בְּכׇל־דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ׃
In all your ways acknowledge Him, And He will make your paths smooth.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא:
אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ?
״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה.
Bar Kappara taught:
Which is a brief passage upon which all fundamental principles of Torah are dependent?
“In all your ways acknowledge Him, and He will direct your paths” (Proverbs 3:6). Rava said: One must apply this principle even to acts of transgression, as even then one must adhere to God and refrain from sinning excessively.
רב קוק מוסר אביך ב ב
צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה - אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו, וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפילתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו - הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
וכן כל דברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך, על כן כל מה שעושה - יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית' כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות.
מהבעש"ט זלה"ה. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). זהו כלל גדול. דעהו הוא לשון חבור ה' בוא"ו דעהו לחברם יחד בכל מעשיך אפי' בדברים גשמים שעושה. ועוד כלל אחר גדול אמרו שתהיה העבודה צורך גבוה מאד ולא לכוונת עצמו אפי' מעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק כולו לה'.
וכל מעשיך יהיו לשם שמים לשם תורה שנאמר (משלי ג) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:
Let all your actions be for the sake of Heaven. Meaning, for the sake of Torah, as it says (Proverbs 3:6), “In all your ways, know [God], and He will straighten out your paths.”
וזהו אשר בקש ממנו ית' שנכוין אליו באמרו ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ר"ל בכל חלקי נפשך שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והוא לאהבה את י"י, וכבר הזהיר הנביא ע"ה על זה הענין גם כן ואמר בכל דרכיך דעהו, ופירשו חכמים ואמרו אפילו לדבר עבירה ר"ל שתשים לפועל ההוא תכלית והוא האמת אע"פ שיש בו עבירה מצד אחד, וכבר כללו חכמים ע"ה זה הענין כלו בקצרה במלות מועטות מורות על כל זה הענין הוראה שלימה מאד עד שאתה כשתבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול העצום כלו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח אלהי בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וזה הוא הענין אשר ביארנוהו בזה הפרק, וזה שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה:
Such striving does the Almighty require of us, according to the words, (Deuteronomy 6:5) "Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might", that is, with all the faculties of thy soul, each faculty having as its sole ideal the love of God. The prophets, similarly, urge us on in saying, (Proverbs 3:6) "In all thy ways know Him", in commenting upon which the sages said, (Berachot 63a) "even as regards a transgression (of the ritual or ceremonial law)," meaning thereby that thou shouldst set for every action a goal, namely, the truth, even though it be, from a certain point of view, a transgression. The sages of blessed memory, too, have summed up this idea in so few words and so concisely, at the same time elucidating the whole matter with such complete thoroughness, that when one considers the brevity with which they expressed this great and mighty thought in its entirety, about which others have written whole books and yet without adequately explaining it, one truly recognizes that the Rabbis undoubtedly spoke through divine inspiration. This saying is found among their precepts (in this tractate), and is, (Pirkei Avot 2:12) "Let all thy deeds be done for the sake of God". This, then, is the thought we have been dwelling upon in the present chapter, and what we have said must be considered sufficient for the needs of this introduction.
הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות ב יב) "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם". וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי ג ו) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ":
He who follows the medical directions, but sets his heart merely to keep his body and limbs healthy and beget children to do his work and strive for his needs, such is not the good way. But he should set his heart to have a sound and strong body so that his soul be tranquil to acquire the knowledge of the Lord; for, it is impossible that one should comprehend and improve himself in scholarship when he is hungry, or sick, or when one of his limbs pains; but he should set his heart to have a son who, perhaps will be a great sage in Israel Consequently, one who follows such way all of his life, is constantly in God's service, even when he is buying and selling, even when he performs the grossest duty, seeing that his thought beneath it all is to find enough to satisfy his wants, so that his body be sound, ready to serve God. Even when one sleeps, if his sleep be purposeful so that his mind be rested, and rests his body so as to prevent himself from becoming sick and be unable to serve God as a result of sickness, it will be found that even his very sleep is part of his service to God, blessed is He! And on this subject the sages commanded and said: "And let all thine actions be with devotion to the Name of God" (Pir. Av. 2.12); and, concerning this Solomon in his wisdom said: "In all thy ways acknowledge Him, and He will make level thy paths" (Prov. 3.6).
מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל. (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו. והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'. משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. (שמות י״ח:ט״ו-ט״ז): "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.
ולא נענש אבנר אלא מפני (ירושלמי פאה פרק א הלכה א): "שעשה דמן של נערים שחוק". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים; אלא שע"י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה: (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו".
וזהו רמז הפסוק (משלי ג') בכל דרכיך דעהו וכו' פירוש, בכל דרכיך הכבושים צריך האדם בעצמו לידע היטב איך ילך ויתנהג בהם, וזה יכול האדם לידע ולהתנהג, וזהו פירוש והוא יישר אורחותיך, דאפילו אותן הדרכים שאינם רק אורח, יישר לפניך, יהיה לך לסיוע ועזר שלא תתעה:
(צוואת הריב"ש די"ט ע"א, לקוטים יקרים די"ז ע"ב, רמזי תהלים בס"ס אור תורה דמ"ח ע"ב, ובכתר שם טוב דכ"ב ע"ג הובא בקיצור).
(צוואת הריב"ש די"ט ע"א, לקוטים יקרים די"ז ע"ב, רמזי תהלים בס"ס אור תורה דמ"ח ע"ב, ובכתר שם טוב דכ"ב ע"ג הובא בקיצור).
והיה ה' לי לאלהים. ר"ל בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) הן טוב הן רע (לתורה ומצוות), כאשר יארע לו ח"ו איזה רע יחשוב בוודאי הוא לכפר עונו, אך, הצדיק אף על הדרך הטוב יש לו לדאוג כי אולי מנכין לו מזכיותיו, וזהו והיה ה' לי לאלהים היינו ה' שהוא הוי"ה מדת הרחמים, אולי הוא מדת הדין, שהוא אלהים, וצריך אני להוסיף זכיות בתמידות:
(צוואת הריב"ש די"ב ע"ב, אור תורה ויצא).
(צוואת הריב"ש די"ב ע"ב, אור תורה ויצא).
שמעתי ענין בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) גם בסיפורי דברים שעם חבירו יכוון שהוא כדי שיתקרב אצלו, ואז אם יבקש ממנו אחר כך שיעשה איזה דבר מצוה ויראת השם יתברך, ימלא משאלתו, על ידי שנתקרב כבר אצלו, בסיפורי דברים בעלמא, והוא סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והבן וכו' והוא יחוד גדול:
(תוי"י תרומה ד"ע ע"ד).
(תוי"י תרומה ד"ע ע"ד).
שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כו' כלל גדול בדרכי האדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו אם ירצה לקיים (משלי ג') בכל דרכיך דעהו שיהיו כל מעשיו לשם שמים, לא להנאת עצמו, בהזדמן לו דבר אחד ונפשו חשקה לעשותו, תחלה יסיר מדבר זה כל צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה, ואז כשיסיר מדבר זה הנאת ותועלת עצמו, אז ישכיל, ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר, ולברר הבינוני הצודקת, אם לעשותו, או לא יעשה הדבר הזה, ואז בהסר הנאת עצמו ישכיל, ושמור כלל זה:
(תוי"י פ' עקב דקפ"א ע"ב).
(תוי"י פ' עקב דקפ"א ע"ב).
שמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וחנוך מט"ט היה מייחד בכל תפירה קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', יעו"ש, ובזה מקשר מעשה הגשמיי של עולם התחתון על ידי המחשבה שהוא בכחך אל רוחניי עולם העליון ובזה מקיים (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, בכל דרכיך הגשמיי דעה"ו דע לייחד ה עם ו, קודשא בריך הוא ושכינתיה:
(צפנת פענח דקי"ח ע"ג)
(צפנת פענח דקי"ח ע"ג)
בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳:ו׳) זהו כלל גדול דעהו לשון חיבור ה' עם ו' בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה, צריך שתהיה עבודה לצורך גבוה לבד, ולא לכוונת דבר אחר, אפילו המעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו, רק כולו לשם שמים:
(צוואת הריב"ש די"ב ע"א)
(צוואת הריב"ש די"ב ע"א)
מלא כל הארץ כבודו. (ישעיהו ו׳:ג׳) ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולם, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל, ומשא ומתן ודבריו הגשמייס שבינו לבין חבירו, כאשר קבלתי מחכם אחד שאמר סוד כריעות ו לגבי ה שהגדול נכנע לקטן כדי להגביהו וכו', וכבוד ה' הסתר דבר, וזה שכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעה"ו כמו (וידע אדם את חוה) [והאדם ידע את חוה אשתו] שהוא יחוד וזווג.
[ב] ברכות לראש צדיק. לכך מס' ברכות ההתחלה מש"ס שעיקר הכל דע את אלהי אביך ואח"כ עבדהו שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה לייחד כל מעשיו לה' כמ"ש בכל דרכיך דעהו כמ"ש הרמב"מ. וזהו ע"י הברכה וכמו שאמרו השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. משא"כ בשאר מצות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין שעל כך נוסדה. וזהו התחלת הכניסה לתורה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. ויר"ש הוא ע"י שויתי ה' לנגדי תמיד כמ"ש בהג"ה דריש או"ח. והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות הש"י נוכח עיניו כאלו עומד עליו ומצוהו. והסיום לשון נסתר דמיד נעלם כמ"ש על גוזליו ירחף נוגע ואינו נוגע כידוע:
“Blessings upon the head of a righteous man” (Proverbs 10:6). This is why the Talmud begins with Tractate Blessings (Berakhot), for it is the essence of everything: “Know the god of your father” (Chronicles I 28:9), and afterwards, “serve him,” for you have to know for whom you are serving. This is why a person says a blessing before each ritual act, to dedicate all of his actions to God, as the verse says, “In all your ways, know him” (Proverbs 3:6), as Maimonides wrote. This is accomplished by making the blessing, as the rabbis said the requirement [in terms of necessary age for making a blessing] is a child who knows to whom he is blessing (Bavli, Berakhot, 48a), as opposed to the rest of the mitsvot which have no requirement of knowing to whom one is making the blessing, such as phylacteries or the like. It is clear that the essence of a blessing is the knowledge of to whom the blessing is being made, and blessings were instituted for this purpose. This is the beginning of entering into Torah, as the verse says, “The beginning of wisdom is the fear of God” (Psalms 111:10). Fear of God is achieved through “I have placed God before me always” (Psalms 16:8), as Rabbi Moses Isserles wrote in a comment at the beginning of Oraḥ Ḥayyim. This explains why all blessings begin with direct, second-person, address (lashon nokhaḥ), because right at the beginning of the blessing God must be present (nokhaḥ) before a person’s eyes, as if God is standing in front of and commanding him. The conclusion is in third-person, because God immediately disappears, as the verse says, “Over his nestlings he hovers” (Deuteronomy 32:11), making contact and then moving away, as is known.
בכל דרכיך דעהו (משלי ג ו). צריך שיהיו כל מעשיו לשם שמים אפילו כל ענייני עולם הזה כי הכל מה שיש בעולם כל פעול ה' למענהו כל מה שברא לכבודו בראו (אבות פ"ו) ובכל דבר יש כבוד הבורא. והנה במלך בשר ודם הוא וכבודו אינו א' אבל בהקב"ה הוא וכבודו הכל אחד והמשכיל יבין. ונמצא שבכל דבר יש כבוד הבורא יתברך הרי הוא מלא כל הארץ כבודו שאין מקום פנוי מיניה וכל מה שהאדם עושה מענייני עולם הזה הן אכילה ושתיה הן ענייני סחורה הכל הוא כבודו של הבורא ברוך הוא כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) ובכל דבר הוא תורה דרך משל מלך ב"ו מסתתר עצמו בלבושים שונים משונים בכל פעם והולך בין חיילותיו כמתנכר אליהם לבל יכירו אותו למען ישמע ויראה מה בפיהם והמשכילים היודעים דרך המלך המה יריאים מאוד פן המלך במסיבתם כמתנכר בלבושים שונים ויראים לדבר דבר שלא כדת כן באלף אלפי הבדלות הקב"ה רם ונשא אמנם הוא מתלבש ומסתתר בכמה מיני לבושים לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא להיותו בין חיילותיו ושומע ורואה הכל כדכתיב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ר"ל במלבושים והסתרות כאשר יתבאר לקמן וא"כ צריך לידע שהמלך תמיד לנגדינו כמ"ש (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד ואפילו בעסק סחורה שאדם עוסק בחפץ האדם המלך מלכי המלכים הקב"ה מוסתר ומלובש והנה יש ארבע מאות עלמין דכסופין ר"ל שכולם חושקין ונכספים מאוד להתדבק באור ד' מאות עלמין הנ"ל וכל הכסופין והחשק שבעולם הכל נמשך מכסופין דעולמות הנ"ל אלא שנתלבשו בדברים גשמיים ומי שעיני בשר לו סובר שהחשק הוא מהגשמיות ונמשך אחריו אמנם מי שעיני שכל לו מבין שזה החשק נמשך מרוחניות עולמות הנ"ל ונמצא מתדבק ברוחניות הדבר ולכן המשילו רבותינו זכרונם לברכה והמתיקו בדבריהם וז"ל (קהל"ר א) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש לו מנה מבקש מאתיים יש לו מאתיים מבקש ד' מאות למה האריכו עד שעמדו על ד' מאות. אלא לידע ולהודיע שכל החשק שהאדם מבקש הוא הד' מאות עלמין הנ"ל ולכן כתיב (בראשית כג, טז) ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר כי הכיסופין דעולמות הנ"ל נמשכים בכל דבר לכל אדם לפי שיעורו ולפי משקל שכלו ולכן נקרא ארבע מאות שקל כסף שנמשך הכיסוף במשקל ועובר בהתלהבות אפילו לסוחר שהם ענייני ממון ומסחר משא ומתן הכל נמשך משם אלא שנתלבש ונסתר כפי ערך ומשקל שכלו של אדם והמשכיל יבין לאשורו וידבק בשרשו. וזהו אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' (ירמיה כג, כד) ר"ל אף אם איש נסתר בדברים גשמיים שזה נקרא מסתרים שנראה שזה בהסתר מאת הבורא אמר הכתוב כמתמיה ואני לא אראנו בתמיה הלא אנכי הסתר גם כן כאמור וכיון שאני מוסתר שם יכול להשיג אותי כי לכן כתיב אראנו בפת"ח שהקב"ה מראה לו השגתו ויובן. ונמצא כל עסקיו של אדם הם הכל עסק הבורא ועסק תורתו שעל ידי התורה נברא הכל ובכל דבר היא התורה וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי שהיה לו לומר אהבתי תורתך בלא תיבת מה אמנם כיוון אל מה שאמור לעיל שכל החשק והאהבה הוא אל הרוחניות שכל דבר היא התורה ולכן אמר מה שאהבתי בכל דבר והענין הוא תורתך שאהבתי ולא הדבר מצד עצמו כל היום היא שיחתי אפילו מה שאני משיח איזו שיחה גם כן כוונתי לדבר העקרי שהוא התורה שממנה נלקחו כל הדבורים על דרך