hurled them”. Moshe saved his people. His action shows that there has to be something about a Jew, something that is present within a Jew even when he is committing the worst of sins. This something makes the Jew more valuable than the ultimate of God’s wisdom, the Holy Torah itself. It would seem that the soul of a single Jew is greater than the Torah that allows it to shine. Yet how do we know this to be true? How do we even know the value of a human life? Only because the Torah tells us this story. Without the Torah we would never know the value and greatness of a Jewish soul and people. So we now have a bit of a weird contradiction: the soul would never know its greatness without the Torah and the Torah could not even be contemplated in real depth until it was shattered for the sake of the people. Therefore the ultimate Torah, as God truly wanted it to be received, could only enter once Moshe had sacrificed the Torah for his people. That is the key, Moshe sacrificed it for us to live. This is why the pasuk says “[Moshe] grasped the Luchos…” he was already holding onto it, so what need was there to grasp the Torah in order to break it. Rather, Moshe “grasped” the luchos as a gesture of ownership; he wanted to acquire them as his own personal property in order to take the full blame for breaking them. We see here Moshe’s selfless devotion to the Jewish people. Not only did he break the luchos in order to destroy the “evidence” of the Jewish peoples covenant with God that they had just broken by worshipping the eigel. Not only was he willing to give his own life to save the Jewish nation – he even took all the blame for breaking the luchos, as if Klal Yisrael had done nothing wrong!
Moshe’s example is a lesson to all of us. For each one of us is a leader. We are all responsible for each other, whether it be in the circles of our family, our friends, our coworkers, of the Jewish people, or all of humanity. We should be ready and willing to give up whatever necessary; our resources, our reputation, our being, in order to ensure the survival of the Jewish people. This sacrifice is what allowed the Torah to be established. Effectively bonding the ever powerful and intrinsically holy Jewish soul to the vast Torah. Thus transforming the world and our souls into God’s true home.