רב לא שח שיחת חולין רק כל שיחתו של אדם בכל צרכיו הוא הכל תורה למשכיל ומבין. וכשאדם נוהג כן אז מתדבק אל השם בכל דרכיו ואמנם תחלה צריך לעזוב דרכיו המקולקלים ולהתחרט עליהם כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מט ב) המקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק ונמצא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה נמצא בהרהור תשובה נעשה צדיק ממש ברגע ההרהור וטעם הדבר כי התשובה קדמה לעולם כנודע והעולם נברא בעשרה מאמרות נמצא בריאות העולמות וכל מה שבהם הם בדבור אמנם מה שקודם לעולם הוא קודם לדבור רק הרהור לבד ולכן תלוי התשובה בהרהור שהוא למעלה מאותיות ושב אל השורש שלמעלה מהעולמות ומתקן העולם שהרשעים מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות (אבות פ"ה) והמאמר הוא נלקח מהרהור ונמצא ההרהור הוא שורש של העולם ולכן בתשובה בהרהור מתקן קלקולו והנה העולם הוא בזמן אבל קודם העולם לא היה בחינת זמן כלל לכן אין זמן בתיקון התשובה אלא כרגע כיון שבא למעלה מזמניות ולכן כהרף עין מתקן הכל ואין צריך שהיית זמן ומי שידמה בדעתו שתשובה תלויה בזמן אין זו תשובה שלימה שצריך שיאמין באמונה שבלי זמן יתוקן הכל וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פ"א) ואם לא עכשיו אימתי הכוונה אם יעלה בדעתך שלא תוכל לתקן עכשיו מפני שהרהור אינו מועיל כי אם צריך זמן רב לתקן מה שעיוות א"כ אימתי תתקן כי לעולם לא יתקן אף אם ישוב כחול הים שאין זו תשובה כלל כיון שאינו מאמין שהתשובה היא למעלה מן הזמן שברגע יתוקן הכל. והנה למען לא ישיב האדם אל לבו לאמר איכה יתוקן מה שקלקל ונפל בפחיתת המדריגות על ידי הרהור לבד אמר הכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדיהו כי יש לאדם ליקח ראיה מהולדתו ממוח האב שנמשך הזרע ונעשה טפה סרוחה היה כלא היו והקדוש ברוך הוא יצרו וגדלו ועשאו יש מאין וא"כ מאי דלא הוי הוי מה דהוי לא כל שכן אף שקלקל האדם מעשיו כשבא אל השורש ומתדבק למעלה מהזמן נעשה בריאה חדשה ולכן נק' לשון חרטה מלשון חרט אנוש שיעשה חקיקה חדשה ועוד נמשל לחרט אנוש שכותב בה אותיות היו בכח בחרט קודם שעשה האותיות ואם קלקל האותיות אז צריך לתקן האותיות על ידי החרט ולפארם נמצא האותיות ותיקונם תלוים בחרט כן העולם שנברא בעשרה מאמרות היה תחלה בהרהור כי כל מה שהאדם מדבר תחלה מהרהר וכשצריך לתקן האותיות שקלקל צריך לפארם בחרט הנ"ל ולעשות חקיקה נאה ומפוארה ויובן למשכיל. וזהו שרבי אליעזר בר"ש ראה אליהו שנדמה לו לאדם מכוער אמר כמה מכוער אדם זה אמר לו לך אל האומן שעשני וכו' (תענית כ ב) עיי"ש בודאי לא היה ראב"ש מגנה אדם מחמת שאינו יפה על חנם כי מה לו וליפיו אלא שאליהו נדמה לו לאדם מכוער במעשים מקולקלים ועבירות מכוערים בשביל שראה שזחה דעתו של ראב"ש רצה להראותו שיתפס בגאוותו אמר רבי אליעזר בר"ש כמה מכוער זה בעבירות א"ל לך אל האומן שעשני ר"ל כי התשובה הוא על ידי הרהור שהוא האומן שהמאמרות נלקחו ממנו וגם העולם לא היה נברא לולי התשובה כמו שאמרו מלאכי השרת מה אנוש וגו' (תהלים ח, ה) השיב הקב"ה בראתי תשובה כנודע ונמצא היא האומנות של העולם ושל כל האדם ואז יתוקן הכל ברגע בהרהור ולמה אתה מבזיני ואח"כ ביקש ממנו שימחול לו כמו שמבואר שם.
כתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' תלכו וכי אפשר לבשר ודם לילך אחרי הקב"ה דכתיב ביה (תהלים עז, כ) בים דרכך ושבילך במים רבים ואת אומרת אחרי ה' וגו' אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע הה"ד וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג) הענין הוא כי השגת דביקות יתברך שמו נקרא בלשון טעימה על דרך דכתיב (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' והוא כי כמו טעם טוב דבר מאכל אשר יאכל אי אפשר להבינו לאחר שישיג האחר על ידי זה שסיפר לו כאלו אכלו ונהנה ממנו אלא א"כ יטעום הטועם בעצמו כי הטעם אינו מושג אלא בהרגש עצמו ולכן כתיב טעמו כמו שטועם בעצמו וראו כי טוב ה' כי הראיה השכליות בהשגת הבורא הוא ההרגשה כמו הרגשת החושים במוחשים ולכן נקרא השגת הבורא בלשון אכילה דכתיב (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שהשגתו וחזותו הוא על ידי הרגשתם בשכל כטועם דבר מאכל ויש כמה בחינות יש השגה המכונה באכילה ויש בשתיה שהיא דקות יותר כדכ' (שיר השירים ה, א) אכלו ריעים שתו ושכרו דודים ויובן ואמנם אל יחשוב האדם שבהיותו עסוק בתורה ותפלה ומצות אז הוא קרוב אל הבורא ועל ידי זה יוכל להשיג וכשעוסק בדברים ארציים באכילה ושתיה ושאר צרכי האדם הוא פונה מאת ה' כי לא כן הוא באמת כדכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו כי בכל הדברים מתקשר אל חיות הבורא יתברך שמו וזהו שאמר דוד (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים שהארציות יהיה קשורה בחיים חיותו של הקב"ה ועל ידי זה אתהלך לפני ה' בארצות גם כן והענין מובן ע"ד משל מי שיש לו גן מכל תענוגים שבעולם עושה גדר וסייג לבל יכנס זר בגן ויהיה שמור מלכנוס בני אדם דרך השער רק למי אשר יפתח לו כן על דרך זה כתיב (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ג"ן נקרא ג"ן סדרים דאורייתא שבתורה הנקרא שעשועים בה גנוז ונטוע כל התענוגים שבעולם הנקרא עדן תענוג מקדמונו של עולם ורצה לומר שנטוע הגן היא תורה בתענוג שנמשך מקדם הוא הקב"ה קדמונו של עולם ונמצא כל התענוגים בגן זה ולהיות גדר וסייג לגן זה שלא יכנס כל מי שירצה להתענג בו עשה הקב"ה סייג מגשמיות תענוגים הגודרים ומסתירים הג"ן וכל תענוג שבו עד שיפתח השער דהיינו שגם בסייג זה יש שער לכנוס אל הבורא כאמור לעיל כי הכל מחיותו יתברך שמו ויהיה האדם קשור בחיות הבורא וזה השער לה' ואז על ידי זה השער יכנוס אל הגן ואם לא נכנס בשער איך יכנס אל הגן נמצא מי שבאכילתו ובשתייתו אינו דבוק אל הבורא הרי לא נכנס בשער ואיך יעלה על דעתו שבתורתו ובמצותיו יכנוס אל הגן והנה ישראל נקראים נצר מטעיו כי הם מטע השי"ת להתפאר כי כתיב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וזה נצר מטעיו מעשה ידיו של הקב"ה שהם העולמות שברא וכל מה שבהם ההתפארות הוא על ידי ישראל וכבר אמרנו שצריך האדם בכל דרכיו לדבק בו יתברך אף בארציות ומי שאינו עושה כן הרי נקרא קוצץ בנטיעות כי הכל נטע ה' בתורתו הנקרא עץ מאכל כאמור לעיל שמכונה השגת התענוג בשם אכילה וכשהשגה בקטנות היינו על ידי אכילה ושתיה כדומה שהוא הצמצום חיותו בהם לזה יקרא נטיעות ומי שאינו קושרו בתורה ובהשם נקרא קוצץ בנטיעות ודי בזה והשגה זו שישיג בכל דבר הבורא יתברך נקרא אחרי ה' אלהיכם תלכו כי על ידי התורה והמצות נקרא פנים שהוא בגלוי אבל על ידי חומריות נראה כמביט מאחוריו והוא מדת אחוריים לכן נקרא אחרי ה' תלכו ומקשה המדרש וכי אפשר לילך אחר ה' איך נדבק בו בדברים גשמיים כתיב בים דרכך ר"ל בתורה הנקרא ים שם יש דרך להשיגו ולילך אחריו ושבילך במים רבים הוא השכל הגדול הנקרא מים רבים אבל בקטנות כזו איך יכול לילך ולהשיגו ומשיב אלא כתיב ויטע ה' אלהים גן היא התורה שבה נטע כל התענוגים כאמור לעיל ובהתורה גנוז הכל ועל ידי התורה נתהוה הכל וזה התענוג הגשמי גדר וסייג אל הגן נמצא צריך לכנוס אל שער ופתח הגן ולהדבק בארציות גם כן אל הבורא ואז יכנוס מגדר ולפנים אל חיות התורה והכל א' וזהו כן אתם כשתבואו אל הארץ היא הארציות שהיא ארץ החיים שקשורה בחיות הבורא ונטעתם כל עץ מאכל ולא תהיו קצוצי אילנות אלא תהיו נטועים על ידי זה נטיעת התורה שנטע השם תענוג מקדמותו ב"ה ומכניסו אל הגן להשיג ויקרא עץ מאכל כאמור והבן.
ולהבינך הענין דנודע שיש עשרים ושמנה עתים שחשב שלמה המלך עליו השלום בקהלת פרק ג׳ י״ד עתים לטובה י״ד לרעה שבהם תלוי כל מאורעות העולם הן לטוב הן למוטב שהן סוד ידים שמאל וימין המכונה כך לחסדים וגבורות כנודע וצריך כל עובד ה׳ לאכללא שמאלא בימינא שיוכלל הגבורות בחסדים ארבע עשרה עתים הרעים בהטובים ונעשה הכל טוב שנמתקין הגבורות וכל זה הוא על ידי שגם ביצירת האדם יש בחי׳ שמאל וימין שהוא יצר טוב ויצר הרע כנודע שמשכן היצר טוב הוא בלבו של אדם בחלל הימין ומשכן היצר הרע בחלל השמאלי ומטהו שינהיג את עצמו לצד שמאל בכדי שיביאנו לארבעה עשרה עתים הרעות שה׳ הגבורות והדינים וצריך להתגבר ולהטות את עצמו עם כל המדות שהוטבעו בו ממדות עליונות להנהיגן לימין שיהיה כל מעשיו לשם שמים ולקיים בכל דרכך דעהו (משלי ג׳, ו׳) כאמור אצלנו במקום אחר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע להכניע עבד תחת רבו שלא יהא שום מדה מהמדות יוצא חוץ לעבודתו יתברך שמו כי המשכיל יבין ויתן אל לבו כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה אפילו בדברים גשמיים ועסק משא ומתן הכל עבודתו יתברך ובירור קדושה ממקום השבירה שהוא לשון משא ומתן למעלה למקום שרשו שנפל משם הדבר ההוא שבא לידו הוא שייך לשורש נשמתו שיגביהנו למעלה ולא שעל ידו יומשך ח״ו אחר הרע שהוא לבוש הקדושה שנתלבשה בו בנפילתה ויפילנה ח״ו למטה עוד יותר. רק בכל דרכיך דעהו שם שהוא לשון חיבור לחבר ולקשר החיות שבכל דבר עם חיותו המושפע בו לחיי החיים ויסתכל על החיות שבכל דבר ולא על החומר המלביש לדבר ההוא. וכל זה על ידי שגם שבקרבו אינו נמשך אחר החומר רק שהתגברות החיות הוא אצלו תמיד על החומר וע״כ רואה כך בכל הדברים העיקר החיות ועל ידי זה נעשה כך גם כן למעלה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ונמתקין כל הגבורות והדינים בחסדים ונעשה הכל חסד גמור על ידי דביקותו בשורש הכל ומשפיע החסדים בכל הדברים ובכל העולם ומלואו ונכלל שמאל בימין ונעשה הכ״ח עתים כולן שוים לטובה על ידי מיתוק הנ״ל שהוא כ״ח ה׳ ועל זה התפלל משה רבינו ע״ה ואמר ועתה יגדל נא כח ה׳ כי כאשר חטאו ישראל במרגלים ונפלו מן האמונה שהוא יסוד העיקרי כמ״ש (חבקוק ב׳, ד׳) וצדיק באמונתו יחיה נפלו למקום הדינים והמיתה ונפרדו הכ״ח עתים שלא הוכללו הגבורות בחסדים ועל ידי זה באו עליהם דינים כנודע ועל כן התפלל משה ואמר ועתה יגדל נא כ״ח ה׳ שיתגדלו הכ״ח עתים בה׳ שהוא רחמים וחסדים שיהיו כלולין ויתגדל הכח כמו שנודע שעיקר הכח הוא ביד ימין ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט, כ״ו) ובהיפך כשאין נכללים בימין שהן בפירוד נאמר וילכו בלא כ״ח לפני רודף. וזהו מה שכתב בקרבך קדוש ולא אבא בעיר נשבע הקב״ה שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה שהוא לכוונה הנ״ל כי נודע שירושלים הוא נקודה אמצעית של העולם כי בו אבן שתיה שממנו הושתת העולם והלב מכונה בשם ירושלים על שם שהוא נקודה אמצעית מן העיקר הגוף עד הרגלין והלב הוא משכן החלק האלהי המושפע בתוך האדם מלמעלה כמו שכתוב (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם מש ואין הבורא ב״ה משכין שכינתו בלב האדם עד שיהא עבודתו כמ״ש בכל לבבך בשני יצריך שיוכלל הרע שהוא חלל השמאלי ויומתק בימין לעבודתו יתברך שיהא כל לבבו עם שני החללים כולו טוב ועל ידי זה נעשה לבו משכן ה׳ כמ״ש היכל ה׳ המה ממש מה שאין כן כל עוד שלא נמתק החלל השמאלי אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור ואין אדם דר עם נחש בכפיפה וזהו בקרבך קדוש על ידי שבקרבך קדוש שהבורא ב״ה משכין שכינתו בקרבך על כן ראה שלא יהא בלבך אל זר ח״ו שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה שהוא הלב משכן שכינתו יתברך אז אבא בירושלים של מעלה כי באתערותא דלתתא שהוא יחוד ומיתוק הגבורות בקרב לבו יהיה כך למעלה שיתמשך רחמנותו בעולמות תחתונים ויוכללו הגבורות באורו אין סוף ב״ה שממנו בא הרחמנות. וכל הנ״ל אינו בא כי אם על ידי הדעת שיהא לו דעת זה שכל הכח שיש לו הן לעשות מעשה ולדבר שום דבור הכל הוא על ידי החיות שנותנין לו מלמעלה שבלעדו לא יכול לזוז בשום אבר מאבריו והדבורים הם נשפעים לו מלמעלה מעולם הדבור ונתצמצמו בפיו של האדם כמ״ש קבען בפה וכמו שאמר הכתוב (תהלים נ״א, י״ז) אדנ״י שפתי תפתח וכמו שאמר האר״י ז״ל הכוונה כי האדנות שהוא עולם הדבור הוא מדבר בתוך פה האדם וכמו שמבואר אצלנו באריכות במקום אחר שהוא בחי׳ שכינתו ששוכן בתוכינו כמ״ש בכל מקום שגלו שכינה עמהם שהכח הדבור העליון הוא עמהם תמיד בכל גלותם שכל זאת נחמתם בעניים בגלות המר הזה כי מיד שרוצה האדם יוכל לקרב את עצמו על ידי טוב דעתו ודביקותו לבורא יתברך על ידי הדבור שנקבע בפיו כשהוא מיחד לבבו עם הדבור בכדי שלא יהיה פירוד בתוך לבבו כאמור שיהא בשני היצרים ביצר טוב וביצר הרע באופן שהלב פניו מן הרע שיהא המיתוק גבורות בחסדים כנ״ל ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות ודינים ח״ו שבאין על העולם כמ״ש רז״ל צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק ב״י דייקא על ידי השראת הבורא ב״ה בתוכו שנמתקו הגבורות ממילא נתקן דבור שלו שהוא מכניס אורו א״ס ב״ה בהדבורים ונעשה למעלה גם כן כך שנמתקו הדינים בעולם הדין שהוא אדנ״י דינא דמלכותא דינא ונתייחד עולם הדבור כנודע שהבורא ב״ה מצמצם את עצמו מעילה לעלול בעשרה שכליים ואורות עליונים עד עולם הדבור שהוא האדנות המנהג עולמו בחסד כשאין בני העולם נפרדין בדבורן ובכל מעשיהן ממנו יתברך מתפשטת רחמנותו מעילה לעלול בהשתלשלות מעולם לעולם על ידי עשרה שכליים כאמור לעולם הדיבור שהוא אדנ״י הארץ ונעשה ההנהגה ברחמנות. וכל זה על ידי אתערותא דלתתא שמאמין ויש לו דעת כי פי ה׳ דבר בו כאמור יוכל לקבל הרחמנות שנעשה ונמשך על ידי זה כנודע שבעשרה מאמרות נברא העולם ובראשית נמי מאמר הוא שלכך לא נזכר בו אמירה על ידי שהוא עולם עליון הנק׳ אי״ן שאין שם בחינת אמירה עד שבהשתלשלות מעולם לעולם עד מאמר העשירי שהוא בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים ל״ג, ו׳) שעל ידי עולם זה ניכר ומושג מלכותו לבאי עולם כמבואר אצלנו במקום אחר מזה שצריך לייחדו בשורש הכל א״ס ב״ה לבל יפרד ח״ו שפעת רחמנותו מעולם העשירי הזה ועל ידי מעשה הטוב של התחתונים עם בני ישראל נעשה יחוד זה כאמור ומתגדל הכ״ח ה׳ יד שמאל נכלל בימין שכל הי״ד עתים הרעים נכללים ונמתקים בטוב:
והנה נודע שהאכילה נקרא קרבן כמ״ש שהשולחן של אדם הוא במקום מזבח וכמ״ש משחרב בית המקדש שלחנו של אדם מכפר עליו והנה מצינו גם כן שהתענית נקרא קרבן ע״ש שמקריב חלבו ודמו כנודע ולהבין זה איך אפשר ששני הפכים בנושא א׳ יחשבו דבר א׳ אך הוא כאמור למעלה כי באמת יש בחינה דביקות בשורש הכל מתתא שהוא לקרב כל המדריגות תחתונים וניצוצות הקדושים מדברים נפולים ולקשרם בבורא יתברך ועל ידי זה דבוק בבורא יתברך הוא עם אותן המדריגות הנפולין שהוא סוד האכילה שנחשב כקרבן על ידי שמקרב כל הניצוצות והחיות העליון המלובש במאכל ההוא שהוא הטעם שטועם במאכל ההוא שהטעם הוא רוחני ולא ממשיי שהוא החיות הקודש העליון המלובש תוך המאכל הגשמי ההוא ובאכלו ממנו נשאר החיות בתוך האדם וניתוסף ונקשר בחיות ההוא שהוא החלק אלהי השוכן בתוכו ואם אותו הכח והחיות הניתוסף בו עובד את ה׳ ומדבר דבורים בדביקות ועושה מצות בדביקות וכל זה על ידי הכח וחיות מן המאכל שניתוסף בו ועל ידי שעולה ונדבק בבורא יתברך עם זה הכח יש עלייה לניצוץ הק׳ ההוא שהיא מלובש בגשמיות המאכל והחצוניות נדחה לחוץ אחר שנפרד ממנו החיות ויופיו שהיה מתחילה יפה ומהודר מחמת החיות ומעתה בהעדר החיות ממנו נשאר דבר מת ומוסרח. והנה בעת אכילתו אם נותן אל לו לראות על הפנימיות שיהא כל כוונתו לשם שמים לקיים (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכיך דעהו שהוא סוד הדעת לידע שאין שום דבר נפרד מעבודתו יתברך ואדרבה על ידי זה נעשה דבוק בו יתברך כמבואר למעלה אזי נחשב האכילה ההוא קרבן לה׳ שמקרב חלקי הקדושה מתתא לעילא לשרשם ומוסיף גם כן דביקות יתירה לחלק אלהי שבו והוא דבר שיש להבורא ב״ה שעשועים גדולים מזה שהמדריגות תחתונים מתקרבים אליו שזהו עיכוב ביאת משיחנו כנודע עד שיוגבהו כל הניצוצות למעלה:
וזהו גם כן פירוש הפסוק (הושע י״ד, ב׳) ג׳ שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים גו׳ אמרו אליו כל תשא עון גו׳ שהפירוש הוא שובה ישראל עד ה׳ ואיכות התשובה הוא על ידי אלקיך שהוא צמצום אלהותו יתברך ומדותיו בכל הדברים השפלים והחומרים תבא דווקא לידי תשובה כאמור לעיל כי לית אתר פנוי מיניה ששם הוא גם כן אלהותו יתברך שמתצמצם אצלך בכדי שתוכל לאחוז עצמך בו יתברך ובמדותיו וזהו גם כן פירוש (דברים י׳, כ׳) את ה׳ אלהיך תירא (שם ו׳, ה׳) ואהבת את ה׳ אלקיך שהוא הצמצום ששם והבן. ואמר כי כשלת ופירש ואם כשלת על ידי האהבה שנתעוררה בך לא מחמת רוע המדה ח״ו רק בעוניך שהעון נקרא על שמך שנפרדת ונפסקת משרשך על ידי שאין לך שכל ואמונה הנ״ל רק עצה היעוצה קחו עמכם דברים כי הדברים עצמם שהן הלבושים שנתלבשה שם המדה האלקות קחו עמכם ושובו אל ה׳ אמרו אליו כל וגו׳ ר״ל אמרו הוא מלשון דביקות. מלשון אמרי חלוקו שתדבקו ותעלו אליו כל פירוש כל הלבושין שנתלבשו מדות עליונות ואז תשא עון יהיה עלייה לאותו עון שנעשה כסא להטוב העליון שעל ידו באת להטוב ונמתק הרע. ואז ונשלמה פרים שהן סוד פ״ר דינים שמהם באים הדינים ועל כן נעשה שלימות והמתקה שפתינו ונעשה בחי׳ ה׳ מוצאות הפה שהוא הדבור ה׳ אחרונה נעשה שלימות ויחוד גמור שיהיה ה׳ למלך על כל הארץ כי זהו בחינת מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר הרע כאמור בכתוב (שמות י״ז, ט״ז) מלחמה לה׳ בעמלק מדור לדור שהוא בכל דור ודור כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים נתלבש הס״ס בעצמו בעמלק ויצא להלחם בישראל כן בכל דור ודור רוצה לעקור ח״ו את העולם מהבורא יתברך על ידי שממשיך בני אדם אחר שבאה להן שום מדה בלבבן מהמדות העליונים כאמור שעל ידם היו יכולים לאחוז בהטוב ואדרבה על ידי זה מתלחקין עוד יותר בעונותינו הרבים הרבים שהוא סוד גלות השכינה ששוכן בתחתונים להטיבן ורשעים אדרבה חוטאין על ידי זה. וע״כ אין השם שלם ואין הכסא שלם כמ״ש שם כי יד על כס י״ה שחסר הא׳ מן כסא כי הה׳ אחרונה היא בחי׳ שכינה ששוכן בתחתונים שהן ניצוצות הקדושים ונשמות ישראל ואם היו ישראל עובדין בדעת האמור היו מעלין כל הדברים למעלה והיו נעשין כסא שלם לבורא ב״ה כמ״ש (ישעיה ס״ו, א׳) השמי׳ כסאי והארץ הדום רגלי כי הוא כסא קטן נגד כסא שלמעלה בעולמות העליונים והיו יחוד גמור כל הדברים לאלופו של עולם וגם השם שלם כמ״ש אצלנו במקום אחר מזה שהוא בחי׳ (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכיך דעהו לייחד הה׳ אל שלש אותיות השם כל חלקי אותיות מא׳ עד ת׳ שנפלו בשבירה לייחד אל השם מה שאין כן מחמת מלחמת עמלק שנקרא מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה אז אין הכסא שלם והוא חסר א׳ שאינו דבוק הכסא בחי׳ הדום להאלוף אלופו של עולם על כן כתיב כס חסר א׳ כמ״ש כי יד על כס י״ה והבן. וזהו (הושע י״ד, ג׳) ונשלמה פרים שפתינו שהוא סוד הדבור. ובזה תבין מ״ש צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק כי על ידי הרשעים מתמוטט העולם ונשאר בצמצום ודינין ח״ו ועל ידי הצדיקים נתיישב כביכול חמת המלך בהכנסו לאביו אפילו בשעת חמתו מחמת שרצון המלך נתקרב מאוד לבנו הנחמד לו נתעוררה בו מדת האהבה על בנו ואז מתפשט גם כן המדה על אותן שבשער המלך כמו כן הוא על ידי הצדיקים שמקרבין את עצמם עם כל הדברים לאביהן שבשמים ועושין לו נחת רוח נתיישב דעתו כביכול ונמתקין הדינין שנתעוררו על ידי הרשעים וזהו להפרע מן הרשעים שמאבדין וכו׳ בעשרה מאמרות כי אף שהבריאה היה בעשרה מאמרות לטובתן בכדי שגם שם במקומן השפל יוכלו לאחוז במדותיו וכמו כן נתצמצמו מדותיו ואלהותו אצלם בכדי שיכירו אותן כאמור לעיל ואפ״ה אדרבה עבור זה מתרחקין עוד וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו׳ כנ״ל על ידי שנברא בעשרה מאמרות על ידי צמצומים כי מבעלדי זאת לא היה אפשר והבן. ונודע שכהן הוא מדת החסד כי אף שמצינו מדת קפדנות בכהנים הוא גם כן כנ״ל במדות עליונים כמו כן הוא גם במקום הזה לפי מדריגתו כי הקפדנות הוא מצמצם למדת החסד שיהא ביושר לא בחסד רב שלולא הקפדנות שלהם היה חסדם רב יותר ויותר ממה שצריך להתנהג בזה העולם:
But through this you can understand what they said, “The tzaddik rules [through] reverence for God (2 Sam. 23:3) … [I rule over humans, but] who rules over Me? The tzaddik, [for I make a decree but he annuls it]” (Moed Katan 16b). For at the hands of the wicked the world collapses and remains in contraction and judgment, God forbid; but at the hands of the tzaddikim the king’s anger is settled, as if it were possible. This can be compared to the child of a king, who when he enters into his father’s [presence] – even at the time of his anger – since the king’s will is to draw very close to his precious child, the characteristic of love is awakened within [the king] toward his child; and then that characteristic expands to all those who are in the king’s gate as well. So it is at the hands of the tzaddikim, who bring themselves closer – along with all things – to their Father in Heaven, giving [God] a restful spirit: [God’s] mind settles, as if it were possible, and the judgments that were awakened at the hands of the wicked are sweetened. And that is [the meaning of] “to collect from the wicked, who destroy [a world created] through ten statements” – for even though the Creation happened through ten statements for their benefit, in order that even there in their lowly place they should be able to hold onto [God’s] characteristics, and similarly [God’s] characteristics and divinity were contracted for them in order that they should recognize [God’s characteristics], as was stated above – and even still, on the contrary, on account of [all] this they distance themselves further. “And to give good reward to the tzaddikim, who sustain a world created through ten statements” – as we have stated above, by way of [the world] being created through ten statements, through contraction; for without this it would not have been possible, and understand this.
והנה אחר יציאת מצרים שהוציאו הדעת מהגלות אף שיש גלות מכל מקום אין הדעת בגלות כי אם לתועים גמורים הכופרים במציאות אבל לרוב העולם אין בגלות כי אם המדות דהיינו אהבה ויראה והתפארות ואינך המדות כי הכל יודעים שיש מציאת האל יתברך שמו ויש להם דעת כל אחד לפי בחינתו אך המדות מתלבשים בגלות כגון אהבות אחרות ויראת אחרות וכן בכל המדות משתמשין בהם שלא כרצון הבורא יתברך שמו אשר טבע וחקק בהם המדות רק לעבודתו יתברך שמו לכן הזהירה התורה בכל מקום זכור את יום צאתך מארץ מצרים למען תזכור וגו׳ וכן כמה פעמים כי הוא נתינת עצה איך להוציא המדות גם כן מהגלות כי אם יזכור כל אחד כי הדעת יצא כבר ממצרים ונודע לו מציאת האל יתברך שמו בודאי נקל גם כן להוציא את מדותיו מהרע ולהביאן אל הטוב כנודע שלא להשתמש בהן רק כמו שמחייב הדעת. וכמו שדרש בן זומא למען תזכור וגו׳ כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות כי בחינת יום נקרא כשהשכל הוא בהיר ואז בודאי יפעל בו על ידי זכירת הדעת אך אפילו בשעת החשכות הנקרא בחינת לילות אם יזכור בהדעת שיש מציאות אל גדול ונורא שברא יש מאין ובידו הכל בודאי לילה כיום יאיר לו ויצא מבחינת החשכות כי הדעת יתקן הכל וגם כל המדות יביא להטוב. וחכמים ובן זומא לא פליגי כי בן זומא אמר על פרטות אדם אחד וחכמים תפסו על הכלל באמרם ימי חייך העולם הזה כי בהזכרתו הדעת אף בעולם הזה שהוא זמן הגלות מכל מקום על ידו יכולין להוציא גם שאר המדות ולהביאן אל הטוב כל ימי חייך וכו׳ כי נודע שהצדיק נקרא כל כמו שפירש התרגום על פי כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א כ״ט, י״א) תרגם אונקלוס דאחיד בשמיא ובארעא כי הצדיק מייחד דברים ארציים וגשמיים עם בחינת שמים ונודע כי כל אדם העובד הבורא ברוך הוא באמת צריך להביא בחינת חלק משיח שלו כנודע כי אדם ראשי תיבות אדם דוד משיח ונודע מה שאמר בש״ם כי קומות אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו הכוונה בזה כי היו כלולים בו כל הנשמות שמסוף העולם עד סופו עם כל בחינותיהם עד אחר החטא שנתמעט קומתו ונפלו כמה וכמה נשמות בעמקי הקליפות ובחינת משיח הוא גם כן שצריכין ישראל לעשות קומה שלימה עם כל בחינותיה כמו שהיתה באדם הראשון קודם המיעוט וכל עובד השם יתברך צריך להעלות חלק שלו להכין חלקו מן קומה הנזכר וכל זה על ידי בחינת כל על ידי שמייחד שמים וארץ שיקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳, ו׳) אף בגשמי כנודע וזהו כל להביא לימות המשיח לבחינת חלק משיח השייך לו על ידי מדת כל. וכן צריך כל אחד מבני העולם עד שיכינו הקומה הנזכרת כמו שהיתה קודם המיעוט ואז יהיו כלולים במשיח כל הנשמות וכל הבחינות מכל ישראל ומה שאמר רבי אלעזר בן עזריה ולא זכיתי שתאמר כו׳ הוא כי לא מכל אדם זוכין ללמוד ורבי אלעזר בן עזריה קבל על זה שלא זכה שיהיו דבריו נשמעין בזה הדרש עד שדרשה בן זומא וזיכה לדורו והבן:
נחזור לענינינו והנה כמו כן יש באדם גם כן תורה שבכתב ותורה שבעל פה והנה כי קודם שמדבר האדם איזה דבור מתכוין האותיות במחשבה ובלב כי המחשבה שבמוח והלב הן תרין ריעין דלא מתפרשין ונקרא בחי׳ הזאת תורה שבכתב מלשון הכתוב כתבם על לוח לבך והדבור נקרא תורה שבעל פה ועל ידם מתנהג האדם בכל עניניו וצריך לייחדן שלא לדבר אחד בפה ואחד בלב הן בתורה ותפלה או אפילו במשא ומתן ושארי דברים כי כן הוא נמשך באדם מתורה שבכתב ושבעל פה הרוחנים וכמו שאם יאמר חלילה איזה אדם כי די באחת מהם אזי הוא נחשב לאפיקורס חלילה כך גם כן כאן והבן אך צריך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואז ישפע השפע גם כן אצלו בדרך ישר ומי שאינו עושה כך מפריד אלופו של עולם משכינתיה כביכול ח״ו. אך צריך שיהיה כל הנהגותיו באמת אמת הוא ראש תוך סוף ראש נק׳ האל״ף תוך הוא המ״ס תי״ו הוא סוף האותיות כי יש כמה בני אדם שלומדים וכשקם מלימודו עושה כל מה שהיצר הרע מיעצו והנה אמרו רז״ל אם פגע בך וכו׳ משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח וכו׳ אך האמת הוא אם היה לומר באמת שיקשר את עצמו בבורא ב״ה באמת אז בודאי היה כך כי אמת הוא ראש תוך סוף כאמור ראש נקרא האל״ף מה שמקשר את עצמו באלופו של עולם ומכניסו בקרבו מ״ס הוא תוך כמאמר חזל מאמר סתום מאמר פתוח כי התגלות התורה נקרא מאמר פתוח ויש גם כן נשמה דאורייתא הוא הפנימיות והנגלה נקראים לבושי התורה וגופי תורה כמ״ש והן הן גופי תורה וצריך האדם לדבק את עצמו אל פנימיות התורה בעת עסקו וזהו נקרא תוך וסוף הוא שאף אחר שיקום למודו וילך לסוף המדריגות דהיינו לישא וליתן בשוק במקום שיש בני דרכים ושם הוא הבחירה וזה נקרא סוף המדריגות והאותיות יהיה מקושר גם כן בבורא ב״ה ובתורתו מאחר שנקשר בהם בעת עסקו בתורה וזה נקרא לומד באמת ולשמה וזהו וטהר לבנו לעבדך באמ״ת דייקא. וזהו וזרקתי עליכם מים טהורים כי התורה נקרא מים וכשלומד כך נקרא מים טהורים ומטהרים את האדם כמאמר רז״ל למה נסמכו אהלים לנחלים וכו׳ אבל כשאין פיו ולבו שוין ומטמא את פיו ולשונו בתחלה ואחר כך רוצה ללמוד אזי כביכול מטמא את התורה ח״ו ואז אינו מטהרו. והתורה נקראת ים החכמה וזהו לא מעבר לים היא רוצה לומר בודאי באותן התגרים שמתנהגים את עצמם על פי התורה הנקראת ים כאמור לעיל לקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳, ו׳) בוודאי הם עיקר מקיימי התורה אלא לא מעבר לים היא באותן שהן עוברים את הים ואינם מתנהגין על פי הנ״ל ושפיר דרשו לא בתגרין כי הוא דבר הלמד מענינו באיזה תגרין משתעי כמפורש בכתוב והן כללים גדולים אם תזכה לקיימן אמן נצח סלה ועד ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:
אך נודע שיש לנו שתי תורות שבכתב ותורה שבעל פה. ולהבין הדבר מפני מה נחלקו לשתי תורות. הענין הוא כי זאת התורה אדם כי שיש בהתורה רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה ונקרא התורה קומה שלימה רוחניות כלולה מתרי״ג מצות והאדם נברא ברמ״ח אברים ושס״ה גידים גשמיים ובעשותו אחת מרמ״ח מצות עשה אזי ממשיך חיות מהמצוה אל האבר הפרטי המתייחס לאותה מצוה וכן ישב ולא עבר עבירה בהזדמנה לו אזי נמשך שפע חיות רוחני אל הגיד הגשמי המתייחס לאותו לא תעשה כאמרם רז״ל ישב ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה ואם ח״ו עבר על איזה לא תעשה ונתרשל מאיזה מצות עשה אזי נסתלק החיות מהאבר או מהגיד המיוחס נגד אותה מצוה פרטית ואז נקרא האבר או הגיד מת ולכך הרשעים בחייהם קרויים מתים כי הם עוברים על כמה וכמה מצות ונקראים מתים. והנה בצלם אלקים עשה את האדם אלקים נקרא התורה כי אורייתא והקב״ה חד והנה מבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט, כ״ו) כמו שבאדם הגשמי צריך דווקא שיהא דכר ונוקבא כי זה בלא זה נקרא פלג גופא ובהזדווגם נקראים אדם שלם כך הוא באלף אלפי אלפים הבדלות בקומה הרוחניות דכר ונוקבא בחי׳ דכר הוא תורה שבכתב ובחי׳ נוקבא הוא תורה שבעל פה וכמו שבאדם הגשמי הנוקבא לית לה מגרמה כלום אלא מהשפעת הדבר ואחר שקבלה השפע מהדבר אזי תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה (משלי ל״א, ט״ו) וכל הנהגת הבית על ידה כך באגף אלפי הבדלות תורה שבעל פה לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מהדבר הוא תורה שבכת כי בי״ג מדות התורה נדרשת והמקור נמשך מתורה שבכתב לתורה שבעל פה ואחר כך כל הנהגת העולם ומלואו הוא על ידי תורה שבעל פה כי אם יתבונן האדם בשכלו איך בכל דבר שיפנה ויראה יש תורה ודינים דהיינו לשמל אם ישא ויתן במשא ומתן יראה על זה כמה דינים המפרשים היטב בתורה שבעל פה ויש שולחן ערוך חושן משפט על זה ואם באכילה נטילת ידים וברכת המזון וכיוצא בזה יש תורה על זה והתורה ההיא שבדבר ההוא היא המנהגת את הדבר ההוא ונותנת חיים עליונים בו ומשפעת השפע בתוכו ואורייתא וקב״ה חד נמצא כי לית אחר פנוי מיניה והוא מלא כל הארץ כבודו וצריך לייחד את שתי התורות שלא להפרידן זה מזה כי אי אפשר לזה בלא זה והבן זה ובא וראה איך אפילו בדבר שפל כמו בית הכסא יש גם כן כמה דינים על זה וכמאמר אותו תלמיד שהלך אחר רבו לבית הכסא ואמר לו תורה היא וללמוד אני צריך כי כביכול התורה מצמצמת את עצמה בכל דבר שהוא להנהגת העולם. וזהו שאמר הכתוב (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכך דעהו כי צריך האדם בכל דבר אשר יעשה או יסתכל שיהא על פי התורה שבדבר ההוא ויאמין בזה אמונה שלימה כי כל הנהגת הדברים היא על פי התורה וע״ז אמרו בא חבקוק והעמידן על אחת כי העיקר היא האמונה ואז בודאי יקיים בכל דרכיך דעהו ויחשוב כי לא הוא העושה המשא ומתן ושארי דברים כי אם התורה שבדבר ההוא ועל ידה נעשה מעצמו ומתלבשת באדם ההוא ופועלת על ידי אבריו ודבורו כאמור לעיל דהיינו בקיימו מצותיה שבדבר ההוא:
בגמרא כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך גו׳ להבין הענין נקדים מה שדרשו רז״ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דכבר נתבאר בדף הקודם ענין מלאכת המשכן בל״ט מלאכות שהוא סוד העבודה השלימה לקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג׳, ו׳) לבנות כל הדברים שנפלו בשבירה בל״ט מלאכות שהוא בחינת משכן השוכן בתחתונים ולהביאן לשרשן העליון להמליך הבורא על כל העולם והנבראים לקיים מלא כל הארץ כבודו ובחינת עבודה זו כוללת הן בדבור הן במחשבה הן במעשה כאמור לעיל שבכל דבר שעושה יראה על החיות המלובש בדבר ההוא שהוא בהשבירה ובבוא הדבר ההוא ליד האדם הישראלי השלם שהוא קומה שלימה ודבוק החלק אלהי שבקרבו אל הבורא ברוך הוא אזי יש עלייה לדבר ההוא מענייני העולם ומביאו לשלימות הגמור כמו שאמור בדף הקודם שזה נקרא מלאכת המשכן שעושה משכן לבורא בכל העולם ומלואו בכל הל״ט מלאכות שהן חללי דעלמא כולו וכן בדבור ומחשבה כשמדבר דבורים אפילו בדברים ארציים שהן הכרחים יהיה גם כן כך על דרך זה שלא יהא שיחתו לצורך עצמו ולא יהיה בפירוד מהחיות העליון המשפיע לו החיות לדבר דבורים רק יכוין גם כן בבחינת ד״ע ה״ו והבן. וכן כשמדבר דבורים בתורה ותפלה ובאין לו מחשבות זרות כנודע סוד מחשבות הבאין לאדם בתפלה שהן אותיות ונשמות שנפלו בשבירה ובאין בתפלה להאדם ההוא שהן שייכין לשורש נשמתו להעלותן ולהביאן לכללן עם האותיות שהוא מדבר בדחילו רוחימו בחיות גדול וגם זה הוא בחינת מלאכת המשכן שמעלה ובונה בחינה ההוא שהוא בחינה הה׳ מן ה׳ מוצאות ששוכן בתחתונים שנפלו בשבירה. וכל זה בשית יומין דחול שאז הוא זמן בנין המשכן הל״ט מלאכות אך בבוא השבת נאסרו הל״ט מלאכות שאז הוא זמן הקמת המשכן כמו שכתוב ויקם משה את המשכן שהוא סוד הדעת מקים ומעלה א״ת המשכן עם כל הבחינות הכלולים מא׳ ועד ת׳ שנבנה בששת ימי החול ויש עלייה לכל הנבראים בקדושת שבת שמתפשט בכל העולמות ובכל הנבראים ועל כן אין מלאכת המשכן דוחה שבת מפני שהעבודה היא במדריגה העליונה למעלה מן העולם ובשבת אין באין לאדם השלם שעשה מלאכת המשכן בכל השבוע אין באין לאדם השלם שעשה מלאכת המשכן בכל השבוע אין באין לו מחשבות זרות לתקנם כי מלאכת המשכן אינו דוחה שבת מפני שבששת ימי השבוע העבודה ואהבה ויראה הם בצמצום מאחר שהוא עם זה העולם כי כל מה שהוא בעולמות הוא עדיין בגבול וצמצום אבל האהבה ויראה שבשבת הוא במוחין גדולין ובתענוג גדול שהוא למעלה מן העולם שאינו בצמצום כמו שכתוב בזוהר שבת שמא דקב״ה שלימו דכל סיטרין שהוא בשלימות הגמור שאינה בשבירה משאל כן בחול שהוא בשבירה בזה העולם שהוא למעלה מן העולם שאינו בצמצום כמו שכתוב בזוהר שבת שמא דקב״ה שלימו שכל סיטרין שהוא בשלימות הגמור שאינה בשבירה משאל כן בחול שהוא בשבירה בזה העולם שהוא בצמצום אז האהבה ויראה שצריכה לעובד ה׳ הוא גם כן בציצמצום אבל בשבת הוא בתענוג גדול תענוג שאין לו מיצר וגבול. וצריך להביא להאותיות שמתפלל בשבת התענוג הגדול שאין לו סוף שהוא הבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא שבת שמא דקב״ה וזהו ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול רק צריך להכניס התענוג הגדול שיאן לו סוף וגבול בהדבור בדעת גדול שהדעת ההוא רק יקים את המשכן שנבנה בששת ימי החול וזהו אז התתענג על ה׳ שהשם נקרא הויה על שם שמהוה כל העולמות וזה התענוג שבשבת הוא על פירוש למעלה מהויה העולמות בלי צמצומים כנודע שהויות עולמות היו על ידי צמצום. וזהו פירוש הש״ם כל המענג את השבת א״ת נקרא האותיות שמא׳ ועד ת׳ וכל המענג שמכניס התענוג בהאותיות שמא׳ ועד ת׳ בתענוג האמור על ידי מה שעשה בששת ימי החול ובנה בחינת מלאכת המשכן על ידי זה נותנין לו נחלה בלי מצרים הוא תענוג אין סוף בלי צימצום אבל מי שגם בשבת באין לו מחשבות מהשבירה הוא על ידי שלא הכין את עצמו בששת ימי החול ולא עסק בבנין מלאכת המשכן ואז בבוא השבת כיון שלא נגמר הבנין אי אפשר להדעת להקימו חלק שמגיע לשרש נשמתו כמו שאמרו רז״ל חול מכין לשבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות ט״ז, ה׳) כי מי שטרח בערב שבת יאכל ויתענג בשבת משאל כן כשלא הכין ונמצא שהוא עדיין בשבירה וכפי שעשה בששת ימי החול כך מרגיש בעצמו קדושת שבת ואחר כך נמשך לו גם כן קדושת שבת לששה ימי החול דלהבא כנודע כי עד יום רביעי נשארה הארת שבת משבת שעברה ומיום רביעי מתנוצץ קדושת שבת הבאה בנפש רוח נשמה ועל ידי זה נעשה בנין מלאכת המשכן על ידי סיוע שלמעלה הנמשך מקדושת שבת שעשבר והבא משאל כן מי שלא הכין בששת ימי החול שעברו אינו מרגיש קדושת שבת בשלימות ואין לו סיוע כל כך לימים הבאים. ועל כן אמרו אלו שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אומה ולשון שולטת בהם כי היה מסייעין להבא ושבת ראשונה נקרא בחינת שבת העליונה תענוג שלמעלה מן העולמות שהוא עליון וראשון לכל התענוגים שלמטה בעולמות ובצמצום ואילו שמרו והכינו את עצמם לזה מיד היו נגאלין כי בודאי היתה קדושת שבת מדייען כאמור וזהו מה שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב (שמות ל״ג, ו׳) כי סוד העדיים הוא תרין עטרין כמו שכתוב בזוהר שהן אהבה ויראה הגדולה שבשבת בתענוג שאין לו מיצר וגבול ובמתן תורה ניתנה להם כי כוונת הבורא שיהיה יום שכולו שבת שיהא העבודה בתענוג עליון הנ״ל רק אחר שחטאו נמשך ששה ימי החול וניטלו מהם העיטרין הגדולים וזכה משה ונטלן כמו שאמר האר״י ז״ל ובשבת מחזירן לישראל הזוכים לזה על ידי שהכינו את עצמם מקודם על ידי הל״ט מלאכות בבנין המשכן וזהו ישמח משה במתנת חלקו ואינו רוצה בשל אחרים רק שמחזיר להם לישראל. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל עדת הוא מלשון עדיים הנ״ל שקבץ ואסף כל העיטרין של בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם פירוש כל הדברים שבעולם בל״ט מלאכות וכל הדבורים ארציים אשר צוה ה׳ לעשות אותם לעשות לשון תיקון כמו אשר ברא אלהים לעשות שנמסר התיקון לשיראל להעלות כל הדברים שנפלו בשבירה שהוא בנין מלאכת המשכן אך ששת ימים תעשה מלאכה הנ״ל ותעשה היא מעצמה כאמור לעיל והוא בסיוע העליון על ידי קדושת שבת העבר והבא וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם שלכם יהא העיטרין הנ״ל שבת שבחוץ לה׳ שתזכו להכניס התענוג העליון בהאותיות וכל זה על ידי עשיית המלאכה שבחול ועל כן הוא ציווי גם כן לעשות מלאכה בחול והבן: